משק יודנפרוינד יעקב: "כאן נולדתי וכאן אמות והחקלאות תנצח" – ראובן זלץ

יעקב יודנפרוינד בן 78 , איכר ורפתן בכל נפשו, הוא מהדור שהפך אדמות, נטע עצים ובנה רפתות לתפארת. דור החקלאים שהפריחו את עמק יזרעאל וכעת מביטים בעיניים כלות במפעל חייהם ההולך ומצטמק אל מול איומים רבים. אך יעקב עקשן, כמו חבריו, כמו בניהם הממשיכים, הם לא מתכוונים לוותר. בעולם מתוקן, כל פוליטיקאי מתחיל, היה צריך וחייב לעבור שם במשק בשדה יעקב, לספוג ציונות ואהבת הארץ ורק אז לנסוע לכנסת

שדה יעקב, המושב הראשון של הפועל המזרחי, עלה לקרקע ב 1927- , מושב חקלאי בעמק יזרעאל הירוק. וכמו בכל המושבים, גם בשדה יעקב מורגשת היטב נטישת החקלאות לטובת מקצועות אחרים. אך עדיין יש שם חקלאים בני חקלאים, 6 רפתות עדיין פועלות במושב, כ-65 משקים חקלאיים, שדות פלחה מטעי זיתים, שקדים, דיר עיזים ועוד. משפחת יודנפרוינד היא משפחה ששורשיה נטועים עמוקים
בקרקע, כמו משפחות נוספות במושב הוותיק אלפי משפחות במושבים ברחבי הארץ. הסיפור שלהם הוא אמנם אחד מני רבים, אך מספר את סיפור המשק המשפחתי לדורותיו. סיפור שהחל בקול תרועה ציונית רמה, נמשך עם קשיים ופוליטיקאים מחריבים וכולנו תקווה כי עם עתיד טוב יותר מההווה הלא ברור.

יעקב: "העבודה היא חיינו"
השושלת המשפחתית של משק יודנפרוינד החלה עם עלייתו לישראל של אריה יודנפריוד בשנת 1923 אז התארגן גרעין חלוצי דתי ראשון מסוגו לעליה לקרקע. אריה ממקימי המושב, קיבל בזמנו פרה אחת מהמוסדות המיישבים כי כך היה נהוג ואז גם החל סיפור הרפת המשפחתית. אריה התחתן עם חוה שהביאו לעולם את יעקב ו- 3 בנות, כולם נשארו במושב עד היום. יעקב התחתן עם חמדה מקיבוץ גבת ולזוג 3 ילדים, שני בנים, עמיחי, יפתח והבת אלה, גם הם במשק. המשק המשפחתי כולל רפת, שטחי פלחה ורק לפני כחודשיים סגרו את הלול המשפחתי. יעקב "חכה, אני עוד לא מוותר על הלול, אני מתכוון לעשות כל מני שיפורים ולהחזיר את הלול. אני עובד רק בחקלאות ולא אוותר". אריה לא לבד, כל חבריו, אלה שעדיין מסוגלים, קמים לעבוד מוקדם בכל בבוקר, כי הם לא יודעים אחרת. יעקב 78 לא מתכוון להפסיק לרגע, נעזר במקל הליכה, הוא לא יורד מהטרקטור שלו מהבוקר עד הערב ומעולם לא יצא ליום חופש, עולם הולך ונעלם. עולם שבמדינה נורמלית, היה צריך לעשות הכל בכדי לשמרו למען הדורות הבאים, למען הערכים, למען הציונות ודורות ההמשך. יעקב "זה מה שאני יודע ואוהב לעשות, לעולם לא אפסיק כל עוד אני יכול".
חמדה, אשתו, נכנסת עם העיתון של קיבוץ גבת, לא שוכחת את שורשיה, למרות השנים שעברו. אי אפשר לטעות בהם, הם מהעמק ושום דבר לא יוציא אותם מכאן ומאורח חייהם, הבעיה מתחילה כשמדברים על הדור הבא והדורות שיבואו. חמדה "אני עבדתי בלול המשפחתי, גם בגבת עבדתי בלול. הלול היה חלק ממני, עצוב שככה הלול נסגר".

החקלאות בבעיה לא?
יעקב "לפי דעתי כן, אין בנים ממשיכים, הממשלה לא רואה אותנו, היבוא מתגבר, תשמע חביבי, אם לא תהיה כאן חקלאות, לא תהיה מדינה".

ומה באשר לרפתות המשפחתיות?
יעקב "סוגרים בלי סוף רפתות, חלק מהסיבות, כי אין דור המשך, זו הבעיה, הצעירים רוצים עבודות אחרות. כולם רוצים הייטק. אני נולדתי כאן בחצר ולא אעזוב את הרפת לעולם, יש לי אדמות, מרוויח לא מרוויח, אני עובד ולעולם לא אלך לשום מקום. מזל שלי שהבן רצה לחזור, אם עמיחי לא היה חוזר, זה היה נגמר, הייתי סוגר את הרפת בצער רב. בטח הייתי ממשיך קצת על הטרקטור בפלחה וזהו. המנהלים של הענף חייבים לעשות כל מה שניתן, בכדי להביא צעירים לענף אחרת לא יהיה טוב".

והנה הטוויסט כאן, יש דור המשך
יעקב בר מזל, שלא כמו רבים מחבריו בעמק ובכלל, בנו עמיחי, החליט סופית, לפני כמה שנים, לחזור לרפת. כך גם בנו יפתח שאמנם עובד בעבודת חוץ, אך חולב כל בוקר. עמיחי 48 , נשוי למרב ולזוג 3 בנות, המשפחה מתגוררת במושב, סמוך להורים. עמיחי חזר לרפת המשפחתית לפני כשנתיים ולאחר כ- 30 שנות צבא קבע בשריון של שירות צבאי ארוך במגוון תפקיד פיקוד הוא השתחרר בדרגת אל"מ. עמיחי: "זה לא שהייתי מנותק חלילה מהמשק, כל השנים עבדנו במשק, אחי יפתח ואני. גם שהייתי מ"פ הייתי חוזר הביתה לחליבה, כך היה במשך כל השנים, המשק זה לב המשפחה, הדבר הכי חשוב.
לזכותו של אבי הוא מעולם לא עצר אותי וביקש שאחזור למשק, הוא נתן לי למצות את חלומותיי בחוץ, כך גם היה עם אחי יפתח. אך לי לא היתה דילמה, כשהשתחררתי, ידעתי כי אחזור למשק המשפחתי". הרפת המשפחתית של המשפחה בעלת מכסה של כ 1.2- מיליון ליטר לשנה, כ 120- חולבות, מכון שדירת דג, של צח"מ אפיקים 20 עמדות 2 חליבות ביום.
עמיחי: "אנחנו, המשפחה, נמצאים בכל החליבות, אלו חליבות מסוג אחר, דאגה לרווחת הפרה. עובדים לאט ושומרים על מה שיש". וכאן בא הטוויסט, משפחת יודנפרוינד הבינה מה שרבים ברפתות המשפחתיות לא. במציאות המשתנה של הכלכלה הישראלית, רק השקעה לטווח ארוך ברפתות, בציוד ובעדר, יצדיקו את המשך קיומן. וכך, ברפורמה של שנות האלפיים, בנתה המשפחה רפת חדשה, סככת חולבות מרחבית עם גג נפתח ומכון חליבה חדש וכיום הם קוצרים את הפירות. עמיחי "אנשים לא הבינו וחשבו שהשתגענו, להשקיע כל כך הרבה כסף ברפת חדשה, היום אני יודע שצדקנו, השקעות
כמו שעשינו אז, היום זה היה כמעט בלתי אפשרי לבצע".
בספטמבר 2021 הוקמה שותפות עם המשק של אילן כהן. לאחר השותפות הרפת כיום עם מכסה כ 1.9- עם מרכז מזון עצמאי, תערובת מאילן רפאל. מרבית המזון הגס מיוצר על ידי המשק המשפחתי, שחת, דגן ושחת קטנית (בקיה) עמיחי: "רפת לא יכולה להסתיים בגדר המקיפה אותה, בשביל שהיא תוכל להתקיים היא חייבת, מרכז מזון, שטחי פלחה, מתקנים ראויים. בטח כשמדובר ברפת משפחתית. הזבל מהרפת הולך לדישון הפלחה, יש כאן משהו שהוא גדול יותר מסך חלקיו ורק כך, לדעתי, אפשר לשרוד ולהתקיים".

כשאתה מביט על הרפת המשפחתית, מה אתה רואה?
עמיחי: "כאב לב גדול, אני מרגיש שהמדינה, הרשויות, לא מבינות את העניין ובעצם פוגעות בביטחון הלאומי. חלק מהביטחון שלנו כעם, השמירה על החקלאות, על האדמות, על הביטחון התזונתי זה לא מובן מאליו. והממשלה בשם יוקר המחיה, פשוט פוגעת בצורה אנושה במרקם החברתי ובמגזר החקלאי. לכל מי שבא אלי אני אומר " 100 ק"מ מכאן, מעבר לגבול, אין מים, אין חשמל והורגים אנשים במלחמת אזרחים. וכאן אנחנו חיים כמו בניו יורק, לא מעריכים את מה שיש. בדו"ח המבקר האחרון, נכתב שמשפחה ממוצעת צורכת כאלף ליטר חלב ואם משפחה תשלם 10 אג' יותר, זה כ 100- שקלים
למשפחה בשנה, זה פחות מקפה בארומה בדרך הביתה. בסוף, על זה יוצאים נגד הרפתנים, זה מה שיציל את המדינה. חקלאות ישראלית היא הרבה יותר מהחור שבשקל".

המעטפת של הרפתנים, שיאון, החקלאית, ההתאחדות?
"תראה, אני לא יודע מה מתרחש ולמה, שמעתי פה ושם, לא מתעסק בפוליטיקה, אין לנו זמן לזה, אנחנו עובדים. אני רק רוצה להגיד לך כאן חד וחלק, בלי שיאון ובלי החקלאית, לא תהיה רפת ישראלית מצליחה ומתפתחת. נקודה. כל הדיבורים האלה על לעזוב ארגון כזה או אחר בשביל 300 400 שקל לשנה, אלו דיבורים מסוכנים היכולים להביא לאסון, לא פחות. רק מעטפת חסרת אינטרסים כלכליים שאינה מנוהלת על ידי חברות פרטיות, יכולה לספק לרפתן את מה שהוא צריך. אם יש פה ושם בעיות, ניתן לתקן, בית לא עוזבים".

ציונות?
"נו מה, אנחנו ציונים כאן, מה אתה חושב שאנחנו עושים, גם הקריירה הצבאית, הכי קל זה לסגור וללכת. בסוף יש לנו מדינה לשמור עליה. אחי, מהנדס ואני אל"מ במילואים, שנינו מסודרים ברוך השם, אך בסוף היום אנחנו כאן, מחזיקים אדמות בעמק, חולבים פרות ועושים חקלאות".

רגע לפני שנפרדים, ניגש אלי יעקב , בהליכה איטית, נעזר במקל ההליכה שלו, מתקרב אלי קרוב וכמעט לוחש לי "אדמת ארץ ישראל קדושה, האדמה שלנו כאן בשדה יעקב כאן קדושה יותר ולעולם לא נלך מכאן, לעולם לא נזוז מכאן. החקלאות זה בדם, כמו הציונות".