אפשר בקלות רבה ליפול לקלישאות כשמספרים את הסיפור של סרג'יו פישלין. העליה לישראל והפרידה מהמשפחה בברזיל, קיבוצניק, רפתן ומנהל רפת, יו"ר הנהלת ההתאחדות יצרני החלב, ציוני נלהב וכן, סוציאליסט במובן הכי טוב שיש. זה סיפור על אהבה, ציונות, חקלאות ורפתנות סרג'יו מהאנשים המוערכים והאהובים בענף ובכלל ואיזה מזל שהוא עלה לארץ והקים כאן, ברמת הגולן משפחה לתפארת.
סרג'יו פישלין הוא המנהל המיתולוגי של רפת כפר חרוב, שותפות 'רפת בזלת' של קיבוצי אפיק וכפר חרוב. אך הסיפור שלו רק מתחיל ברפת. זה סיפור על ציונות, אהבת הארץ, ערכים, חינוך וחקלאי בלב ובנפש. מהאנשים המוערכים והראויים בענף, איש נעים הליכות, ערכי, רפתן נהדר ואם היו שואלים אותי (אבל אף אחד לא שואל) הוא ראוי להדליק משואה ביום העצמאות, לתפארת החקלאות, הערכים והציונות. סיפור קטן גדול על איש אחד הנותן תקווה שיהיה כאן טוב הרבה יותר.
העליה לישראל והפרידה מהמשפחה
נתחיל מהתחלה, סרג'יו עלה לארץ מברזיל בשנת 1982, עם גרעין של תנועת נוער ברזילאית. הוא נחת בקיבוץ גזר והחבר'ה החליטו שזה לא בשבילם. סרג'יו: "גזר הוא קיבוץ עם הרבה אמריקאים ודרום אמריקאים וזה פחות התאים, חשבתי שאם לעלות לארץ ישראל אז פחות מתאים קיבוץ של דוברי פורטוגזית ואנגלית". ואז הם הגיעו לכפר חרוב ומאז הוא שם, 42 שנים בדרום רמת הגולן. סרג'יו "זה המקום הכי יפה בארץ, אוהב אותו בכל ליבי ונשמתי". סרג'יו נשוי לדורית, שהגיעה לכפר חרוב דרך גרעין נחל של תנועת הצופים מרמלה ולזוג 4 ילדים ו 2- נכדים. עד גיל 20 מסלול חייו של סרג'יו היה ידוע
וברור, לימודים, עבודה בברזיל. הסיפור שלו עם ישראל החל לאחר שהיה כאן בשנה בקיבוץ. סרג'יו: "היינו בשנת הכשרה בקיבוץ ראש הנקרא כמה חודשים וחיפשנו קיבוץ צעיר והגענו לקיבוץ גשור ואז חזרתי לברזיל ועבדתי בסוכנות תוך כדי. הגעתי להדריך בבית יעקב בכפר נוער, חזרתי שוב לברזיל ולאחר שנה עליתי סופית לארץ"
מה גרם לך לעלות לארץ ולהשאיר את כל המשפחה בברזיל?
"הייתי מזכיר תנועת נוער ציונית, תנועה קהילתית שהפכה להיות תנועה ציונית. שני הוריי נולדו בברזיל, שם המשפחה המקורי שלי הוא פישבין אבל בברזיל עיוותו את השם וזה נשאר פישלין. הרומן שלי עם ישראל החל בתחילת שנות השמונים, הייתי בתוכנית הכשרה בישראל ואז חזרתי לברזיל. בסוף 82 עליתי לארץ וכל המשפחה שלי נשארה עד היום שם. הם קבלו את זה מאוד קשה, היה משבר מאוד גדול. ההורים שלי היום שניהם חיים בגיל 90 ואני מבקר אותם והם באים לכאן".
איך התגלגלת לכפר חרוב?
"פנינו לתנועה וקבלנו 2 אפשרויות או קליה בים המלח או בכפר חרוב. אני התלהבתי מהגולן ורציתי להגיע לכפר חרוב ולשמחתי כך היה. כפר חרוב היה בזמנו בן 10 שהגענו. הנוף, הגולן, זה מה שמשך אותי, כמובן שתוך כדי התאהבתי בקיבוץ, קלטו אותנו מאוד יפה. הגענו כגרעין בודדים, 7 חבר'ה ובכפר חרוב נשארנו 3 חברים". סרג'יו עשה שירות צבאי של עולים חדשים "הייתי כבר נשוי, כמובן שהייתי קרבי, יחידת צנחנים של מילואים. חוויה אמיתית שחיברה אותי לכאן, יש לציין שעשיתי מילואים עד גיל 45 ". מסיים סרג'יו בחיוך.
ולמה דווקא רפת?
סרג'יו "לפני שעליתי לארץ, למדתי ווטרינריה, אך עזבתי את האוניברסיטה לפני הסוף. תמיד היתה לי את האהבה לבעלי חיים מכל המינים והסוגים. ואז שהגעתי לכפר חרוב זה היה טבעי שאגיע לרפת". סרג'יו עבד ברפת במשך 3 שנים ואז התמנה למנהל הרפת. בין 1987 ל 1992- היה בברזיל ועבד בתחום פרויקטים להקמת בניינים. לאחר שובו לארץ בשנת 92 , התקבל שוב לחברות בקיבוץ בכפר חרוב, החל כרכז בניין ומפיק של חגיגות ה- 20 לקיבוץ ואחראי לבניית מצפה השלום בסמוך לקיבוץ. הוא יצא ללימודי כלכלה בשלוחה של בר אילן, סיים לימודים ובסוף 96 נקרא שוב לדגל לנהל את רפת הקיבוץ ועד היום הוא שם, בין הפרות. סרג'יו: "הענף חייב להתמודד עם האתגרים"
הסיפור של סרג'יו עם פרות והרפת הקיבוצית הוא ארוך ומתמשך, הוא מספר: "רפת כפר חרוב היתה תמיד רפת טובה מבחינת ביצועים כלכליים טובים. היה לי מאוד טבעי לעבוד ברפת ועוד לפני שידעתי עברית התחלתי לעבוד כאחראי עדר במשך שנתיים ובשנת 86 התחלתי לנהל את הרפת. היום התאחדנו עם קיבוץ אפיק ולאחר האיחוד אנחנו במכסה של 8.3 מיליון ליטר חלב לשנה. כ 650- חולבות מכון חליבה קרוסלה על מים, 36 עמדות. בנינו את המכון בשנת 91 והוא מותאם למצב גם לאחר האיחוד, כ- 4 שעות חליבה. כעת אנחנו בתחילת תכנון לקראת היתר בניה להגדלת סככות ולהצמיח את הרפת בצורה נכונה, מקווה שנגדיל את הרפת עד סוף השנה. יש לנו מרכז מזון שלנו, מקומי, מאז ומעולם היה לנו מרכז מקום מקומי".
ב- 5 השנים האחרונות היה סרג'יו מנהל החינוך בכפר חרוב, יועץ לרפתות ובהנהלה של כמה רפתות, חבר מועצה בהתאחדות ויו"ר הנהלת ההתאחדות. היה רכז אזורי של רפתות עמק הירדן ורמת הגולן במשך 6 שנים עד לשנת 2006 , פרש מתפקידו וחזר לפני כשנה לתפקיד זה. איש רב פעלים, פעיל, מאוד מוערך ולא נח לרגע.
איך אתה ענף החלב כיום?
"זה ברור לגמרי שענף החלב צריך להתמודד עם תחרות. ויחד עם זאת אני חושב שיש לנו אתגרים מאוד מאוד גדולים, האתגר הראשון הוא הייבוא, השני זה החלב הצמחי והעדפת הצרכנים והשלישי זה הטכנולוגיה החדשה של יצירת מזון וחלב מלאכותי. בגדול אנחנו חייבים לחשוב מחוץ לקופסא ולהביא את הרפת הישראלית להיות כמה שיותר טכנולוגית וכמה שפחות מזהמת. יחד עם זאת צריך להתמודד
עם בעיית כוח אדם קריטית בענף ובכלל ורק טכנולוגיה מתקדמת יכולה לתת פתרון".
עתיד הענף?
"גם הרפתנים חווים את הקושי ולא תמיד אנחנו מבינים עד כמה זה חשוב שנהיה מאוחדים, אחרת לדעתי לא יהיה לנו סיכוי. אנחנו צריכים להכין את עצמנו כדי שהשירות שאנחנו נותנים לנו, יהיה האיכותי ביותר ואני מתכוון לחקלאית, לשיאון, להתאחדות, אם צריך לעשות שינויים אז נעשה, חייבים להתאים את עצמנו למצב כיום".
מה דעתך על כניסת חברות מסחריות המתחרות בחקלאית ובשיאון?
"לדעתי אסור לנו לאפשר לחברות מסחריות להיכנס במקום הגופים הקואופרטיביים. זאת ועוד, אני חושב שלשמור על הרפתות המשפחתיות זה מאוד חשוב וזה ערך אך לצערי המגמה לא כזו. הערך הזה לא קיים כיום בישראל ולדעתי זו בכיה לדורות".
רפתות גדולות לעומת רפתות משפחתיות?
"כיום מחפשים רק רפתות גדולות וזה עצוב מאוד מבחינתי. הרי כיום רשתות השיווק הם המונופלים בענף המסחר והאבסורד הוא שמאשימים את החקלאים ביוקר המחיה. הרצון להפוך בכל תנאי את ישראל למדינה קפיטליסטית, במיוחד כיום עם כל השינויים שרוצים לעשות במערכת החוק והמשפט. זה מזכיר לי משטרים בדרום אמריקה וזה כואב לי מאוד. עליתי לישראל לברוח מדיקטטורה ושלטון מושחת וכעת אנחנו כאן נלחמים על הדמוקרטיה שלנו. הדרך היחידה להתמודד עם כל הסיפור זה בעצם האחריות על הנטל של המדינה. כל האוכלוסיה חייבת לשאת בנטל ולא רק אחוז מסוים. אני בעד מדינת רווחה הדואגת לחלשים, לחולים, לנכים, בגלל זה אנחנו כאן. אמנם הקיבוץ גם עובר מהפכים כלכליים אך עדיין יש עזרה הדדית ודאגה לזולת. אנשים צריכים לדעת שהם חייבים לתרום למשק, לתעשיה ולחברה, ככה אני מחנך את ילדיי וכך לדעתי זה ראוי".
מחיר החלב בעליה?
"ענף החלב הולך להצטמצם, אני לא רואה שהענף יצמח כמו פעם, אנחנו חייבים לייצר את החלב הכי איכותי, רק כך נוכל לשרוד ולהתקיים. הרווחיות הולכת ונשחקת, הדרישות של הרגולטור מייקרות מאוד את ייצור החלב. יש מי שחושב שלא צריך לייצר כאן כלום, אם זה כל כך יקר, אני חושב בדיוק ההיפך. רק תעשיה כחול לבן, חקלאות כחול לבן יהפכו את ישראל לחזקה יותר".
בעד הקמת קואופרטיב?
"בהחלט כן, זו הדרך הנכונה להתמודד עם שינויי השוק. באמצעות הקואופרטיב הרפתנים יוכלו להתמודד יותר טוב ולקבל מחיר טוב יותר. לא פחות חשוב, הגיע הזמן שנתחיל לשווק את עצמנו טוב יותר. תחשוב שכמעט כל שנתיים אנחנו צריכים לחתום על הסכם חדש, פתיחת היבוא, להתייעל, קשה מאוד להתנהל ככה".
עתיד החקלאות?
"אני עליתי לארץ בגלל ציונות מעשית ואמיתית ולא רק ציונות במלל. אני חושב כמדינה אנו חייבים לשמור על בטחון המזון בעיקר בגלל מצבנו באזור. חקלאות זה הלב של המקום, למרות שזה לא אופנתי לומר. זה מה שנותן פרנסה לפריפריה זה מה שמאכלס שטחים וכשאני רואה את מצב החקלאות זה עצוב מאוד. אני חושב שעדיין לא הפנימו כאן בישראל שהולך להיות מחסור עצום של מזון בעולם ואנחנו חייבים לשמור על בטחון המזון שלנו, זה חשוב לא פחות מלהיות חזק בטחוני ואת זה לצערי ממשלת ישראל לא הבינה".
היבוא לא תורם להורדת יוקר המחיה?
"נכון מאוד, היום יותר ויותר בעולם רואים מדינות השומרות על הבטחון התזונתי שלה. כל משבר שיש בעולם מקפיץ את המחירים לשמיים. אני לא רואה שהמחירים יורדים גם לאחר הייבוא ומשהו בכל ההסתכלות הכלכלית חייב להשתנות. יחד עם זאת אנחנו בעד הצרכנים, כמה שיותר זול יותר טוב, אבל זה לא אומר שזה צריך להיות על חשבון החקלאים. לצערי הפכנו להיות ממדינה יצרנית למדינה צרכנית, האנשים החזקים במדינה הם אנשי מסחר ולא היצרנים. להגיד לך את האמת, לא בשביל זה באנו ורצינו לבנות מדינה".
יש לך הרהורי חרטה שעלית לארץ?
"לא, מה פתאום, אני אוהב את הארץ, אבל אני חושב שהיום אנחנו במשבר קשה ועמוק, זה חלק מהצמיחה של המדינה. חייבים לצלוח אותו, זה עוד שלב של בניית המדינה ונילחם על המדינה שלנו מבפנים ומבחוץ".