לתפוס את שרית זו משימה לא פשוטה, האישה לא עוצרת לרגע ותזזת בחינניות בין בית הספר בנהלל, הרפת המשפחתית במושבה יוקנעם, מטלות משפחתיות, עשיית גבינות וכן, יש לה זמן להיות אמא במשרה מלאה. ככי כה זה עם נשים, הן מספיקות הרבה יותר מאיתנו הגברים. שרית יוקר, 44 "מרגישה כמו בת 16 בזכות הילדים" נשואה לארנון, לזוג 2 בנות, המשפחה מתגוררת ביוקנעם המושבה. מגיל 18 שרית ברפתות, הירושלמית במקור שנחשפה לרפת בקיבוץ אפיקים לאחר שהגיעה כבת גרעין ופשוט התאהבה ומאז היא בענף, כן, היא אומרת, ככה, פשוט. שרית "אני יודעת שזה נשמע בנאלי ונורא דביק אבל זו האמת, התאהבתי בענף ולא רואה את חיי ללא ענף החלב ורפת והחיים שלחו לי בן זוג ובעל שהוא ממשפחת רפתנים, ככה שהכל מסתדר כמו שצריך". היא עבדה ברפתות קיבוציות עד שהכירה את בעלה ארנון יוקר. הם נפגשו לראשונה בקורס פוריות במפעלי 'העמק 'והחלו לצאת רק לאחר שנפגשו שוב, לאחר כשנה, בקורס ניהול רפת במדרשת רופין והשאר זו היסטוריה.
ארנון דור רביעי למשפחת רפתנים במושבה יוקנעם, הוריו של ארנון, יוסי ובטי עדיין מתחזקים את הרפת המשפחתית בעזרתם של שרית וארנון ובני משפחה נוספים. שרית "הרפת אצלנו בבית היא מאוד מאוד נוכחת וחשובה לנו, בעיקר בגלל האפקט החינוכי חקלאי, כי רפת זה לא רק לחלוב פרות, זה הרבה מעבר לזה. רפת זה ציונות, שמירה על החקלאות והנצחת המסורת המשפחתית. אני רואה את השמירה על הרפת המשפחתית כערך עליון וכל הנושא הזה מאוד חשוב לי לארנון ולמשפחה שלנו".
תחביב שיהפוך למקצוע
לפני כשנתיים החלה שרית לעשות גבינות, בינתיים זה אמנם רק תחביב אך מי שמכיר את שרית והאנרגיה שלה, יודע כי בקרוב זה יהפוך למקצוע נוסף. שרית "אני מאוד מקווה שלא ירחק היום והגבנות תהפוך למקצוע שלי, כמובן כתוספת לרפתנות. מקווה שאוכל להתפרנס מעשיית גבינות כי זה עוד פן שמאוד מעוניינת לפתח. בינתיים אני עושה גבינות לפעמים בעזרת בנותיי ואולי יום אחד כל המשפחה תוכל לקחת את זה צעד אחד קדימה. למדתי בשני קורסים של גבנות של משרד החקלאות ונסעתי ללמוד בצרפת ובספרד, מאוד נהנית מהעשייה הזו, סוג של תרפיה לאחר העבודה היום יומית".
גבנית לעתיד?
שרית צוחקת "כן, אני אוהבת ליצור באופן כללי וזה תחום המסקרן ומאתגר אותי מאוד. אני מתנסה בכל סוגי הגבינות, קשות, רכות, והתחלתי להכין גם מלבי עם בנותיי בתקופת הקורונה, כי חיפשנו איך להמתיק לאנשים כאן את היום. אני שמחה שאנשים אוהבים את המלבי שלנו, אז החבר'ה טעמו ואהבו לשמחתי הרבה".
החקלאות המשפחתית נעלמת מיוקנעם, עצוב לא?
"נכון, מאוד עצוב, נשארנו רק 3 רפתות קטנות במושבה, לצערי זה הולך לכיוון של משהו שאיננו כדאי, זו עבודה שוחקת וזה ענף קשה לעבודה. מה גם שהרווחיות נשחקת והמדינה כנראה לא רוצה רפתות קטנות. אנחנו מאוד אוהבים את הענף ונאחזים ברפת המשפחתית אך יש המון רפתות עם בעיות של דור המשך ולצערי לא מעט רפתות משפחתיות הולכות ונסגרות ולכן, בין השאר אני עובדת בתחום החינוך ומנסה בכל כוחי להעמיד דור צעיר של רפתנים באמצעות העבודה החינוכית בבית הספר בנהלל".
נראה שהמדינה וויתרה על הרפתות המשפחתיות?
"לצערי זה נכון, הכל הולך לכיוון תעשייתי גדול, בכלל כל העסקים הקטנים נשחקים לא רק בתחום הרפת וזה מאוד עצוב, כי אני מאמינה גדולה בעסקים משפחתיים, קטנים, המתפרנסים בכבוד, בעבודה משפחתית, מסורתית. אני הייתי רוצה שהמדינה תעודד רפתות קטנות כי החשיבות שלהן היא הרבה מעבר לכלכלית".
מחשבות על עתיד הרפת המשפחתית?
"ההורים של ארנון כבר די מבוגרים והעבודה הקשה ברפת מתחילה להיות קשה להם. ויש בהחלט מחשבה לעתיד. ארנון כבן ממשיך, חזק מאוד ורוצה את הרפת אך זה לא פשוט בכלל. כשאני רואה רפתות משפחתיות באירופה ואיך הם משמרים את המסורת המשפחתית, הגבינות שלהם, כל רפת מייצרת חלב לגבינות שהם מייצרים, אני מאוד מקנאה. מאוד מתחברת לקונספט המשפחתי הזה ומאוד מייחלת שזה יקרה גם כאן אצלנו בישראל".
אז מה באשר לעתיד?
"אני מאוד מקווה שישמרו יותר על הרפתות הקטנות, זה כל כך חשוב לעתיד המדינה מהבחינה החינוכית, ערכית, ציונית, מסורתית. אפשר לשלב את הרפתות כענף תיירות מצליח, וכמובן למשוך את דור העתיד לעבודה ברפת. אולי אני נאיבית, אבל אני מאוד אוהבת את הרפתות הקטנות, כי זה בנפשנו. ככול שהרפתות נעשות תעשיות, גדולות, זה הופך לעוד תעשיה ממוכנת וחסרת נשמה, ללא לב. בני האדם צריכים לב, נשמה, אהבה, אחרת מה נשאר לנו. צריך להבין, כל רפת שנסגרת, לעולם לא תחזור, זהו נגמר, זה גלגל שאי אפשר להחזיר אחורה. המושבים יהפכו לנדל"ן וזה עצוב. ראינו בקורונה כמה ענף המזון חשוב שיהיה עצמאי כאן בישראל ולא תמיד הגודל קובע. הייתי מאוד רוצה שישמרו על הרפתות הקיימות, המשפחתיות, הקטנות, שהממשלה תבין עד כמה חשובה העבודה המשפחתית המשמרת מסורת של עשרות שנים. זה כל כך חשוב לנוף הישראלי כמו גם לציונות בארץ ישראל. רפת זו תפיסת חיים, דרך חיים ויש לעשות כל מאמץ לשמר את הרפת כמו גם את החקלאות כחול לבן. אסור לנו לשכוח מאיפה באנו. ההתיישבות העברית, אם זה יעלם, איפה נהיה עוד כמה שנים, נהפוך למדינה ללא נשמה, חסרת ערכים חשובים של עבודה עברית".
חשיבות העבודה בצוות?
"כשעבדתי ברפתות הקיבוציות תמיד היה חשוב לי לייצר הווי חוויתי, חברי שלא באים לעבודה רק לעבוד וללכת הביתה אלא לתת ערך מוסף שהעובדים ירגישו שייכות, נכונות ומוטיבציה, דבר המשפיע על איכות העבודה והכל תלוי בגישה של המנהל".
נשים ברפת החלב?
"בתקופה האחרונה מתגבשת קבוצת מנהלות ברפת החלב, כרגע יש כ 13- נשים והכוונה להתפתח ולהפוך את הקבוצה למשהו קבוע מאוד מגבש. כעת אני בונה איזה קורס שאני מקווה להשיג לו מימון. קורס שייתן כלים ניהוליים לנשים בענף המתמודדות עם קונפליקטים בתחומי ניהול. אני חושבת כי מאוד חשוב שתהיינה נשים רבות ככול האפשר ברפת ובצאן והכוונה היא לייצר חוויה נשית בענף שהוא גברי מאוד".
היית רוצה עוד נשים בענף?
"בטח, אם דברנו על לב ואהבה, הרי שלנשים יש לב ענק וניהול אחר מגברים, נשים יודעות להיות אסרטיביות ומקצועיות, אך לדעתי אנחנו עובדות ממקום של אהבה אימהית ועם פחות אגו וזה מאוד חשוב לעבודה יום יומית. תראה למשל את רפת צאלים, מנוהלת על ידי נשים ונחשבת
לאחת מהרפתות טובות בארץ.
את מנהלת רפת בית הספר חקלאי נהלל, יש עתיד?
כן, הרפת שלנו בבית הספר קטנה, מכסה כמיליון ליטר לשנה אך זו רפת טובה ומתפקדת היטב. העבודה עם בני נוער לא תמיד פשוטה, היא זו עבודה מאתגרת אך טומנת בתוכה חוויה חינוכית עצומה ומלאת סיפוק. זו עבודה מורכבת מבחינת הרכב התלמידים וגילם והכוונה שלנו היא לייצר חוויה חינוכית, לימודית. יש תלמידות ותלמידים הלומדים מגמת רפת לבגרות ויש גם כאלה המתאהבים בענף ונשארים איתנו כחלק מהצוות החינוכי ומובילים חניכים צעירים מהם, למשל תלמיד י"א חונך תלמיד בכיתה ח'".
במהלך טכס חילופי השרים במשרד החקלאות, קשה היה שלא לראות את החיוך על פניהם של חלק מהנוכחים באולם הקטן במטה משרד החקלאות בית דגן. השר היוצא פורר הצליח תוך שנה, להפוך לאויב החקלאים ולאימת המגדלים כחול לבן. פורר בתמיכת שר האוצר ליברמן, פגע בחקלאות הישראלית, אולי יותר מכל שר אחר וזה לא קל, כי היו כבר שר חקלאות ששנאו חקלאים. למעשה, ניתן לומר כי פורר את ליברמן, אולי חתומים יותר מכל חבריהם ושותפיהם לממשלה הקודמת, לכישלון בבחירות וחזרת נתניהו ובעלי בריתו. ושם באולם הקטן בבית דגן, ישבו נציגי החקלאים וראו את השר פורר יורד מהבמה, תרתי משמע ובליבם שמחה גדולה. השר הנכנס אבי דיכטר וסגנו משה אבוטבול מש"ס אולי מסמנים כיוון חדש, בתקווה שיהיה שר חקלאות שבאמת יאהב את החקלאים, יקשיב להם, ישמע אותם ויבין כי לא הם אחראים על יוקר המחיה ובטח שלא הם אחראים על המחירים ברשתות השיווק הגדולות השולטות בשוק באופן מוחלט. השר: "משרד החקלאות ואני כשר, נעבוד לקידום החקלאות בישראל יחד עם החקלאים ועם ארגוני החקלאים, אני חושב שזו טעות לא לעבוד בתיאום ובהבנות ואני לא מתכוון לעשות את הטעות הזו". והמבין יבין. נכון לאמצע פברואר, הקול היוצא מבית דגן, הוא קול נעים יותר וידידותי יותר לחקלאים. נדמה כי השר דיכטר, איש בעל ניסיון רב בכל תחומי החיים, קולט את המציאות כפי שהיא ומאז שנכנס לתפקידו הוא נפגש על בסיס קבוע עם כל ארגוני החקלאים ומקשיב להם. קשה לנבא איך ומה יהיה, יש לזכור כי לצד דיכטר פועל פורום קהלת ושר אוצר הקשוב לפורום, שלא לומר מגיע ממנו. דווקא כעת, נפתח חלון הזדמנויות ובתוך כל הכאוס הפוליטי, אולי שר החקלאות דיכטר, ביטחוניסט בעל וותק רב, יבין כי רק חקלאות חזקה, יציבה, היא התשובה ליוקר המחיה, בטחון המזון ותעשיה ישראלית משגשגת. הלוואי. אז ברוך הבא אבי דיכטר, החקלאים צמאים לשר אמיץ נטול פופוליזם ואג'נדות הרסניות, כלכלת ישראל צמאה לשר אמיץ שידע להוציא את המוץ מהתבן ולהבין היכן באמת מצוי היוקר והיכן מצויה המחיה. השר דיכטר הוא איש אמיץ, שבע מלחמות, קרבות ותפקידי מפתח בביטחון ישראל. אל תטעה כבוד השר, אתה כעת בחזית קרב לא פחות חשוב, הקרב על החקלאות הישראלית. בהצלחה.
