המגזין שלנו מהשולחן של ליאור שמחה המחירים שלנו תבל תמיכת נעה כנסים, קורסים ופעילות (לוח שנה) זום ענפי מילקטק

הארכת מועד להגשת בקשות בנוהל האצה והטמעת טכנולוגיות חדשות בענפי הצומח והחי בחקלאות לשנת 2020

 

לכבוד

ציבור החקלאים

מנהלי מחוזות ועובדיהם

הנדון: הארכת מועד להגשת בקשות בנוהל האצה והטמעת טכנולוגיות חדשות בענפי הצומח והחי בחקלאות לשנת 2020

שלום רב,

בשמיני  בפברואר  פרסמה מנהלת ההשקעות נוהל תמיכה בהאצת הטמעת טכנולוגיות חדשות בענפי הצומח והחי בחקלאות לשנת 2022.

לפי הנוהל ניתן להגיש בקשות עד ליום 28.04.22 ובמידה ותיוותר יתרה תקציבית תפורסם הודעה על הארכת מועד ההגשה.

לאור זאת הריני להודיע על הארכת תוקף הגשת הבקשות עד 30.06.22 – פעימה שניה לשנת 2022.

אנא שימו לב להבהרות הבאות:

  • אישור בקשות שהתקבלו לאחר 28.04.22  (פעימה שניה לשנת 2022) כפוף בין היתר, לקיומה של יתרה תקציבית מתאימה.
  • שיפוט ואישור בקשות שהתקבלו עד ליום 28.04.22 יחל בימים הקרובים.

בברכה ,

צביקה כהן
סמנכ"ל בכיר למימון והשקעות
מנהלת ההשקעות בחקלאות
משרד: 03-9485515 | נייד: 050-6241149
דוא"ל: zvikac@moag.gov.il

 

 

 

 

 

הגיע הזמן לחירות המזון בישראל

חג הפסח מזכיר לנו עד כמה ערכי החירות וההתחדשות הם חיוניים לחיינו. הוא שואב אותנו גם לנדודי בני ישראל במדבר, עם יציאתם ממצרים ומסעם במשך ארבעים שנה עד לכניסתם לארץ המובטחת. ארבעים שנים לקח לבני ישראל להשיל מעצמם את עול העבדות ולהיות בני חורין בארצם.

והנה, גם ממרחק של אלפי שנים, אנו עדיין לא בני חורין, אנו עדיין תלויים במדינות זרות בכדי לייצר מזון. כאילו לא למדנו דבר מאבותינו, ממשיכים להיות תלויים בחסדים או להיתלות במדיניות הדוגלת בהעדפת הסחר על פני הייצור. מדהים עד כמה אנו נשבים בקסמי הייבוא, עד כמה אנו זונחים את הנכסים הלאומיים המרכזיים שלנו, כמו החקלאות המקומית. הקסמים הללו מתנפצים לנו בפנים משחר ההיסטוריה ובדרך הקשה, הקשה מאוד, אנו לומדים כי להיות תלוי בחסדי מדינות זרות הינו שיעבוד של ממש.

אני שמח שאנו במשק החלב נמצאים בחשיפה מידתית לייבוא, וכולי תקווה שמקבלי ההחלטות בירושלים יקטינו את השיעבוד שלנו למדינות זרות. עם זאת, בפעם המי-יודע-כמה אנו שרויים במצב של חוסר יציבות פוליטית בישראל, במצב מורכב מאוד במסדרונות בירושלים, שמשפיע גם עלינו במיוחד באשר לעתידם של המחירים המפוקחים. לכן, בשלב זה אנו בוחנים את המשמעויות והאם בכלל יהיה ניתן להגיע להסכם במשק החלב, שתכליתו היא להבטיח את הייצור המקומי וזאת, היום יותר מתמיד, על-רקע התהפוכות הקיצוניות ואף הדרמטיות בעולם, שסיומן אינו ידוע.

עד כמה שסימני השאלה קיימים, הרי המדינה חייבת סוף-סוף להציב סימן קריאה אחד ולהכיר במעשים בחשיבות הייצור החקלאי המקומי – ולא להיפך. להשתחרר מאחיזת העיניים של הייבוא על חשבון החקלאות הישראלית והחקלאים המדהימים שלנו.

אם לא הסתפקנו במשבר בריאותי אשר כמוהו לא ידענו מזה למעלה מ-100 שנה, ואם לא הסתפקנו בהתייקרות עלויות השינוע הימי והכאוס בנמלים, ואם לא הסתפקנו  בעליות מחירי הגרעינים וחומרי הגלם, הרי נחתה עלינו המלחמה בין אוקראינה ורוסיה, שהזניקה את מחירי הנפט, הגז, החיטה ועוד. תגובת שרשרת עקב הנעשה בעולם, שמן הסתם מגיעה גם לישראל.

חוסר הוודאות המתמשך והחשש מהשלכות כלכליות קשות, רק מעצימים את הבעייתיות אשר טמונה בתלות שלנו בייבוא, או במה שעובר במוחו של אדם אחד, כמו ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה. האם אין לנו אלטרנטיבה אחרת? האם נגזר עלינו להיות תמיד נתונים לחסדי אחרים? האם גיליונות האקסל היבשים רגישים דיו לצרכים האמיתיים של הציבור בישראלי?

רצף הנסיבות חסרות התקדים שעמן העולם מתמודד בשלוש השנים האחרונות, מחייב אותנו לחשב מסלול מחדש. מסלול אשר יוביל אותנו דווקא לחיזוק החקלאות והחקלאים בישראל. אנשי האדמה, הערכים והצניעות, שבחרו דווקא באזורי בפריפריה והגבולות, באזורים המאתגרים ביותר, לגדל בזיעת אפיים תוצרת חקלאית מזינה, שהיא המובילה והאיכותית בעולם. לדאוג לביטחון המזון לאורך כל השנה, תוך ויתורים אישיים מפליגים, שמעטים היו מסכימים לשאת אותם. הם כן מסכימים להיות שם ברפתות, בלולים, בשדות ובמטעים, 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה, בחום ובקור, בכל עת ותנאי.

קוראים לזה שליחות ציונית, אך כמובן שיש מי שדואג לעוותה ולהציגה כצינית, בחסות תיאוריות ליברטיניות קיצוניות. אילי הון וזרועותיהם, בעלי עוצמה וכוח רב, שמניעים את גלגלי הקפיטליזם החזירי.

והנה, עוד הקבלה לחג הפסח: שוק המזון בישראל בנוי בצורת פירמידה הפוכה, שבה קבוצה אליטיסטית מצומצמת של יבואנים ורשתות שולטת על כל הציבור בישראל. עשרות בודדות של אנשי עסקים  אשר משפיעים על מה שנאכל בבית ובאיזה מחיר. ברצותם יעלו מחירים, ברצותם יעודדו אותנו לרכוש עוד-ועוד דרך מבצעים שונים. האינטרס המסחרי ושורת הרווח הם אלו שמכתיבים את דרכם, כאשר המדינה בהחלטותיה רק מחזקת יותר את יסודות הפירמידה ההפוכה. כל זאת, כאשר מנגד ניצבים החקלאים הישראלים, שמקור הכנסתם היחיד נגדע וכך גם מפעלי חיים שלמים, קהילתיים ומשפחתיים.

אך מתבקש להתריע ולומר: ככל ש"דיכוי" החקלאים ימשיך תחת גזרות הייבוא, לא ירחק היום והחקלאות בישראל תיעלם. דור ההמשך ידיר ידיו ורגליו מעיבוד האדמה וכולנו נפסיד מכך ברמה הכלכלית, ההתיישבותית והסביבתית. וכן, גם נפסיד במאבק ביוקר  המחייה. נפסיד בו, כי החקלאים תמיד הראשונים לגלות אחריות ורגישות לצורכי החברה הישראלית, להיכנס "מתחת לאלונקה" ולהירתם ליעדים הלאומיים, להבדיל אלף אלפי הבדלות משיקולים עסקיים מנוכרים.

כל מבוקשם הוא חירות. חירות בעבודתם החקלאית וביכולתם להתפרנס בכבוד רחמנא ליצלן, בכדי להבטיח אספקה שוטפת של תוצרת חקלאית לכלל אזרחי ישראל. חקלאים מקומיים חזקים גם יבטיחו את ביטחון המזון בישראל אל מול כל משבר מדיני, בריאותי או מסחרי בעולם. זה מה שהם עושים מדור לדור, ועל המדינה לדאוג כי הם יוכלו להמשיך ולעשות זאת למען הדורות הבאים,  למען עתיד ישראל.

חברים, מותר גם לנו ליהנות מאופק יציב ביחס לעמל ידינו, שלעולם יהיה חלק מעשייה ציונית ומאהבת האדמה. מהשורשים שלנו הנטועים בכל חלקי ישראל. הגיע הזמן באותה נשימה להשתחרר מהפחדים, מהקשיים. להפסיק להתבייש במי שאנחנו ובמה שאנחנו מייצגים אלא להיות גאים. תמיד נזכור את מצרים, אולם  גם נתסכל תמיד לירושלים. נזכור  את המסע הארוך והעיקש שעברו אבותינו במדבר. נזכור אותו לעד בכפות הרגלים ובידיים העבודות. לא נשכח ובמקביל נשיל מעצמנו את "המצרים" שלנו, של הגורמים הרוצים ברעתנו, החולקים את אותו חזון הרס ההתיישבות והחקלאות בישראל.

מסענו ממשיך. הוא ממשיך מתוך אמונה מלאה בצדקת דרכנו, מתוך מחויבת חסרת פשרות לשליחותנו, מתוך כמיהה לחירות ולחיזוק התוצרת המקומית בארצנו.

חג שמח.