דרך ארוכה עשתה הילדה מנהריה עד להפיכתה לאישה החזקה בענף הצאן בישראל. אילנית דעדוש כלפון, בעצם רצתה רק להגשים את החלום של דורון בעלה, אך כמו אילנית, היא לא עוצרת וחולמת בגדול ובדרך שברה לא מעט קירות ומוסכמות. כיום, 20 שנה לאחר שהחלה את דרכה ולאחר קבלת פרס 'אישה פורצת דרך בחקלאות' אילנית יכולה להתרווח ולומר לנו "הגשמתי חלום של דורון ושלי אך העבודה עדיין לפנינו". אז מה הצעד הבא אתם תוהים, פוליטיקה, ללא ספק. מיוחד ל'משק הבקר והחלב'
אפשר לפתוח את הסיפור על אילנית ולכתוב על הדרך הארוכה שעשתה הילדה הקטנה, ל-9 אחיות ואחים, בת למשפחה ממוצא מרוקאי שגדלה בנהריה ועד ליום שבו קבלה את פרס 'האישה פורצת דרך בחקלאות'. אפשר גם בקלות להיתפס לסטריאוטיפים עדתיים ולכתוב על משפחה קשת יום, על השנים הקשות בנהריה, על הטרגדיה שהשפיע על כל המשפחה. אך אילנית בולמת כל ניסיון שכזה "תעשה לי טובה, תעזוב אותי מהעניינים האלה, ההורים שלי למדו אותנו שאסור להתמסכן ומי שרוצה להצליח, שיעבוד קשה. אני יודעת שכיום זה נורא אופנתי לבכות על מה שהיה, אני עם הפנים קדימה".
ואם אתם רוצים לדעת את קיסמה של האישה הזו, הרי שכאן זה מתחיל. על הפרס שקבלה בוועידת ישראל לחקלאות היא אומרת "מעמד מרגש, אך בעיקר זו הוקרה על הדרך שעשיתי עם ענף הצאן והנוקדים כולם. הפרס הפתיע אותי, כי במהלך הדרך, היו לי לא מעט מאבקים ומלחמות למען הענף. לא היה לי קל, אני גם אישה, גם מזרחית, גם מהפריפריה וקל לא היה לי. אך הוריי למדו אותי לא להתמסכן, אלא להמשיך קדימה במלוא הכוח וכעת, הפרס, הוא סוג של סגירת מעגל, כי כיום כולם מבינים שכל מה שעשיתי ופעלתי, זה היה רק למען הענף".
טראומה משפחתית וחלום על דיר צאן
הדרך למושב גורן ברכס הגליל המערבי, מתפתלת בנוף הררי כשלצידי הדרך עצים גבוהים ונוף עוצר נשימה. אילנית ומשפחתה גרים בפריפריה, המילה שהפכה למטבע פוליטי בשנים האחרונות, אך מבחינת אילנית זו המציאות. כי לגור בפריפריה, מעבר לשקט ולאוויר הנקי, הרי שיש קשיים אובייקטיביים רבים, אך לזה עוד נגיע. אילנית דעדוש כלפון 47 ,נשואה לדורון, לזוג 3 בנים, עומר, עידו ורועי. המשפחה מתגוררת במושב גורן בגליל המערבי. לזוג יש משק משפחתי גדול, מתחם אירוח, דיר המונה כ-1000 עיזים, חווה לטיפול בסוסים. הבן הבכור נכנס לאחרונה לעבוד למשק ואילנית שמחה ואומרת "אני מאושרת שיש לנו דור המשך, ויש עתיד והמשכיות לעבודה שלי ושל דורון". אילנית היא אישה עסוקה, מאוד עסוקה, מהבוקר המוקדם ועד השעות הקטנות של הלילה. טלפונים, ישיבות עבודה, נסיעות למרכז לפגישות וישיבות. מעבר לתפקידה כמנכ"לית אגודת עזיזה, היא גם חברה בוועדות, חברת דירקטוריון במועצת החלב, החברה לפיתוח מעלה יוסף ובחברה פרטית, חברת פורום התיירות במועצה האזורית מעלה יוסף, מספקת שירותי ניהול וייצוג לאגודות אחרות בענף הצאן וכמובן מנהלת את המשק המשפחתי בכל הקשור לחוזים, עובדים, ניהול משרדי ועוד, את העבודה על העיזים היא משאירה לדור ההמשך. והיא מוצאת זמן לעבוד גם במשרד הבטחון בעזרה לנכי צה"ל.
לפני כחודשיים קיבלה אילנית פרס הוקרה על היותה 'אישה פורצת דרך בחקלאות'. הילדה הקטנה בנהריה, סוגרת מעגל ומביטה קדימה בתקווה. על החיים בנהריה מספרת אילנית "בגדול, הילדות שלי בנהריה היתה מדהימה, אופנים, בגד ים על הכידון. כבת זקונים למשפחה מרוקאית לא היה לי אמנם הרבה חופש כי מאוד הקפידו איפה אני ולאן אני הולכת, אך יש לי זיכרונות נעימים מהעבר הנהרייני שלי. גדלתי בשנות השבעים בנהריה בתקופה שהיו בעיר אומניקים, למי שזוכר את התקופה. ההורים שלי הם מייסדי נהריה ומאוד הקפידו על ענייני חינוך וערכים". אילנית, אישה שתמיד מחייכת, אך לא להתבלבל, חזקה ויודעת בדיוק מה היא רוצה.
נהריה היתה מה שנקרא עיר מעורבת איך את זוכרת את הסיפור העדתי?
"כן, זה נכון, המרוקאים גדלו בשכונות ואילו הייקים היו במרכז העיר, אבל אל תדבר איתי על השד העדתי, זה לא רלוונטי עבורי. זה אולי היה נוכח, אבל אף פעם לא השתמשנו בזה. נהפוך הוא, אבא שלי תמיד סימן יעדים גבוהים. היום לצערי כל הסיפור העדתי הפך לעניין פוליטי וזה ממש לא מתאים לי. האם הרגשתי אפליה לפעמים, ברור, האם נתתי לזה להשפיע עלי, ברור שלא". אך היה סיפור שהשפיע עליה ועל כל המשפחה, הפציעה הקשה של אחיה מקסים. אילנית "הסיפור הזה אכן השפיע מאוד קשה על כולנו. אבא שלי חיכה כל כך חיכה שייוולד בן לאחר 3 בנות וכשמקסים נולד אבא היה מאושר, נו אתה יודע איך זה אצלנו המזרחיים" מחייכת אילנית. מקסים התגייס לצה"ל ושירת בחיל החימוש וכשפרצה מלחמת שלום הגליל הוא כמובן השתתף בה". לקראת סוף המלחמה, אחיה נפצע בפיגוע ההתאבדות שנקרא 'אסון הספארי' שמהלכו רכב תופת התנגש והתפוצץ על משאית עמוסת חיילים וגרם למותם של 13 חיילים ופציעתם של עשרות. אילנית: "אחי נפצע אנוש. מאותו רגע החיים משתנים, וההורים שלי לקחו את זה קשה, הפסיקו לעבוד. הייתי אז בת 10 וזוכרת היטב את הנסיעות לרמב"ם. אחי עבר
מעל 100 ניתוחים בארץ ובעולם ומוגדר כנס רפואי, אף אחד לא חשב שישרוד. ככה שעד גיל 10 הילדות היתה שמחה וים ומשפחה שמחה ואחרי גיל 10 כל המשפחה נרתמה להצלת מקסים. כך גם הפכתי לעצמאית, המצב הכלכלי בבית הלך והחמיר והחיים לימדו אותי לשרוד ולהמשיך הלאה. זו ללא ספק אירוע שהיה לו חלק גדול במי שאני היום".
ואז בא דורון
אומרים שאהבה משנים דפוסים ודרך חיים ובמקרה של אילנית ודורון כך בדיוק קרה. אילנית על הפגישה עם דורון "באחד הימים, בגיל 17 ,נסעתי עם חברת ילדות לחוף בצת, שם היא הכירה לי את אח של חבר שלה, את דורון. מייד התיידדנו ואני התאהבתי בו לחלוטין. אני חייבת לציין כי כמעט מיד לאחר שנפגשתי עם דורון אמרתי לחברה שלי שדורון יהיה האבא של הילדים שלי וכך אכן היה".
מה לעירונית מנהריה ולבן מושב?
אילנית מחייכת "אם היית שואל אותי לפני 20 שנה הייתי אומרת לך שאגור בנהריה כל חיי. אך כשהכרתי את דורון הוא כבר היה חקלאי שעיבד את כל המטעים הנשירים במשק של אביו במושב גורן. כששאלתי אותו, מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול, הוא מייד אמר לי ללא היסוס שהוא רוצה להיות רועה צאן ונוקד. חשבתי שהוא מסתלבט עלי", מחייכת אילנית וממשיכה "בתחילת הדרך עוד ניסינו לגור בנהריה, דורון ניסה עבודות שונות אך הוא לא היה מאושר. עד שיום אחד קבלתי הארה, החלטתי ללכת עם החלום של דורון. התחלתי ללמוד את נושא גידול צאן, בארץ ובעולם. היקום כנראה שמע אותנו והבן הבכור שלנו, עומר, היה אלרגי לחלב בקר ומישהו אמר לנו שיש במושב נטועה, אדם המגדל עיזים ומייצר חלב, וכדאי שננסה לתת לעומר כי זה מאוד בריא. דורון נסע לנטועה, התחבר עם הנוקד, ישבו דברו ומשם הכל התחיל. דורון חזר הביתה עם עיניים בורקות ואמר לי "זה מה שאני רוצה לעשות". אילנית החלה להפעיל את הטורבו שלה, ולאחר כמה מהלכים עסקיים הצליחה לגייס את סכום הכסף לקניית הדיר והמכסה מהנוקד בנטועה. אילנית התיישבה ובנתה מודל עסקי ובשנת 2003 הפכו דורון ואילנית לבעלי
דיר. בשנת 2006 הם חזרו למושב גורן, לקחו משכנתא, קנו משק, קרקע, ובמהלך השנתיים הבאות קנו בעלי חיים, קנו זכויות חלב, הגדילו סככות. וכיום, במשרדה שבחווה, היא אומרת לנו "כיום, לאחר 20 שנה אנחנו מתקרבים למודל העסקי שסימנו בהתחלה. יש למה לצפות ואני מאוד שמחה על הדרך שלנו".
מאיפה האמביציה?
"תשמע, אני גדלתי בבית כזה, ההורים שלי היו פעילים פוליטיים והם היו סוג של שליחי ציבור. אני חושבת שזה בא מעיקר מאמא שלי וכמובן הרצון העז שלי להצליח. ידעתי שאני רוצה שהילדים שלי יקבלו התחלה טובה יותר ממה שאני קבלתי. אבא שלי תמיד אמר שאני אצליח, אבל אז לא היו לו את האמצעים לשלוח אותי לאוניברסיטה. רק מאוחר יותר, אחרי שילדתי את תומר, נרשמתי ללימודי ערב ועשיתי תואר ראשון במנהל עסקים ומחשבים. ככה זה אצלי, הכל אצלי צריך להיות מאוד מתוכנן בחיים, ילדים, לימודים, עסקים". מסיימת אילנית בחיוך.
הסלולרי של אילנית לא נח לרגע, עשרות הודעות נכנסות, אך אילנית לא מתרגשת ויש לה את הזמן המיוחד שלה. אל תדאג היא אומרת לי כשאני שואל אותה על ההודעות. "אחזור לכולם עד 12 בלילה".
ואז באה 'עזיזה'
אגודת עזיזה הוקמה בשנת 69 התפקיד שלה, ייצוג ציבורי, מקצועי של הנוקדים בישראל. בתחילת דרכה באגודה עיקר עבודתה היתה מקצועית, משרדית. אילנית "כשאנחנו נכנסנו לענף בשנת 2003 בקשו ממני להיכנס ולעזור בניהול העמותה, נעניתי לאתגר והלכתי על זה, כי כבר אז האמנתי בענף. והתמניתי למזכירת הארגון. אז היה לענף מכסה ארצית של כ-6 וחצי מיליון ליטר ועדיין היו מצויים במשבר, שפיכות חלב ועוד. הבנתי שהענף אמור להיות הרבה יותר גדול, חלב העיזים הוא איכותי ובריא עם סגולות רבות והאמנתי מאוד בעתיד הענף". ככול שעברו השנים, הלכה אילנית ותפסה תפקידים משמעותיים יותר בעמותה וכיום היא מנכ"לית אגודת עזיזה והאישה החזקה בענף. אילנית "לא עברתי לכולם בגרון, אך הייתי נחושה ובטוחה שהענף חייב להיות במקום אחר. לאט לאט התחלנו לבנות את עצמנו וכיום ענף הצאן מייצר 17 מיליון ליטר, 22 מיליון ליטר מכסות מחולקות והיד עוד נטויה. להערכתי הענף הזה בעתיד ייצר את ה-22 מיליון ליטר ולא יהיה קטן וזניח. בעולם מדברים על צמיחה של 7 אחוז השנתי לענף. חלב העיזים נחשב לחלב בריא ונחשב כחלב ירוק". ללא ספק אילנית הפכה את ענף הצאן בישראל
לענף שכיום היחס אליו הוא אחר לחלוטין. מקשיבים לה, היא נמצאת בישיבות החשובות, קולה הוא קול חשוב ואילנית ונלחמת ללא ליאות למען הענף המורכב הזה.
השנה וחצי האחרונות היו קשות?
"כן, בהחלט, השנה וחצי האחרונות היו קשות לחקלאות, תקופה מאוד מורכבת, בעיקר היה קשה השיח המתלהם נגד החקלאים, נגד דור המייסדים. לי היה קשה כי אני רציתי את ממשלת השינוי, ייחלתי לשינוי אך לא לילד הזה פיללנו. אני באיזה מקום שמחה כיום, כי עכשיו כולם יודעים, מי שיפגע בחקלאים ישלם על זה מחיר פוליטי כבד. הממשלה הקודמת היתה טובה בתחומים שונים אך היא פגעה קשות בחקלאות וזה לא יישכח".
והממשלה החדשה, שר חקלאות חדש?
"יש ממשלה חדשה ושר חקלאות שכבר פגשתי כולל את מנכ"ל המשרד שגם נפגשתי איתו. הצוות המקצועי במשרד חזר לפעול ולאחר שנה וחצי אפשר בהחלט לומר כי לאחר שנה וחצי של חוסר יחס לצוות המקצועי במשרד, ההתנהלות בהחלט אחרת. בוא נגיד ככה, בפגישה האחרונה עם השר דיכטר, מאוד התרשמתי ממנו. הוא מאמין בחקלאים ובחקלאות ואין לי ספק שהוא יהיה ידידותי הרבה יותר לחקלאים ולחקלאות. מה שכן חייבים לומר, שר החקלאות חייב להיות עם הרבה כוח ובעיקר נחישות בכדי להילחם מול כל הכוחות הרוצים לפגוע בחקלאים בשם יוקר המחיה. כיום אנחנו כבר יודעים שהחקלאים לא רק שלא אשמים ביוקר המחיה אלא הם מהסובלים העיקריים ממנו. אנחנו הריע התרענו על ענף הבשר, הדגים, משבר החמאה, המחלבות מפסידות כסף ולא רוצות לייצר חמאה. אנחנו היום יודעים שהיבוא איננו התרופה ליוקר מחיה, נהפוך הוא. הגיע הזמן לומר, אמרנו לכם, אמרנו לכם".
פוליטיקה?
אילנית מחייכת בחצי פה "זה תמיד בראש, אך בינתיים רק בראש, אשקר אם אומר שאין מחשבות על זה. אני גדלתי על ברכי אבי שהיה פעיל פוליטי והאמין בלעשות ולשנות. אני חושבת שהחיידק הזה טבוע בי. הפריפריה נפגעה מאוד בשנה וחצי האחרונות וכעת יש הרבה עבודה לעשות, נראה מה יהיה".
מילה לסיום
"הגשמתי חלום, דורון ואני עבדנו קשה ועדיין ממשיכים לעבוד, יש לנו משפחה, יש לנו ילדים ורק שלא יתנו לי עין הרע חלילה (צוחקת אילנית) אנחנו משפחה צנועה ומאמינים בעבודה קשה. רק שנהיה בריאים".
