בכפר ויתקין מסתובבים חקלאיים גאים, עובדי אדמה מהזן ההולך ונכחד. זר לא יבין את הדקויות ואת קנאת הסופרים בין המושבים, בעיקר הוותיקים שבהם, אך כך זה תמיד היה. באר טוביה הוקם ב 1930- מהראשונים שהוקמו בארץ ישראל המתחדשת, נחשב לאחד הגדולים בתחום החקלאות וקהילה מאורגנת וחזקה. גם כיום הוא מהמושבים החזקים בענף החלב ובחקלאות ונכון לעכשיו צולח את המשברים, אך משתנה בהתאם. נפגשתי לשיחה עם 3 מושבניקים בני הדור השני והשיחה התגלגלה בנינוחות על בן גוריון וההרחבות עד שהגענו למכירת תנובה, אלא מה.
נפתלי בן סירא, 88 הוא בן דור שני בכפר ויתקין, משפחה חקלאית בעלת משק עם לול, רפת, מטעים, פרדס. הוא התגייס לצבא בשנת 1951 ולאחר שחרורו נענה לקריאה של בן גוריון לרדת לנגב ולהפריח את השממה. במהלך ההדרכה התחתן עם אחת בינה, אחת המתנדבות ממושב חרות ולאחר שנתיים חזר הזוג לכפר ויתקין והמשיך את משק ההורים. לאחר פטירת ההורים, יצא ללימודים, סיים לימודי מנהל ציבורי ובסיום לימודיו חיסל את הרפת, אך השאיר את הלול והבקר. עשה קריירה מפוארת כמנכ"ל מועצת הלול, מזכיר תנועת המושבים, יו"ר תנובה. כיום בפנסיה, יו"ר העמותה לוותיקי עמק חפר והיחידה לטיפולי בית בהתנדבות.
אי אפשר מבלי לשאול את השאלה, אתה מצטער על מכירת תנובה?
נפתלי: "בוא ונגיד שאני לא גאה במהלך הזה. תשמע ניסינו למצוא מודלים של שותפות עם גורמים מסחריים נוספים, או להפריט את תנובה כחברה ציבורית. לצערי זה לא צלח, בדיעבד מכירת תנובה היה תהליך בלתי נמנע". מיותר לציין כי שאלה זו גרמה לויכוח בין המשתתפים ולעיתים אף הטונים עלו. בדיעבד, מכירת תנובה, היא מעין סמן לתחילת הסוף של תור הזהב בענף החלב.
המושב כיום, עדיין רלוונטי?
"וודאי, זה אמנם לא אותו מושב משנות מוקדמות. חמשת היסודות של המושב כפי שהקום על ידי הורינו, עבודה עצמית, עזרה הדדית, שיווק מאורגן, אמצעי ייצור שווים וקרקע לאומית, זה כבר לא ממש קיים. בחלק גדול מהמושבים פועלת אגודה חקלאית, אך המושב שינה את פניו. אם אני מתייחס לכפר ויתקין, הרי שיש רכוש משוטף, תאגיד המים, יש גידולים משותפים. לדעתי בסופו של דבר יהיו אגודות ענפיות, אך זה הכל תלוי בהיקף העבודות החקלאיות. לשמחתי בכפר ויתקין הרפת עדיין ענף חזק וכך גם ענף המטעים, מגדלי פרחים. ויש רכוש משותף לכל חברי הכפר המטופל על ידי הנהלת האגודה החקלאית. האגודות החקלאיות ימשיכו להתקיים כל עוד האינטרס המשותף ימשיך להתקיים".
איך אתה רואה את כל נושא ההרחבות במושבים?
"אם אני מביט בעיניים של כפר ויתקין, ההרחבה הצילה את כפר ויתקין, במישור התרבותי, חינוכי ומערכת היחסים נהדרת. לא בכל מושב יגידו את אותו דבר. בגדול אני בעד ההרחבה, שוב, אני מדבר על כפר ויתקין".
החקלאים הולכים ומזדקנים, מצטמצמים?
"ככה זה בכל הארץ, לא רק בכפר ויתקין, אך הייצור החקלאי עולה וזה מה שחשוב. תשמע, זה כוח המציאות, הטכנולוגיה החקלאית שודרגה, המודרניזציה לא צריכה הרבה חקלאים, כך שהעולם משתנה. הידע הקיים בענפי החקלאות בישראל, הוא עצום, לא סתם ישראל היא מספר 1 בעולם בתחומי החקלאות ובטח בענף הרפת ואני מאמין בחקלאות הישראלית שתדע לשרוד".
ומה עם מדיניות הממשלתית בנושא החקלאות?
"נכון לתקופתי, החקלאות וקובעי המדיניות היו בידיים שיכולת התיאום שלנו איתם היתה אחרת לגמרי. היתה הבנה, היה שיתוף פעולה, היתה דלת פתוחה. נכון להיום אין מכנה משותף, אין ראיה משותפת, ממה שאני רואה, אין שפה משותפת בין החקלאים, למשרד החקלאות. אין שיתוף פעולה וזה לצערי משפיע על החקלאות והחקלאים".
יוסל'ה בר דור שני שותף ברפת 'שביל החלב'
יוסל'ה בר, 87 , דור שני בכפר ויתקין, הוא אמנם בפנסיה, אך שותף ברפת 'שביל החלב'. הוא שותף במטע אבוקדו עם חברים מכפר ויתקין. כל השנים היה חקלאי ועדיין אומר מקפיד לומר "אני רפתן ותמיד אהיה". גם יוסל'ה ירד לנגב בעקבות קריאתו של בן גוריון והיה שם כשנה. כחבר בדור הנפילים אין בו למרבית הפליאה שמץ של נוסטלגיה.
את המשק המשפחתי מסר לבנו שכיום מנהל את המשק המשפחתי, יוסל'ה "סומך עליו ושמח מאוד שהוא לקח את המושכות".
איך אתה רואה את המושב?
"אני תמיד מקווה לטוב, בשביל זה אנחנו יושבים כאן בארכיון ומנסים לדלות פנינים היסטוריים" מחייך יוסל'ה ומסיים "כיום המצב בסך הכל טוב. ובאשר לעתיד החקלאים מקווה מאוד לטוב. פעם מישהו אמר כי ללא חקלאות אין תקומה וארץ וככה אנחנו חושבים עד היום הזה".
הארץ השתנתה?
"המדינה משתנה כל הזמן, יש כל כך הרבה מטלות לתיקון, לטפל, לשכלל, לשדרג. אנשים חייבים להבין כי הדבר הבסיסי לטעמי זה יושר, אם אין יושר אין על מה לדבר".
גדעון חרובי, אופטימי ומקווה לטוב
גדעון חרובי, 87 , דור שני בכפר ויתקין, בעל רפת שעברה לבן הממשיך, 1.8 בעלת מכסה של מיליון ליטר. גדעון "תמיד הייתי רפתן, אשתי היתה רפתנית, התחלתי בגיל 13 כשאמא שלי שברה את הרגל ואז אבא שלי הושיב אותי ליד 3 פרות ולימד אותי לחלוב. אז כל אחד למד לחרוש, לחלוב, לעבוד בשדות. אני חקלאי פשוט, צבא, שירתתי בשדה בוקר עם בן גוריון, היינו מחלקת נח"ל, הציבו אותנו שם, לשמור על הזקן".
וכשאתה מביט על המדינה היום, לזה התכוונתם?
גדעון נאנח "מה אגיד לך, הכל מתקדם, לא הכל לטעמי, באשר לחקלאות ועתידה, אם יעשו חקלאות משותפת, זה יחזיק מעמד, לפחות רפתות. כואב לי מאוד שחושבים שהחקלאים אשמים ביוקר המחיה, זה עצוב מאוד, אך לצערי זה המצב כיום".
העתיד?
"אני מקווה שהמדינה תמשיך להתקיים ולא נפשוט את הרגל, לצערי יש כאן רפתנים שמכרו את הפרות. תמיד הייתי אופטימי אך כשאני מביט היום, קצת עצוב לי, אני לא כל כך יודע מה יהיה, מקווה לטוב".
