במושב קטן סמוך לאשדוד, עובד יחיאל שטיינבוים ברפת המשפחתית. דור שלישי, מהרפתנים הצעירים בענף, הממשיכים במסורת המשפחתית, כי ככה בעצם חינכו אותם. הוא מדבר פשוט, מדויק והיה כדאי לפוליטיקאים להקשיב לו. 100 שנות מושב ועוד רפתן בן 28.
יחיאל שטיינבוים בן מושב גבעתי, דור שלישי למשפחת רפתנים, הסב, אפרים, היה ממקימי המושב בשנת 1950 . גבעתי, מושב קטן ליד אשדוד, שעדיין רוב חבריו עובדים ומתפרנסים מחקלאות. לא מובן מאליו. במושב פועלות 8 רפתות חלב בגדלים ובמכסות יחסית קטנוות. יחיאל, 28 , ממשיך את הרפת המשפחתית אותה טיפח אביו, דוב שירש אותה מאביו אפרים. יחיאל מספר על הרגע שבו הבין סופית כי עכשיו תורו להמשיך את השושלת הרפתנית "לפני כ- 6 שנים אבי עבר תאונה קשה, נגח בו פר גדול ומהנפילה הוא נפגע בעמוד שדרה ולצערנו לא חזר מאז לתפקוד מלא, אז לדעתי הבנתי כי זה הרגע שאני ואחי צריכים לקחת את המושכות, מבחינתי לא היתה התלבטות". אחיו, אפרים (אפי) עוסק יותר בגד"ש, בתכנון המזון, יש למשפחה ציוד למיכון חקלאי ואפי מתמקד בתחום זה, הקרוב אליו יותר.
חיים של זכות
יש לציין כי יחיאל עבר כמה גלגולים עד שחזר למושב, לאחר הצבא, געבר סיבוב בעיר הגדולה ומהר מאוד הבין כי מקומו במושב. יחיאל "זה בדם אין מה לעשות, אני מושבניק, חקלאי בנשמה. בסוף, החיים במושב הם חיים של זכות. ועל כך אני מודה ולכן אני כאן, בשמחה ובאהבה".
תמיד ידעת שזה המקום שלך, כאן, בין הפרות?
"כן, זה תמיד ישב לי איפה שהוא, זה תמיד היה בראש, מאז שהייתי ילד, זו היתה מחויבות משפחתית הרפת היתה ועדיין היא לב המשפחה. תכל'ס, זו ערכיות מעל העבודה היום יומית. באיזה שהוא שלב רציתי שאבא קצת ינוח ולא יעבוד, אך לא בסיטואציה הנוכחית והתאונה היא פרק קשה ועצוב מבחינתנו. לאבא מגיע לנוח, הוא עבד מאוד קשה כל חייו, אך התאונה שיבשה הכל".
ואיך אתה מסתדר, כבחור צעיר, עם העבודה היום יומית, הקשה?
"נכון, יש בשאלה שלך הרבה מהאמת, רפת זו עבודה קשה סביב השעון ולבחור צעיר כמוני זה גם משפיע על התנהלותי החברתית, זוגית. אך בסופו של דבר זו הבחירה שלי ונכון לעכשיו אני שלם איתה".
ובאשר ליציבות כלכלית?
"משק החלב היום, כמו בעשר שנים האחרונות לפחות, אף פעם לא הרגיש הדבר הכי יציב או שהרפתנים מקבלים רוח גבית מהמדינה. הישראלים לא מודעים כלל למה שנעשה בענף החקלאות, אין להם מושג מה קורה ועד כמה חשיבות יש לביטחון מזון והשמירה על החקלאות כחול לבן. בוא נגיד שהייתי שמח שהילד שלי, עוד 10 שנים, יביא את הכיתה שלו לסיור ברפת המשפחתית".
חושש מהעתיד?
"תראה, אם היו לי תשובות באשר לעתיד, הייתי בן אדם יותר רגוע, אך אי אפשר לדעת מה יהיה. מה שכן, אני לא מכיר רפתנים בגילי וזה בעצם אומר הכל על מצב הענף. אתמול היה אצלי ביקור ווטרינר ודברנו הרבה על ה"מצב". תוך כדי שיחה הוא אמר לי שהוא כבר לא פוגש רפתנים בני גילי וזה מספר את הסיפור כולו. חוסר הוודאות פוגע באופציה של דור המשך. תראה מה קורה בשטח, יש לצערי יותר רפתות שנסגרות על כאלה שנפתחות. ואני מדבר בעיקר על הרפת המשפחתית".
ואיך החיים במושב?
"לשמחתי הרבה המושב שלנו הוא עדיין מאוד חקלאי ומקווה שכך גם הוא ישאר. יש המון גד"ש, ירקות, פירות, זה כן מושב שהוא מאוד פעיל ואנשים חיים את החקלאות מדי יום. גם הדור הצעיר כאן מעורב וחוזר לחקלאות, פחות לרפתות. לעומת מושבים אחרים באזור שהם פחות בעניין של
חקלאות".
העתיד?
"באידיאל, ברפת, מאוד מקווה שמשק החלב ימשיך להתקיים בצורה הזו, כמשק מתוכנן שיגדל דורות של רפתנים. רפת זה עסק כלכלי החייב להיות מתוכנן, מושקע, העבודה דורשת המון ידע, מקצועיות, טכנולוגיה. אני מאוד מקווה שהיחס לחקלאות כאן, ישתנה, אם יכולתי הייתי מייצר חלב ומייצר חמאה שמנת, הופך את המקום למחלת בוטיק קטנה, ופועל להעלאת המודעות לחקלאות. לצערי היום החקלאים נתפסים כאויבי העם ומאשימים אותם על לא עוול בכפם, ביוקר המחיה. ומילה אחרונה, לא הכל לדעתי צריך להימדד בכסף, אם זה היה כך, מדינת ישראל לא היתה קמה, חקלאות זה ביטחון, נקודה ואני לא בפנטזיות, אלא לגמרי ברמה הפרקטית. לדור שלנו יש איזה חשש להגיע לחקלאות וזה מובן, המדינה חייבת לעזור להם, לנו ולייצר כאן חקלאות עתידית, איכותית, כחול לבן".