תגית: עמק יזרעאל

טוטי בלוך חי ונושם את ענף החלב, רפתן בן רפתן, דור שלישי בנהלל ובין שאר תפקידיו, יו"ר מועצת התאחדות יצרני החלב. בראיון מפוכח, טוטי מדבר כמו שלא דיבר אף פעם, על עתיד הרפת המשפחתית, על פרויקט חייו לרפת משותפת בנהלל, מבקר את דירקטוריון מועצת החלב ואומר: "אם מדינת ישראל לא רוצה חקלאות, אז לא תהיה כאן חקלאות"

טוטי בלוך, 65 דור שלישי בנהלל, בעל רפת רובוטית משותפת עם מכסה של 1.5 ליטר, מרכז מזון פרטי עליו גאוותו. הוא רב תפקידים, יו"ר מועצת התאחדות יצרני החלב, משקיף בהנהלת ההתאחדות ובהנהלת החקלאית ובדירקטוריון של מועצת החלב. טוטי נשוי לאורה בת מדרך
עוז ולזוג 4 ילדים. טוטי הוא מה שנקרא, פוליטיקאי ענפי, למוד סכסוכים, יריבויות, בריתות וחברויות. הוא חי, נושם ועובד כל חייו סביב ענף החלב הישראלי. פטריוט אמיתי, אופטימי להחריד, המאמין, כן, הוא עדיין מאמין, בעתידו של ענף החלב הישראלי. אך נדמה כי גם אצלו, משהו נסדק בתקופה האחרונה, הוא מביט במתרחש וליבו כבד, דואג. המחשבה שהמדינה שלו, איננה מעוניינת בחקלאות כחול לבן, מטריפה אותו.

נדמה שהרפתות המשפחתיות הולכות ונעלמות, גם בנהלל?
"נכון, ככה נדמה ואם לא נעשה משהו דרסטי אז זה באמת מה שיקרה, כולל הרפת שלי. לפני כחצי שנה התעוררתי סופית למציאות הזו והגעתי להכרה שכנראה שהמדינה לא תשנה את היחס שלה לחקלאות ולכן צריך לעשות מעשה כשהפתרון היחיד הנראה לעין, זה לעשות רפת אחת משותפת של כלל הרפתנים בנהלל. יש כיום בנהלל 9 בעלי מכסות ו 7- רפתות, לא כולל בית הספר החקלאי. אני מדבר על רפת אחת שתהיה בעלת מכסה של כ 6- 7 מיליון ליטר".

שהמושבניקים בנהלל ידברו על רפת משותפת, אחרית הימים?
טוטי מחייך "כן, בזמנו הציע לי מנכ"ל משרד החקלאות בן אליהו, לבנות רפת משותפת לכל העמק ועניתי לו שהוא מדבר עם מי שהקים את דגניה א' ונהלל ואיך הוא לא מתבייש להציע לי הצעה כזו. אך היום שאני רואה את הכיוון אליו הולכת המדינה, אני חושב שהדרך היחידה להציל את הרפת המשפחתית במושבים זה לבנות רפתות משותפות. והלוואי ומשהו יעצור אותי ונוכל להחזיר את הגלגל אחורה, לרפתות משפחתיות בתוך המושבים. כרגע, נכון לעכשיו, לצערי זה לא המצב ואני מחפש דרך להציל את הרפת המשפחתית בישראל. זה חשוב כל כך לכולם, לא רק לרפתנים, אלא גם לתדמית שלנו ואיך בסופו של דבר אנחנו רוצים להיראות ולחיות כאן. ייבשו פה ביצות בכדי שנעשה חקלאות ישראלית וכיום נדמה שהממשלה פשוט לא מעוניינת בחקלאות מטעמים שגויים ורעים".

איפה עומד הפרויקט של הרפת המשותפת?
"אני מנסה לגייס כוחות, זה תהליך מורכב, הדרך להיתר היא יחסית קצרה, כי יש שטחים שעברו שינוי ייעוד באזור צומת נהלל. אני מאוד מקווה שהמדינה תראה את התועלת שבדבר ותעזור לנו".

מה אומרים הרפתנים בנהלל?
"יש כאלה שמוכנים להירתם ותומכים, יש כאלה המוכנים לחכות עם סגירת הרפת ויש את אריה שהחליט לסגור".

תן לנו לוח זמנים?
"הרעיון הוא לרתום מספר גורמים כולל גורמים ממשלתיים שיתמכו במהלך. השקעה כיום ברפת חדשה, זו לא צעד כלכלי. לכן אנחנו צריכים עזרה ממשלתית, צריך לזכור כי מדובר בהוצאת הרפתות מהמושב וזה צעד כלכלי התייעלותי שגם פקידי האוצר אמורים לתמוך בצעד זה".

תגיד, מה קרה לנו, איפה הענף טעה לאורך הדרך שהגענו עד לכאן?
שתיקה ארוכה ואז "תשמע, אני באמת שלא מעוניין לחזור שוב ליריבות בין המושבים לקיבוצים, עשינו כולנו טעויות לאורך הדרך ולא הבנו את הסיטואציה. כיום אין ספק שהמושב בישראל נמצא תחת איום קיומי וכמובן בכלל זה גם הרפתות. המצב מורכב, הרבה דברים אני לא רוצה או יכול לומר כרגע. לדעתי האישית, דירקטוריון מועצת החלב לא נלחם מספיק על קיום חוק החלב. המכסות במדינת ישראל, ע"פ החוק, צריכות להיקבע ע"פ הרכיב הגבוה בצריכה, שומן או חלבון. מה שקורה כיום, צריכת השומן עלתה אך מכסת החלב ממשיכה להיות מחולקת ע"פ צריכת החלבון. מכאן שהרפתנים לא מייצרים את כמות השומן הנצרכת ע"י הציבור ויש מחסור בשומן מן החי. הסיבה היא לטענת מועצת החלב, שאם ייצרו את כל השומן, ייווצר עודף באבקת חלב. בנוסף, היטל מועצת החלב, העומד על 3.8 אגורות לליטר, אמור להיות 4.2 וזה מוריד למועצה 6 מיליון שקל בשנה, מזה נובע החשש לייצר את כמות השומן הנדרש ולכן גם יש מחסור בחמאה. אך יחד עם זה, חשוב לי גם לומר כי איציק שניידר הוא אחד מהלוחמים הגדולים למען המשך ענף החלב הישראלי".

עתיד המוצרים במחירים מפוקחים?
"יש לנו שני מחירים מפוקחים, האחד מחיר המטרה ליצרן והשני, המחיר לצרכן, זה שתי וועדות שונות, כפעיל בענף נאבק שנים ליצור מצב שהמחיר לצרכן יעודכן אוטומטי, כמו מחיר הדלק או התחבורה הציבורי. הדבר ימנע לחץ של כל הגורמים על מחיר המטרה ליצרנים. לשמחתי, בהסכם האחרון סוף סוף הגענו להסכמה על עדכון אוטומטי מהראשון למאי 2023 והשר סמוטריץ בהסכם האחרון דחה את זה".

יש רפתנים התוהים היכן הקמפיין התקשורתי של הענף שהרי הכל כיום זה עניין של תדמיות?
"אנחנו בתקשורת, הענף שלנו יותר מכל ענף אחר בתקשורת, אין שבוע שלא רואים את ליאור במדיה, אותי לימדו שלא תמיד צריך לצעוק, בטח לא במצב העכשווי בישראל. עיקר הפעילות שלנו היא מתחת לרדאר. הענף שלנו מורכב מאוד, קשה מאוד להסביר אותו ולהבין אותו. התוצאה של העבודה שלנו, היא חוק סימון ארץ המקור של המוצר והחלב בפנים. מישהו רצה להוציא את החלב ואנחנו נעמדנו על הרגליים האחוריות, לא הכל כולם יודעים".

ואז בסוף שואל אותי חבר, למה לא לייבא חלב אם זה יוזיל את המחיר?
"תשמע סיפור, מדינת ישראל, בפעילות שלה, גרמה לסגירה של כ- 80 אחוז ממשקי גידול העגבניות במדינת ישראל, החממות עומדות ריקות. הגענו כיום למצב שמחיר העגבניות כיום עלה באירופה ותושבי ישראל ישלמו כ- 20 שקל לק"ג עגבניות בחודש החגים. להזכיר לך כי ישראל היתה יצואנית גדולה של עגבניות. כך גם הולך להיות עם הפלפלים ושאר ירקות. לכן, מי שמדבר על ייבוא חלב ותוצרת חקלאית לישראל, שיחשוב שוב כי לא יהיה כאן ביטחון מזון ובטח לא יהיה כאן חלב ומוצרי חלב זולים יותר. ולא אמרתי מילה על האיכות וכן, גם הכשרות, הרי אין מצב שהרפתנים בפולין ובתורכיה עומדים בתנאי הכשרות שלנו. ואחרי כל המילים, מדובר בציונות, בשטחים בפריפריה, בשמירת האדמות שלנו, על זה נלחמנו".

מילה לסיום, לחג?
"עדיין יש בי אופטימיות, פעם הייתי אופטימי, היום עדיין אני אופטימי. מאוד מקווה שכולם שהממשלה תתעשת ושנצליח לעצור את התהליכים ההרסניים בזמן. שנה טובה לכולם, שנת בריאות ופרנסה טובה, שנה שמנת לכולם".

אריה שמואלי סוגר את הרפת המשפחתית שלו, הרפתן הוותיק בן ה 80- החליט שדי, ולאחר 100 שנים, עוד רפת משפחתית נסגרת והפעם במושב הראשון בארץ ההולך ומאבד את צביונו. אריה "זו היתה החלטה מאוד קשה, אך במצב כיום לא היתה לי ברירה"

אריה שמואלי, 80 , דור שלישי למייסדי נהלל, סוגר את הרפת, פעם סיפור כזה היה מרעיד את המושב הוותיק בישראל, כיום המהלך מתקבל כמעט בשוויון נפש. ואם תרצו, זה הסיפור של הרפת המשפחתית בישראל, קטנה, חבוטה, עם עתיד כלל לא בטוח, צעירים מתרחקים ממנה כמו מאש ובאם לא יקרה משהו קיצוני, הרפת המשפחתית תיעלם, בטח במתכונתה הנוכחית. עצוב!
סבו של אריה, יעקב ובמן הגיע לישראל בשנת 1908 , יחד עם בחור צעיר, דוד בן גוריון שמו. יעקב הסתובב ברחבי ישראל ולבסוף, בשנת 1921 התיישב בנהלל. ביתו של יעקב, דרורה, התחתנה עם אורי, רכש מקיבוץ גבת. על תחילת הדרך מספר אריה "הרפת המשפחתית החלה עם פרה שככול הנראה הגיעה מדמשק, אז היה משק מעורב, קצת עצי פרי, קצת ירקות, פרדס קטן ורפת. בשלב מאוחר יותר, המשק הפך למקצועי יותר והמשפחה התמקדה ברפת ומאז שאני זוכר את עצמי הייתי ברפת. חזרתי מהצבא ונכנסתי לעבודה ברפת". אריה עוד נסע לטיול של אחרי צבא לארה"ב, משם עשה לדבריו "יבוא אישי של קרן, בת ניו יורק שעשתה עליה ומאז אנחנו ביחד, 57 שנים". לאריה ולקרן יש 4 ילדים ולצערו הרב אף אחד לא ימשיך את הרפת המשפחתית. לפני לכמה חודשים קיבל אריה את ההחלטה הקשה בחייו, לסגור את הרפת המשפחתית. רפת של 700 אלף, 70 חולבות, רפת משפחתית קטנה שכיום, במצב הפוליטי, כלכלי, אין לה כנראה שום היתכנות וזה בעצם הטרגדיה של המשק המשפחתי בישראל. אריה "זו היתה החלטה מאוד קשה ואם היתה לרפת היתכנות כלכלית, או עתיד ברור יותר אולי הייתי מקבל החלטה שונה. במצב של ענף החלב היום, קיבלתי את ההחלטה הנכונה, לסגור את הרפת. היה קשה להחליט אך ברגע שקיבלתי את ההחלטה אני רץ על זה".

אתה איכר ורפתן כל חייך איך מתקבלת החלטה כזו?
"קשה מאוד. נכון, כל חיי, לפעמים אני חושב איך אקום בבוקר ולא אצא לחליבה, אבל תשמע, זה המצב כיום. היום להשקיע ברפת זו השקעה על קרן הצבי. כיום רפת החלב הישראלי בצומת מאוד חסר וודאות. הרווחיות הולכת ונשחקת וקשה ללי להגיד לבן שלי, בוא לעבוד ברפת כשהעתיד הכלכלי כלל לא ברור וחוסר וודאות עוטף את הענף. זה חבל אבל זו המציאות. חשבתי הבוקר מה יהיה בעוד שנה, מה אני אעשה, אהיה בטלן, זה פשוט לא מתאים לי. אולי ניסע קצת לחו"ל, לא יודע, אצטרך להסתגל למצב".

קרן אשתו, היתה 25 מורה לאנגלית בבית הספר החקלאי בנהלל אומרת "זה הגיוני, אין מה לעשות, ברור שזה כואב, הכל כואב. כנראה שקל יותר לייבא את מוצרי החקלאות, ברמה נמוכה, מאשר לגדל כאן בארץ ישראל, הכסף מדבר, זו המציאות. מצב נורא, באתי ממדינה דמוקרטית לארץ חופשית המכבדת את כל תושביה וכיום זה כמו חלום רע, הכל התהפך. הכאב קיים, כל הזמן. תשמע, אין עתיד כאן, החקלאות בישראל במשבר מתמשך, צעירים בורחים מהארץ ולהגיד לבן שלי לבוא לעבוד ברפת, זה יהיה פשוט חוסר אחריות". אריה מוסיף "כל הזמן פיללתי שלא אני אסגור את הרפת המשפחתית, אחרי 3 דורות שזה נופל עלי, זו הרגשה של בגידה, בסבא שלי, במורשת המשפחתית. זה לא פשוט בכלל, אבל אם המדינה לא מכריזה שענף החלב אינו חלק מהאסטרטגיה הממשלתית, אז אין לענף שום היתכנות. שיביאו חלב וגבינות מפולין, ירקות מעזה ותורכיה ובוא נדבר במלחמה הבאה או במשבר קורונה שנחפש מהיכן להביא אוכל". כשאני שואל את אריה על איזה מסר לעם, ברכה לחג, משהו אופטימי, הוא עונה לי בקצרה, עזוב.

עומרי גולדהור, רפתן וקיבוצניק, מנהל את הרפת הגדולה בישראל, רפת העמק. ולמרות שהגודל כן קובע במקרה הזה ונכון לעכשיו, עתידה מובטח בכל סיטואציה, הרי
שהבעיות של רפת העמק, הן אותן בעיות כשל רפת משפחתית קטנה, רק פי 100 . גולדהור "היום אני לגמרי פחות אופטימי, לצערי היבוא יגדל והרווחיות שלנו תלך ותקטן"

רפת העמק, היא הרפת הגדולה בארץ, שותפות של קיבוצי מרחביה, מגידו ויפעת, בעלת מכסה של כ 14- מיליון מיליון, כ 1250- חולבות, מרכז מזון מילובר רמת דוד. מכון חליבה פרלל כפול, 64 עמדות של scr נחנך במרץ 2003 . 850 עגלות לתחלופה. כוח אדם ע"ס 25 עובדים, קיבוצניקים, עובדים זרים ועובדים מכפרי האזור. 3 חליבות ביום, החלב משווק לתנובה. רפת העמק ממוקמת קרוב מאוד למרכז קיבוץ יפעת, דבר הגורר לא מעט בעיות מול חברי המשק. עמרי גולדהור, חבר קיבוץ יפעת, מנהל את הרפת מתחילת הרפורמה בשנת 2000 , עם הפסקות קצרות באמצע, באשר לבעיית המיקום הוא אומר "נושא קירבת הרפת למגורים יוצרת ללא ספק
חוסר נוחות, בלשון המעטה בקרב לא מעט חברים במשק, כמו שידוע לך בעיות של זבובים, ריח ורעש, לא תורמים לעניין. הקיבוץ גדל וגם מגדל העמק גדלה והכל סוגר עלינו. נצטרך לשפר את כל הממשק מול הקיבוץ. בכל מקרה, כרגע אין אופציה אחרת, במצב הנוכחי אין היתכנות כלכלית אפילו למחשבה על הקמת רפת חדשה באתר חלופי". מסיים עומרי.

השאלה המתבקשת כאן ולאור המצב והנתונים, האם הגודל כן קובע?
עומרי מחייך "כן, הגודל קובע, בטח, אבל צריך להבין את המורכבות ושכל אחד יעשה את מה שמתאים לו. כשאנחנו הלכנו על הרפת המשותפת, כל אחת מהרפתות היתה רפת טובה בפני עצמה והחשיבה היתה שנים קדימה, כל קיבוץ היה לו קשה לבד להמשיך קדימה עם כל ההשקעות, הרגולציה ושינויי הענף ולכן הקמנו את רפת העמק. זה לא בהכרח מתאים לכל משק אחר, תלוי בסיטואציה ובמצב".

ההתמודדויות היום יומיות?
"תשמע, בעיה ראשונה היא כמו אצל כולם, כוח אדם בכלל וכוח אדם איכותי בפרט, בעיה שניה, שחיקה ברווחיות, בעיה שלישית, ההסתמכות על מרכז מזון שהיא לא שלך, זו בעיה קשה. המרכז מזון חייב לחזור לרפתנים. בסה"כ, לא משעמם, להחזיק רפת היום, זה לא עניין פשוט אבל את זה אתה כבר יודע".

אז למה בעצם אתם לא מקימים מרכז מזון?
"אנחנו בהחלט בודקים את הנושא כל הזמן, צריך להבין כי זו גם השקעה לא קטנה ומציאת מיקום שיתאים, אך יש בהחלט מחשבה בנושא, מקווה שנגיע לפתרון מתאים. אנחנו בהחלט מחפשים כל הזמן איך להוזיל את מחיר המנה אך באותה עת לשלוט באיכות המזון. המצב כמו שהוא היום הוא לא טוב וצריך להגיע למצב שלרפתות תהיה שליטה כזו או אחרת במרכזי המזון, איך לעשות את זה אנחנו עדיין לא ממש יודעים. כרגע, להקים מרכז מזון מאפס, זו השקעה גדולה".

ראיתי פרויקט סולרי ענק על הגגות כאן?
"כן, פרויקט של 3 מגה, פרויקט רציני מאוד אך לצערי עם לא מעט בעיות, בין השאר, הבעיות עם גגות האיזכורית המחלידות, כל הגגות שלנו מכוסות איזכורית ואנחנו סובלים מזה. כיום יש חומרים פחות מחלידים המתחילים להיכנס לשוק. אנחנו בתהליך של החלפת הגגות, מאוד קשה להיכנס לטיפול בהסכמת כל השותפים, זה נושא שלא מסתיים. חשוב לי לציין שהרפתנים יהיו ערוכים לכל הסיפור הזה, גם משפטית ואם הם נכנסים לשותפות שישימו לב לפרטי ההסכם".

מה לגבי אוורור וצינון בקיץ, חם ולח כאן בעמק?
"הקיץ כאן הוא קשה, לחות מאוד גבוהה וכמובן עומס חום. אנחנו משקיעים המון באוורור וצינון. יש לנו 6 חצרות צינון, אוורור במדרכים, בסככות, כעת מתחילה העונה החמה עם עומס חום כבד, בעונה החמה אנחנו מצננים 4 פעמים יום בצורה מאסיבית".

איך אתה רואה את רווחיות הענף כיום?
"לא אופטימי. היבוא יגדל, לטענת המחלבות לא משתלם לייצר את המוצרים בפיקוח אך יש לזה קשר לעיכוב עדכון המחירים של המוצרים בפיקוח. מה שהיה זה לא מה שיהיה".

עומרי "אף אחד לא מנסה להתמודד באמת עם יוקר המחיה"
עומרי פחות אופטימי מבעבר, הוא מודה כי ממשלת ישראל מתנהלת בצורה קפריזית אל מול החקלאים שמצידם זה על גבול הבלתי אפשרי לתכנן שנים קדימה. עומרי "תראה, אף אחד לא באמת מוכן, יכול ורוצה להתמודד כאן עם יוקר המחיה, אז מה עושים, נטפלים לקטנים, לחקלאים"

מה ניתן לעשות, הרפתנים אנשי הענף?
"המדינה צריכה להחליט מה היא רוצה, זה פשוט, אם רוצים חקלאות, צריך לתמוך בה. אין דבר כזה שוק חופשי, רוצה שוק חופשי, תחלק את אותם קלפים לכולם, כרגע זה לא המצב. הבעיה היא שכרגע אין מי שיחליט ואני לא משוכנע שתרצה שמי שכרגע נמצא בשלטון צריך להחליט, הוא שיחליט". מסיים עומרי בחיוך מריר.

התהליך בלתי נמנע או שהרפתנים טעו לאורך הדרך?
"תשמע, זה תהליך שקורה בכל העולם, בכל ענף חקלאי ובכלל, אי אפשר לשים את האצבע בדיוק על איפה טעינו. אתה מתמודד מול כוחות גדולים שכל רצונם זה להביא סחורה זולה יותר לצרכן. לא מעניין אותם כלום חוץ מזה, בוא נאמר שעם קופסת קוטג' היתה כפול, בכמה זה היה משפיע על סל המזון של משפחה ישראלית ממוצעת, התשובה היא שזה סכום זניח. לצערי הרב השאלות האמיתיות לא נשאלות כלל בגלל מדינות ממשלתית. למה בית בישראל עולה כאן כל כך הרבה, למה הבריאות יקרה כאן כל כך, למה הכל כל כך יקר? אף אחד לא מנסה להתמודד עם המצב אז נטפלים לקוטג' ולמוצרי חלב כי זה קל. אם אתה שואל שוב איפה טעינו, הרי ללא ספק, מכירת תנובה, בטח במחיר שקבלנו, היתה טעות ענקית, בלתי נתפסת".

שיאון חקלאות התאחדות, איפה אתה בסיפור הזה של המעטפת והשמירה עליה?
"אנחנו לויאליים, לא אוהבים ללכת ליד העגלה, זה כמו סיפור תנובה, יש לנו דברים טובים ובמקום לשפר, אנחנו הורסים. מצד שני, קצת תחרות זה גם טוב, אבל לא במקום החקלאית או שיאון".

הרפת הישראלית עוד 15 שנים?
"אי אפשר לדעת, אין לי מושג, הרי רק היום שמענו על הכוונה לתת לייבא חלב ניגר, לראשונה אי פעם. הרי אין בעצם בעיה גדולה להעמיס 2 מטוסים באירופה עם חלב ולהביא לארץ. שוב, המדינה צריכה להחליט מה היא רוצה. תראה, קשה היום להחזיק רפת בישראל מהמון בחינות, קרבה למגורים, שטחי מספוא מצטמצמים, רווחיות, ענף מתוכנן או לא, חשש מהעתיד. כל זה לא עובד לטובתנו".

איפה אתה בדיון על הקמת קואופרטיב ומחלבה לרפתנים?
"מחלבה לרפתנים, זה יותר מורכב, אני לא יודע כמה זה אפשרי. בגדול, חבל שמכרנו מחלבה שהיתה בידיים שלנו, להקים היום מחלבה, צריך לבחון היתכנות כלכלית".

מושב היוגב שבעמק יזרעאל פועלת מחלבה קטנה המייצרת בעיקר גבינות רכות, חצי קשות ויוגורט בטעמים שונים. שם, במושב הירוק שחבריו למדו להזיז את הגבינה ולהקים חקלאות בוטיק, שחר הלפרין מנהל המחלבה "בגדול, כיום החקלאי רוצה לשלוט בגידול, במחיר ובשיווק". שחר, שעזב את ההוראה וחזר למחלבה המשפחתית, מסמן אולי, דרך חדשה לדור הצעיר יותר של בני החקלאים. החקלאים החדשים.

במושב היוגב פועלת מחלבה קטנה, בבעלות 2 שותפים, אורי גזית וחיים הלפרין, המחלבה פועלת משנת 2000 . שחר הלפרין הבן של חיים, מנהל כיום את המחלבה מספר "המחלבה עברה הרבה גלגולים, אני כאן כ 5- שנים. כיום יש לנו 6 עובדים, מייצרים בעיקר גבינות רכות, חצי קשות, משקאות, יוגורטים בטעמים שונים, הכל מחלב בקר המגיע מהרפת הסמוכה של אבי חיים הלפרין". שחר 38 נשוי לעדי, לזוג 2 ילדים ומתגוררים בקיבוץ ניר אליהו. שחר הוא מה שנקרא, 'החקלאי החדש', מודע למציאות המשתנה, פחות אמוציונלי מהדור הוותיק אך נחוש לא פחות. שחר "אני מאוד אוהב חקלאות, מאז ומעולם, חשבתי שאישאר במקום שלי במושב, אך דברים קורים אתה יודע. אבי עדיין ברפת עם אחיו, גם כאן, גם בשדות, הוא עושה חקלאות ומאמין גדול באדמה שלנו".

איך הגעת למחלבה?
"הגעתי מעולם החינוך, הייתי מורה ועשיתי הפסקה מההוראה והגעתי לכאן. הצטרפתי, למדתי על המחלבה והעבודה והיום אני כאן. האמת חשבתי שאעסוק יותר בחקלאות, פלחה וכזה. עדיין לא ידעתי מה אעשה, בסוף הגעתי לכאן ונכנסתי לעבודה. לאבי ולאורי יש פלחה, מגדלים חיטה, בקיה ומרכז מזון לרפת".

מי הלקוחות שלכם?
"לאורך השנים זה יתפתח, כעת אנחנו בעיקר עובדים עם השוק הרוסי, המזרח אירופאי, הלקוחות שלנו אוהבים את הגבינות המתוקות, אנחנו מייצרים גבינה לבנה עם תוספות של צימוקים, דובדבן ממותק, משמיש, שזיף, מחית תות. זה הולך הרבה. כמובן שגם הגבינות הלבנות, שהן הולכות הכי הרבה ומשקאות חלב בסגנון כפיר. יש לנו בערך כ 20- מוצרים".

כמה קשה או לא, להיות בעל מחלבה קטנה בישראל?
"לא חושב שזה קשור למחלבות דווקא, אלא לעסקים. כמה בעלי עסקים אתה מכיר שיגידו לך שקל ונעים להיות בעל עסק בישראל. אז זה נכון שיש רגולציה בתחום ענף מוצרי המזון. אבל אני לא רוצה להישמע קוטר, הדבר היחיד שאשמח לדעת הוא, מראש מה הולך לקרות שנדע להיערך מראש".

שוק הגבינות הישראלי?
"תשמע, זה לא שוק קל, בלשון המעטה, הוא שוק רווי מאוד. אך אנחנו עובדים בנישה שלנו, הרבה מוצרים הגיעו לאחר דרישה ובקשה של הלקוחות. בעתיד יש כוונה להיכנס לעוד שווקים ולכן אנחנו מייצרים יוגורטים בטעמים עם מחית פרי. הדגש כל הזמן להיות עם היד על הדופק ולהבין ולראות לאן הולך השוק".

ומה בעתיד?
"מצד אחד יהיו משקים גדולים ומצד שני חבר'ה העושים חקלאות עם כל מיני גידולים, חקלאות בוטיק מגוונת. בסוף החקלאות בישראל תחת מתקפה ויש עזיבה, אני מקווה שמתי שהוא כולם יבינו, כולל הממשלה, עד כמה החקלאות חשובה ולא רק בפן החקלאי. תראה, נראה לי שלחקלאים קצת נמאס היום מכל מה שהולך בענפי החקלאות, חוסר הוודאות, התחרות, היבוא, הרגולציה ורבים מאיתנו מעדיפים ללכת על מה שנקרא, חקלאות בוטיק. שזה אומר, ייצור ושיווק עצמי של מוצרים ייחודיים. כאן במושב למשל יש יקב מצליח, יצרן שמן שקדים, יצרני דבש, יצרן שמן, פקאנים למכירה, חממות פרחים, ירקות ייחודיים בגידול הידרופוני, גידול פטריות. החקלאים מגדלים ומשווקים בעצמם וכך יש להם שליטה גם על המחיר וגם על הרווחים. מה שנקרא "farm to tabel".

יעקב יודנפרוינד בן 78 , איכר ורפתן בכל נפשו, הוא מהדור שהפך אדמות, נטע עצים ובנה רפתות לתפארת. דור החקלאים שהפריחו את עמק יזרעאל וכעת מביטים בעיניים כלות במפעל חייהם ההולך ומצטמק אל מול איומים רבים. אך יעקב עקשן, כמו חבריו, כמו בניהם הממשיכים, הם לא מתכוונים לוותר. בעולם מתוקן, כל פוליטיקאי מתחיל, היה צריך וחייב לעבור שם במשק בשדה יעקב, לספוג ציונות ואהבת הארץ ורק אז לנסוע לכנסת

שדה יעקב, המושב הראשון של הפועל המזרחי, עלה לקרקע ב 1927- , מושב חקלאי בעמק יזרעאל הירוק. וכמו בכל המושבים, גם בשדה יעקב מורגשת היטב נטישת החקלאות לטובת מקצועות אחרים. אך עדיין יש שם חקלאים בני חקלאים, 6 רפתות עדיין פועלות במושב, כ-65 משקים חקלאיים, שדות פלחה מטעי זיתים, שקדים, דיר עיזים ועוד. משפחת יודנפרוינד היא משפחה ששורשיה נטועים עמוקים
בקרקע, כמו משפחות נוספות במושב הוותיק אלפי משפחות במושבים ברחבי הארץ. הסיפור שלהם הוא אמנם אחד מני רבים, אך מספר את סיפור המשק המשפחתי לדורותיו. סיפור שהחל בקול תרועה ציונית רמה, נמשך עם קשיים ופוליטיקאים מחריבים וכולנו תקווה כי עם עתיד טוב יותר מההווה הלא ברור.

יעקב: "העבודה היא חיינו"
השושלת המשפחתית של משק יודנפרוינד החלה עם עלייתו לישראל של אריה יודנפריוד בשנת 1923 אז התארגן גרעין חלוצי דתי ראשון מסוגו לעליה לקרקע. אריה ממקימי המושב, קיבל בזמנו פרה אחת מהמוסדות המיישבים כי כך היה נהוג ואז גם החל סיפור הרפת המשפחתית. אריה התחתן עם חוה שהביאו לעולם את יעקב ו- 3 בנות, כולם נשארו במושב עד היום. יעקב התחתן עם חמדה מקיבוץ גבת ולזוג 3 ילדים, שני בנים, עמיחי, יפתח והבת אלה, גם הם במשק. המשק המשפחתי כולל רפת, שטחי פלחה ורק לפני כחודשיים סגרו את הלול המשפחתי. יעקב "חכה, אני עוד לא מוותר על הלול, אני מתכוון לעשות כל מני שיפורים ולהחזיר את הלול. אני עובד רק בחקלאות ולא אוותר". אריה לא לבד, כל חבריו, אלה שעדיין מסוגלים, קמים לעבוד מוקדם בכל בבוקר, כי הם לא יודעים אחרת. יעקב 78 לא מתכוון להפסיק לרגע, נעזר במקל הליכה, הוא לא יורד מהטרקטור שלו מהבוקר עד הערב ומעולם לא יצא ליום חופש, עולם הולך ונעלם. עולם שבמדינה נורמלית, היה צריך לעשות הכל בכדי לשמרו למען הדורות הבאים, למען הערכים, למען הציונות ודורות ההמשך. יעקב "זה מה שאני יודע ואוהב לעשות, לעולם לא אפסיק כל עוד אני יכול".
חמדה, אשתו, נכנסת עם העיתון של קיבוץ גבת, לא שוכחת את שורשיה, למרות השנים שעברו. אי אפשר לטעות בהם, הם מהעמק ושום דבר לא יוציא אותם מכאן ומאורח חייהם, הבעיה מתחילה כשמדברים על הדור הבא והדורות שיבואו. חמדה "אני עבדתי בלול המשפחתי, גם בגבת עבדתי בלול. הלול היה חלק ממני, עצוב שככה הלול נסגר".

החקלאות בבעיה לא?
יעקב "לפי דעתי כן, אין בנים ממשיכים, הממשלה לא רואה אותנו, היבוא מתגבר, תשמע חביבי, אם לא תהיה כאן חקלאות, לא תהיה מדינה".

ומה באשר לרפתות המשפחתיות?
יעקב "סוגרים בלי סוף רפתות, חלק מהסיבות, כי אין דור המשך, זו הבעיה, הצעירים רוצים עבודות אחרות. כולם רוצים הייטק. אני נולדתי כאן בחצר ולא אעזוב את הרפת לעולם, יש לי אדמות, מרוויח לא מרוויח, אני עובד ולעולם לא אלך לשום מקום. מזל שלי שהבן רצה לחזור, אם עמיחי לא היה חוזר, זה היה נגמר, הייתי סוגר את הרפת בצער רב. בטח הייתי ממשיך קצת על הטרקטור בפלחה וזהו. המנהלים של הענף חייבים לעשות כל מה שניתן, בכדי להביא צעירים לענף אחרת לא יהיה טוב".

והנה הטוויסט כאן, יש דור המשך
יעקב בר מזל, שלא כמו רבים מחבריו בעמק ובכלל, בנו עמיחי, החליט סופית, לפני כמה שנים, לחזור לרפת. כך גם בנו יפתח שאמנם עובד בעבודת חוץ, אך חולב כל בוקר. עמיחי 48 , נשוי למרב ולזוג 3 בנות, המשפחה מתגוררת במושב, סמוך להורים. עמיחי חזר לרפת המשפחתית לפני כשנתיים ולאחר כ- 30 שנות צבא קבע בשריון של שירות צבאי ארוך במגוון תפקיד פיקוד הוא השתחרר בדרגת אל"מ. עמיחי: "זה לא שהייתי מנותק חלילה מהמשק, כל השנים עבדנו במשק, אחי יפתח ואני. גם שהייתי מ"פ הייתי חוזר הביתה לחליבה, כך היה במשך כל השנים, המשק זה לב המשפחה, הדבר הכי חשוב.
לזכותו של אבי הוא מעולם לא עצר אותי וביקש שאחזור למשק, הוא נתן לי למצות את חלומותיי בחוץ, כך גם היה עם אחי יפתח. אך לי לא היתה דילמה, כשהשתחררתי, ידעתי כי אחזור למשק המשפחתי". הרפת המשפחתית של המשפחה בעלת מכסה של כ 1.2- מיליון ליטר לשנה, כ 120- חולבות, מכון שדירת דג, של צח"מ אפיקים 20 עמדות 2 חליבות ביום.
עמיחי: "אנחנו, המשפחה, נמצאים בכל החליבות, אלו חליבות מסוג אחר, דאגה לרווחת הפרה. עובדים לאט ושומרים על מה שיש". וכאן בא הטוויסט, משפחת יודנפרוינד הבינה מה שרבים ברפתות המשפחתיות לא. במציאות המשתנה של הכלכלה הישראלית, רק השקעה לטווח ארוך ברפתות, בציוד ובעדר, יצדיקו את המשך קיומן. וכך, ברפורמה של שנות האלפיים, בנתה המשפחה רפת חדשה, סככת חולבות מרחבית עם גג נפתח ומכון חליבה חדש וכיום הם קוצרים את הפירות. עמיחי "אנשים לא הבינו וחשבו שהשתגענו, להשקיע כל כך הרבה כסף ברפת חדשה, היום אני יודע שצדקנו, השקעות
כמו שעשינו אז, היום זה היה כמעט בלתי אפשרי לבצע".
בספטמבר 2021 הוקמה שותפות עם המשק של אילן כהן. לאחר השותפות הרפת כיום עם מכסה כ 1.9- עם מרכז מזון עצמאי, תערובת מאילן רפאל. מרבית המזון הגס מיוצר על ידי המשק המשפחתי, שחת, דגן ושחת קטנית (בקיה) עמיחי: "רפת לא יכולה להסתיים בגדר המקיפה אותה, בשביל שהיא תוכל להתקיים היא חייבת, מרכז מזון, שטחי פלחה, מתקנים ראויים. בטח כשמדובר ברפת משפחתית. הזבל מהרפת הולך לדישון הפלחה, יש כאן משהו שהוא גדול יותר מסך חלקיו ורק כך, לדעתי, אפשר לשרוד ולהתקיים".

כשאתה מביט על הרפת המשפחתית, מה אתה רואה?
עמיחי: "כאב לב גדול, אני מרגיש שהמדינה, הרשויות, לא מבינות את העניין ובעצם פוגעות בביטחון הלאומי. חלק מהביטחון שלנו כעם, השמירה על החקלאות, על האדמות, על הביטחון התזונתי זה לא מובן מאליו. והממשלה בשם יוקר המחיה, פשוט פוגעת בצורה אנושה במרקם החברתי ובמגזר החקלאי. לכל מי שבא אלי אני אומר " 100 ק"מ מכאן, מעבר לגבול, אין מים, אין חשמל והורגים אנשים במלחמת אזרחים. וכאן אנחנו חיים כמו בניו יורק, לא מעריכים את מה שיש. בדו"ח המבקר האחרון, נכתב שמשפחה ממוצעת צורכת כאלף ליטר חלב ואם משפחה תשלם 10 אג' יותר, זה כ 100- שקלים
למשפחה בשנה, זה פחות מקפה בארומה בדרך הביתה. בסוף, על זה יוצאים נגד הרפתנים, זה מה שיציל את המדינה. חקלאות ישראלית היא הרבה יותר מהחור שבשקל".

המעטפת של הרפתנים, שיאון, החקלאית, ההתאחדות?
"תראה, אני לא יודע מה מתרחש ולמה, שמעתי פה ושם, לא מתעסק בפוליטיקה, אין לנו זמן לזה, אנחנו עובדים. אני רק רוצה להגיד לך כאן חד וחלק, בלי שיאון ובלי החקלאית, לא תהיה רפת ישראלית מצליחה ומתפתחת. נקודה. כל הדיבורים האלה על לעזוב ארגון כזה או אחר בשביל 300 400 שקל לשנה, אלו דיבורים מסוכנים היכולים להביא לאסון, לא פחות. רק מעטפת חסרת אינטרסים כלכליים שאינה מנוהלת על ידי חברות פרטיות, יכולה לספק לרפתן את מה שהוא צריך. אם יש פה ושם בעיות, ניתן לתקן, בית לא עוזבים".

ציונות?
"נו מה, אנחנו ציונים כאן, מה אתה חושב שאנחנו עושים, גם הקריירה הצבאית, הכי קל זה לסגור וללכת. בסוף יש לנו מדינה לשמור עליה. אחי, מהנדס ואני אל"מ במילואים, שנינו מסודרים ברוך השם, אך בסוף היום אנחנו כאן, מחזיקים אדמות בעמק, חולבים פרות ועושים חקלאות".

רגע לפני שנפרדים, ניגש אלי יעקב , בהליכה איטית, נעזר במקל ההליכה שלו, מתקרב אלי קרוב וכמעט לוחש לי "אדמת ארץ ישראל קדושה, האדמה שלנו כאן בשדה יעקב כאן קדושה יותר ולעולם לא נלך מכאן, לעולם לא נזוז מכאן. החקלאות זה בדם, כמו הציונות".