מחבר: דויד שליט

אריה שמואלי סוגר את הרפת המשפחתית שלו, הרפתן הוותיק בן ה 80- החליט שדי, ולאחר 100 שנים, עוד רפת משפחתית נסגרת והפעם במושב הראשון בארץ ההולך ומאבד את צביונו. אריה "זו היתה החלטה מאוד קשה, אך במצב כיום לא היתה לי ברירה"

אריה שמואלי, 80 , דור שלישי למייסדי נהלל, סוגר את הרפת, פעם סיפור כזה היה מרעיד את המושב הוותיק בישראל, כיום המהלך מתקבל כמעט בשוויון נפש. ואם תרצו, זה הסיפור של הרפת המשפחתית בישראל, קטנה, חבוטה, עם עתיד כלל לא בטוח, צעירים מתרחקים ממנה כמו מאש ובאם לא יקרה משהו קיצוני, הרפת המשפחתית תיעלם, בטח במתכונתה הנוכחית. עצוב!
סבו של אריה, יעקב ובמן הגיע לישראל בשנת 1908 , יחד עם בחור צעיר, דוד בן גוריון שמו. יעקב הסתובב ברחבי ישראל ולבסוף, בשנת 1921 התיישב בנהלל. ביתו של יעקב, דרורה, התחתנה עם אורי, רכש מקיבוץ גבת. על תחילת הדרך מספר אריה "הרפת המשפחתית החלה עם פרה שככול הנראה הגיעה מדמשק, אז היה משק מעורב, קצת עצי פרי, קצת ירקות, פרדס קטן ורפת. בשלב מאוחר יותר, המשק הפך למקצועי יותר והמשפחה התמקדה ברפת ומאז שאני זוכר את עצמי הייתי ברפת. חזרתי מהצבא ונכנסתי לעבודה ברפת". אריה עוד נסע לטיול של אחרי צבא לארה"ב, משם עשה לדבריו "יבוא אישי של קרן, בת ניו יורק שעשתה עליה ומאז אנחנו ביחד, 57 שנים". לאריה ולקרן יש 4 ילדים ולצערו הרב אף אחד לא ימשיך את הרפת המשפחתית. לפני לכמה חודשים קיבל אריה את ההחלטה הקשה בחייו, לסגור את הרפת המשפחתית. רפת של 700 אלף, 70 חולבות, רפת משפחתית קטנה שכיום, במצב הפוליטי, כלכלי, אין לה כנראה שום היתכנות וזה בעצם הטרגדיה של המשק המשפחתי בישראל. אריה "זו היתה החלטה מאוד קשה ואם היתה לרפת היתכנות כלכלית, או עתיד ברור יותר אולי הייתי מקבל החלטה שונה. במצב של ענף החלב היום, קיבלתי את ההחלטה הנכונה, לסגור את הרפת. היה קשה להחליט אך ברגע שקיבלתי את ההחלטה אני רץ על זה".

אתה איכר ורפתן כל חייך איך מתקבלת החלטה כזו?
"קשה מאוד. נכון, כל חיי, לפעמים אני חושב איך אקום בבוקר ולא אצא לחליבה, אבל תשמע, זה המצב כיום. היום להשקיע ברפת זו השקעה על קרן הצבי. כיום רפת החלב הישראלי בצומת מאוד חסר וודאות. הרווחיות הולכת ונשחקת וקשה ללי להגיד לבן שלי, בוא לעבוד ברפת כשהעתיד הכלכלי כלל לא ברור וחוסר וודאות עוטף את הענף. זה חבל אבל זו המציאות. חשבתי הבוקר מה יהיה בעוד שנה, מה אני אעשה, אהיה בטלן, זה פשוט לא מתאים לי. אולי ניסע קצת לחו"ל, לא יודע, אצטרך להסתגל למצב".

קרן אשתו, היתה 25 מורה לאנגלית בבית הספר החקלאי בנהלל אומרת "זה הגיוני, אין מה לעשות, ברור שזה כואב, הכל כואב. כנראה שקל יותר לייבא את מוצרי החקלאות, ברמה נמוכה, מאשר לגדל כאן בארץ ישראל, הכסף מדבר, זו המציאות. מצב נורא, באתי ממדינה דמוקרטית לארץ חופשית המכבדת את כל תושביה וכיום זה כמו חלום רע, הכל התהפך. הכאב קיים, כל הזמן. תשמע, אין עתיד כאן, החקלאות בישראל במשבר מתמשך, צעירים בורחים מהארץ ולהגיד לבן שלי לבוא לעבוד ברפת, זה יהיה פשוט חוסר אחריות". אריה מוסיף "כל הזמן פיללתי שלא אני אסגור את הרפת המשפחתית, אחרי 3 דורות שזה נופל עלי, זו הרגשה של בגידה, בסבא שלי, במורשת המשפחתית. זה לא פשוט בכלל, אבל אם המדינה לא מכריזה שענף החלב אינו חלק מהאסטרטגיה הממשלתית, אז אין לענף שום היתכנות. שיביאו חלב וגבינות מפולין, ירקות מעזה ותורכיה ובוא נדבר במלחמה הבאה או במשבר קורונה שנחפש מהיכן להביא אוכל". כשאני שואל את אריה על איזה מסר לעם, ברכה לחג, משהו אופטימי, הוא עונה לי בקצרה, עזוב.

עמוס טהר, רפתן ומושבניק מעזריקם, בוכה את המצב, תרתי משמע. קשה להישאר אדישים לדבריו, הוא צועק את כאבו מקווה שהמדינה תחזור לשפיות כדבריו ומתחנן שיקשיבו לו, לחבריו, לחקלאים ואומר "רק שיתנו לנו לעבוד ולהתפרנס בשקט, די מספיק עם הטירוף הזה"

עמוס טהר, דור שני בעזריקם, מושב של תנועת המושבים במועצה אזורית באר טוביה. לפני מתווה לוקר היו 30 רפתות במושב, כיום 15 רפתות. הרפת המשפחתית של משפחת טהר הוקמה בשנת 1957 על ידי הוריו, ברכה ושמעון ז"ל שעלו לארץ מתוניס עם 7 ילדים. עמוס "הם קיבלו 2 פרות, וככה התחילו לחלוב לאט לאט, לא ידעו כלום על חקלאות, לא ידעו כלום על פרות, אך היתה בהם אהבה ותקווה והם עבדו קשה כדי להצליח". עמוס, 68 , בן ממשיך, נשוי לזהבה, לזוג 4 ילדים ו 5- נכדים. רפת בעלת 1.150 מיליון ליטר מכסה, 110 חולבות, 2 חליבות ביום, מרכז מזון באר טוביה, מכון שדירת דג 8 על scr 8 סככת פרות, עגלות, יבשות, החלב משווק למחלבת גד.

עמוס: "כיום יש לנו רפת מסודרת מאוד, עומדת בכל התנאים והרגולציה, לפי הספר, אני מחובר למערכת לפינוי זבל, מפעל ביו גז בתימורים. עובד ברפת, אשתי עוזרת קצת, יש לנו עובד תאילנדי והילדים כמובן עוזרים, כמו שאני עזרתי להוריי".
גילוי נאות, זה היה אחד מהראיונות הקשים, הצער, הבכי, העצב העמוק של עמוס התפרץ החוצה למרות שניסה לשמור על פאסון. אך ניכר כי המצב במדינה, בחקלאות, משפיע עליו קשות. לא קל לשמוע את עמוס, הוא צועק את כאבו, כבן למשפחה שכולה, בוכה את המצב, מתחנן שיקשיבו לו ולחבריו. בן למשפחה חקלאית, אוהבי הארץ שלא מבקשים כלום, רק שיתנו לנו להתפרנס בכבוד ושהמדינה תחזור לנורמליות וייתנו לעבוד בשקט.

ספר על המצב כיום, התחושות שלך?
"אגיד לך ככה בגדול, תכנון הענף הוא דבר מבורך, אבל בגלל לחצים פוליטיים, הענף בסכנה. אנחנו לא פוחדים מתחרות רק תן לי תחרות הוגנת. זה אומר שהרפתן בפולין מקבל מים במחיר מסוים, מקבל מענקים, מזון במחירים שאני רק יכול לחלום עליהם, שלא לדבר על מזג אויר. מעבר לזה יש לנו את הבעיה של המחלבות, באירופה הם עובדים סביב השעון כל השבוע וכאן המחלבות לא עובדות שישי שבת. באירופה אין 17 אחוז מע"מ, אני בטוח שבאירופה לא נותנים לפרות אוכל כשר לפסח שבועיים לפני החג. אבל בוא, אתה לא יכול לדבר על תחרות חופשית ולכבול אותנו. אני לא מפחד מתחרות, יש לנו מוצר טוב יותר משלהם, רק תנו לנו לעבוד".

שר האוצר אומר שהחזק ינצח?
"זה לא עובד ככה, שיתנו לנו תנאים, הרי אי אפשר לחסל אותנו, שייתן לנו תחרות הוגנת. אם המדינה מחליטה שהיא לא רוצה חקלאות בישראל ולא יהיה חלב ישראלי בזמן מלחמה, או חלילה מגיפה כמו קורונה, אז שיגידו את זה במפורש. לדבר עכשיו על תחרות חופשית זה היה מצחיק אם זה לא היה עצוב. ניסינו את היבוא, פתחנו את היבוא, הרסנו את ענף הבשר כאן ומה קבלנו, מחיר הבשר ירד? מה פתאום, רק עלה. ככה קרה עם החמאה וכך יהיה עם החלב".

הממשלה טוענת כי היא דואגת ליוקר המחיה?
"זה סתם ספין של הממשלה, הרי עם החלב עלה בחצי שקל, אז הצרכן משלם מקסימום עוד 10 שקלים בחודש, 100 שקל בשנה, הרי זה בטל בשישים. שמעתי מישהו פוצה פה על עליה של מחיר הדלק, או המשכנתא, הרי מדובר כאן באלפי שקלים בחודש ובסוף מפיליפ את זה עלינו, על החקלאים. לאן הם רוצים להוביל אותנו, מה קרה לאנשים שם למעלה. אני זה לא העניין, אני מדבר על המדינה שלנו, איך היא תיראה בלי חקלאות, הרי זה נורא".

אם היית יכול לדבר עם סמוטריץ, נתניהו, מה היית אומר להם?
"את מה שאמרתי לך, אם יש להם אומץ שיגידו שהם לא רוצים חלב ישראלי ואז נהיה תלויים בגויים, בחקלאים הפולנים. הם לא דואגים לעם, לא מבין מה קרה לנו, איזה כישוף נכנס בהם ובכולנו. הם הורסים כל חלקה טובה. אני מאוד מאוכזב מהממשלה, אני בעד שתצליח אבל לצערי, אין שום דבר שהם הצליחו בו. כלום. עצוב מאוד. אני אומר לך את זה בכאב, כאח שכול".

על אחיו, סגן אלוף יוסי טהר, בן 28 במותו שנהרג במבצע בלבנון בשנת 1981 הוא אומר "זו טרגדיה משפחתית שלעולם לא תגליד, הוא היה קצין אג"מ של חטיבת הצנחנים והשאיר אחריו אישה וילד בן 3. אירוע טראגי שכמעט חיסל את הרפת המשפחתית שלנו". עמוס טהר אינו יכול לעצור את הבכי.

המדינה בטירוף מערכות?
"נכון, לצערי זה מה שקורה כאן, עצוב מאוד. אני מביט במנהיגים ומתפלל שיהיו כאן אנשים ישרים והגונים שיובילו את המדינה לאן שאנחנו רוצים להגיע. כי כיום המצב לא טוב, בכל הפרמטרים, צבא, כלכלה, ביטחון אישי, הפכנו להיות אויבים אחד לשני, המנהיגים שלנו אחראים על הכל, עושים הפרד ומשול וגורמים כאן חלילה למלחמת אחים ועל מה?. מה נהיה כאן, אני רק מקווה לטוב".

ומשהו אופטימי לחודש החגים?
"מה אגיד לך, בנימה אופטימית, אני מאמין שהשכל הישר ינצח ויבואו מנהיגים חדשים כמו שמגיע לנו כי כל יום שעובר מדרדר את המצב יותר".

דובי ווייס בן ניר גלים, מושב שיתופי של בני עקיבא, תנועת הדגל של הציונות הדתית של פעם. דור שני למייסדים. כ 35- שנים מנהל את הרפת במושב. כבן הציונות הדתית, ולא, הוא ממש לא מהמצב, גם לא ממפלגת הבית שלו וחושש מהעתיד לבוא. דובי "החקלאות לאורך שנים נחשבים לאויבי העם, לא הצלחנו לשווק את עצמנו"

דובי ווייס, רפתן וותיק שנדמה כי ראה כבר הכל ועדיין, השנה האחרונה מטלטלת גם אותו. כיהודי, כישראלי, כחובש כיפה וכחקלאי, הוא מביט במתרחש ודואג, מאוד דואג. בן לאב ניצול שואה, האמא ממשפחה ירושלמית וותיקה. דובי "לסבא היתה רפת בירושלים, כל סיפורי הילדות זה על הרפת של סבא". שירות צבאי ארוך, מסלול בנחל מוצנח, קצין בדרגת סא"ל במיל'. על הפגישה עם אשתו מספר דובי בחיוך "הגעתי להיאחזות נחל של השומר הצעיר, שם פגשתי את חנה אשתי, שהיתה חילונית. התחתנו, הקמנו משפחה בניר גלים ויש לנו 4 ילדים".

דובי: "ללובי החקלאי אין סיכוי מול פורום קהלת"
רפת ניר גלים, היא בעלת מכסה של כ- 4 מיליון ליטר, כ- 360 חולבות, מכון מתחילת שנות ה- 80 , עבר לאחרונה שדרוגים, מרכז מזון עצמאי, חלב לתנובה. דובי ווייס מנהל הרפת "הרפת בניר גלים היא ענף מרכזי במשק, כרגע לאור המצב הקיים בענף, מנסים לשמור על הקיים וכל האיומים מסביב לא מאפשרים לנו לחשוב על התקדמות אך כן יודעים כי נשאר בתמונה גם בשנים הבאות וזה חשוב".

דבר איתי על המצב?
"אני אנסה להיות זהיר, אתחיל מזה שאנחנו ענף שמאוד קל להזדהות ולאהוב אותו. תמיד בסקרים הישראלים אומרים הם אוהבים אותנו. אך בשטח הריבון, פורום קהלת, מאשימים אותנו ביוקר המחיה. זו בערך התמונה. וקח לדוגמא את רמי לוי, המצטייר כמגן החלשים אך בפועל דואג אך ורק לכיסו, זו התחושה שלי לפחות. יבוא החלב שלו זה אולי גימיק יפה שתפס, לזכותו יאמר שהוא חזק בקמפיינים שיווקיים. ולצערי הרב, אנחנו האזרחים והריבון, נופלים למלכודת הדבש הזו כי בסופו של דבר יוקר המחיה רק יעלה. ולאחר כל זה באים ומאשימים אותנו ביוקר המחיה זה מכעיס, זה רחוק מלהיות הגון. הלובי החקלאי בכנסת הוא קטן לצערי ולא מספיק נוכח ויכול להיות מול פורום קהלת אין להם שום סיכוי. שלחתי כמה פעמים הודעות לשר האוצר כי לדעתי היבוא יסכן את התוצרת המקומי ויפגע קשות בחקלאות ולא יפחית מיוקר המחיה. הרי ישראל היא המדינה היקרה ביותר במדינות המפותחות. השר ענה לי שהוא חושב שיבוא ישפר את ביצועי החקלאות ובטווח הארוך יועיל לחקלאות. לא ממש הבנתי את דבריו. החקלאות לאורך שנים נחשבים לאויבי העם, לא הצלחנו לשווק את עצמנו".

ואיך אתה, ברפת שלך, מתמודד?
"לאט ובזהירות (מחייך דובי) הרבה לאזרח הקטן אין מה לעשות, אבל אני כן משתדל לפנות למי שאני יכול ולומר את דעתי. אני מקווה לטוב, כל אחד משוכנע בצדקת דרכו ובצדקת מחנהו. רק רע אני רואה בזה".

ענף הרפת לאן?
"יש לנו ענף מדהים, כל בוקר אני קם מלא עניין, זה ענף מעניין המשלב מנעד רחב של תחומית, מסחר, חקלאות, בוטניקה, זואולוגיה, מחשוב, ענף מרתק אך העובדה שאנחנו לא מצליחים למצוא צעירים שיגיעו לענף, מטיל צל כבד על עתיד הענף. אם לא נדאג שהענף הזה יהיה ענף מתוגמל אז בסוף אני חושש שהענף ייעלם. וכמובן הדבר אולי החשוב ביותר, ביטחון המזון שלנו, כעם לבדד ישכון. זה באמת לא ברור לי. בציונות הדתית מקובל לצטט את הרב קוק שבשיעורים שלו במרכז הרב היה מדבר הרבה על החקלאות בישראל. המדינה הזו היתה שממה עד שיהודים הגיעו לכאן".

ומצב החקלאות?
"לטווח הארוך הנראה לעין, לא טוב, בוא אספר לך בדיחה: 3 אנשים הגיעו לבית דין של מעלה. הגיעו למשפט ואמרו להם, החליטו כאן לתת לכם הזדמנות שניה, סיבוב נוסף בעולם. יש לכם אפשרות להשתדרג, לבחור מה להיות. הראשון עורך דין, רוצה להיות שופט בג"צ, השני, רופא, רוצה להיות מנהל פרופ' מנהל מחלקה. השלישי חקלאי, שואלים אותו מה תרצה להיות בשנה הבאה, הוא עונה, רק חקלאי, שואלים אותו, למה חקלאי למה, הוא עונה, אומרים שבשנה הבאה יהיה יותר טוב". ברמה האישית משפחתית נכשלתי כי הצאצאים שלי לא ממשיכים בחקלאות. האמת מעט מאוד ישראלים נמצאים בחקלאות בכלל ובענף הרפת בכלל וזה חבל ומאוד כואב. אם אין המשכיות אז לא יהיה עתיד, הפקולטה לחקלאות מתרוקנת, מדרשת רופין נסגרת, אנשים צעירים לא מגיעים. זה עצוב. כל העולם מגן על החקלאות שלו, כל הארצות מטפחות את החקלאות בארצם ורק אנחנו, בישראל, לא מבינים את הפוטנציאל ואת חשיבות החקלאות. ומי שלא מבין את זה, יגיע שלב שהוא יבין רק נקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי".

כשאתה רואה עכשיו את מפלגת הבית שלך, של הציונות הדתית אתה מרוצה?
"לא, אני בהחלט לא מרוצה, אני לא יודע מה אני אצביע בסיבוב הבא. אני לא מרוצה באופן כללי ממה שקורה בפוליטיקה. נראה מה יהיה, יש עוד זמן, מקווה שיהיה טוב יותר".

המדינה מפולגת?
המסר שלי לכל הציבור, חייבים להסתכל על המאחד ופחות לריב בינינו. לא נוח לי עם מה שקורה משני צידי המתרס. אנחנו חייבים להגיע כאן להשלמה בינינו אחרת יהיה כאן רע מאוד. בוא וניקח אחריות אישית ולא נחכה למנהיגים, כך אני רואה את זה".

לשנה הבאה?
"אני רוצה לכולנו בריאות איתנה ואחרי זה, שלום בחברה שלנו, אני גדלתי במציאות בה לא היה לנו אמצעים כלכליים וכולנו היינו מאושרים. שתהיה שנה טובה בריאות ופרנסה טובה".

עומרי גולדהור, רפתן וקיבוצניק, מנהל את הרפת הגדולה בישראל, רפת העמק. ולמרות שהגודל כן קובע במקרה הזה ונכון לעכשיו, עתידה מובטח בכל סיטואציה, הרי
שהבעיות של רפת העמק, הן אותן בעיות כשל רפת משפחתית קטנה, רק פי 100 . גולדהור "היום אני לגמרי פחות אופטימי, לצערי היבוא יגדל והרווחיות שלנו תלך ותקטן"

רפת העמק, היא הרפת הגדולה בארץ, שותפות של קיבוצי מרחביה, מגידו ויפעת, בעלת מכסה של כ 14- מיליון מיליון, כ 1250- חולבות, מרכז מזון מילובר רמת דוד. מכון חליבה פרלל כפול, 64 עמדות של scr נחנך במרץ 2003 . 850 עגלות לתחלופה. כוח אדם ע"ס 25 עובדים, קיבוצניקים, עובדים זרים ועובדים מכפרי האזור. 3 חליבות ביום, החלב משווק לתנובה. רפת העמק ממוקמת קרוב מאוד למרכז קיבוץ יפעת, דבר הגורר לא מעט בעיות מול חברי המשק. עמרי גולדהור, חבר קיבוץ יפעת, מנהל את הרפת מתחילת הרפורמה בשנת 2000 , עם הפסקות קצרות באמצע, באשר לבעיית המיקום הוא אומר "נושא קירבת הרפת למגורים יוצרת ללא ספק
חוסר נוחות, בלשון המעטה בקרב לא מעט חברים במשק, כמו שידוע לך בעיות של זבובים, ריח ורעש, לא תורמים לעניין. הקיבוץ גדל וגם מגדל העמק גדלה והכל סוגר עלינו. נצטרך לשפר את כל הממשק מול הקיבוץ. בכל מקרה, כרגע אין אופציה אחרת, במצב הנוכחי אין היתכנות כלכלית אפילו למחשבה על הקמת רפת חדשה באתר חלופי". מסיים עומרי.

השאלה המתבקשת כאן ולאור המצב והנתונים, האם הגודל כן קובע?
עומרי מחייך "כן, הגודל קובע, בטח, אבל צריך להבין את המורכבות ושכל אחד יעשה את מה שמתאים לו. כשאנחנו הלכנו על הרפת המשותפת, כל אחת מהרפתות היתה רפת טובה בפני עצמה והחשיבה היתה שנים קדימה, כל קיבוץ היה לו קשה לבד להמשיך קדימה עם כל ההשקעות, הרגולציה ושינויי הענף ולכן הקמנו את רפת העמק. זה לא בהכרח מתאים לכל משק אחר, תלוי בסיטואציה ובמצב".

ההתמודדויות היום יומיות?
"תשמע, בעיה ראשונה היא כמו אצל כולם, כוח אדם בכלל וכוח אדם איכותי בפרט, בעיה שניה, שחיקה ברווחיות, בעיה שלישית, ההסתמכות על מרכז מזון שהיא לא שלך, זו בעיה קשה. המרכז מזון חייב לחזור לרפתנים. בסה"כ, לא משעמם, להחזיק רפת היום, זה לא עניין פשוט אבל את זה אתה כבר יודע".

אז למה בעצם אתם לא מקימים מרכז מזון?
"אנחנו בהחלט בודקים את הנושא כל הזמן, צריך להבין כי זו גם השקעה לא קטנה ומציאת מיקום שיתאים, אך יש בהחלט מחשבה בנושא, מקווה שנגיע לפתרון מתאים. אנחנו בהחלט מחפשים כל הזמן איך להוזיל את מחיר המנה אך באותה עת לשלוט באיכות המזון. המצב כמו שהוא היום הוא לא טוב וצריך להגיע למצב שלרפתות תהיה שליטה כזו או אחרת במרכזי המזון, איך לעשות את זה אנחנו עדיין לא ממש יודעים. כרגע, להקים מרכז מזון מאפס, זו השקעה גדולה".

ראיתי פרויקט סולרי ענק על הגגות כאן?
"כן, פרויקט של 3 מגה, פרויקט רציני מאוד אך לצערי עם לא מעט בעיות, בין השאר, הבעיות עם גגות האיזכורית המחלידות, כל הגגות שלנו מכוסות איזכורית ואנחנו סובלים מזה. כיום יש חומרים פחות מחלידים המתחילים להיכנס לשוק. אנחנו בתהליך של החלפת הגגות, מאוד קשה להיכנס לטיפול בהסכמת כל השותפים, זה נושא שלא מסתיים. חשוב לי לציין שהרפתנים יהיו ערוכים לכל הסיפור הזה, גם משפטית ואם הם נכנסים לשותפות שישימו לב לפרטי ההסכם".

מה לגבי אוורור וצינון בקיץ, חם ולח כאן בעמק?
"הקיץ כאן הוא קשה, לחות מאוד גבוהה וכמובן עומס חום. אנחנו משקיעים המון באוורור וצינון. יש לנו 6 חצרות צינון, אוורור במדרכים, בסככות, כעת מתחילה העונה החמה עם עומס חום כבד, בעונה החמה אנחנו מצננים 4 פעמים יום בצורה מאסיבית".

איך אתה רואה את רווחיות הענף כיום?
"לא אופטימי. היבוא יגדל, לטענת המחלבות לא משתלם לייצר את המוצרים בפיקוח אך יש לזה קשר לעיכוב עדכון המחירים של המוצרים בפיקוח. מה שהיה זה לא מה שיהיה".

עומרי "אף אחד לא מנסה להתמודד באמת עם יוקר המחיה"
עומרי פחות אופטימי מבעבר, הוא מודה כי ממשלת ישראל מתנהלת בצורה קפריזית אל מול החקלאים שמצידם זה על גבול הבלתי אפשרי לתכנן שנים קדימה. עומרי "תראה, אף אחד לא באמת מוכן, יכול ורוצה להתמודד כאן עם יוקר המחיה, אז מה עושים, נטפלים לקטנים, לחקלאים"

מה ניתן לעשות, הרפתנים אנשי הענף?
"המדינה צריכה להחליט מה היא רוצה, זה פשוט, אם רוצים חקלאות, צריך לתמוך בה. אין דבר כזה שוק חופשי, רוצה שוק חופשי, תחלק את אותם קלפים לכולם, כרגע זה לא המצב. הבעיה היא שכרגע אין מי שיחליט ואני לא משוכנע שתרצה שמי שכרגע נמצא בשלטון צריך להחליט, הוא שיחליט". מסיים עומרי בחיוך מריר.

התהליך בלתי נמנע או שהרפתנים טעו לאורך הדרך?
"תשמע, זה תהליך שקורה בכל העולם, בכל ענף חקלאי ובכלל, אי אפשר לשים את האצבע בדיוק על איפה טעינו. אתה מתמודד מול כוחות גדולים שכל רצונם זה להביא סחורה זולה יותר לצרכן. לא מעניין אותם כלום חוץ מזה, בוא נאמר שעם קופסת קוטג' היתה כפול, בכמה זה היה משפיע על סל המזון של משפחה ישראלית ממוצעת, התשובה היא שזה סכום זניח. לצערי הרב השאלות האמיתיות לא נשאלות כלל בגלל מדינות ממשלתית. למה בית בישראל עולה כאן כל כך הרבה, למה הבריאות יקרה כאן כל כך, למה הכל כל כך יקר? אף אחד לא מנסה להתמודד עם המצב אז נטפלים לקוטג' ולמוצרי חלב כי זה קל. אם אתה שואל שוב איפה טעינו, הרי ללא ספק, מכירת תנובה, בטח במחיר שקבלנו, היתה טעות ענקית, בלתי נתפסת".

שיאון חקלאות התאחדות, איפה אתה בסיפור הזה של המעטפת והשמירה עליה?
"אנחנו לויאליים, לא אוהבים ללכת ליד העגלה, זה כמו סיפור תנובה, יש לנו דברים טובים ובמקום לשפר, אנחנו הורסים. מצד שני, קצת תחרות זה גם טוב, אבל לא במקום החקלאית או שיאון".

הרפת הישראלית עוד 15 שנים?
"אי אפשר לדעת, אין לי מושג, הרי רק היום שמענו על הכוונה לתת לייבא חלב ניגר, לראשונה אי פעם. הרי אין בעצם בעיה גדולה להעמיס 2 מטוסים באירופה עם חלב ולהביא לארץ. שוב, המדינה צריכה להחליט מה היא רוצה. תראה, קשה היום להחזיק רפת בישראל מהמון בחינות, קרבה למגורים, שטחי מספוא מצטמצמים, רווחיות, ענף מתוכנן או לא, חשש מהעתיד. כל זה לא עובד לטובתנו".

איפה אתה בדיון על הקמת קואופרטיב ומחלבה לרפתנים?
"מחלבה לרפתנים, זה יותר מורכב, אני לא יודע כמה זה אפשרי. בגדול, חבל שמכרנו מחלבה שהיתה בידיים שלנו, להקים היום מחלבה, צריך לבחון היתכנות כלכלית".

הוא אחד ממנהלי הרפת הצעירים והמצליחים, המנהל רפת משותפת של שני קיבוצים בעוטף עזה. ואם מחפשים קצת אופטימיות בתוך כל הרעש הענפי, רפת ניר יצחק היא בהחלט מקום טוב להתחיל איתו. יאיר, במילים פשוטות כותב על אהבה, פרות וצוות איכותי

רפת ניר יצחק, ממוקמת בדרום מערב הנגב, כ- 3 ק"מ מגבול רצועת עזה. הרפת הוקמה בשנת 1952 ועברה 4 מכונים שונים- קרוסלה, שדרת דג מיושנת, שדרת דג משודרגת ומכון חליבה פרלל מחודש. את כל המכונים בנינו, שיפצנו באותו מקום, דבר שהקל על הכיס שלנו, הפרות שלנו והצוות. אנחנו מייצרים מזון לעצמנו. בשנת 2014 התחלנו לייצר אומנה לקיבוץ סופה, בשנת 2018 חברנו לתהליך של שותפות עם קיבוץ סופה והיום יש לנו מכסה של 7,604,886 מיליון ליטר עם חריגה של 300,000 אלף ליטר.

החוזקה -הצוות
מנהל הרפת – יאיר בלברמן (דור שני לרפתנים), בן 34 , בן המקום שהקים את ביתו כאן.
איש הבריאות – נוריאל ארזי, בן 32 , בן ותושב המקום שיקים כאן אץ ביתו.
איש התפעול – גדעון "גידי" לוין חיימי- בן 27 , בן המקום ונקווה שיקים כאן את ביתו.
יונקיסטית – פאר עידה, בת 38 , בת המקום, חברת ניר יצחק שבנתה כאן את ביתה.
בנוסף לשדרה הניהולית יש ברפת עוד 2 פנסיונרים, מתנדב מארגנטינה שמצא בת זוג בניר יצחק והקימו כאן ביתם, נער לפני גיוס ועוד 3 תאילנדים. בנוסף לצוות הקבוע ברפת יש לנו 7 נערים שעובדים בחופשים, סופ"שים ושהם עפים מבית ספר. כמנהל הרפת, זוהי שלוחת העובדים הכי חשובה ברפת!

הרבה שואלים אותי כיצד אני מצליח לגייס צוות שכזה, והשאלה הקשה יותר- כיצד אני שומר עליהם לאורך זמן?
אנסה לתת כמה נקודות למחשבה:
א . העובדים יותר חשובים מהפרות
ב . לא לפסול שום עובד – גם אם הוא בא רק לחודשיים, וגם אם אין לו ניסיון ברפת.
ג . לפשט את העבודה – לחברה יותר כיף להיות בבית מאשר בעבודה.
ד . להשקיע כסף בעובדים – לא רק במשכורות.
ה . ליצור צוות מלוכד וחברי עם אוירה חיובית שלא קשורה לרפת. ברפת ניר יצחק הנושא המרכזי הוא כדורגל.

האתגרים
אז כמובן שלא הכל ורוד (למרות שדרך עיניים אדומות הכל נראה ורוד…) וגם רפת ניר יצחק מתמודדת עם לא מעט אתגרים:
1 . כוח אדם
גיוס ושימור כוח אדם הוא נושא מאד מורכב ולא פשוט. השימור הרבה יותר קשה מהגיוס. אשתי עובדת בתחום ההיטק, אמנם אין לנו את המשאבים של ההייטק אבל לקחתי רעיונות של שימור העובדים. את העובדים לא מעניין רק המשכורת, מעניין אותם עניין, התפתחות, ראיה לטווח ארוך והקשבה לצרכים שלהם- גם מקצועיים ויותר חשוב – לצרכים האישיים.
2 . טיפול בזבל
למרות ריבוי שטחי הגידול שסובבים את אזורנו. הדרישה לזבל פרות מטופל יורדת עם השנים. גם פה בנגב התחלנו לשלם, ולא מעט. אבל יש בעיה לא פחות קטנה- לא רוצים לפנות את הזבל מהרפת. אני חושב שצריך להגיע לפתרון כולל של טיפול בזבל בשטח הרפת (עם אישורים של איכות הסביבה) ולפזר בשטחי הגידול.
3 . חוסר מקצועיות
אני סיימתי לפני 5 שנים מסלול של תואר הנדסאי בעלי חיים ברופין. למרות כל שנותיי לצד אבי ברפת. שום עבודת שטח לא יכלה לתת לי את התאוריה של ניהול ענף כל כך מורכב. לצערי הרב הוחלט לסגור את המגמה ברופין ולא לפתוח שום אלטרנטיבה ראויה.
בתור מנהל רפת צעיר עם צוות צעיר – זה דבר הכרחי לשימור כוח האדם. אני חושב שכל קברניטי הענף צריכים לעשות משהו בנידון כדי לטפל בדבר הזה. אנחנו בעוד מספר שנים לא מבוטל נשאר ללא דמויות עם רקע תאורטי בענף.
4 . "הרפתן" בעיני הציבור
כשהייתי ילד (כמו היום, רק גם לפי הגיל…) להיות רפתן הייתה גאווה, היינו הולכים עם החזה נפוח. היום – זה עוד מקצוע שעושק את הציבור… ואני חושב שפה אנחנו נפלנו, ביחד עם המחלבות – היינו צריכים לשווק את מוצרי החלב ביחד עם הרפתנים. בדומה למה שעשו בפרסומת של תפוצ'יפס – המציג הוא חקלאי, כמונו!

סיכום
אני מאד אוהב את הרפת, את המקום שאני חי בו וזה המסר שעובר לצוות. זאת ציונות אמיתית – לא כמו שהאלה מירושלים דואגים לפמפם לנו. ומילה לקברניטי הענף, תתחילו לקבל החלטות ביחד עם השטח, ובעצת השטח. כי לשטח יש את הבעיות המורכבות ביותר. בוא נהיה גאים לענף שאנחנו שותפים אליו, הוא מודל לחיקוי בכל העולם!

כנהוג בראש השנה, מברכים "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" ואמנם, כלתה עוד שנה מני רבות, בהן ענף החלב והחקלאות בכללה, נדחקו לקרן זווית

במה לא הואשמנו? ביוקר המחיה כמובן, בעלי קרקעות, נדלניסטים המתעשרים על חשבון הציבור ועוד שלל "ברכות" שכאלה. ואנחנו? אנחנו המשכנו לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב, אולי הכי טוב בעולם (קצת צניעות לא מזיקה) אנחנו המשכנו לספק חלב, ירקות פירות דבש ביצים לכל בית ישראל וזאת למרות ממשלה רעה המנסה בכל כוחה לקעקע את החקלאות כחול לבן. לצערי אין לנו את יכולות יחסי הציבור של רשתות השיווק. לנו אין שליחים שמנהלים את אוצר המדינה, אין לנו תקציבי עתק לפרסום וכן, אין לנו את הכוחות למאבקים ציבוריים. אנחנו בסה"כ מייצרים חלב ונמסים להתפרנס בכבוד. וכן, יש לנו " לובי חקלאי" שם מפוצץ לטרנטה שלא סוחבת בעליה, אמנם יש רצון טוב של כמה חברי כנסת, אך מול פורום קהלת וממשלה בעלת חזון קפיטליסטי שכלל איננה מבינה את חשיבות ביטחון המזון, מול כל אלה, אין לנו שום סיכוי. אנשי פורום קהלת, הפורום המנהל את המדיניות הכלכלית של ישראל כשהמגמה הברורה שלו היא חיסול דה פאקטו של היצור המקומי.

האצבע הוצאה מהסכר
אמנם איש לא יגיד זאת בקול רם וכמובן שלא יודה, אבל לא צריך דיבורים, אפשר לראות מה המשנה הכלכלית שמובילה הממשלה כדי להבין מי היא הרוח המנפחת את המפרשים. אז החלק במשפט שאומר תכלה שנה וקללותיה, בהחלט ראוי לגבי החלק השני, כמובן שרצוי, אבל סימני השאלה גדולים. כפי שכולנו יודעים, שר האוצר אישר את פתיחת היבוא לחלב ניגר, זו אמנם טיפה בים, אבל ברור לחלוטין שהאצבע הוצאה מהסכר והסדק ילך ויגדל. הכיוון ברור, הגם שיש שר חקלאות אוהד, מה יכולותיו? כנראה מועטות ביותר, אל מול הכוח החזק ביותר בממשלה הנוכחית, פורום קהלת, סמוטריץ, ברקת וחבריהם. כל אלו חייבים להביא אותנו למחשבה עמוקה ברמה האסטרטגית, לאיזה כיוון מתפתח הענף ומה עתידו. מבלי להיכנס לכאוס החברתי הפוליטי, כולנו (החקלאים) עדים מזה זמן לא מועט למצב העכשווי שללא ספק משפיע על כל אחד מאיתנו, גם על תומכי נתניהו. העובדה שדור צעיר ממעט להיכנס ואין לי טענות אליהם אל נוכח המדיניות ארוכת השנים שמכתיב האוצר אל מול החקלאים. ולכן, הכיוון אליו נשואות עינינו חייב להיות שינוי במבנה הארגוני של הענף מתוך הנחה לא מופרכת כלל שימי התכנון עומדים לחלוף מהעולם. והיות שכך, אנחנו חייבים להבין שמה שהיה לא יהיה. לצערי הרב, לא יישארו עוד רפתות קטנות בהן המשפחה עובדת ומעבר למשמעות הכלכלית על המושבים, הרי שיש כאן לא פחות מטרגדיה חברתית וממדינה שבמודע, הורסת ומחריבה את אחד מהבסיסים עליה הוקמה המדינה, חקלאות כחול לבן ותפיסת שטחים. הרפתות יתרכזו למקבצים שיתנו את היתרון לגודל, את היכולת למנף את הגודל להשקעות הנדרשות, הרפת שמזמן איבדה את התמימות הרומנטית, תהפוך להיות רפת מרכזית, בכל אזור מאזורי הארץ, עם גודל אופטימלי שתרכז לתוכה את הרפתות המשפחתיות מהאזור. מקבצי הרפתות יחברו לקואופרטיב (במבנה כזה או אחר) שהוא יהיה זה שיבוא למשא ומתן אל מול מחלבות, מאד יתכן שככל שיעבור הזמן, יקומו מחלבות אזוריות ותנובה תחדל להיות גורם מרכזי בענף. הכל כמובן תלוי בנכונות ובנחישות של יצרני החלב. כל שינוי שיתרחש, יוביל לשינויי במבנה המרחב הכפרי בישראל. מי שלא ישכיל לשמור על חקלאות פעילה, יאבד את הקרקע, התהליך הזה כבר קורה בפועל בפריפריה. המועצה הארצית לתכנון ובניה, עוסקת כבר היום בניסיונות להפקעת אדמות חקלאיות בכל רחבי הארץ. לכן, לכל מי שרוצה לשמור על המושב, או הקיבוץ מפני סיפוח עירוני, (במיוחד במרכז, אבל לא רק) חייב לעשות הכל כדי לשמור על קרקע מעובדת ומסודרת, כולם חייבים להבין כי לא החקלאים שומרים על החקלאות, אלא החקלאות שומרת על החקלאים. ואם לא תהיה חקלאות בארץ ישראל, ספק מאוד אם תהיה מדינת ישראל.

שוק חופשי? האמנם
ישראל היא מין קפיטליזם דה לה שמאטע. אנשי הכלכלה החופשית שמוכוונים ע"י פורום קהלת, מוליכים טיעון שישראל צריכה להיפתח לשווקים בעולם ואין היום כל מגבלות סחר והזול מנצח, ממשלת ישראל או נכון יותר לדייק, ממשלות ישראל הולכות שבי אחרי הסיסמאות הנבובות האלו והנה, יש לנו מדינה עשירה עם אזרחים עניים, במיוחד מעמד הביניים שהוא הנושא העיקרי בנטל. הבנקים מרוויחים מליארדים ומחלקים דיבידנדים נדיבים, בעלי רשתות השיווק והיבואנים חוגגים ורק למשקי הבית לא נשאר. נו טוב, מישהו צריך הרי לממן את כל החגיגה הזו. אבל בסופו של דבר חייבים למצוא את מי לאשים ביוקר המחייה בארץ, אז מי נותר? היצרנים המקומיים אנחנו החקלאים, ובתוכם, הרפתנים. חסר חלב? הרפתנים אשמים, חסרות ביצים, הלולנים יקרנים, חסרות פירות קיץ, המגדלים לא יעילים. עכשיו עלינו להסביר שבכלל אין לנו אחות. פעם, בביקור בארץ מזרח אירופית שהשתחררה ממסך הברזל, התרשמתי עמוקות מרמת הטכנולוגיה, המילה האחרונה של המאה ה- 19, באמת, רפתות קטנות בינוניות ללא מחשוב עם טכנולוגיה שהייתה בארץ בשנות השישים, והבטתי בהם ברחמים מהולים בבוז קל (מתנשא שכמוני) אבל כשחזרתי ארצה וחשבתי על זה מעט, הבנתי שאנחנו הטיפשים בסיפור. מחד, דורשים מאיתנו להתייעל כל שנה עוד ועוד, משכללים טכנולוגיה עוד ועוד, מחדשים סככות ומבנים, ומאידך, מעלים את בסיס התשלום ורף מוצקים שעולה כל שנה. מחיר המטרה נותר כשהיה כבר שנים, המחלבות מקבלות יותר מוצקים בחלב ועיקר הכנסתן מגיעה ממוצרי הפרימיום עתירי השומן, מן הצד השני, את עלויות היצור ברובן קובעת המדינה, חשמל דלק מים שכר עבודה מיסים אגרות כשרות, מפעלים שלא עובדים בשבתות וחגים ועם כל החבילה הזו שעל גבנו, אנחנו אמורים להתחרות עם חלב פולני שנתמך ע"י השוק האירופי, עם חלב תורכי שעלויות היצור שם נמוכות והחקלאות משגשגת. באמת, תחרות הוגנת. אפשר להבין מהתנהגות הממשלות שישראל לא באמת רוצה חקלאים, חקלאות אולי כן, אבל לא כזו של חקלאים אלא של תאגידים. כלומר מבלי לומר את הדבר, החקלאים הישראלים הוכנסו לקורליס שמוביל אותם לחיסול המשקים במושבים ובחלק מהקיבוצים ותחתם תוקם חקלאות תאגידית, כלומר תאגיד סיני שבבעלותו מחלבה (למשל) יקים לו רפת, או תאגיד בבעלות סעודית (למה לא, הרי רוצים יחסי סחר וידידות) את המושבים והקיבוצים הקרובים לערים, יספחו לערים (זה כבר נאמר בעבר ע"י מנהל רמ"י) והרחוקים, ימצאו לעצמם תעסוקה (או שלא) ויצור המזון בישראל יהיה נתון ברובו לשליטה זרה או בידי יבואנים. זהו מהלך אסטרטגי ארוך טווח, שמשנה את פני המדינה והופך אותה לתלויה בגורמים זרים במועצות מנהלים, במדינות זרות. גם זה סוג של קפיטליזם, מאחור, יישארו כקהל שבוי במדינת אי, משקי הבית וממשלות ישראל שכרתו את עצמאות המזון המקומית ומסרו אותו בשם אידיאל כוזב לידיים זרות.

יש בידינו הרפתנים פוטנציאל כוח רב שאיננו מסוגלים להתאחד ולנצל אותו. עד היום, וכנראה גם בעתיד הנראה לעין, רוב החלב ותוצרת החלב הם מהיצור המקומי. מעולם לא לקחנו על עצמנו להבהיר את נקודת הלחץ הזו הן על המחלבות והן על המדינה. עד שלא נשכיל לנצל את הכלי הדרמטי הזה למענינו, נשאר תמיד בני ערובה בידי מחלבות והאוצר.

בברכת שנה טובה, שנה של בשורות טובות, פרנסה טובה, בריאות ונחת

כשראש ממשלת ישראל מצהיר בחגיגיות בקפריסין "נפתח את שוק החלב ושהיוגורט הטוב ביותר ינצח" הוא יוצא נגד החקלאות הישראלית. כששר האוצר מצטלם בחגיגיות ליד מדפי החלב ב'רמי לוי' ומצהיר בחיוך על פתיחת ייבוא חלב ניגר, הוא פועל נגד החקלאות הישראלית. ערב ראש השנה תשפ"ד, ממשלת ישראל לא מאמינה בחקלאות כחול לבן. חג שמח!

גילוי נאות ושיתוף, היה אצלנו במערכת דיון ארוך, שלא לומר ויכוח עד כמה ללכת עם הפסימיות והמצב בענף בהתחשב שמדובר בגיליון חג. אחרי הכל, מדובר בתקופת החגים ובאמת התלבטנו
בתוכנו. 'משק הבקר והחלב' הוא העיתון של ענף החלב הישראלי, מלווה אותו כבר למעלה מ- 70 שנה, בכל המערכות, הרפורמות, הסכסוכים, ההישגים. אנחנו מאמינים גדולים בענף, ביצרנים,
באיכות המוצר ומאמינים בכל לב בביטחון מזון כחול לבן ובתוצרת ישראלית. ועדיין, לאחר שהתווכחנו בינינו, הגענו למסקנה כי האמת, חייבת להיכתב, אמנם תוך שמירה על אופטימיות ופרופורציות, אך עם לא נכתוב את האמת, נחטא לתפקידנו. ענף החלב נמצא תחת מתקפה שלא היתה בעבר. החקלאות הישראלית נמצאת במתקפה, במשבר, לא ידעה בעבר. אז עם כל האהבה שלנו לחגי ישראל, לאופטימיות של החקלאים בכלל ויצרני החלב בפרט, החלטנו להביא את הדברים כהווייתם, ללא כחל וסרק ועדיין באהבה גדולה ובתקווה אמיתית כי בסוף, החקלאות תנצח, ענף החלב יעבור גם את הסערה הנוכחית וייצא מחוזק לעתיד בטוח.

כנגד כל הסיכויים
מכירים את הבדיחה העצובה על בעל סוס שניסה ולחסוך ולקצץ לסוס באוכל וכך קיצץ לראות עד מתי הסוס יחזיק מעמד, יום אחד האיש קם וראה שהסוס מת. במעבר חד, החקלאות הישראלית
וכמובן ענף החלב שלנו. נדמה כי ממשלת ישראל מנסה לראות, מה עוד אפשר לעשות בכדי לקצץ ועד מתי החקלאות תחזיק מעמד. עצוב, אך זה בעצם הסיפור הישראלי על החקלאות כחול לבן. כותב השורות מלווה את ענף החלב כ 8- שנים, ממש טירון בהתחשב ב- 100 שנות רפתנות כחול לבן. עברו גם שנים רבות מאז חלבתי לאחרונה ברפת בית הספר בכפר הירוק. האהבה שלי לחקלאות נובעת מהאמונה האמיתית כי ללא חקלאות, לא תהיה ציונות וענף החלב, שהחל במאה הקודמת, הפך עם השנים לסמל ישראלי של הצלחה, איכות ומוצרים נפלאים. כל העולם הגיע לרפתות הישראליות ללמוד ולהשכיל, כל העולם ניסה לחקות את ההצלחה הישראלית, לא רבים הצליחו. כיום, כשהענף נמצא תחת מתקפה מטורפת, מחושבת, של פוליטיקאים חסרי אחריות, משהו נשבר באמון שבין החקלאים, לבין הממשלה. שהרי זה בלתי נתפס שראש ממשלה יעמוד בחו"ל ויצהיר בחגיגיות על פתיחת שוק החלב לייבוא כשהוא יודע, כן, הוא יודע שהתחרות כאן היא לא חופשית. הרגולציה, הכשרות, המע"מ שלא קיים באירופה, העובדים הזרים וזכויותיהם, המחלבות שלא עובדות בשישי שבת, האוכל הכשר לפרות לפני פסח. ראש הממשלה יודע את כל זה ומבין כי אין כאן שום "תחרות חופשית" ועדיין מעדיף ייבוא על פני חקלאות חזקה וביטחון מזון כחול לבן. ויש את שר האוצר, היודע כי למחלבות פשוט לא משתלם לייצר חלב מפוקח והמחסור בחלב מפוקח הוא אך ורק בגלל ממשלת ישראל ועדיין, הוא עומד ב'רמי לוי' האיש שלדעתי אחד מהאחראים להרס החקלאות בישראל, הוא עומד אצלו, מול מצלמות מתקתקות ומצהיר בחיוך על ייבוא חלב ניגר לארץ, לראשונה בהיסטוריה. ה"התחרות החופשית" של ממשלת ישראל, הרסה כבר כמה ענפים, כמעט וחיסלה אותם לחלוטין, ענף הבשר, ענף הדיג, ענף השום, ענף הדבש, ענף הזית בסכנה וכן, גם ענפי הפירות והירקות במאבק הישרדות. גם בענף החלב, הייבוא המאסיבי נותן את אותותיו ולא הוזיל את סל הקניות, במרבית המקרים רק המחיר עלה, ראו מקרה החמאה. לקראת הוצאת גיליון ראש השנה הזה, שוחחתי עם עשרות רפתנים, מושבניקים, קיבוצניקים, אנשי הענף ומשרד החקלאות. ההרגשה קשה, התחושה היא כי ההוראה לחיסול הענף כבר ניתנה. נכון, שר החקלאות ואנשי משרדו בעדנו, הוא מנסה, אומר את הדברים הנכונים, אך לצערי כוחו חלש אל מול פורום קהלת, שר האוצר, שר הכלכלה ברקת וראש הממשלה המחפשים בנואשות, למצוא דרכים להוזיל את יוקר המחיה ולא לומדים, לא מביטים בטבלאות ובנתונים המראים בבירור כי חקלאי ישראל, יצרני החלב בישראל, אינם אחראים על יוקר המחיה הגבוה, צריך לחפש אותו במקומות אחרים, אבל הם לא יתעסקו עם המונופולים. וכך, כנגד כל הסיכויים מספר קטן של יבואנים מתעשרים, רשתות השיווק גורות קופון והחקלאות הישראלית הולכת ונעלמת.

בשבילי רק כחול לבן
הרס החקלאות, לצד כל הטירוף המתחולל בארץ האהובה שלנו, הוא עוד סימפטום לאובדן הערכים הציוני. היכן שתיסגר רפת, לעולם היא לא תיפתח, היכן ששדה ייעלם, לעולם הוא לא יצמח שוב. וכשאני נזכר בראשית הציונות, בייבוש הביצות, במושבים בנגב שהתפתחו בניגוד לכל הסיכויים. לא, לא אדבר פוליטיקה, אך ארץ אהבתי בצומת דרכים מורכב וכמי שאוהב אותה ואת שדותיה הפורחים המזהיבים בכל עונה מחדש, אני מתפלל כי נדע לצאת מחוזקים ושוב, בניגוד לכל הסיכויים, נוכיח כי הטובים מנצחים. ופרוס שנה חדשה, אתמקד בכל הטוב שבענף, באנשים החרוצים, עובדי האדמה, העובדים קשה לפרנסתם, המאמינים בציונות ובחקלאות הישראלית, הנמצאים לאורך כל גבולות הארץ, מהערבה ועד הצפון הרחוק בואכה מטולה. מאחל בשמי ובשם כל מערכת 'משק הבקר והחלב' חג שמח, פרנסה טובה, בריאות, אהבה ואושר. כי בשבילי, אך ורק רק חלב ישראלי, על כל מוצריו.

שנה טובה וחג שמח

שלכם ובשבילכם,
עורך המגזין, ראובן זלץ
050-5518827
meshekhabakar@gmail.com