כשפניתי בפעם הראשונה להגר קון, מנהלת רפת צאלים, בבקשה שתכתוב טור לעיתון, תגובתה הראשונית היתה מבט השמור לתגובות של שאת נפש. אך התעקשתי, חשבתי אז ועדיין חושב היום כי דעתה ותובנותיה של הגר, חשוב שתשמענה. הגר המנהלת את אחת מהרפתות הטובות והמוצלחות בארץ, עושה זאת ממקום של אהבה ובדרך נכונה ולב במקום הנכון. הטור שלפניכם הוא הטור האחרון שלה (עד שאנדנד לה שוב) ואולי החשוב ביותר שכתבה. תקראו אותה ותביטו עלינו. קריאה טובה! ראובן זלץ
חזרתי. רק לגיחה קטנה. אמנם סיימתי מזמן עם הטור הקבוע, הרגשתי שמיציתי ואמרו חכמים שצריך לדעת מתי לפרוש, אבל כשראובן פנה אליי וביקש רק עוד טור אחד, הרגשתי שמתאים לי לנצל את הבמה לסגירת מעגל. אז מכיוון שכך, וגם בגלל שסיימנו לקלח את הפרות מסביב לשעון והתפנה לי קצת זמן, טור אחד אחרון ודי!
אז למה לי פוליטיקה עכשיו…?
האמת, אין סיבה. לא טוב ללב, לא טוב לנשמה. בכל מקרה מעדיפה לכתוב על דברים שרואה מקרוב. הבטחתי "סגירת מעגל". אז אפתח בכך. זו לא סגירה טובה. בעייני מאוד עצובה, אך זו המציאות בה אנחנו חיים.הטור השני שכתבתי נקרא: "זרה לעבודה זרה". שם זעקתי "מדינה מתוקנת צריכה לעודד עבודה מקומית! מדינה מתוקנת צריכה לתת בונוסים למי שאינו מייבא עובדים זרים". המחלבה האחרונה שעוד הסכימה לקלוט חלב "טמא", חלב, אבוי לנו, שנחלב על ידי יהודים בשבת- גם היא סגרה את שעריה בפני האפשרות הזו. כמו בכל דבר – רק כלכלת השוק קובעת, וזה כל כך חבל וגם לא ראוי מוסרית וערכית. בכל זאת לא אמרתי נואש וקצת כמו דון קישוט קראתי למועצת החלב להרים את הכפפה ולפעול למען המטרה הכול כך צודקת הזו! לא שהייתי אופטימית מדי, אך עדיין, דבריי נפלו על אוזניים ערלות.
שנים הצלחנו לקיים רפת עם עובדים ישראלים בלבד. צאלים קיבוץ שיתופי (כן, עדיין). יגידו כל יודעי דבר, לא קל בכלל לגייס חברי משק לאייש את החליבות בשבת. ובכל זאת, מתוך אמונה שענפי המשק צריכים להתבסס על עבודה עצמית, הצלחנו במשימה. ויתרנו על התוספת הכספית של חלב מהדרין והיינו ממשיכים לעשות כך אם הייתה לנו את האפשרות. מחר- כבר אין. קצת הזוי בעייני שענף כל כך מפותח מבחינה טכנולוגית, עם זיהוי מרחוק, עם ניטור העלאת גירה, והתראות על המלטות, כל כך מתקשה בייצור מכשור זמין לכל דורש, שיוכל "להכשיר" חלב שנחלב על ידי יהודים. כנראה שאין מספיק עניין. חבל!
מעניין לעניין באותו עניין…
יום שישי. הולכת לכלבו לקניות של שבת, ואין קוטג' ואין חלב.
"רעות, שוב אין חלב" אני שואלת "מה יהיה?"
"דברי עם החברים שלך…" היא משיבה לי.
אז לא תמיד הם כל כך חברים שלי, ובטח לא בעניין הזה. כל שנה בתקופת החגים, אותו סיפור. ואנחנו ממשיכים "לירות לעצמנו ברגל."אם לא נשכיל לספק מוצרי חלב טובים ואיכותיים משלנו, לכל דורש וכל השנה, הצרכן יעבור למוצרים מיובאים או לתחליפים. אנחנו כבר שם. מועצת החלב כבר נערכת לשנה קשוחה. שנה של צמצום הרצועות והתמורה עבור החריגה. כי- ההיצע גדול מהביקוש. כי מייבשים חלב וזה עולה כסף. אבל, במכולת, בספטמבר – התמונה המצטיירת לגמרי שונה. סביר שזה בכוונת מכוון, אבל שוב (לדעתי) כאן הייתה צריך לבוא לידי ביטוי מועצת החלב. למצוא את הדרך לעבד (ולא לאבד) את החלב גם בשבתות ובחגים. לא לתת תחמושת לכל שוחרי היבוא, לשמור על כל השלוחות של יצרני החלב בישראל ולא לכרות את הענף עליו אנחנו יושבים. ולאחר שפרקתי מהלב, כי מעבר לכך די ברור שלא יקרה כלום, הולכת להוציא את השביס והחצאית מהבויידם ומאחלת לכולנו- שרק יהיה לנו טוב – בע"ה.