המגזין שלנו מהשולחן של ליאור שמחה המחירים שלנו תבל תמיכת נעה כנסים, קורסים ופעילות (לוח שנה) זום ענפי מילקטק

קריסה צפויה מראש – טור אישי, ארנון אושרי

לאחרונה התבשרנו על קריסת מחלבות הגולן והגעה לחדלות קיומה של המחלבה. כל זה לא קרה בחלל ריק, אפשר היה לקרוא את הכתובת על הקיר וזו נכתבה כבר מזמן. כיום ניתן לומר בוודאות, מדיניות ה"רק יבוא" נכשלה ולא האטה את קצב עליית המחירים. נהפוך הוא. וגרמה לחיסולה האיטי אך המתמשך של חקלאות כחול לבן.

כשמחיר הליטר לרפתן מתעדכן (מנגנון עדכון מעוגן במחיר המטרה) עקב התייקרות מחירי תשומות היצור, סירבה הממשלה לעדכן את מחיר המפוקחים למחלבות ולמחלבות הגדולות שלהן סל מוצרים מגוון ורובו לא נמצא בפיקוח רטנו ובצדק יש לומר, אבל התמהמהות האוצר בעדכון מחיר המפוקחים, לא היווה איום על קיומן. מחלבה קטנה כמחלבות רמת הגולן, שייצרה מוצרים בפיקוח, פשוט לא יכלה לעמוד בעליית מחיר החלב הגולמי וקרסה.

ביטחון מזון? לא בישראל
כשמדברים בישראל ובעולם בכלל על בטחון מזון, זו לא סיסמא ריקה, אלא אמירה ערכית שיש אחריה אחריות לאומית. בישראל, בטחון המזון זו סיסמא ריקה, משום שמדיניות ממשלתית שמייתרת את היצור המקומי, משתלחת בחקלאים, ומעדיפה יבוא (כיאה לכל סוחר טוב) מעמידה את החקלאים ואת המחלבות בפני תחרות לא הוגנת עם תוצרת מיובאת. ברור לכל שלייצר מזון עולה כסף, ליצר ליטר חלב באירופה, לא יותר זול מאשר בישראל וגם בהולנד עלות המזון היא כ 60ֵ% מעלות היצור הכוללת, כל ההבדל הוא בתמיכה המעניק האיחוד האירופי ליצרן המקומי, וכמובן שאין תוספת מע"מ לעלות המוצר הסופי. כנגד זה, נאלץ החקלאי הישראלי ליצר את תוצרתו במחיר תשומות גבוה שאת רובו קובעת המדינה. זה כמובן לא שוק חופשי וזו לא תחרות הוגנת, רחוק מכך. אבל כאמור בישראל, התפיסה הכלכלית, שאותה מוביל פורום קהלת לו מהלכים מרכזיים בכל צומת כלכלית במדינה ובמיוחד באוצר, משתמשת בסיסמאות כמו שוק חופשי או הסרת כל חסמי יבוא, אבל לא באמת רואה את טובת משקי הבית או היצרנים המקומיים. השיטה הנהוגה כיום רואה את טובתן של קבוצות קטנות באוכלוסייה. יש לזכור כי הכותרת "יבוא זול" יכול להעניק לשר נקודות זכות בציבור, שברוב חסדו דואג לכאורה למשקי הבית. אבל המציאות הגלובאלית רחוקה מכך.

מדיניות חסרת אחריות וסיכון אסטרטגי
אפשר לראות כיצד דווקא כשמתנהלת מלחמה באירופה, משבר האקלים בתחילתו או בעיצומו גורמים לכך שמחיר המזונות בעולם עולה, מחירי ההובלה הימית עולים או יורדים ממש כמו גלי הים ויציבות אין בהם, כל אלו מובילים להתייקרות מוצרי המזון המיובאים ולחוסר יצ יבות במחירים לצרכן. כל עוד היו אלו סיסמאות שהיבוא מוזיל ומסייע למשקי הבית וכך אמנם היה, אפשר היה למכור את הסחורה הזו לעיתונות, אבל כשסיסמאות נתקלות במציאות ומחיר התוצרת המיובאת גבוה, זה כבר לא תופס. אך מדיניות ממשלתית חסרת אחריות כפי שזה קורה כבר לאורך שנים, מובילה בשורה התחתונה לחיסול המשקים המשפחתיים ולמעשה, משקים חקלאיים, בעיקר משפחתיים, כורעים תחת הנטל ומתחסלים. דור צעיר ממעט לחזור למשקי ההורים והתוצאה ארוכת הטווח היא שהחקלאות בישראל תשנה את פניה ותהפוך לחקלאות תאגידית, כלומר יהיו בישראל מספר תאגידים, חלקם הגדול בידיים זרות (תנובה לדוגמא) והם יהיו אלו שישלטו על שרשרת הערך ועל בטחון המזון במדינת ישראל. זוהי המגמה וזה הסיכון האסטרטגי שמדינת ישראל צועדת אליו. כל זה קורה כתוצאה מהיעדר חזון וחשיבה לטווח ארוך. אך הבעיה היא קשה ועמוקה הרבה יותר, פקידי האוצר ופוליטיקאים חסרי מעוף, רואים בנו החקלאים ובאדמותינו, בעיקר מאגר נדל'ן. טייקונים, קבלנים ונדלניסטים, בסיוע לוביסטים, פקידי ממשלה ושרים, לוטשים עיניים לאדמות החקלאיות ובדמיונם רואים רק בטון ומלט וכשהמהלך יחל חלילה, לא יהיה אפשר להחזירו לאחור. יש למהלכים האלה השפעה דרמטית על מבנה המשק הישראלי, על בטחון המזון ועל יכולת המדינה לשמור על עצמאותה בקבלת החלטות וכמובן שמירה על האינטרסים החיוניים ביותר שלנו, האזרחים. הדרך למנוע את התהליכים האלו היא בראש ובראשונה בידי המדינאים, אם עדיין נותרו כאלה, שלהם צריכה להיות חשיבה אסטרטגית וראיה בעלת חזון על עתיד המדינה. אבל לא רק, גם לנו , החקלאים אחריות, כל עוד איננו מבינים את חשיבות ההתאגדות ויצירת רצף של שרשרת הערך, מהשדה עד לצרכן, כל עוד מי שמנהל את המשק הישראלי אלו סוחרים או מתווכים, לא נוכל להתרומם למלוא היכולות שלנו. אם רק נחשוב מעט מעל לענייני היום יום ונבין שהליכה לשיתוף פעולה ענפי (קואופרציה , הנה אמרתי את המילה המפורשת) נהיה תמיד נתונים להתעמרות של כל מיני גורמים אינטרסנטים שלא אנחנו
בראש מעיניהם. לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל המתחדשת ועוד בטרם קום המדינה, היו החקלאים חוד החנית של הציונות וההולכים בראש, אין סיבה אמיתית שלא נתעלה מעל היריבויות החשדות וחוסר האמון ונקים קואופרציות יצרנים שיבנו את שרשרת הערך מתחילתה ועד סופה, זה קרה לפני מאה שנים כשהקימו את תנובה, זה קיים באירופה וזה כורח המציאות כאן אצלנו. ויפה שעה אחת קודם.

עשור לרפת באר מילכה יפתח גורני: "הרפת הזו היא סוג של נס" – ראובן זלץ

מושב עובדים שעלה לקרקע בשנת 2006 באזור פתחת ניצנה מהאזורים הרחוקים והיפים בארץ, רק 1 ק"מ מגבול מצריים. כיום מתגוררות במושב 48 משפחות המתפרנסות בעיקר מחקלאות, עגבניות, מטעי רימונים, אננס, אוכמניות, כרמים, חממות פרחים, תיירות ואירוח ומקצועות חופשיים.

בשנת 2008 ניתנה מכסת חלב מושבית ומיד הוקמה אגודת חלב השייכת לכל משפחות המושב. ואז החל תהליך ארוך של תכנון ולמידת הענף. בתחילת הדרך ליווה את צוות ההקמה, יעקב שחף מחוות השחפים. בשנת 2011 שכרו את חברת פרוג'קט בר להקמת הרפת וניהול הרפת בשלוש השנים הראשונות. יפתח גורני, מגרעין מייסדי המושב המכהן כמנהל הרפת מספר "בתחילת אוקטובר 2012 נחלבו הפרות הראשונות במשק. ליקטנו את הפרות מכל רחבי הארץ, מדובר על כ 15-20- קיבוצים ומושבים שמהם אספנו את הפרות. בין השאר קנינו פרות מרפתות אייל, נגבה, שריד, רמת דוד, מושב בית שערים, יונתן בגולן, אושה, יד מרדכי, עין חרוד, כפר יחזקאל, אפק, תימורים, כפר ויתקין, נען, שובל, רפת השרון, גבים, רביבים ומעגן מיכאל". בנובמבר השנה ערכו
רפתני באר מילכה אירוע גדול עם אורחים רבים לציון עשור לרפת. יפתח "היה אירוע מכובד ומושקע ונראה שכולם נהנו והתרגשו יחד איתנו. צריך להבין, כשהקמנו את הרפת היו רבים שהרימו גבה ולא האמינו בפרויקט. והנה לאחר עשור, הפרויקט קם, פועל, רווחי ומקווה שרק ימשיך הלאה, ניתן לומר כי כל הפרויקט הוא סוג של נס. התחלנו בחששות וכמעט ללא משאבים ולשמחתי, הצלחנו. פעם קראו לזה ציונות". מסיים יפתח בחיוך.

יפתח גורני, באר מילכא

לא חוששים מהעתיד
כיום רפת באר מילכה בעלת מכסה של 3.1 מיליון ליטר לשנה, כ 270- חולבות, מכון חליבה של scr פרלל 12 על 12 , 3 חליבות ביום, מזון לחולבות מחברת אמבר דבירה, עגלות ויבשות מכינים בבית, החלב משווק ליוטבתה.

10 שנים אחרי?
"הדבר היחיד שמגביל אותנו זה מגבלת המכסה, יש לנו בפועל 7 מכסות המרכיבות את האגודה והיינו שמחים לגדול. המכון והשטח יכולים להכפיל את עצמם בייצור עם אותם אמצעים. קיווינו לקבל עוד מכסות ולא קבלנו, בגלל כל הקטע עם האגודה. יש משהו המגביל את האגודות מלקבל תוספות, כנראה שנכנענו לסיפור ומתכננים להתחיל לקנות".

עשור לבאר מילכה

בעיות?
"חוץ ממגבלת המרחק, אין בעיות מיוחדות, אנחנו כמובן מאוד בעד התכנון וחוק החלב ולראיה תראה מה קרה עם מחירי המזון ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה ללא מחיר המטרה ששמר עלינו השנה. אך יחד עם זאת, אנחנו לא חוששים מהעתיד, מבחינתנו אנחנו ממשיכים הלאה, יש לנו פוטנציאל לגדול ואם צריך נהיה גדולים ויעילים".

פשיעה חקלאית?
"לצערי יש כאן בהחלט, זה קפץ בשנתיים האחרונות בצורה ממש אגרסיבית. גניבות יום יומיות בחממות המשקים (רשתות צל, מיכלי דשן, סולר וכלי עבודה) אנחנו חווינו גם כאן ברפת גניבת עגלות ותערובת. אבל כאן המשקים בפתחת ניצנה החליטו לקחת יוזמה ואחריות. יש כאן מחסום בכניסה לישובים בכביש הראשי והפשיעה ירדה לאפס. אך ברור שמי שצריך לטפל בזה זו המשטרה ולא התושבים!

באה מאהבה אחרון ודי – הגר קון

כשפניתי בפעם הראשונה להגר קון, מנהלת רפת צאלים, בבקשה שתכתוב טור לעיתון, תגובתה הראשונית היתה מבט השמור לתגובות של שאת נפש. אך התעקשתי, חשבתי אז ועדיין חושב היום כי דעתה ותובנותיה של הגר, חשוב שתשמענה. הגר המנהלת את אחת מהרפתות הטובות והמוצלחות בארץ, עושה זאת ממקום של אהבה ובדרך נכונה ולב במקום הנכון. הטור שלפניכם הוא הטור האחרון שלה (עד שאנדנד לה שוב) ואולי החשוב ביותר שכתבה. תקראו אותה ותביטו עלינו. קריאה טובה! ראובן זלץ

חזרתי. רק לגיחה קטנה. אמנם סיימתי מזמן עם הטור הקבוע, הרגשתי שמיציתי ואמרו חכמים שצריך לדעת מתי לפרוש, אבל כשראובן פנה אליי וביקש רק עוד טור אחד, הרגשתי שמתאים לי לנצל את הבמה לסגירת מעגל. אז מכיוון שכך, וגם בגלל שסיימנו לקלח את הפרות מסביב לשעון והתפנה לי קצת זמן, טור אחד אחרון ודי!

אז למה לי פוליטיקה עכשיו…?
האמת, אין סיבה. לא טוב ללב, לא טוב לנשמה. בכל מקרה מעדיפה לכתוב על דברים שרואה מקרוב. הבטחתי "סגירת מעגל". אז אפתח בכך. זו לא סגירה טובה. בעייני מאוד עצובה, אך זו המציאות בה אנחנו חיים.הטור השני שכתבתי נקרא: "זרה לעבודה זרה". שם זעקתי "מדינה מתוקנת צריכה לעודד עבודה מקומית! מדינה מתוקנת צריכה לתת בונוסים למי שאינו מייבא עובדים זרים". המחלבה האחרונה שעוד הסכימה לקלוט חלב "טמא", חלב, אבוי לנו, שנחלב על ידי יהודים בשבת- גם היא סגרה את שעריה בפני האפשרות הזו. כמו בכל דבר – רק כלכלת השוק קובעת, וזה כל כך חבל וגם לא ראוי מוסרית וערכית. בכל זאת לא אמרתי נואש וקצת כמו דון קישוט קראתי למועצת החלב להרים את הכפפה ולפעול למען המטרה הכול כך צודקת הזו! לא שהייתי אופטימית מדי, אך עדיין, דבריי נפלו על אוזניים ערלות.
שנים הצלחנו לקיים רפת עם עובדים ישראלים בלבד. צאלים קיבוץ שיתופי (כן, עדיין). יגידו כל יודעי דבר, לא קל בכלל לגייס חברי משק לאייש את החליבות בשבת. ובכל זאת, מתוך אמונה שענפי המשק צריכים להתבסס על עבודה עצמית, הצלחנו במשימה. ויתרנו על התוספת הכספית של חלב מהדרין והיינו ממשיכים לעשות כך אם הייתה לנו את האפשרות. מחר- כבר אין. קצת הזוי בעייני שענף כל כך מפותח מבחינה טכנולוגית, עם זיהוי מרחוק, עם ניטור העלאת גירה, והתראות על המלטות, כל כך מתקשה בייצור מכשור זמין לכל דורש, שיוכל "להכשיר" חלב שנחלב על ידי יהודים. כנראה שאין מספיק עניין. חבל!

וגם מחר תזרח השמש מעל רפת צאלים. צילום: הגר קון

מעניין לעניין באותו עניין…
יום שישי. הולכת לכלבו לקניות של שבת, ואין קוטג' ואין חלב.
"רעות, שוב אין חלב" אני שואלת "מה יהיה?"
"דברי עם החברים שלך…" היא משיבה לי.
אז לא תמיד הם כל כך חברים שלי, ובטח לא בעניין הזה. כל שנה בתקופת החגים, אותו סיפור. ואנחנו ממשיכים "לירות לעצמנו ברגל."אם לא נשכיל לספק מוצרי חלב טובים ואיכותיים משלנו, לכל דורש וכל השנה, הצרכן יעבור למוצרים מיובאים או לתחליפים. אנחנו כבר שם. מועצת החלב כבר נערכת לשנה קשוחה. שנה של צמצום הרצועות והתמורה עבור החריגה. כי- ההיצע גדול מהביקוש. כי מייבשים חלב וזה עולה כסף. אבל, במכולת, בספטמבר – התמונה המצטיירת לגמרי שונה. סביר שזה בכוונת מכוון, אבל שוב (לדעתי) כאן הייתה צריך לבוא לידי ביטוי מועצת החלב. למצוא את הדרך לעבד (ולא לאבד) את החלב גם בשבתות ובחגים. לא לתת תחמושת לכל שוחרי היבוא, לשמור על כל השלוחות של יצרני החלב בישראל ולא לכרות את הענף עליו אנחנו יושבים. ולאחר שפרקתי מהלב, כי מעבר לכך די ברור שלא יקרה כלום, הולכת להוציא את השביס והחצאית מהבויידם ומאחלת לכולנו- שרק יהיה לנו טוב – בע"ה.

רפת קיבוץ דגניה ב'

רפתות כביש 90 – פרויקט דרכים מיוחד

דגניה ב' הוקמה בשנת 1920 , מאז כשנתיים קיבוץ מופרט, מתפרנסים בעיקר מחקלאות, מטעים, בננות, אבוקדו, שקדים, מנגו, תמרים, גד"ש ורפת הנחשבת לעוגן מרכזי בכלכלת המשק.

משה (מוקי) רוטמן יליד דגניה ב', 60 , נשוי לסיגל, לזוג 3 ילדים, שני בנים ובן, ונכדה בת שנתיים. מוקי נזכר איך ומתי נגיע לרפת "למרות שזה היה מזמן מאוד, אני זוכר כי לאחר צבא, ממש בחופשת השחרור שלי, קרא לי מרכז המשק ואמר שחסרים עובדים ברפת וזה רק עניין של לכמה חודשים של מחסור זמני. מאז אני כאן ועוד לא אמרו לי אם אני מתאים או לא" מחייך מוקי. מאז הוא ברפת, כיום אחראי על בריאות ופוריות, מספר 2 של יגאל דרורי. רפת עם 430 חולבות, בעלת מכסה 4.3 מיליון ליטר מכסה לשנה, מכון ישן, שדירת דג 14 עמדות בכל צד, אפימילק, 3 חליבות ביום, החלב לתנובה. מרכז מזון עצמאי. 4 עובדים זרים, 6 עובדים קבועים.

בעיות
"בעיקר המחסור הקשה בכוח אדם מקומי, איכותי שירצה לעבוד ברפת, זה חסר. וכמובן תכנון אסטרטגי ארוך טווח. אני מדבר על הרפת שלנו, לראות ולתכנן היכן נהיה בשנים הקרובות. הרפת שלנו היא קיבוצית גדולה וצריך לשאוף לגדול, זה הפתרון לטווח ארוך. הייתי רוצה לראות השקעות גדולות יותר ברפת, מכון חליבה, סככות, ציוד, בינתיים יש רק תוכנית שכל הזמן מדברים עליה".

צינון בקיץ?
"מתחילים לקראת סוף אפריל, בשיא הצינון 3 צינונים ביום לא כולל חליבות. הבעיה אצלנו זו הלחות הכבדה, אך מתמודדים".

הממשלה שכחה אותנו. מוקי

בנסיעה לאורך כביש 90 נדמה כי הממשלה שכחה, מהפריפריה?
"זה נכון וזה מצער מאוד, אין השקעות של הממשלה כאן, אנחנו כמו נטע זר, לא מפתחים, לא באים לקראת, שום דבר. לצד זה יש את הרגולציה, סיפור העסקת בני נוער, הכל קשה וחבל. במקום להשקיע בפריפריה הממשלה כאילו נלחמת בנו. החקלאים כאילו לא רצויים וזה חבל".

אם כך, הרפת לאן?
"למזלי ולשמחתי, הרפת אצלנו יציבה ומקווה שהיא תישאר עוד הרבה שנים".

רפת קיבוץ דגניה א'

רפתות כביש 90 – פרויקט דרכים מיוחד

דגניה א', הקיבוץ הראשון בארץ, שהפך לסמל להתיישבות הציונית החדשה בישראל. הוקם בשנת 1910 , קיבוץ מופרט, נשען בעיקר על חקלאות, מטעים, בננות, לול וכמובן רפת. הנהנית מהתואר, הרפת הקיבוצית הראשונה בארץ.

ואם מישהו עדיין מחפש סמליות, או עדות לשינויים החברתיים, כלכליים העוברים על החברה הישראלית, הרי שישראל ג'יליירס שגדל בבית שאן יכול בהחלט להיות דוגמא מוצלחת במיוחד. כמי שנולד בעיירת פיתוח, על כל הקלישאות והיחסים המורכבים עם הקיבוצים, ישראל מנהל כיום את הרפת הקיבוצית הראשונה בארץ, ועושה זאת בהצלחה מרובה. למי שתהה באשר לשם משפחתו הייחודי, הרי שהוא נולד בעקבות סיפור אהבה בין סבו, נוצרי צרפתי לבין אלג'יראית יהודיה, שהסתיים בגיור, חתונה, לימודי רבנות\ שבסופו של תנהליך הפך סבו ליהודי דתי אדוק.
ישראל 50 , כיום חבר קיבוץ דגניה א', נשוי לשירי בת קיבוץ ואב לשניים, חייל ונערה לפני גיוס. בגיל 14 הבין שהוא לא אוהב לגור בבית שאן, ישראל "רגע לפני הטכני בחיל האויר החלטתי שאני בעצם מעדיף פנימיה חקלאית וכך הגעתי לפנימיה החקלאית מאיר שפיה, משם התחלתי ברפת והבנתי שחלב זה לא רק בשקיות ומאז אני מתבוסס בחרא של הפרות" אומר ישראל בחיוך. הוא עבד ברפת מיצר בדרום רמת הגולן, הגיע לרפת דגניה בשנת 95 , החל כיונקיסט ובשנת 2007 החל לנהל את הרפת. רפת בעלת מכסה של 4 מיליון ליטר, 370 חולבות, 3 חליבות ליום, חלב לתנובה. מכון חליבה ששודרג לפני כשנתיים משדירת הדג 28 עמדות למכון פרלל 40 עמדות, כהכנה לרובוט חליבה של אפיקים.

הסיפור הוא התייעלות. ישראל

מתכוננים לרובוט החליבה
למרות חוסר ההצלחה, בלשון המעטה של רובוט החליבה בישראל, ברפת דגניה א', מאמינים כי עם הטכנולוגיה המתאימה, רובוט החליבה יצליח בארץ ולא רק. ישראל "לפני כשלוש שנים היו שמועות שחברת אפיקים מפתחת רובוט חליבה ומאוד עניין אותנו הנושא הזה, אני מאלה המאמינים כי עם הרובוט הנכון, רובוט החליבה ישדרג את הרפת. לאחר שיחות עם אפיקים, לפני כשנתיים הפכנו לרפת ביתא של חברת אפיקים. הם מתקדמים לאט, אבל אני מאמין במוצר וממתין לו. בעצם כל המחשבה שלי ללכת על רובוט, זה בין השאר המחשבה של המחסור הקבוע בכוח אדם. לפי החברה
הרובוט יחסוך שני תקנים של משרות ואני בעד. בגדול, אני לגמרי מודרניזציה וטכנולוגיה, כמה שיותר, כל החקלאות הולכת לשם וכך גם רפתות החלב". לרפת דגניה א', יש מרכז מזון עצמאי וברפת מועסקים 2 עובדים זרים, 2 סטודנטיות מאפריקה ו 2- ישראליות. ישראל "אנחנו מאכילים בשותפות עם דגניה ב' וזה לדעתי סיפור של שיתוף פעולה מוצלח ולא מובן מאליו"..

ממתינים לרובוט. מכון חליבה דגניה א'

ספר על שיתוף הפעולה עם דגניה ב'?
"היום הסיפור הוא התייעלות הרפתות, ולכן עקב הצורך בהתייעלות והרצון להרוויח יותר כסף החלטנו בשתי הרפתות, לקנות כלי סלפ אחד ולעבוד ביחד ובכך להקטין הוצאות של כלי וכוח אדם. אנחנו עובדים כבר 13 שנים וניתן להכריז על הצלחה גדולה לדעתי זה חוסך המון כסף בשנה".

זקני הקיבוץ לא התנגדו?
ישראל מחייך "קשישי הקיבוץ התנגדו מאוד, החבר'ה עם הדעות הקדומות, אבל לשמחתי ההצלחה הצליחה לעבור ואנחנו שמחים על כך בכל יום מחדש".

ומה הבעיות העיקריות שלכם?
"אהה זה ברור, כוח אדם כוח אדם וכוח אדם, זו פשוט בעיה קשה ביותר שלא הצלחתי לפתור. ולצערי, לא יהיה פתרון אלא להגדיל את מכסת העובדים הזרים ולשאוף ולהכניס לרפת כמה שיותר רובוטיקה, אני לא רואה פתרון אחר. אנחנו רפת מרוויחה ובעיית כוח האדם קשה ומקשה עלינו ביותר".

צינון קיץ, הלחות כאן קשה?
"נכון, אנחנו סובלים מלחות, אז הרבה מקלחות בקיץ ועובדים בעיקר בערבים ובלילות, הפרות סובלות אבל אנחנו עוברים את זה".

שפכים וביוב?
"יש לנו מפרדה ובוחנים מתקנים כל הזמן, נכון לעכשיו משלם קנסות, פשוט אין מתקן המספק פתרון קרוב לאידיאלי".

הרפת בדגניה יציבה?
"כן, לשמחתי ממש כן וזאת למרות הבעיות וחוסר הוודאות. זו רפת עובדת, פועלת ומרוויחה. וכך הרפת יציבה ובטוחה. אנחנו השקענו בשנתיים האחרונות במכון חדש, סככה חדשה ושתי חצרות צינון חדשות, ככה שההשקעות הסתיימו בשנתיים הקרובות".

לאן הולכת רפת החלב?
"מתי שהוא יפתחו המכסות והגודל כן קובע, אני רואה מיליונרים שייקחו שטחים בנגב ויפתחו רפתות ענק. לא יהיה מקום למושבניקים וקיבוצים בפריפריה. לדעתי אנחנו צריכים להקים תנובה חדשה, לחשוב על הקמת מחלבה לרפתנים ולראות איך אנחנו שומרים על עצמנו ועל הפרנסה שלנו".

תהל מרום. הכוח הנשי

הכוח הנשי
תהל מרום, 27 , בת משק דגניה א', מס' 2 ברפת אחראית על החולבים, חליבה, בריאות העדר והיונקיה. תהל, אם אתם חובבי טריוויה, הרי שהיא ממשיכה את דרכה של מרים ברץ, הרפתנית הראשונה בארץ שהקימה אי שם בתחילת המאה הקודמת, רפת על טהרת הכוח הנשי. על הסיבות שהביאו אותה לרפת, עונה תהל "אין באמת סיבה, פשוט מילדות הגעתי לעבודה ברפת וכך זה החל וזה ממשיך עד היום". תהל עשתה קורס על רפת החלב, בריאות העטין ומכון חליבה. את רואה את העתיד ברפת? "לזמן הקרוב, כן, בשנים הקרובות ככה נראה לי. אני לא דואגת כרגע לעתיד הרפת. הרפת שלנו עובדת, מתפקדת ומצליחה, אני מתמקדת בעבודה שלי ובהתמקצעות והקידום שלי".

עוד נשים ברפת?
"ברור, אבל זה מאוד אינדיבידואלי, צריך לאהוב את זה, זו לא עבודה קלה, אבל מתגמלת, לפחות אותי. בטח שאשמח לעוד בנות בענף, אנחנו יכולות השאלה היא ברצון".