המגזין שלנו מהשולחן של ליאור שמחה המחירים שלנו תבל תמיכת נעה כנסים, קורסים ופעילות (לוח שנה) זום ענפי מילקטק

טוטי בלוך: "אם לא נעשה משהו דרסטי הרפתות המשפחתיות ייעלמו"

טוטי בלוך חי ונושם את ענף החלב, רפתן בן רפתן, דור שלישי בנהלל ובין שאר תפקידיו, יו"ר מועצת התאחדות יצרני החלב. בראיון מפוכח, טוטי מדבר כמו שלא דיבר אף פעם, על עתיד הרפת המשפחתית, על פרויקט חייו לרפת משותפת בנהלל, מבקר את דירקטוריון מועצת החלב ואומר: "אם מדינת ישראל לא רוצה חקלאות, אז לא תהיה כאן חקלאות"

טוטי בלוך, 65 דור שלישי בנהלל, בעל רפת רובוטית משותפת עם מכסה של 1.5 ליטר, מרכז מזון פרטי עליו גאוותו. הוא רב תפקידים, יו"ר מועצת התאחדות יצרני החלב, משקיף בהנהלת ההתאחדות ובהנהלת החקלאית ובדירקטוריון של מועצת החלב. טוטי נשוי לאורה בת מדרך
עוז ולזוג 4 ילדים. טוטי הוא מה שנקרא, פוליטיקאי ענפי, למוד סכסוכים, יריבויות, בריתות וחברויות. הוא חי, נושם ועובד כל חייו סביב ענף החלב הישראלי. פטריוט אמיתי, אופטימי להחריד, המאמין, כן, הוא עדיין מאמין, בעתידו של ענף החלב הישראלי. אך נדמה כי גם אצלו, משהו נסדק בתקופה האחרונה, הוא מביט במתרחש וליבו כבד, דואג. המחשבה שהמדינה שלו, איננה מעוניינת בחקלאות כחול לבן, מטריפה אותו.

נדמה שהרפתות המשפחתיות הולכות ונעלמות, גם בנהלל?
"נכון, ככה נדמה ואם לא נעשה משהו דרסטי אז זה באמת מה שיקרה, כולל הרפת שלי. לפני כחצי שנה התעוררתי סופית למציאות הזו והגעתי להכרה שכנראה שהמדינה לא תשנה את היחס שלה לחקלאות ולכן צריך לעשות מעשה כשהפתרון היחיד הנראה לעין, זה לעשות רפת אחת משותפת של כלל הרפתנים בנהלל. יש כיום בנהלל 9 בעלי מכסות ו 7- רפתות, לא כולל בית הספר החקלאי. אני מדבר על רפת אחת שתהיה בעלת מכסה של כ 6- 7 מיליון ליטר".

שהמושבניקים בנהלל ידברו על רפת משותפת, אחרית הימים?
טוטי מחייך "כן, בזמנו הציע לי מנכ"ל משרד החקלאות בן אליהו, לבנות רפת משותפת לכל העמק ועניתי לו שהוא מדבר עם מי שהקים את דגניה א' ונהלל ואיך הוא לא מתבייש להציע לי הצעה כזו. אך היום שאני רואה את הכיוון אליו הולכת המדינה, אני חושב שהדרך היחידה להציל את הרפת המשפחתית במושבים זה לבנות רפתות משותפות. והלוואי ומשהו יעצור אותי ונוכל להחזיר את הגלגל אחורה, לרפתות משפחתיות בתוך המושבים. כרגע, נכון לעכשיו, לצערי זה לא המצב ואני מחפש דרך להציל את הרפת המשפחתית בישראל. זה חשוב כל כך לכולם, לא רק לרפתנים, אלא גם לתדמית שלנו ואיך בסופו של דבר אנחנו רוצים להיראות ולחיות כאן. ייבשו פה ביצות בכדי שנעשה חקלאות ישראלית וכיום נדמה שהממשלה פשוט לא מעוניינת בחקלאות מטעמים שגויים ורעים".

איפה עומד הפרויקט של הרפת המשותפת?
"אני מנסה לגייס כוחות, זה תהליך מורכב, הדרך להיתר היא יחסית קצרה, כי יש שטחים שעברו שינוי ייעוד באזור צומת נהלל. אני מאוד מקווה שהמדינה תראה את התועלת שבדבר ותעזור לנו".

מה אומרים הרפתנים בנהלל?
"יש כאלה שמוכנים להירתם ותומכים, יש כאלה המוכנים לחכות עם סגירת הרפת ויש את אריה שהחליט לסגור".

תן לנו לוח זמנים?
"הרעיון הוא לרתום מספר גורמים כולל גורמים ממשלתיים שיתמכו במהלך. השקעה כיום ברפת חדשה, זו לא צעד כלכלי. לכן אנחנו צריכים עזרה ממשלתית, צריך לזכור כי מדובר בהוצאת הרפתות מהמושב וזה צעד כלכלי התייעלותי שגם פקידי האוצר אמורים לתמוך בצעד זה".

המושב הראשון בארץ, מבקש להציל את הרפתות. נהלל

תגיד, מה קרה לנו, איפה הענף טעה לאורך הדרך שהגענו עד לכאן?
שתיקה ארוכה ואז "תשמע, אני באמת שלא מעוניין לחזור שוב ליריבות בין המושבים לקיבוצים, עשינו כולנו טעויות לאורך הדרך ולא הבנו את הסיטואציה. כיום אין ספק שהמושב בישראל נמצא תחת איום קיומי וכמובן בכלל זה גם הרפתות. המצב מורכב, הרבה דברים אני לא רוצה או יכול לומר כרגע. לדעתי האישית, דירקטוריון מועצת החלב לא נלחם מספיק על קיום חוק החלב. המכסות במדינת ישראל, ע"פ החוק, צריכות להיקבע ע"פ הרכיב הגבוה בצריכה, שומן או חלבון. מה שקורה כיום, צריכת השומן עלתה אך מכסת החלב ממשיכה להיות מחולקת ע"פ צריכת החלבון. מכאן שהרפתנים לא מייצרים את כמות השומן הנצרכת ע"י הציבור ויש מחסור בשומן מן החי. הסיבה היא לטענת מועצת החלב, שאם ייצרו את כל השומן, ייווצר עודף באבקת חלב. בנוסף, היטל מועצת החלב, העומד על 3.8 אגורות לליטר, אמור להיות 4.2 וזה מוריד למועצה 6 מיליון שקל בשנה, מזה נובע החשש לייצר את כמות השומן הנדרש ולכן גם יש מחסור בחמאה. אך יחד עם זה, חשוב לי גם לומר כי איציק שניידר הוא אחד מהלוחמים הגדולים למען המשך ענף החלב הישראלי".

עתיד המוצרים במחירים מפוקחים?
"יש לנו שני מחירים מפוקחים, האחד מחיר המטרה ליצרן והשני, המחיר לצרכן, זה שתי וועדות שונות, כפעיל בענף נאבק שנים ליצור מצב שהמחיר לצרכן יעודכן אוטומטי, כמו מחיר הדלק או התחבורה הציבורי. הדבר ימנע לחץ של כל הגורמים על מחיר המטרה ליצרנים. לשמחתי, בהסכם האחרון סוף סוף הגענו להסכמה על עדכון אוטומטי מהראשון למאי 2023 והשר סמוטריץ בהסכם האחרון דחה את זה".

מי שמדבר על ייבוא חלב, שיחשוב טוב על ביטחון המזון שלנו. טוטי בלוך

יש רפתנים התוהים היכן הקמפיין התקשורתי של הענף שהרי הכל כיום זה עניין של תדמיות?
"אנחנו בתקשורת, הענף שלנו יותר מכל ענף אחר בתקשורת, אין שבוע שלא רואים את ליאור במדיה, אותי לימדו שלא תמיד צריך לצעוק, בטח לא במצב העכשווי בישראל. עיקר הפעילות שלנו היא מתחת לרדאר. הענף שלנו מורכב מאוד, קשה מאוד להסביר אותו ולהבין אותו. התוצאה של העבודה שלנו, היא חוק סימון ארץ המקור של המוצר והחלב בפנים. מישהו רצה להוציא את החלב ואנחנו נעמדנו על הרגליים האחוריות, לא הכל כולם יודעים".

ואז בסוף שואל אותי חבר, למה לא לייבא חלב אם זה יוזיל את המחיר?
"תשמע סיפור, מדינת ישראל, בפעילות שלה, גרמה לסגירה של כ- 80 אחוז ממשקי גידול העגבניות במדינת ישראל, החממות עומדות ריקות. הגענו כיום למצב שמחיר העגבניות כיום עלה באירופה ותושבי ישראל ישלמו כ- 20 שקל לק"ג עגבניות בחודש החגים. להזכיר לך כי ישראל היתה יצואנית גדולה של עגבניות. כך גם הולך להיות עם הפלפלים ושאר ירקות. לכן, מי שמדבר על ייבוא חלב ותוצרת חקלאית לישראל, שיחשוב שוב כי לא יהיה כאן ביטחון מזון ובטח לא יהיה כאן חלב ומוצרי חלב זולים יותר. ולא אמרתי מילה על האיכות וכן, גם הכשרות, הרי אין מצב שהרפתנים בפולין ובתורכיה עומדים בתנאי הכשרות שלנו. ואחרי כל המילים, מדובר בציונות, בשטחים בפריפריה, בשמירת האדמות שלנו, על זה נלחמנו".

מילה לסיום, לחג?
"עדיין יש בי אופטימיות, פעם הייתי אופטימי, היום עדיין אני אופטימי. מאוד מקווה שכולם שהממשלה תתעשת ושנצליח לעצור את התהליכים ההרסניים בזמן. שנה טובה לכולם, שנת בריאות ופרנסה טובה, שנה שמנת לכולם".

אריה שמואלי: "לא פיללתי שדווקא אני אסגור את הרפת המשפחתית"

אריה שמואלי סוגר את הרפת המשפחתית שלו, הרפתן הוותיק בן ה 80- החליט שדי, ולאחר 100 שנים, עוד רפת משפחתית נסגרת והפעם במושב הראשון בארץ ההולך ומאבד את צביונו. אריה "זו היתה החלטה מאוד קשה, אך במצב כיום לא היתה לי ברירה"

במצב הנוכחי אין היתכנות לרפת משפחתית קטנה. הזוג שמואלי

אריה שמואלי, 80 , דור שלישי למייסדי נהלל, סוגר את הרפת, פעם סיפור כזה היה מרעיד את המושב הוותיק בישראל, כיום המהלך מתקבל כמעט בשוויון נפש. ואם תרצו, זה הסיפור של הרפת המשפחתית בישראל, קטנה, חבוטה, עם עתיד כלל לא בטוח, צעירים מתרחקים ממנה כמו מאש ובאם לא יקרה משהו קיצוני, הרפת המשפחתית תיעלם, בטח במתכונתה הנוכחית. עצוב!
סבו של אריה, יעקב ובמן הגיע לישראל בשנת 1908 , יחד עם בחור צעיר, דוד בן גוריון שמו. יעקב הסתובב ברחבי ישראל ולבסוף, בשנת 1921 התיישב בנהלל. ביתו של יעקב, דרורה, התחתנה עם אורי, רכש מקיבוץ גבת. על תחילת הדרך מספר אריה "הרפת המשפחתית החלה עם פרה שככול הנראה הגיעה מדמשק, אז היה משק מעורב, קצת עצי פרי, קצת ירקות, פרדס קטן ורפת. בשלב מאוחר יותר, המשק הפך למקצועי יותר והמשפחה התמקדה ברפת ומאז שאני זוכר את עצמי הייתי ברפת. חזרתי מהצבא ונכנסתי לעבודה ברפת". אריה עוד נסע לטיול של אחרי צבא לארה"ב, משם עשה לדבריו "יבוא אישי של קרן, בת ניו יורק שעשתה עליה ומאז אנחנו ביחד, 57 שנים". לאריה ולקרן יש 4 ילדים ולצערו הרב אף אחד לא ימשיך את הרפת המשפחתית. לפני לכמה חודשים קיבל אריה את ההחלטה הקשה בחייו, לסגור את הרפת המשפחתית. רפת של 700 אלף, 70 חולבות, רפת משפחתית קטנה שכיום, במצב הפוליטי, כלכלי, אין לה כנראה שום היתכנות וזה בעצם הטרגדיה של המשק המשפחתי בישראל. אריה "זו היתה החלטה מאוד קשה ואם היתה לרפת היתכנות כלכלית, או עתיד ברור יותר אולי הייתי מקבל החלטה שונה. במצב של ענף החלב היום, קיבלתי את ההחלטה הנכונה, לסגור את הרפת. היה קשה להחליט אך ברגע שקיבלתי את ההחלטה אני רץ על זה".

מרגיש שבגדתי במורשת המשפחתית. אריה שמואלי

אתה איכר ורפתן כל חייך איך מתקבלת החלטה כזו?
"קשה מאוד. נכון, כל חיי, לפעמים אני חושב איך אקום בבוקר ולא אצא לחליבה, אבל תשמע, זה המצב כיום. היום להשקיע ברפת זו השקעה על קרן הצבי. כיום רפת החלב הישראלי בצומת מאוד חסר וודאות. הרווחיות הולכת ונשחקת וקשה ללי להגיד לבן שלי, בוא לעבוד ברפת כשהעתיד הכלכלי כלל לא ברור וחוסר וודאות עוטף את הענף. זה חבל אבל זו המציאות. חשבתי הבוקר מה יהיה בעוד שנה, מה אני אעשה, אהיה בטלן, זה פשוט לא מתאים לי. אולי ניסע קצת לחו"ל, לא יודע, אצטרך להסתגל למצב".

קיוויתי, שלא יהיה זה אני, שיסגור את הרפת. אריה

קרן אשתו, היתה 25 מורה לאנגלית בבית הספר החקלאי בנהלל אומרת "זה הגיוני, אין מה לעשות, ברור שזה כואב, הכל כואב. כנראה שקל יותר לייבא את מוצרי החקלאות, ברמה נמוכה, מאשר לגדל כאן בארץ ישראל, הכסף מדבר, זו המציאות. מצב נורא, באתי ממדינה דמוקרטית לארץ חופשית המכבדת את כל תושביה וכיום זה כמו חלום רע, הכל התהפך. הכאב קיים, כל הזמן. תשמע, אין עתיד כאן, החקלאות בישראל במשבר מתמשך, צעירים בורחים מהארץ ולהגיד לבן שלי לבוא לעבוד ברפת, זה יהיה פשוט חוסר אחריות". אריה מוסיף "כל הזמן פיללתי שלא אני אסגור את הרפת המשפחתית, אחרי 3 דורות שזה נופל עלי, זו הרגשה של בגידה, בסבא שלי, במורשת המשפחתית. זה לא פשוט בכלל, אבל אם המדינה לא מכריזה שענף החלב אינו חלק מהאסטרטגיה הממשלתית, אז אין לענף שום היתכנות. שיביאו חלב וגבינות מפולין, ירקות מעזה ותורכיה ובוא נדבר במלחמה הבאה או במשבר קורונה שנחפש מהיכן להביא אוכל". כשאני שואל את אריה על איזה מסר לעם, ברכה לחג, משהו אופטימי, הוא עונה לי בקצרה, עזוב.

עמוס טהר "לא פוחד מתחרות, רק שתהיה הוגנת"

עמוס טהר, רפתן ומושבניק מעזריקם, בוכה את המצב, תרתי משמע. קשה להישאר אדישים לדבריו, הוא צועק את כאבו מקווה שהמדינה תחזור לשפיות כדבריו ומתחנן שיקשיבו לו, לחבריו, לחקלאים ואומר "רק שיתנו לנו לעבוד ולהתפרנס בשקט, די מספיק עם הטירוף הזה"

עמוס טהר, דור שני בעזריקם, מושב של תנועת המושבים במועצה אזורית באר טוביה. לפני מתווה לוקר היו 30 רפתות במושב, כיום 15 רפתות. הרפת המשפחתית של משפחת טהר הוקמה בשנת 1957 על ידי הוריו, ברכה ושמעון ז"ל שעלו לארץ מתוניס עם 7 ילדים. עמוס "הם קיבלו 2 פרות, וככה התחילו לחלוב לאט לאט, לא ידעו כלום על חקלאות, לא ידעו כלום על פרות, אך היתה בהם אהבה ותקווה והם עבדו קשה כדי להצליח". עמוס, 68 , בן ממשיך, נשוי לזהבה, לזוג 4 ילדים ו 5- נכדים. רפת בעלת 1.150 מיליון ליטר מכסה, 110 חולבות, 2 חליבות ביום, מרכז מזון באר טוביה, מכון שדירת דג 8 על scr 8 סככת פרות, עגלות, יבשות, החלב משווק למחלבת גד.

עמוס: "כיום יש לנו רפת מסודרת מאוד, עומדת בכל התנאים והרגולציה, לפי הספר, אני מחובר למערכת לפינוי זבל, מפעל ביו גז בתימורים. עובד ברפת, אשתי עוזרת קצת, יש לנו עובד תאילנדי והילדים כמובן עוזרים, כמו שאני עזרתי להוריי".
גילוי נאות, זה היה אחד מהראיונות הקשים, הצער, הבכי, העצב העמוק של עמוס התפרץ החוצה למרות שניסה לשמור על פאסון. אך ניכר כי המצב במדינה, בחקלאות, משפיע עליו קשות. לא קל לשמוע את עמוס, הוא צועק את כאבו, כבן למשפחה שכולה, בוכה את המצב, מתחנן שיקשיבו לו ולחבריו. בן למשפחה חקלאית, אוהבי הארץ שלא מבקשים כלום, רק שיתנו לנו להתפרנס בכבוד ושהמדינה תחזור לנורמליות וייתנו לעבוד בשקט.

חשש גדול מהעתיד. טהר ונכדו ברפת

ספר על המצב כיום, התחושות שלך?
"אגיד לך ככה בגדול, תכנון הענף הוא דבר מבורך, אבל בגלל לחצים פוליטיים, הענף בסכנה. אנחנו לא פוחדים מתחרות רק תן לי תחרות הוגנת. זה אומר שהרפתן בפולין מקבל מים במחיר מסוים, מקבל מענקים, מזון במחירים שאני רק יכול לחלום עליהם, שלא לדבר על מזג אויר. מעבר לזה יש לנו את הבעיה של המחלבות, באירופה הם עובדים סביב השעון כל השבוע וכאן המחלבות לא עובדות שישי שבת. באירופה אין 17 אחוז מע"מ, אני בטוח שבאירופה לא נותנים לפרות אוכל כשר לפסח שבועיים לפני החג. אבל בוא, אתה לא יכול לדבר על תחרות חופשית ולכבול אותנו. אני לא מפחד מתחרות, יש לנו מוצר טוב יותר משלהם, רק תנו לנו לעבוד".

שר האוצר אומר שהחזק ינצח?
"זה לא עובד ככה, שיתנו לנו תנאים, הרי אי אפשר לחסל אותנו, שייתן לנו תחרות הוגנת. אם המדינה מחליטה שהיא לא רוצה חקלאות בישראל ולא יהיה חלב ישראלי בזמן מלחמה, או חלילה מגיפה כמו קורונה, אז שיגידו את זה במפורש. לדבר עכשיו על תחרות חופשית זה היה מצחיק אם זה לא היה עצוב. ניסינו את היבוא, פתחנו את היבוא, הרסנו את ענף הבשר כאן ומה קבלנו, מחיר הבשר ירד? מה פתאום, רק עלה. ככה קרה עם החמאה וכך יהיה עם החלב".

הממשלה טוענת כי היא דואגת ליוקר המחיה?
"זה סתם ספין של הממשלה, הרי עם החלב עלה בחצי שקל, אז הצרכן משלם מקסימום עוד 10 שקלים בחודש, 100 שקל בשנה, הרי זה בטל בשישים. שמעתי מישהו פוצה פה על עליה של מחיר הדלק, או המשכנתא, הרי מדובר כאן באלפי שקלים בחודש ובסוף מפיליפ את זה עלינו, על החקלאים. לאן הם רוצים להוביל אותנו, מה קרה לאנשים שם למעלה. אני זה לא העניין, אני מדבר על המדינה שלנו, איך היא תיראה בלי חקלאות, הרי זה נורא".

איך קרטון חלב זו הבעיה של יוקר המחיה. עמוס טהר

אם היית יכול לדבר עם סמוטריץ, נתניהו, מה היית אומר להם?
"את מה שאמרתי לך, אם יש להם אומץ שיגידו שהם לא רוצים חלב ישראלי ואז נהיה תלויים בגויים, בחקלאים הפולנים. הם לא דואגים לעם, לא מבין מה קרה לנו, איזה כישוף נכנס בהם ובכולנו. הם הורסים כל חלקה טובה. אני מאוד מאוכזב מהממשלה, אני בעד שתצליח אבל לצערי, אין שום דבר שהם הצליחו בו. כלום. עצוב מאוד. אני אומר לך את זה בכאב, כאח שכול".

על אחיו, סגן אלוף יוסי טהר, בן 28 במותו שנהרג במבצע בלבנון בשנת 1981 הוא אומר "זו טרגדיה משפחתית שלעולם לא תגליד, הוא היה קצין אג"מ של חטיבת הצנחנים והשאיר אחריו אישה וילד בן 3. אירוע טראגי שכמעט חיסל את הרפת המשפחתית שלנו". עמוס טהר אינו יכול לעצור את הבכי.

נפילת אחיו, כמעט וחיסלה את הרפת המשפחתית שלהם. סאל יוסי טהר זל

המדינה בטירוף מערכות?
"נכון, לצערי זה מה שקורה כאן, עצוב מאוד. אני מביט במנהיגים ומתפלל שיהיו כאן אנשים ישרים והגונים שיובילו את המדינה לאן שאנחנו רוצים להגיע. כי כיום המצב לא טוב, בכל הפרמטרים, צבא, כלכלה, ביטחון אישי, הפכנו להיות אויבים אחד לשני, המנהיגים שלנו אחראים על הכל, עושים הפרד ומשול וגורמים כאן חלילה למלחמת אחים ועל מה?. מה נהיה כאן, אני רק מקווה לטוב".

ומשהו אופטימי לחודש החגים?
"מה אגיד לך, בנימה אופטימית, אני מאמין שהשכל הישר ינצח ויבואו מנהיגים חדשים כמו שמגיע לנו כי כל יום שעובר מדרדר את המצב יותר".

דובי ווייס: "כל המדינות מטפחות חקלאות ורק בישראל לא"

דובי ווייס בן ניר גלים, מושב שיתופי של בני עקיבא, תנועת הדגל של הציונות הדתית של פעם. דור שני למייסדים. כ 35- שנים מנהל את הרפת במושב. כבן הציונות הדתית, ולא, הוא ממש לא מהמצב, גם לא ממפלגת הבית שלו וחושש מהעתיד לבוא. דובי "החקלאות לאורך שנים נחשבים לאויבי העם, לא הצלחנו לשווק את עצמנו"

דובי ווייס, רפתן וותיק שנדמה כי ראה כבר הכל ועדיין, השנה האחרונה מטלטלת גם אותו. כיהודי, כישראלי, כחובש כיפה וכחקלאי, הוא מביט במתרחש ודואג, מאוד דואג. בן לאב ניצול שואה, האמא ממשפחה ירושלמית וותיקה. דובי "לסבא היתה רפת בירושלים, כל סיפורי הילדות זה על הרפת של סבא". שירות צבאי ארוך, מסלול בנחל מוצנח, קצין בדרגת סא"ל במיל'. על הפגישה עם אשתו מספר דובי בחיוך "הגעתי להיאחזות נחל של השומר הצעיר, שם פגשתי את חנה אשתי, שהיתה חילונית. התחתנו, הקמנו משפחה בניר גלים ויש לנו 4 ילדים".

דובי: "ללובי החקלאי אין סיכוי מול פורום קהלת"
רפת ניר גלים, היא בעלת מכסה של כ- 4 מיליון ליטר, כ- 360 חולבות, מכון מתחילת שנות ה- 80 , עבר לאחרונה שדרוגים, מרכז מזון עצמאי, חלב לתנובה. דובי ווייס מנהל הרפת "הרפת בניר גלים היא ענף מרכזי במשק, כרגע לאור המצב הקיים בענף, מנסים לשמור על הקיים וכל האיומים מסביב לא מאפשרים לנו לחשוב על התקדמות אך כן יודעים כי נשאר בתמונה גם בשנים הבאות וזה חשוב".

דבר איתי על המצב?
"אני אנסה להיות זהיר, אתחיל מזה שאנחנו ענף שמאוד קל להזדהות ולאהוב אותו. תמיד בסקרים הישראלים אומרים הם אוהבים אותנו. אך בשטח הריבון, פורום קהלת, מאשימים אותנו ביוקר המחיה. זו בערך התמונה. וקח לדוגמא את רמי לוי, המצטייר כמגן החלשים אך בפועל דואג אך ורק לכיסו, זו התחושה שלי לפחות. יבוא החלב שלו זה אולי גימיק יפה שתפס, לזכותו יאמר שהוא חזק בקמפיינים שיווקיים. ולצערי הרב, אנחנו האזרחים והריבון, נופלים למלכודת הדבש הזו כי בסופו של דבר יוקר המחיה רק יעלה. ולאחר כל זה באים ומאשימים אותנו ביוקר המחיה זה מכעיס, זה רחוק מלהיות הגון. הלובי החקלאי בכנסת הוא קטן לצערי ולא מספיק נוכח ויכול להיות מול פורום קהלת אין להם שום סיכוי. שלחתי כמה פעמים הודעות לשר האוצר כי לדעתי היבוא יסכן את התוצרת המקומי ויפגע קשות בחקלאות ולא יפחית מיוקר המחיה. הרי ישראל היא המדינה היקרה ביותר במדינות המפותחות. השר ענה לי שהוא חושב שיבוא ישפר את ביצועי החקלאות ובטווח הארוך יועיל לחקלאות. לא ממש הבנתי את דבריו. החקלאות לאורך שנים נחשבים לאויבי העם, לא הצלחנו לשווק את עצמנו".

ואיך אתה, ברפת שלך, מתמודד?
"לאט ובזהירות (מחייך דובי) הרבה לאזרח הקטן אין מה לעשות, אבל אני כן משתדל לפנות למי שאני יכול ולומר את דעתי. אני מקווה לטוב, כל אחד משוכנע בצדקת דרכו ובצדקת מחנהו. רק רע אני רואה בזה".

ענף הרפת לאן?
"יש לנו ענף מדהים, כל בוקר אני קם מלא עניין, זה ענף מעניין המשלב מנעד רחב של תחומית, מסחר, חקלאות, בוטניקה, זואולוגיה, מחשוב, ענף מרתק אך העובדה שאנחנו לא מצליחים למצוא צעירים שיגיעו לענף, מטיל צל כבד על עתיד הענף. אם לא נדאג שהענף הזה יהיה ענף מתוגמל אז בסוף אני חושש שהענף ייעלם. וכמובן הדבר אולי החשוב ביותר, ביטחון המזון שלנו, כעם לבדד ישכון. זה באמת לא ברור לי. בציונות הדתית מקובל לצטט את הרב קוק שבשיעורים שלו במרכז הרב היה מדבר הרבה על החקלאות בישראל. המדינה הזו היתה שממה עד שיהודים הגיעו לכאן".

ומצב החקלאות?
"לטווח הארוך הנראה לעין, לא טוב, בוא אספר לך בדיחה: 3 אנשים הגיעו לבית דין של מעלה. הגיעו למשפט ואמרו להם, החליטו כאן לתת לכם הזדמנות שניה, סיבוב נוסף בעולם. יש לכם אפשרות להשתדרג, לבחור מה להיות. הראשון עורך דין, רוצה להיות שופט בג"צ, השני, רופא, רוצה להיות מנהל פרופ' מנהל מחלקה. השלישי חקלאי, שואלים אותו מה תרצה להיות בשנה הבאה, הוא עונה, רק חקלאי, שואלים אותו, למה חקלאי למה, הוא עונה, אומרים שבשנה הבאה יהיה יותר טוב". ברמה האישית משפחתית נכשלתי כי הצאצאים שלי לא ממשיכים בחקלאות. האמת מעט מאוד ישראלים נמצאים בחקלאות בכלל ובענף הרפת בכלל וזה חבל ומאוד כואב. אם אין המשכיות אז לא יהיה עתיד, הפקולטה לחקלאות מתרוקנת, מדרשת רופין נסגרת, אנשים צעירים לא מגיעים. זה עצוב. כל העולם מגן על החקלאות שלו, כל הארצות מטפחות את החקלאות בארצם ורק אנחנו, בישראל, לא מבינים את הפוטנציאל ואת חשיבות החקלאות. ומי שלא מבין את זה, יגיע שלב שהוא יבין רק נקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי".

כשאתה רואה עכשיו את מפלגת הבית שלך, של הציונות הדתית אתה מרוצה?
"לא, אני בהחלט לא מרוצה, אני לא יודע מה אני אצביע בסיבוב הבא. אני לא מרוצה באופן כללי ממה שקורה בפוליטיקה. נראה מה יהיה, יש עוד זמן, מקווה שיהיה טוב יותר".

דובי וייס- בואו וניקח אחריות אישית ולא נחכה למנהיגים

המדינה מפולגת?
המסר שלי לכל הציבור, חייבים להסתכל על המאחד ופחות לריב בינינו. לא נוח לי עם מה שקורה משני צידי המתרס. אנחנו חייבים להגיע כאן להשלמה בינינו אחרת יהיה כאן רע מאוד. בוא וניקח אחריות אישית ולא נחכה למנהיגים, כך אני רואה את זה".

לשנה הבאה?
"אני רוצה לכולנו בריאות איתנה ואחרי זה, שלום בחברה שלנו, אני גדלתי במציאות בה לא היה לנו אמצעים כלכליים וכולנו היינו מאושרים. שתהיה שנה טובה בריאות ופרנסה טובה".

נטע בן ברק: "אנחנו לא ניכנע אל מול הטרור החקלאי" – ראובן זלץ

רפת בן ברק, השריפה, האובדן וההחלטה המשפחתית להמשיך קדימה

משפחת בן ברק, משפחה שורשית ממושב נהלל, מצאה את עצמה בלילה אחד, עם הצורך לקבל החלטה גורלית, האם להמשיך ולקיים את הרפת המשפחתית או לסגור אותה ולהרים ידיים. אך מי שמכיר את העקשנות הנהללית, בוודאי יודע את התשובה. המשפחה ממשיכה קדימה, בכל הכוח עם כל הכאב והצער. סיפורה של משפחת בן ברק, הוא חלק חשוב מהסיפור הישראלי שהחל לפני 100 שנים, מאבק ללא פשרות על האדמה והפרנסה. השריפה שכילתה את כל מתבן החציר של רפת בן ברק, היא עוד קריאת השכמה דחופה לממשלת ישראל.
מסמך!

לרפת בן ברק במושב נהלל, יש ייחוס משפחתי, הסבא, אהרון בן ברק, היה משבעת האנשים שייסדו את המושב הוותיק ביותר בארץ. וכמו כולם, גם הוא החל עם פרה אחת. הבנים, יאיר ומנחם בן ברק המשיכו את הרפת של הסבא. הרפת ידעה עברה טלטלות רבות לאורך השנים הרבות בהן היא פועלת. בשנת 73 אירעה טרגדיה במשפחה, הבן של מנחם, זהר בן ברק נפל בקרב על החרמון. בעקבות המשבר היתה מחשבה על סגירת הרפת. בשנת 82 הועברה הרפת ממשק 46 למשק 18 , כמו כן הוקם מרכז מזון ואז העבודה ברפת השתנתה. עד 2018 התנהלה הרפת בהנהלת יאיר ברק ואז כשחלה, נכנסה משפחת דני סיגל וילדיהם. בשנת 2020 נותרה משפחת דני וסיגל וילדיהם בבעלות מלאה על הרפת ובן דודם המפורסם, ח"כ בן ברק התמסר כולו לפוליטיקה. יש לומר כי גם לפני השריפה רפת בן ברק ידעה משברים לא פשוטים והתמודדות כלכלית מורכבת. אך השריפה כמעט והצליחה לחסל את רפת בן ברק.

דני בן ברק: "ללא חקלאות לא תהיה מדינה"
דני בן ברק, דור שלישי בנהלל, רפתן וותיק שהרפת בבעלות משפחתו עוברת טלטלות לא פשוטות, עוד טרום השריפה. על השתלשלות האירועים והמחשבות לאחר השריפה הוא אומר "קודם כל, הכל זה אמונה ונחישות שהענף הזה לטווח הרחוק, ימשיך ויצמח. אחרי השריפה שהמשפחה היתה במשבר נפשי גדול, אך אני הייתי נחוש מאוד להמשיך. מבחינתי אין מצב של רפת בת 100 שנים שתיסגר. הרבה חבר'ה יעצו, אמרו לי לסגור את הרפת, היו ימים שבכיתי, בסוף הבנו במשפחה שחייבים להמשיך את הרפת, בכל תנאי. אסור למכור רפתות לגורמים זרים ולא אוסיף. אני בעד מכירת ידע ומסחר אבל אני נגד מכירת החקלאות הישראלית. ללא חקלאות לא תהיה מדינה, אין לי ספק בזה".

רפת בת 100 שנים לא תיסגר. נטע בן ברק

ואיך המצב במדינה משפיע על ההחלטה?
"תשמע, כואב הלב, המצב קשה, עצוב מאוד, מביאים את המדינה לאבדון. אני בעד הידברות אך כרגע המצב קשה ביותר. יש כאן אובדן משילות טוטאלי, פשוט לא להאמין, מצב מזעזע. אני חושב שהגיע הזמן שיקום כאן ג'וליאני כזה, לא צעצוע כמו בן גביר. מישהו רציני שיתחיל לעשות כאן סדר, אחרת מצבנו יהיה גרוע ביותר".

נהלל גם הולכת ומצטמצמת?
"לפחות אנחנו בפור על כפר יהושוע", משיב בחיוך דני וממשיך " היתה בנהלל מחשבה על הקמת רפת משותפת אך ללא עזרה מהמדינה לא יקום פרויקט כזה. בהתחלה היתה התנגדות לא מעטה, אבל לדעתי לא תהיה ברירה באם אנחנו רוצים להמשיך ולהחזיק רפת".

נטע בן ברק "הצתה מכוונת"
וכמו בכל סיפור טוב, מורכב, קשה ומרתק, מסתתר הגיבור האלמוני. במקרה הזה מדובר על נטע בן ברק, בן 26 , הילד הקטן במשפחה. אמנם אחיו ענבר הוא הבן הממשיך, העובד ברפת על בסיס קבוע. אך נטע הוא הפנים, הדובר, המריץ עניינים כמו שנאמר וגם הוא הביא את הרעיון של גיוס המונים לעזרה לרפת. נטע "לאבא שלי תחום בעלי החיים לא זר, הוא נולד לתוך זה והיה מסוחרי עגלים הגדולים בארץ. כשלקחנו את הרפת היא היתה בתחתית הרשימה מבחינה מקצועית. היא לא עמדה במכסה והיו עוד בעיות רבות. סבא שלי היה רפתן טוב אבל בשנים האחרונות היה לו קשה מאוד. לשמחתי, בשנים האחרונות, הרפת מנוהלת במקצועיות ולדעתי היא מהרפתות הטובות בארץ וזה לא בא לביטוי רק במספרים. אנחנו כאן למען הפרות, נאבקים על כל פרה ועגל, אהבה ואכפתיות לבעלי החיים, זה בעצם כל הסיפור. וזאת למרות בעיות אובייקטיביות של מקום והתיישנות של הרפת מבחינת ציוד וסככות. המכון עבר שיפוץ בשנת 2018 אבל עדיין זה לא מהמכונים החדשים". גם אם נטע קצת מגזים בטיב הרפת, הרי שמדובר ברפת עובדת, עם צוות אכפתי ומסור. הרפת כיום בעלת מכסה של 1.7 מיליון ליטר לשנה, 130 חולבות, יונקיה גדולה, מכון scr עם 16 עמדות. לפני כשנה, החלו לייצר את המזון בעצמם. נטע "אני לא יודע כמה זה יותר זול אם בכלל, אבל ללא ספק יש ניצולת טובה יותר של המזון, פחות גופים זרים במזון ויש שיפור מדהים בתוצאות המקצועיות, מוצקים ותנובת חלב, פחות תחלואה, התעברות טובה יותר וזורקים פחות אוכל". ענבר בן ברק, הבן הממשיך, היה בגרעין א' בתנועת השומר החדש, נטע היה במחזור ו' בשומר החדש. ענבר "אנחנו מאוד מתחברים לכל עניין התמיכה בחקלאים, ערבות הדדית, ההיאחזות בקרקע, לחימה חסרת פשרות נגד הטרור החקלאי. חשוב לציין, יש כאן טרור חקלאי לכל דבר, ניסיון להפחיד, לייאש, לסלק, אני לא יודע מה בדיוק האידיאולוגיה מאחורי זה, במבחן התוצאה הנזק הוא בלתי נתפס וישראל מאבדת את עצמה לדעת. אנחנו עוד נבכה על הימים הללו שישבנו ולא עשינו דבר כי חשבנו שזה
ייעלם לבד. ולא, זה לא ייעלם מעצמו, צריך להילחם בתופעה הזו, בכל הכוח".

ממשיכים קדימה למרות הקשיים והעצב. נטע, דני וענבל בן ברק

ואז הוצת המתבן
את ליל השישי הזה, משפחת בן ברק לעולם לא תשכח. זה הלילה שבו נשרף המתבן. נטע נזכר "אנחנו מדברים ב 11.3.23- בין שישי לשבת, בשעה שתיים וחצי, אבא מתקשר אלי ואומר לי "יש שריפה במתבן", אני נכנס לג'יפ ומתחיל לנוסע לכיוון. כבר ק"מ מהמתבן אני מבין את גודל הנזק. הגעתי לשם וחושך בעיניים, אור אדיר של עמוד אש מטורף. בשניה שהגעתי, מנסים לאמוד את הנזק אבל בתוכך אתה מבין שלא נשאר כלום, הכל נשרף. אני רואה ותופס את הראש בכאב ובזעם ומבין את הנזק הקטסטרופלי. כל המשפחה הגיעה למקום, ניסינו להציל את מה שאפשר, אי אפשר היה להציל הרבה. אני רואה את אמא ואבא שלי, מביטים על השריפה והכאב וההלם הם פשוט בלתי נתפסים לתיאור. הרי אנחנו לא עבריינים, לא מסוכסכים עם אף אחד, זה היה רעם כיום בהיר שפשוט זעזעה את כל המשפחה".

תוך רבע שעה נשרף הכל. שריפת המתבן

כמה בעצם נשרף?
"צריך להבין זו היתה אספקת מזון של שנתיים, 1500 טון חציר נשרף לחלוטין, הסככה, נזק ישיר של מיליון שקל. היינו שם עד ארבע בבוקר. לאחר השריפה היינו במשך כמה ימים בהתלבטויות קשות של מה נעשה. והיתה מחשבה של לסגור את העסק, זה היה הכיוון. אתה מבין את הקטע, רפת של 100 שנים, אמנם קטנה אך עובדת ומצליחה, פתאום בעקבות אירוע כזה, מקבלים בוקס לפנים ולא יודעים איך להמשיך. היינו ללא ספק בשוק גדול".

אז איך ממשיכים?
"אתה נכנס לשגרה, לא מפסיקים לעבוד לרגע, אתה מודע לעובדה שנכנסנו לבור עמוק. ואז לאט לאט, ביחד עם 'השומר החדש' הגענו למסקנה לצאת בקמפיין גיוס המונים בכדי שנוכל לחדש מלאי של חציר לפחות לשנה הקרובה. יצאנו לקמפיין הזה, ההורים לא ממש תמכו, מאוד חששו במהלך הזה, הם מהדור הישן, עניין של כבוד ומשפחה שעושה הכל לבד. אך אני החלטתי ללכת על זה בכל הכוח. היום אנחנו בעיצומו של הקמפיין, גייסנו סכום של כ 150- אלף שקל ולנסות ולקנות חציר לפחות לשנה הקרובה".

איך היתה ההיענות לגיוס המונים?
"תשמע, לצד האסון הזה, אתה פוגש אנשים טובים לאורך הדרך. החבר'ה שלי מהיחידה (נטע שירת ביחידת אגוז) התגייסו ואנשים טובים תרמו וחיזקו. יש אנשים המלווים אותנו לאורך כל הדרך. גד"ש רוחמה שלח לכאן משאית ועגלת קש באיכות טובה. ארץ ישראל הטובה שלפעמים אנחנו שוכחים אותה. אני במשרה מלאה בסיפור הזה".

ומה עם הביטוח?
"בגלל כל סיפורי השריפות, כי היו שריפות מרובות כאן בנהלל. חוץ מזה שלבטח מתבן חציר זה כמו לבטח חולה סופני, שלא נדע. בטח כיום במה שקורה במדינה. לא נראה שום דבר מחברת הביטוח, מהם לא תבוא הישועה, חוץ מזה, שהאבסורד הגדול הוא, הצתה מכוונת לא מבוטחת בחברות הביטוח".

בטוח שזו הצתה, מה המשטרה אומרת?
"מהמשטרה עדיין לא קבלנו תשובה, ממערך הכבאות והצלה, הגיעו למסקנה שזו היתה הצתה מכוונת".

ועכשיו הגענו לדבר עצמו, טרור חקלאי?
"טרור חקלאי זה לא דבר שזר לנו, אני זוכר כילד גנבו לנו עגלים, זה תמיד היה נוכח. היום זה ברמה אחרת, נעלמה הבושה, קיימת אוזלת יד של המדינה בנושא זה. אין כאן שום משילות, שלטונות החוק חלשים אל מול הטרור החקלאי. בסוף יש כאן עניין של אחזקת האדמה שלנו, מושבים שאיבדו את אדמתם יאבדו את בתיהם ואת המושב שלהם. קח לדוגמא את מושב כפר תבור ותראה מה קורה שם ואני לא אוסיף. החקלאות אוחזת בקרקע, ואיפה שלא תהיה חקלאות יהיו אנשים אחרים מבלי להוסיף. המשוואה פשוטה מאוד, אנחנו במאבק על ארץ ישראל, באופן חד משמעי. וצר לי שהמדינה לא קולטת את חומרת המצב, מקווה שמישהו יבין את הבעיה לפני שיהיה מאוחר מדי. אני רוצה להדגיש כאן, אני לא נגד ערבים, אני בעד חקלאות כחול לבן, ציונות וערכי עבודה ואחזקת הקרקע שלנו".

ואיך אתה רואה את העתיד?
"רפת של 100 שנים לא תיסגר, מאחל לנו שנמשיך להוביל קדימה שנצא מחוזקים מכל הסיפור הזה ושהחקלאות הישראלית תצמח ותגדל". כל מי שמעוניין לתרום ולעזור למשפחת בן ברק מוזמן דרך גוגל 'מתגייסים למען דני' ולעזור, כל אחד לפי יכולתו.

החברים מהיחידה מתגייסים לסייע להציל את משק בן ברק
3 שבועות אחרי שהחל קמפיין גיוס הכספים לסיוע למשק של דני בן ברק, החליטו חבריו ליחידת אגוז של בנו נטע, דור רביעי במשק, להתגייס ולצאת למסע בוואן ברחבי הארץ כדי לגייס תמיכה ולגייס תרומות מהציבור שיצילו את המשק מסגירה. ארגון השומר החדש, אשר מלווה את דני מזה תקופה, יצא בקמפיין מימון המונים ובקריאה לציבור הרחב להתגייס כדי למנוע את סגירת המשק. כ 20- צעירים, החליטו לצאת למסע ברחבי ישראל כדי לגייס כספים לקמפיין של משק בן ברק. הם החליטו לעבור בוואן בקמפוסים שונים באוניברסיטאות ברחבי הארץ, חופים, מרכזי ערים ועוד. הם שמו לנגד עיניהם לרתום עוד אנשים למאבק כנגד הפשיעה החקלאית, לחשוף את ממדי התופעה לגרום לעוד אנשים להצטרף לתמיכה במשק בן ברק. עופרי לנדסברג, חבר לצוות אגוז שנרתם: "אנחנו פה כדי לסייע לנטע ומשפחתו לעמוד שוב על הרגליים, להביא לקדמת הבמה את הטרור החקלאי שהפך למכת מדינה, ולהתגייס למען חבר שלנו מהצוות, ביחידת אגוז כדי להמשיך את החקלאות בארץ, לא ניתן לטרור החקלאי לנצח".
לתמיכה: https://www.charidy.com/helpdani

 

איפה זה יעצור? הפרוטקשן מאיים על התיירות בגליל

מי שחשב כי הטרור והפשע ייעצר רק בחקלאות, כנראה שלא קרא את המפה כראוי. בידיעה פורסמה בידיעות אחרונות, התלוננו בעלי צימרים, מסעדות ובעלי עסקים נוספים על אווירת טרור ופרוטקשן בגליל. "עוברים גיהינום, אי אפשר לצאת בלילה". גובי דמי החסות הגיעו גם אל אנשי ענף התיירות. רק לפני שבועיים נפתחה מסעדה חדשה בצפת, אך אתמול לפנות בוקר היא הוצתה. בעל מתחם צימרים בעיר, שמקבל איומים על חייו: "הם עושים פה טרור, ואף אחד לא עוזר לנו". "אנחנו עוברים פה גיהינום מטורף", סיפר בעל הצימרים שזהותו שמורה במערכת, "תמיד זה היה, אבל לא בצורה אינטנסיבית כזאת. הם עושים פה ממש טרור, הורגים את הנשמה. זה עונש מוות. אני לא יכול לעזוב את הבית אחרי עשר בלילה בגלל חלאות האדם האלה, כי אשתי והמשפחה מפחדים להיות לבד בבית".

המאבק נגד הטרור החקלאי

עבר בקריאה שניה ושלישית חוק ה'פרוטקשן'
ב 30.7- עבר בקריאה שניה ושלישית, חוק הפרוטקשן הנותן כלים חדשים למשטרת ישראל ולפרקליטות, במלחמה נגד הטרור החקלאי והפרוטקשן שהפכו למכת מדינה. הטרור החקלאי והפרוטקשן, דמי חסות, הפכו עם השנים למכת מדינה ובטח לבעיה הקשה ביותר לחקלאים בכל
רחבי הארץ, בעיקר בפריפריות ולאורך הגבול עם השטחים הפלשתינאים. אין יום, או לילה, שבו לא מתרחשות גניבות, הצתות, שריפות, או איומי פרוטקשן. זוהי תופעה מסוכנת שהחקלאים חווים אותה בכל רחבי הארץ מהגליל ועד הנגב. במשך שנים התחננו החקלאים ליותר אכיפה והחמרה והנה הכנסת עשתה צעד חשוב בנושא זה.
ברגע שהחוק יכנס לספר החוקים, הענישה המינימלית תהיה של שנתיים בממוצע עבור גביית דמי חסות (פרוטקשן), כאשר עד היום ממוצע הענישה עמד על 4 חודשים וברוב המקרים נפסקה ענישה שאיננה כוללת מאסר כלל. החוק אף יאפשר חילוט רכוש של העבריין בגובה העבירה ובכך מבצע העבירה ייפגע אנושות ורכושו יעוקל ויעבור לאוצר המדינה. בנוסף, החוק כולל חזקה משפטית המאפשרת פתיחת חקירה משטרתית ללא תלונה או הוכחה ודאית. החוק מכיל שלושה סעיפים עיקריים וחשובים:
א. מי שיורשע בעבירת פרוטקשן ירצה עונש מאסר מינימאלי של 6 שנים.
ב. מהרגע שחשוד בעבירת פרוטקשן נעצר המדינה יכולה לחלט לו רכוש בהליך אזרחי וללא צורך בהרשעה פלילית.
ג. הסעיף החשוב ביותר, המדינה יכולה להרשיע אדם-בעלים של חברת שמירה בפרוטקשן גם אם לא איים וסחט אף אחד. מספיק להוכיח שנוצרה אווירה של איומים, למשל אחרי שהונח בקבוק בנזין עם מצית בעסק ובעקבותיה פנה הנסחט לחברת השמירה ושילם לה.

מחלבת יעקבס: ערן יעקבס "החקלאות היא ערך ולא עוד שורה באקסל" – ראובן זלץ

ניתן בהחלט לומר כי מחלבת יעקבס היא סיפור הצלחה ישראלי. המשפחה הצנועה מכפר הרא"ה הקימה במו ידיה עסק מגוון, מעודכן ומצליח, מפעל כחול לבן. 5 אחים, כל אחד בתחומו, שהלכו אחר חזונו של אביהם ועושים ציונות, תעשיה, חקלאות כחול לבן. וכן, הקשיים גדולים, הרווחיות נשחקת הרגולציה נוגסת, אך משפחת יעקבס ממשיכים קדימה. עוד סיפור על עבודה עברית והרווח בין המציאות לפוליטיקה.

כן, מחלבת יעקבס מוכרת לכולם, מהמחלבות הבינוניות המוכרות בארץ. למשפחה, חוץ מהמחלבה, רפת, בית קפה מצליח מאוד, מאפיית 'אגדת לחם' הפועלת בסמוך לבית הקפה וכמובן מוצרי חלב וגבינות מכל הסוגים והמינים. ערן, אסף, נדב רועי ושאולי, חמישה אחים שהחליטו לעשות את הדבר הקשה ביותר בישראל, להקים עסק משפחתי משגשג ולא לעצור לרגע. חלוקת העבודה והסמכויות ביניהם ברורות, כל אחד בתחומו. ארן מספר על ההתחלה "ההורים הקימו את המשק בסוף שנות השישים ולתחום החלב הם נכנסו בשנות ה- 70. בסוף שנות ה- 80 היו חריגות חלב גדולות ברפת המשפחתית ואז אבא ז"ל הגה את רעיון המחלבה ומאז אנחנו לא עוצרים" מחייך ערן. בסוף שנות ה-90 אסף וערן חזרו למשק המשפחתי ועד היום הם משק חקלאי משפחתי הכולל מעבר לעסקי החלב גם שטחי חקלאות וגד"ש. כיום יעקבס, מחלבה בינונית, המייצרת כ- 30 גבינות, רפת בעלת מכסה של מילון וחצי ליטר לשנה, רוכשים חלב עיזים, כבשים וחלב בקר ממועצת החלב. האב שלמה ז"ל, נפטר לפני כ- 10 חודשים, האם רוני, חיה ומתגוררת ממש בשכנות למחלבה. ערן "תראה, זה לא סוד שאנחנו לא משתגעים מכתבות עלינו, אבא חינך אותנו לעבודה עברית, לעבודה קשה, לציונות ותמיד אמר לנו שאם נלך עם האמת שלנו אז נצליח"

טעם של מחלבה משפחתית.

קשה היום להיות בעל מחלבה בישראל?
ערן "קשה מאוד, כל הנושא של היבוא נוגס בנו, העבודה מול רשתות השיווק קשה מאוד, שחיקת הרווחיות בשנים האחרונות היא לא פחות ממטורפת. מחיר המטרה נשחק לאט אבל בטוח, רווחיות המשק יורדת, התחרות מול גבינות יבוא. תחרות לא הוגנת שבה החקלאי מאירופה מסובסד פעמיים. בסוף כשאתה מביט על הנעשה בענפי החקלאות הרי שאין ספק כי יש כאן כישלון מערכתי של המערכת הממסדית שלנו. בסוף משק חקלאי זה לא רק כלכלה, אלא גם ציונות, התיישבות ועבודה עברית".

מה הציפיות?
"האמת, אין הרבה ציפיות, רק שלא יפריעו לנו לעבוד ולא יקשו היכן שלא צריך. אך כן הייתי מצפה מהממשלה והשרים שיבינו כי חקלאות ישראלית זה ערך ולא רק שורה באקסל. באמת הגיע הזמן שיתייחסו אל החקלאים אחרת. להבין כי שמירת קרקע ועבודה עברית זה הרבה מעבר לטבלת אקסל. אנחנו נמשיך להילחם על הקרקע, לגדל פרות, לייצר מוצרים טובים".

מעשה בחמישה אחים. משק יעקבס. צילום חיים יוסף

כששואלים על הרפת, רווחיות, שאול, הרפתן שבחבורת האחים אומר "כמו בכל רפת בארץ, מחירי מזון גבוהים, מחיר מטרה מקובע, אנחנו לא מיוחדים בעניין. מרגישים היטב את הלחץ ואת השחיקה הפיננסית אך אנחנו ממשיכים הלאה בתקווה שיגיעו ימים טובים יותר שבהם החקלאי יוערך הרבה יותר מהמצב כיום".

ואיך העתיד נראה אצלכם?
"תראה, אנחנו משפחה של אופטימיים, אחרת לא נשרוד. רוצים להישאר חקלאים, לפרנס את המשפחה ולהמשיך לעשות מה שאנחנו עושים, חקלאות כחול לבן. אנחנו רוצים שיהיה כאן טוב יותר בישראל, מקווים שהמדינה תדע לשמור על החקלאות ולהבין את חשיבות הביטחון התזונתי. ובכל מקרה נערכים לכל אופציה עתידית, דבר אחד בטוח, משק יעקבס ימשיך קדימה, בכל מצב".

ומילה לקברניטי הענף?
"שיתעוררו, כי בסוף יש כאן ציבור שלם ואם זה יימשך כך, לא תהיה חקלאות ישראלית. ומה שקרה עם החמאה מספר את כל הסיפור. פוליטיקה לא מעניינת אותנו ולא מתעסקים בזה, רוצים לעבוד, לייצר גבינות ולהתפרנס בכבוד. שהפוליטיקאים יעשו מה שטוב למדינה".

משק יודנפרוינד יעקב: "כאן נולדתי וכאן אמות והחקלאות תנצח" – ראובן זלץ

יעקב יודנפרוינד בן 78 , איכר ורפתן בכל נפשו, הוא מהדור שהפך אדמות, נטע עצים ובנה רפתות לתפארת. דור החקלאים שהפריחו את עמק יזרעאל וכעת מביטים בעיניים כלות במפעל חייהם ההולך ומצטמק אל מול איומים רבים. אך יעקב עקשן, כמו חבריו, כמו בניהם הממשיכים, הם לא מתכוונים לוותר. בעולם מתוקן, כל פוליטיקאי מתחיל, היה צריך וחייב לעבור שם במשק בשדה יעקב, לספוג ציונות ואהבת הארץ ורק אז לנסוע לכנסת

שדה יעקב, המושב הראשון של הפועל המזרחי, עלה לקרקע ב 1927- , מושב חקלאי בעמק יזרעאל הירוק. וכמו בכל המושבים, גם בשדה יעקב מורגשת היטב נטישת החקלאות לטובת מקצועות אחרים. אך עדיין יש שם חקלאים בני חקלאים, 6 רפתות עדיין פועלות במושב, כ-65 משקים חקלאיים, שדות פלחה מטעי זיתים, שקדים, דיר עיזים ועוד. משפחת יודנפרוינד היא משפחה ששורשיה נטועים עמוקים
בקרקע, כמו משפחות נוספות במושב הוותיק אלפי משפחות במושבים ברחבי הארץ. הסיפור שלהם הוא אמנם אחד מני רבים, אך מספר את סיפור המשק המשפחתי לדורותיו. סיפור שהחל בקול תרועה ציונית רמה, נמשך עם קשיים ופוליטיקאים מחריבים וכולנו תקווה כי עם עתיד טוב יותר מההווה הלא ברור.

יעקב: "העבודה היא חיינו"
השושלת המשפחתית של משק יודנפרוינד החלה עם עלייתו לישראל של אריה יודנפריוד בשנת 1923 אז התארגן גרעין חלוצי דתי ראשון מסוגו לעליה לקרקע. אריה ממקימי המושב, קיבל בזמנו פרה אחת מהמוסדות המיישבים כי כך היה נהוג ואז גם החל סיפור הרפת המשפחתית. אריה התחתן עם חוה שהביאו לעולם את יעקב ו- 3 בנות, כולם נשארו במושב עד היום. יעקב התחתן עם חמדה מקיבוץ גבת ולזוג 3 ילדים, שני בנים, עמיחי, יפתח והבת אלה, גם הם במשק. המשק המשפחתי כולל רפת, שטחי פלחה ורק לפני כחודשיים סגרו את הלול המשפחתי. יעקב "חכה, אני עוד לא מוותר על הלול, אני מתכוון לעשות כל מני שיפורים ולהחזיר את הלול. אני עובד רק בחקלאות ולא אוותר". אריה לא לבד, כל חבריו, אלה שעדיין מסוגלים, קמים לעבוד מוקדם בכל בבוקר, כי הם לא יודעים אחרת. יעקב 78 לא מתכוון להפסיק לרגע, נעזר במקל הליכה, הוא לא יורד מהטרקטור שלו מהבוקר עד הערב ומעולם לא יצא ליום חופש, עולם הולך ונעלם. עולם שבמדינה נורמלית, היה צריך לעשות הכל בכדי לשמרו למען הדורות הבאים, למען הערכים, למען הציונות ודורות ההמשך. יעקב "זה מה שאני יודע ואוהב לעשות, לעולם לא אפסיק כל עוד אני יכול".
חמדה, אשתו, נכנסת עם העיתון של קיבוץ גבת, לא שוכחת את שורשיה, למרות השנים שעברו. אי אפשר לטעות בהם, הם מהעמק ושום דבר לא יוציא אותם מכאן ומאורח חייהם, הבעיה מתחילה כשמדברים על הדור הבא והדורות שיבואו. חמדה "אני עבדתי בלול המשפחתי, גם בגבת עבדתי בלול. הלול היה חלק ממני, עצוב שככה הלול נסגר".

לעולם לא אפסיק כל עוד אני יכול. יעקב

החקלאות בבעיה לא?
יעקב "לפי דעתי כן, אין בנים ממשיכים, הממשלה לא רואה אותנו, היבוא מתגבר, תשמע חביבי, אם לא תהיה כאן חקלאות, לא תהיה מדינה".

ומה באשר לרפתות המשפחתיות?
יעקב "סוגרים בלי סוף רפתות, חלק מהסיבות, כי אין דור המשך, זו הבעיה, הצעירים רוצים עבודות אחרות. כולם רוצים הייטק. אני נולדתי כאן בחצר ולא אעזוב את הרפת לעולם, יש לי אדמות, מרוויח לא מרוויח, אני עובד ולעולם לא אלך לשום מקום. מזל שלי שהבן רצה לחזור, אם עמיחי לא היה חוזר, זה היה נגמר, הייתי סוגר את הרפת בצער רב. בטח הייתי ממשיך קצת על הטרקטור בפלחה וזהו. המנהלים של הענף חייבים לעשות כל מה שניתן, בכדי להביא צעירים לענף אחרת לא יהיה טוב".

והנה הטוויסט כאן, יש דור המשך
יעקב בר מזל, שלא כמו רבים מחבריו בעמק ובכלל, בנו עמיחי, החליט סופית, לפני כמה שנים, לחזור לרפת. כך גם בנו יפתח שאמנם עובד בעבודת חוץ, אך חולב כל בוקר. עמיחי 48 , נשוי למרב ולזוג 3 בנות, המשפחה מתגוררת במושב, סמוך להורים. עמיחי חזר לרפת המשפחתית לפני כשנתיים ולאחר כ- 30 שנות צבא קבע בשריון של שירות צבאי ארוך במגוון תפקיד פיקוד הוא השתחרר בדרגת אל"מ. עמיחי: "זה לא שהייתי מנותק חלילה מהמשק, כל השנים עבדנו במשק, אחי יפתח ואני. גם שהייתי מ"פ הייתי חוזר הביתה לחליבה, כך היה במשך כל השנים, המשק זה לב המשפחה, הדבר הכי חשוב.
לזכותו של אבי הוא מעולם לא עצר אותי וביקש שאחזור למשק, הוא נתן לי למצות את חלומותיי בחוץ, כך גם היה עם אחי יפתח. אך לי לא היתה דילמה, כשהשתחררתי, ידעתי כי אחזור למשק המשפחתי". הרפת המשפחתית של המשפחה בעלת מכסה של כ 1.2- מיליון ליטר לשנה, כ 120- חולבות, מכון שדירת דג, של צח"מ אפיקים 20 עמדות 2 חליבות ביום.
עמיחי: "אנחנו, המשפחה, נמצאים בכל החליבות, אלו חליבות מסוג אחר, דאגה לרווחת הפרה. עובדים לאט ושומרים על מה שיש". וכאן בא הטוויסט, משפחת יודנפרוינד הבינה מה שרבים ברפתות המשפחתיות לא. במציאות המשתנה של הכלכלה הישראלית, רק השקעה לטווח ארוך ברפתות, בציוד ובעדר, יצדיקו את המשך קיומן. וכך, ברפורמה של שנות האלפיים, בנתה המשפחה רפת חדשה, סככת חולבות מרחבית עם גג נפתח ומכון חליבה חדש וכיום הם קוצרים את הפירות. עמיחי "אנשים לא הבינו וחשבו שהשתגענו, להשקיע כל כך הרבה כסף ברפת חדשה, היום אני יודע שצדקנו, השקעות
כמו שעשינו אז, היום זה היה כמעט בלתי אפשרי לבצע".
בספטמבר 2021 הוקמה שותפות עם המשק של אילן כהן. לאחר השותפות הרפת כיום עם מכסה כ 1.9- עם מרכז מזון עצמאי, תערובת מאילן רפאל. מרבית המזון הגס מיוצר על ידי המשק המשפחתי, שחת, דגן ושחת קטנית (בקיה) עמיחי: "רפת לא יכולה להסתיים בגדר המקיפה אותה, בשביל שהיא תוכל להתקיים היא חייבת, מרכז מזון, שטחי פלחה, מתקנים ראויים. בטח כשמדובר ברפת משפחתית. הזבל מהרפת הולך לדישון הפלחה, יש כאן משהו שהוא גדול יותר מסך חלקיו ורק כך, לדעתי, אפשר לשרוד ולהתקיים".

תמיד ידעתי שאחזור למשק המשפחתי. עמיחי

כשאתה מביט על הרפת המשפחתית, מה אתה רואה?
עמיחי: "כאב לב גדול, אני מרגיש שהמדינה, הרשויות, לא מבינות את העניין ובעצם פוגעות בביטחון הלאומי. חלק מהביטחון שלנו כעם, השמירה על החקלאות, על האדמות, על הביטחון התזונתי זה לא מובן מאליו. והממשלה בשם יוקר המחיה, פשוט פוגעת בצורה אנושה במרקם החברתי ובמגזר החקלאי. לכל מי שבא אלי אני אומר " 100 ק"מ מכאן, מעבר לגבול, אין מים, אין חשמל והורגים אנשים במלחמת אזרחים. וכאן אנחנו חיים כמו בניו יורק, לא מעריכים את מה שיש. בדו"ח המבקר האחרון, נכתב שמשפחה ממוצעת צורכת כאלף ליטר חלב ואם משפחה תשלם 10 אג' יותר, זה כ 100- שקלים
למשפחה בשנה, זה פחות מקפה בארומה בדרך הביתה. בסוף, על זה יוצאים נגד הרפתנים, זה מה שיציל את המדינה. חקלאות ישראלית היא הרבה יותר מהחור שבשקל".

מרכז המזון במשק יודנפרוינד. צילומים ר. זלץ

המעטפת של הרפתנים, שיאון, החקלאית, ההתאחדות?
"תראה, אני לא יודע מה מתרחש ולמה, שמעתי פה ושם, לא מתעסק בפוליטיקה, אין לנו זמן לזה, אנחנו עובדים. אני רק רוצה להגיד לך כאן חד וחלק, בלי שיאון ובלי החקלאית, לא תהיה רפת ישראלית מצליחה ומתפתחת. נקודה. כל הדיבורים האלה על לעזוב ארגון כזה או אחר בשביל 300 400 שקל לשנה, אלו דיבורים מסוכנים היכולים להביא לאסון, לא פחות. רק מעטפת חסרת אינטרסים כלכליים שאינה מנוהלת על ידי חברות פרטיות, יכולה לספק לרפתן את מה שהוא צריך. אם יש פה ושם בעיות, ניתן לתקן, בית לא עוזבים".

ציונות?
"נו מה, אנחנו ציונים כאן, מה אתה חושב שאנחנו עושים, גם הקריירה הצבאית, הכי קל זה לסגור וללכת. בסוף יש לנו מדינה לשמור עליה. אחי, מהנדס ואני אל"מ במילואים, שנינו מסודרים ברוך השם, אך בסוף היום אנחנו כאן, מחזיקים אדמות בעמק, חולבים פרות ועושים חקלאות".

רגע לפני שנפרדים, ניגש אלי יעקב , בהליכה איטית, נעזר במקל ההליכה שלו, מתקרב אלי קרוב וכמעט לוחש לי "אדמת ארץ ישראל קדושה, האדמה שלנו כאן בשדה יעקב כאן קדושה יותר ולעולם לא נלך מכאן, לעולם לא נזוז מכאן. החקלאות זה בדם, כמו הציונות".

רפת מושב פארן

מושב פארן, עלה לקרקע בשנת 73 , כ- 130 משפחות, מושב הנחשב כיציב מהבחינה הכלכלית שחלק גדול מהמשפחות עדיין המתפרנסות בעיקר מחקלאות, ירקות, פרחים, מטעי תמרים וכמה רפתות כולל רפת אחת גדולה של כמה מכסות. פעם, בתקופה שבה חקלאות לא היתה מילה גסה, נהנה מושב פארן משפע כלכלי, היום, המאבק לקיום והישרדות כלכלי הוא כמעט יום יומי.

רפת בוצ'ני ורפת שחר, זוהי רפת בעלת 2 מכסות, הנחלבות במכון אחד, 2 חליבות ביום, מרכז מזון באר טוביה, שחר יהודה נשוי לאפרת, לזוג 4 ילדים, המשפחה הגיע לפארן בשנת 2001 . יהודה "זה מעבר שבא מבחירה ולא מכורח". ליהודה יש מטע מנגו בחממות, ענף חדש ומתפתח ורפת בעלת בעל מכסה של 1.250 לשנה ורפת בוצ'ני מכסה של 750 אלף ליטר לשנה. מכון שדירת דג של scr שני עובדים זרים, חלב כשר למהדרין, משווק כמובן ליוטבתה. שחר "יש מחשבה להגדיל את המכון, נראה מה יהיה".

כל הזמן עם הפנים קדימה. יהודה שחר

איך התגלגלת לרפת?
"בזמנו הודיעו לי שאני יכול לקבל מכסה, אז הלכתי על זה ללא היסוס ואין בי שום חרטות על המעשה. אני איש עסקים, עדיין לא הפסדתי ברפת, אפשר להרוויח, רק צריך לדעת איך לעבוד, להתייעל, אני מאמין בחקלאות, למרות שקשה להתפרנס מזה".

למרות המצב הלא ברור?
"כן, אך מבחינתי המצב מאוד ברור, לנו יש הרבה מה להשתפר ולהתייעל ולעשות דרך עם הגופים המלווים אותנו. אני מקווה כי בסוף יבינו שלא אנחנו הבעיה בנושא יוקר המחיה. יותר קל לתקוף אותנו, העסוקים בעשיה ובעבודה. אנחנו כרפתנים לא יכולים לשבות, או לצאת למחאות ארוכות, אין לנו את הפריווילגיה הזו. בסוף רפת וחקלאות זה כמו ביטחון צבאי, מעבר לביטחון תזונתי, אנחנו כרפתנים לא פקטור ביוקר המחיה. החלב שלנו יקר יותר בגלל דרישות המוסדות, רבנים וכו'. והגיעה הזמן שיגידו באומץ וביושר, נכון, החלב שלנו יקר כי יש לנו דרישות של כשרות, מזון, התנהלות במכון ועוד".

בעיות מיוחדות בערבה?
"זמינות של חומרים ועלויות השינוע, מתשתיות ועד רמת התחזוקה הטכנית. לשמחתי יש לנו מעטפת טובה, גם טכנולוגית וגם מקצועית. אני למזל, לא הייתי נכנס לרפתנות אם לא הייתי משוכנע שאקבל תמיכה, סיוע ומעטפת מקצועית טובה. החקלאית, שיאון, מרכז המזון, scr ליווי
טכני למכון, כל אלה גופים העוזרים לנו להצליח במה שאנחנו עושים".

יש וויכוח מתמשך על עתיד הרפתות המשפחתיות?
"יש עתיד ובתנאי שהרפת תגיע לנפח כלכלי שיספיק להוצאות השוטפות שלה וכמובן רווח כלכלי. כשאני השקעתי ברפת, רציתי לראות סוג של עוגן כלכלי, לא היו לי מחשבות השקעה, אקזיט או התעשרות. וכיום אני שמח בחלקי ואני אומר את זה מתוך הידיעה שיש לי המון לאן להשתפר ויש לי דרך לעשות. בסוף, אם אתה עושה את הדברים נכון, מרווח הטעויות שלך מצטמצם ובחקלאות זה מאוד חשוב. חקלאים הם בדר"כ אנשים שמרנים, לא ממהרים ללכת לשינוי".

איך הצינון בקיץ?
"יש לנו מערכות ערפול ומעבר לזה אנחנו מביאים את הפרות לצינון בחצר החליבה וזה מביא למחשבה אולי הקיץ הזה נעבור ל- 3 חליבות ביום. מזג האויר נעשה יותר ויותר קיצון, על פניו, למרות שאין לי סימוכין לטענה, נראה לי שהעדרים בערבה בריאים יותר, ככה, בתחושה שלי וממה שאני שומע".

מחשבות לעתיד?
"מעסיקה אותי המחשבה לאן להתפתח עם המוצר הזה הנקרא חלב ומצד שני תרבות הצריכה של הלקוח משתנה והוא יותר ויותר מעדיף את התחליפים. צריך לראות איך נתמודד עם המציאות, צריך כל הזמן להיות עם הפנים קדימה".

שרית יוקר: "כל כך חשוב לשמור על הרפתות המשפחתיות" – ראובן זלץ

לתפוס את שרית זו משימה לא פשוטה, האישה לא עוצרת לרגע ותזזת בחינניות בין בית הספר בנהלל, הרפת המשפחתית במושבה יוקנעם, מטלות משפחתיות, עשיית גבינות וכן, יש לה זמן להיות אמא במשרה מלאה. ככי כה זה עם נשים, הן מספיקות הרבה יותר מאיתנו הגברים. שרית יוקר, 44 "מרגישה כמו בת 16 בזכות הילדים" נשואה לארנון, לזוג 2 בנות, המשפחה מתגוררת ביוקנעם המושבה. מגיל 18 שרית ברפתות, הירושלמית במקור שנחשפה לרפת בקיבוץ אפיקים לאחר שהגיעה כבת גרעין ופשוט התאהבה ומאז היא בענף, כן, היא אומרת, ככה, פשוט. שרית "אני יודעת שזה נשמע בנאלי ונורא דביק אבל זו האמת, התאהבתי בענף ולא רואה את חיי ללא ענף החלב ורפת והחיים שלחו לי בן זוג ובעל שהוא ממשפחת רפתנים, ככה שהכל מסתדר כמו שצריך". היא עבדה ברפתות קיבוציות עד שהכירה את בעלה ארנון יוקר. הם נפגשו לראשונה בקורס פוריות במפעלי 'העמק 'והחלו לצאת רק לאחר שנפגשו שוב, לאחר כשנה, בקורס ניהול רפת במדרשת רופין והשאר זו היסטוריה.

באה מאהבה. שרית יוקר

ארנון דור רביעי למשפחת רפתנים במושבה יוקנעם, הוריו של ארנון, יוסי ובטי עדיין מתחזקים את הרפת המשפחתית בעזרתם של שרית וארנון ובני משפחה נוספים. שרית "הרפת אצלנו בבית היא מאוד מאוד נוכחת וחשובה לנו, בעיקר בגלל האפקט החינוכי חקלאי, כי רפת זה לא רק לחלוב פרות, זה הרבה מעבר לזה. רפת זה ציונות, שמירה על החקלאות והנצחת המסורת המשפחתית. אני רואה את השמירה על הרפת המשפחתית כערך עליון וכל הנושא הזה מאוד חשוב לי לארנון ולמשפחה שלנו".

משפחת רפתנים. שרית ארנון והבנות

 

תחביב שיהפוך למקצוע
לפני כשנתיים החלה שרית לעשות גבינות, בינתיים זה אמנם רק תחביב אך מי שמכיר את שרית והאנרגיה שלה, יודע כי בקרוב זה יהפוך למקצוע נוסף. שרית "אני מאוד מקווה שלא ירחק היום והגבנות תהפוך למקצוע שלי, כמובן כתוספת לרפתנות. מקווה שאוכל להתפרנס מעשיית גבינות כי זה עוד פן שמאוד מעוניינת לפתח. בינתיים אני עושה גבינות לפעמים בעזרת בנותיי ואולי יום אחד כל המשפחה תוכל לקחת את זה צעד אחד קדימה. למדתי בשני קורסים של גבנות של משרד החקלאות ונסעתי ללמוד בצרפת ובספרד, מאוד נהנית מהעשייה הזו, סוג של תרפיה לאחר העבודה היום יומית".

 

הגבינות של שרית, תחביב שיהפוך למקצוע

גבנית לעתיד?
שרית צוחקת "כן, אני אוהבת ליצור באופן כללי וזה תחום המסקרן ומאתגר אותי מאוד. אני מתנסה בכל סוגי הגבינות, קשות, רכות, והתחלתי להכין גם מלבי עם בנותיי בתקופת הקורונה, כי חיפשנו איך להמתיק לאנשים כאן את היום. אני שמחה שאנשים אוהבים את המלבי שלנו, אז החבר'ה טעמו ואהבו לשמחתי הרבה".

החקלאות המשפחתית נעלמת מיוקנעם, עצוב לא?
"נכון, מאוד עצוב, נשארנו רק 3 רפתות קטנות במושבה, לצערי זה הולך לכיוון של משהו שאיננו כדאי, זו עבודה שוחקת וזה ענף קשה לעבודה. מה גם שהרווחיות נשחקת והמדינה כנראה לא רוצה רפתות קטנות. אנחנו מאוד אוהבים את הענף ונאחזים ברפת המשפחתית אך יש המון רפתות עם בעיות של דור המשך ולצערי לא מעט רפתות משפחתיות הולכות ונסגרות ולכן, בין השאר אני עובדת בתחום החינוך ומנסה בכל כוחי להעמיד דור צעיר של רפתנים באמצעות העבודה החינוכית בבית הספר בנהלל".

נראה שהמדינה וויתרה על הרפתות המשפחתיות?
"לצערי זה נכון, הכל הולך לכיוון תעשייתי גדול, בכלל כל העסקים הקטנים נשחקים לא רק בתחום הרפת וזה מאוד עצוב, כי אני מאמינה גדולה בעסקים משפחתיים, קטנים, המתפרנסים בכבוד, בעבודה משפחתית, מסורתית. אני הייתי רוצה שהמדינה תעודד רפתות קטנות כי החשיבות שלהן היא הרבה מעבר לכלכלית".

מחשבות על עתיד הרפת המשפחתית?
"ההורים של ארנון כבר די מבוגרים והעבודה הקשה ברפת מתחילה להיות קשה להם. ויש בהחלט מחשבה לעתיד. ארנון כבן ממשיך, חזק מאוד ורוצה את הרפת אך זה לא פשוט בכלל. כשאני רואה רפתות משפחתיות באירופה ואיך הם משמרים את המסורת המשפחתית, הגבינות שלהם, כל רפת מייצרת חלב לגבינות שהם מייצרים, אני מאוד מקנאה. מאוד מתחברת לקונספט המשפחתי הזה ומאוד מייחלת שזה יקרה גם כאן אצלנו בישראל".

אז מה באשר לעתיד?
"אני מאוד מקווה שישמרו יותר על הרפתות הקטנות, זה כל כך חשוב לעתיד המדינה מהבחינה החינוכית, ערכית, ציונית, מסורתית. אפשר לשלב את הרפתות כענף תיירות מצליח, וכמובן למשוך את דור העתיד לעבודה ברפת. אולי אני נאיבית, אבל אני מאוד אוהבת את הרפתות הקטנות, כי זה בנפשנו. ככול שהרפתות נעשות תעשיות, גדולות, זה הופך לעוד תעשיה ממוכנת וחסרת נשמה, ללא לב. בני האדם צריכים לב, נשמה, אהבה, אחרת מה נשאר לנו. צריך להבין, כל רפת שנסגרת, לעולם לא תחזור, זהו נגמר, זה גלגל שאי אפשר להחזיר אחורה. המושבים יהפכו לנדל"ן וזה עצוב. ראינו בקורונה כמה ענף המזון חשוב שיהיה עצמאי כאן בישראל ולא תמיד הגודל קובע. הייתי מאוד רוצה שישמרו על הרפתות הקיימות, המשפחתיות, הקטנות, שהממשלה תבין עד כמה חשובה העבודה המשפחתית המשמרת מסורת של עשרות שנים. זה כל כך חשוב לנוף הישראלי כמו גם לציונות בארץ ישראל. רפת זו תפיסת חיים, דרך חיים ויש לעשות כל מאמץ לשמר את הרפת כמו גם את החקלאות כחול לבן. אסור לנו לשכוח מאיפה באנו. ההתיישבות העברית, אם זה יעלם, איפה נהיה עוד כמה שנים, נהפוך למדינה ללא נשמה, חסרת ערכים חשובים של עבודה עברית".

חשיבות העבודה בצוות?
"כשעבדתי ברפתות הקיבוציות תמיד היה חשוב לי לייצר הווי חוויתי, חברי שלא באים לעבודה רק לעבוד וללכת הביתה אלא לתת ערך מוסף שהעובדים ירגישו שייכות, נכונות ומוטיבציה, דבר המשפיע על איכות העבודה והכל תלוי בגישה של המנהל".

נשים ברפת החלב?
"בתקופה האחרונה מתגבשת קבוצת מנהלות ברפת החלב, כרגע יש כ 13- נשים והכוונה להתפתח ולהפוך את הקבוצה למשהו קבוע מאוד מגבש. כעת אני בונה איזה קורס שאני מקווה להשיג לו מימון. קורס שייתן כלים ניהוליים לנשים בענף המתמודדות עם קונפליקטים בתחומי ניהול. אני חושבת כי מאוד חשוב שתהיינה נשים רבות ככול האפשר ברפת ובצאן והכוונה היא לייצר חוויה נשית בענף שהוא גברי מאוד".

היית רוצה עוד נשים בענף?
"בטח, אם דברנו על לב ואהבה, הרי שלנשים יש לב ענק וניהול אחר מגברים, נשים יודעות להיות אסרטיביות ומקצועיות, אך לדעתי אנחנו עובדות ממקום של אהבה אימהית ועם פחות אגו וזה מאוד חשוב לעבודה יום יומית. תראה למשל את רפת צאלים, מנוהלת על ידי נשים ונחשבת
לאחת מהרפתות טובות בארץ.

חוויה חינוכית. לידה ברפת בית הספר

את מנהלת רפת בית הספר חקלאי נהלל, יש עתיד?
כן, הרפת שלנו בבית הספר קטנה, מכסה כמיליון ליטר לשנה אך זו רפת טובה ומתפקדת היטב. העבודה עם בני נוער לא תמיד פשוטה, היא זו עבודה מאתגרת אך טומנת בתוכה חוויה חינוכית עצומה ומלאת סיפוק. זו עבודה מורכבת מבחינת הרכב התלמידים וגילם והכוונה שלנו היא לייצר חוויה חינוכית, לימודית. יש תלמידות ותלמידים הלומדים מגמת רפת לבגרות ויש גם כאלה המתאהבים בענף ונשארים איתנו כחלק מהצוות החינוכי ומובילים חניכים צעירים מהם, למשל תלמיד י"א חונך תלמיד בכיתה ח'".

עוזי אנגל: "אף אחד בממשלה לא יגיד את זה, אבל המדיניות היא לצמצם את הרפתות המשפחתיות ולהשאיר רק רפתות גדולות" – ראובן זלץ

סיפור חייו של עוזי אנגל שזור בעבותות לסיפור רפת החלב בישראל. בן למשפחת רפתנים מהמושבה יוקנעם, בעל רפת משפחתית וב- 24 שנים האחרונות, המנהל המיתולוגי של מרכז מזון נהלל. עוזי, מהאנשים המרכזיים בעיצוב דמותם של מרכזי המזון בארץ, איש מקצוע מהטובים שהיו וישנם. רגע לאחר הפרישה ומסיבות הפרידה, עוזי אנגל מדבר על הכל. השורשים, המשפחה, הרפת המשפחתית, מרכז מזון נהלל ובעיקר מביט קדימה בחשש. עוזי אנגל, ראיון אחרון ופרידה.

עוזי אנגל, נולד בשנת 55 במושבה יוקנעם, ילד חמישי להורים ניצולי שואה שעלו לישראל מיד אחרי המלחמה. המשפחה נחתה במושבה הציורית ואכה עמק יזרעאל והקימו שם משק חקלאי לתפארת. לפני עלייתם ארצה עברו הוריו בהולנד, הכשרה וקורס מזורז ברפת חלב. לכן מטבע הדברים מייד שהגיעו, הקימו רפת שהפך מהר מאוד לענף העיקרי במשק המשפחתי. עוזי "המשפחה החלה עם פרה ועגלה ומאז התקדמנו, הרפת עדיין קיימת בשותפות שלי ושל אחיו אילן".

עוזב בתחושת סיפוק אדירה. עוזי אנגל

ואז הגיעה הרפורמה
הרפת כיום מונה כ 130- חולבות ומכסה של 1.6 מיליון ליטר לשנה. גם עוזי יודע שרפת בסדר גודל כזה, יהיה קשה לה לשרוד לאורך זמן ובהתחשב במדיניות הממשלה המעדיפה את הגודל וייבוא, אך עוד נחזור לזה. עוזי שגדל עם הרפת המשפחתית מאז ילדותו, מטבע הדברים העדיף בית ספר חקלאי והגיע לכפר גלים, שם סיים את לימודיו ומייד התגייס לצה"ל, שם שירת בסיירת צנחנים. עוזי "תראה, היה ברור שלאחר הצבא אני חוזר למשק, אך מכיוון שאילן אחי היה הבן הממשיך, עוזי הצטרף אליו ועיקר התעסקותו, הקמת מרכז מזון קטן לרפתני יוקנעם וגידולי שדה. זה בעצם היה אחד ממרכזי המזון הראשונים בארץ". אך הימים היו ימי טרום הרפורמה ועננים החלו להתקדר מעל ענף החלב. עוזי שירת את רפתני יוקנעם עד סוף שנת 1999 ואז החלה הרפורמה שלמעשה שינתה לעד את ענף החלב בישראל. עוזי "מיד לאחר תחילת הרפורמה, אחי ואני הגענו להחלטה כי אחד מאיתנו חייב לצאת להתפרנס בחוץ, כי פשוט לא היתה מספיק עבודה לפרנס שתי משפחות. ואז באותה תקופה פנו אלי מנהלל וביקשו שאבוא לנהל את מרכז המזון שם שהיה במשבר רציני מאוד".

השותפות עם אחיך פורקה?
"לא פירקנו את השותפות בינינו אך אני עזבתי את יוקנעם, אמנם היה ניסיון להכניס את אחד מהילדים של אילן למשק, ניסיון שלא צלח. אך מרכז המזון ביוקנעם נסגר והתחלנו לקנות את האוכל בנהלל, כך למעשה עד עצם היום הזה".

מרכז מזון נהלל
ואז החל פרק מאוד משמעותי בחיי עוזי, פרק נהלל. עוזי הגיע לנהלל בינואר 1999 ונשאר שם עד יולי 2022 , אז פרש לפנסיה.

איזה מרכז מזון פגשת בנהלל?
"הגעתי למרכז מזון שהלקוחות לא מרוצים והרבה לקוחות עזבו אותו. מרכז מזון שהיה במחזורים של כ- 20 מיליון שקלים בשנה ואני מסיים שם עם מחזורים של כ- 80 מיליון שקל. חשוב לי לומר כי רק כ-30 אחוז מהלקוחות הם חברי נהלל וכל שאר הלקוחות, חיצוניים".

מרכז מזון נהלל

מה שינית בהגעתך?
"תשמע, כל השנים האלה, כל מה שראיתי לנגד עיניי, זה בעצם את הלקוחות ואני הייתי מאוד מעורב בכל התחומים, כי רק כך אני מאמין שניתן להצליח. זה תחום מאוד רגיש, לעיתים אמוציונאלי, עם המון כסף וזה בעצם התחום החשוב ביותר ברפת החלב. הייתי מעורב גם אם זה הגיע לסכסוכים בין אחים או בין משפחות ובקשו ממני להיות המפשר והיועץ. לאורך השנים גם קיבוצים קנו מאיתנו מזון עד שארגוני הקניות הקיבוציים לא אפשרו להם ובלית ברירה הרפתות הקיבוציות עזבו לאחר לחץ שהופעל עליהן".

הייחודיות של מרכז מזון נהלל?
"בעצם זה מרכז המזון היחידי שנשאר בידי האגודה, המשמעות לזה היא מאוד גדולה. לא סתם האגודות רצו להיפטר ממרכזי המזון. צריך להבין כי מרכזי המזון במושבים הוקמו בשנות ה 80- כמרכזי שירות לרפתנים באותו מושב. ועם השנים, בגלל כל הרפורמות, סגירות הרפתות, אינפלציות, ארגוני הקניות, מרכזי המזון הפכו למעין נטל על האגודות. גם בקיבוצים נסגרו מרכזי מזון. זה לא פשוט להחזיק מרכז מזון מצליח ומרוויח, חייבים מימון וניהול מקצועי מעולה. אך צריך לציין כי בשנים האחרונות ולאחר ההתייצבות הכלכלית של הקיבוצים, יש הרבה קיבוצים החוזרים להפעיל מרכז מזון, בסוף הכל מתחיל ונגמר באנשים ובמקצועיות שלהם".

בהתחשב במצב השוק העולמי על כל משבריו, כמה מסוכן זה לנהל מרכז מזון מצליח?
"לא הייתי אומר שזה מסוכן, כי מרכזי מזון המופעלים על ידי רפתנים הנעולים על מחיר המטרה כך זה פחות מסוכן. היכן זה מתחיל להיות בעייתי, אם מרכז מזון משקיע המון כסף והלקוחות עוזבים, תיווצר בעיית תזרימים. תאר לך מרכז מזון שקנה סחורה ב- 60 מיליון שקל ולא יהיה לו למי למכור.
תהיה בעיה קשה. אך רבים ממרכזי המזון בבעלות הרפתנים ולכן אין להם שום סיבה לעזוב. גם אצל מרכזי המזון הגדולים יכולה להיווצר בעיה מאותה סיבה. מזון זה הדבר היקר ביותר ברפת החלב ובסוף הכל קשור לאוכל ולכן מרכז מזון הוא השחקן אולי הכי חשוב ברפת החלב".

הסוד בניהול מרכז מזון מוצלח?
"הקפדה מאוד גדולה על הדברים הקטנים, יחס אישי בין המנהל ללקוחות. זה עניין של עבודה קשה מהבוקר ועד הערב. מכיוון שאני באתי מהרפת וכרפתן, ידעתי איך לדבר עם הרפתנים. כנראה שזה עזר לי גם". צריך להיות סבלני וקשוב. בסוף כמו בהרבה תחומים, הכל מתחיל ונגמר באנשים".

איך המלחמה באוקראינה השפיעה?
"אני אפתיע אותך, במקרים כאלה אני תמיד אומר, שהקושי למרכז מזון הוא דווקא באספקת המזון הגס, שהיא הרבה יותר קריטית בארץ, מבחינת מחירי הגרעינים וחומרי גלם זה רק פסיכולוגי. כי בסופו של דבר כל עוד יש מחיר מטרה אז המחיר מתעדכן במוקדם או מאוחר. רפתנים מתנהלים בצורה נכונה עם תזרים המזומנים לא אמורה להיות בעיה. כמובן שהרפת חייבת להתנהל בצורה מקצועית, כי יום אין כמעט מקום לטעויות מבחינה כלכלית ומבחינה תזרים מזומנים ברפת החלב, שלא לדבר על הבחינה המקצועית. אך בגלל מחיר המטרה הסיכוי שהרפתן לא ירוויח כסף הוא סיכוי קלוש. מחיר המטרה מגן על הרפתן מתנודתיות
קיצונית, חזקה".

העתיד כבר כאן
ולמרות האופטימיות ואהבת הענף, גם עוזי יודע כי רפת החלב הולכת ומשתנה ומאבדת את עצמה אל מול דרישות המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל. הרומנטיקה מתה ואולי גם הציונות, אומר בצער ובכאב עוזי אנגל "רפת זה הרבה יותר מכלכלה, רפת זו חקלאות, הקשר לאדמה".

אז רפת החלב לאן?
"קודם כל צריך לציין ולומר כי רפתנות זה דרך חיים ומה שאנחנו בעצם הופכים את זה, לצערי, זה פחות כדרך חיים ויותר למפעלים. העתיד לא וורוד מכל מני סיבות. הסיבה העיקרית, דור ההמשך לא מוכן להגיע, גם בגלל האינטנסיביות בעבודה וגם בגלל חוסר הוודאות. הדבר הנוסף, ברפת המשפחתית הנחלות קטנות
מדי ולא ניתן בהרבה מושבים, לבנות בניה חדשה או מקומות חלופיים. קח את הרפת שלנו, גם אם היה לנו כסף אין לנו אפשרות ואיפה לבנות. אז מה זה אומר, הרפת שלנו מועמדת לסגירה מכל הסיבות שאמרנו".

עצוב לא?
"מאוד עצוב, כן, אחת הסיבות שעדיין לא קבלנו החלטה על סגירה זה האלמנט הרגשי. לפני 70 שנה ההורים הקימו רפת מכלום ואנחנו צריכים לסגור אותה זה לא נשמע הגיוני. זה פשוט עצוב מאוד".

המדינה לא רוצה רפתות משפחתיות?
"אף אחד לא יגיד את זה, אבל המדיניות היא לצמצם את הרפת המשפחתית ולהשאיר רק יחידות רפת גדולות מאוד וזה חבל. כי רפת זה קודם כל ציונות, חקלאות, החיבור לאדמה, זה אורח חיים. אני גדלתי בבית שכל מה שדברו בו ועסקו בו, היתה רק הרפת המשפחתית שלנו. כיום זה כבר אחרת וחבל, חבל מאוד. לצערי אני רואה בחמש השנים הבאות עוד עשרות רפתות שיאלצו או יצטרכו להיסגר".

אתה מאוכזב מהממשלה האחרונה מול החקלאים?
"בהחלט מאוכזב, מה שליברמן ושורר עשו זה פשוט איום ונורא. ליברמן נלחם כמו אריה לקבל את משרד החקלאות והכניס בכוונה את פורר לקעקע ולפגוע בסופו של דבר, בחקלאות כחול לבן ולהביא הכל מחו"ל. השנה האחרונה היתה אסון לחקלאות, פחות לרפת החלב יותר לחקלאים. ענפים שלמים קרסו או יקרסו לגמרי. רק בגלל חוק החלב הרפתות עדיין שורדות ומתקיימות. מה שמציל את העסק זה מחיר המטרה ומשטר המכסות. אך בגלל שפתחו ללא התחשבות את היבוא של מוצרי חלב, המכסות לא עולות ואולי יגיע הרגע שיצטרכו לרדת ואז זה יהיה באמת נורא".

דברים לסיום?
"אני נולדתי בענף, לצערי הענף משתנה כי כנראה הוא לא יגדל ודבר שלא גדל אז הוא בסוף ייגמר. תמיד יצטרכו חלב אך השאלה מהיכן יגיע ומי ייצר אותם".

ברכות ופרידה

לעוזי אנגל חברנו היקר
ברכה זו היא אוסף ולקט כפי שנאמר עי רפתנים רבים. השנה נהלל חוגגת 101 שנה ומרמ"ז נהלל בן 40 , את מרכז המזון ייסדו והקימו הורינו הרפתנים. דור שני בנהלל. אלו שעוד הובילו את החלב כילדים עם האסל ושני הדליים למחלבה, קצרו עם חרמש את הזון והתלתן והובילו אותם לרפת עם סוס ועגלה ואחר כך בטרקטור.
עוזי, אתה הגעת לנהלל לפני 24 שנים, הנתונים שלך היו, בוגר בית ספר חקלאי בת גלים, ויש שמועות שמספרות שהיית מעורב גם במעשי קונדס פה ושם עם אחיך ג'וחה. אחר כך רפתן וחקלאי, ניהלת מרכז מזון קטן ביוקנעם. הבחירה שלך לנהל את מרכז המזון היתה בינגו ! והסתברה כנכונה וכזו שהוכיחה את עצמה ברבות השנים. הכנס לזכרו של ד"ר ברוך שופטי ז"ל שאנו מציינים היום, התחיל ביוזמתך ומתקיים שנה אחרי שנה. עוזי, אתה כסלע איתן, סבלני, אדיב ומקרין בטחון וידע רב לרפתנים. בשנים הרבות שעבדת כאן, מרכז המזון גדל, התפתח שיפר איכות, מקצועיות ואחריות והכל בחיוך ובחברות. היית קשוב לרפתנים, תמיד עם שירות
אישי, על הטנדר מגיע למשקי הדיר הפיטום, האורווה והרפתות עם חבילת חציר, בלה ארוזה או שק תערובת.. רק שלא ייחסר אוכל לבעלי החיים של חקלאי מרכז המזון. אתה אחד מחברי פרלמנט העמק, איש אהוב, אוהב אדם ואדמה. במשך שנותיך היית מאבני היסוד של מרכזי המזון בישראל ואחד ממעצבי הרפת ישראלית,
תמיד לנגד עיניך טובת הרפתן ומרכז המזון. ועכשיו הזמן להיות יותר בבית, לטייל, לבלות בחיק המשפחה, למצוא עיסוקים ותחביבים חדשים שימלאו את חייך, בבריאות טובה ובנחת. ומי יודע אולי בעתיד ניפגש גם ברפת שתתאים את עצמה לשינויים העתידיים.
בהערכה ובידידות בשם החקלאים שקיבלו את שירותך במרכז המזון בנהלל לביא מנור – נהלל
א ל י ש מ ו א ל י צ י פ ו רי
משה כהן

חברים מברכים ונפרדים מעוזי

חלק מדברי הפרידה של עוזי
הגעתי לפני 24 שנים ואנשים שהכירו אותי ואת אנשי נהלל לא נתנו לזה סיכוי גדול או לפחות הזהירו אותי שהנהללים "יואכלו" אותי חי. וכך לאחר ראיונות ומבדקים נבחרתי לתפקיד. היום במרחק הזמן אני מבין שהייתי "תמנון רב זרועות". גם מזכירה, גם חשב כלכלי, גם גובה כספים, גם איש מכירות ואיש הרכש. ואווו עשיתי את זה!. אז בתכל'ס התחלנו עם תעודות משלוח ידניות ואני מסיים כשהכול נישלח און ליין דרך הענן. לאורך השנים ראיתי לנכון חשיבות עצומה בקשרים האישיים עם הלקוחות. הרבה מעבר לחלוקת המזון, הייתי זמין עבורם, נוכח וקשוב גם בשעת משברים והתלבטויות הקשורים במעבר הבן דורי. אני יוצא לדרך חדשה ישנה, בתחושת סיפוק גדולה מאוד. בעיקר מההחלטה לרכוש מכונות אריזה לבלילים יעודים. ההחלטה נבעה מהרצון והחשיבה שלצד הספקת המזון הסטנדרטית, יש לצייד את מרכז המזון בדבר ייחודי שעדיין אין. זה הרגע לומר תודה להנהלות השונות שליוו אותי לאורך הדרך, ובעיקר לגלעד יפה שהאמין בחזון להרחיב ולייחד את מרכז מזון נהלל. זאת ההזדמנות לומר תודה למשפחתי ובעיקר לאניה שאיתי, שלפעמים התבלבלתי ומרכז המזון הפך להיות קודם למשפחה.
נתראה בשמחות.