תגית: רפת שיתופית

בקצה השמים, בסוף המדבר, יש מקום רחוק ושם מתגוררים אנשים המפריחים את המדבר, הם עושים חקלאות כחול לבן ואפילו נהנים מכל רגע. יפתח גורני, מתרחק ממילים גבוהות ונזהר שלא ליפול לקלישאות. הוא מראשוני המתיישבים בבאר מילכה ונזכר בדרך שעברו על הרפת שהקימו ולא מתחרט לרגע. יפתח "מבחינת הרפת, יש לנו פוטנציאל גדילה כמעט אין סופי". עוד סיפור על אנשים חולמים,
חקלאות וציונות ללא מרכאות

במסגרת המסע שלנו לאנשים ההופכים את המקום הזה לטוב יותר, לאופטימי יותר ולסוג של תקווה שיהיה טוב יותר, הגענו ליפתח גורני מבאר מילכה. הוא מה שנקרא, הציוני החדש, צבר, בעל משפחה, שהחליט לקום בוקר אחד ולעבור עם אשתו ותינוק למדבר הצהוב, ממש בקצה השמים, לפתחת ניצנה. אם יש עדיין משהו מהמילה ציונות, הרי שהוא וחבריו נופלים לקטגוריה. שם, בסוף המדבר, באזור צרוב מחום ונוף צהוב עם דיונות מהממות, שם הם החליטו לגור. לא מדובר בחברות תמהונים, נהפוך הוא, אנשים רציניים, מודעים, רגליים עמוק בקרקע, אך הם לא התביישו לחלום. כיום באר מילכה הוא ישוב פורח, בצמיחה, קולט משפחות צעירות ועם חיי קהילה לתפארת. אך ההתחלה, כן, ההתחלה, היתה קשה, ארוכה ומייגעת. יש מקומות בהם המדינה ממהרת לעזור, שם בפתחת ניצנה, במקום שלאף אחד אין דרישת בעלות, דווקא שם הבירוקרטיה כמעט וטחנה אותם עד עפר.

על חלומות ומדבר גדול
יפתח מראשוני המתיישבים במושב מספר על ההתחלה "באר מילכה זו התיישבות שהמדינה החליטה להקים בסוף שנות ה 90- של המאה הקודמת. במקביל, קבוצת חברים שמעו על הרעיון להקמת היישוב ובמהלך 2001 היו נפגשים ומדברים על ציונות בבאר מילכה שבפתחת ניצנה. הקבוצה היתה נפגשת פעם בשבוע וכאן אנחנו הצטרפנו, זוגתי ואני. היינו בני 30 עם ילדה בת שנתיים והתחלנו לחשוב על העתיד ואיפה נבנה את הבית שלנו. אנחנו מדברים על סוף שנת 2001 . התפטרנו מעבודה, ביטלנו שכירות על בית וירדנו לקדש ברנע. אז באר מילכה היתה רק דיונה, היה רעיון על הנייר ואישרו תוכניות ראשוניות במשרדי הממשלה. במשך 4 שנים גרנו בקראוונים במושב כמהין במחנה זמני וחיכינו לסוכנות שתקים את הישוב. בשנת 2002 קבלה הסוכנות החלטה על הפסקת בניית ישובים בישראל ואז נפלנו בין הכיסאות. היינו תקועים, הרבה משפחות עזבו בגלל הסחבת. בשנת 2006 החלה החטיבה להתיישבות להיכנס לעסק והקימה מחנה זמני ואז עברנו סוף סוף לבאר מילכה. 8 קראוונים, שביל גישה, חשמל ומים.
בלי תאורת רחובות ,ללא גדר, ללא אינטרנט, ללא בזק, ללא ביוב. זו היתה תקופה שפשוט אי אפשר לתאר, התרוממות רוח, אושר גדול. היינו 8 משפחות עם ילדים קטנים וחלומות גדולים, לא היה לנו בעצם כלום, אבל היה לנו הכל, חלום על הקמת בית בבאר מילכה".

פעם קראו לזה ציונות?
"לא תוציא ממני את המילה הזו, אני לא עשיתי את זה מטעמי ציונות ולא רוצה לקשור לעצמי כתרים מיותרים. שמענו על רעיון להקמת ישוב וזה קסם לי ולמשפחתי וכמובן שבדרך אני עושה טוב גם לחבר'ה סביבי ולאזור כולו". משנת 2001 ועד 2013 היה יפתח יו"ר הוועד, תפקיד ציבורי בהתנדבות, יפתח "היינו צריכים להוכיח לכולם שאנחנו קבוצה מספיק רצינית, כי מבחינת המדינה היתה דאגה שאנחנו הזויים ואין טעם לבנות לנו ישוב. אנחנו דפקנו על כל השולחנות האפשריים, בכל משרדי הממשלה הרלוונטיים והודענו בעיקשות כי אנחנו הולכים לבנות בתים במקום שהוא כרגע נטול ערך כל שהוא, מה שנקרא, רק חול וחול. בואו תנו יד" בקשנו מכולם. היום באר מילכה מונה 50 משפחות, בקצה המדבר, בדרך לשום מקום, נותני השירות עדיין מתחמקים, ללא בנקים, ללא מרכז מסחרי, הקימו החבר'ה ישוב לתפארת. באר מילכה קולטת כל הזמן משפחות צעירות. יפתח "כיום באר מילכה היא ישוב בעלת מרקם קהילתי משגשג, הקהילתיות באזור כזה, בגלל הריחוק והניתוק, מתעצמת עוד יותר. בכלל, כל חמשת הישובים פועלים ביחד ואני שמח לומר כי הרקמה האנושית כאן והקהילה העוטפת, הופכת את החיים באזור לטובים ונעימים הרבה יותר".

שקט שם שאפשר להשתגע
5 ישובים, קדש ברנע, כמהין ובאר מילכה, מושבים, בנוסף כפר תיירותי עזוז וניצנה, כפר נוער חינוכי שבימים אלה מדברים על הקמת ישוב ניצנה ולהגיע ל 1500- משפחות. המרחק מגבול מצרים בין 300 מ"ר ועד כק"מ וחצי. וכעת נותרה השאלה, מדוע המדינה לא מפריחה את השממה באזור המופלא הזה, שם העתיד.

ואז הוקמה הרפת
שלא תתבלבלו, מדובר ברפת ייחודית, אומנם היא נחשבת רפת מושבית אך מתנהלת כרפת שיתופית, שבעלי המכסות הם בעצם חברי המושב. הסיפור הוא די פשוט, בגלל הרגולציה ובירוקרטיה המכסה ממועצת החלב היתה חייבת להירשם על שמם של חברי מושב, ולאחר הליך הגרלה קצר נבחרו 7 חברים. יפתח גורני, מנהל הרפת והרוח החיה מאחורי הקמת הרפת, לא זכה בהגרלה. וכך קם מודל חדש של רפת, המוח היהודי לא מפסיק להמציא לנו פטנטים. זה היה בשנת 2009 ובמשך 3 שנים, חקרו החברים את נושא הרפת, הסתובבו בכל הרפתות בארץ. באוקטובר 2012 החלה לפעול הרפת באחד האזורים המבודדים בארץ ויש לציין בהצלחה גדולה. כיום הרפת בעלת מכסה של 3.4 מיליון ליטר לשנה והחבר'ה מתכננים ורוצים להגדיל את המכסה ואת הרפת. פוטנציאל יש, אך מה שמגביל אותם זה מכסת החלב, יפתח מקווה שבעתיד גם זה יסתדר. וקבלו ידיעה חקלאית מרעישה, מתברר כי מזג האויר שם במדבר הצהוב הרחוק עושה טוב לפרות ואפילו בקיץ החם אין ירידת חלב דרמטית, אם בכלל. כי ככה זה שאתה בקצה העולם ללא לחות והפרות נהנות משקיעות מרהיבות.

ענף החלב לאן, מקווה ששמעת על עליית המחירים?
יפתח "דווקא על עליית המחירים שמעתי (צוחק יפתח) לדעתי זה לא יילך למשהו קיצוני, לפחות כך אני מקווה. הסיפור מבחינתנו הוא המשק המתוכנן ומחיר המטרה, זה הסיפור, מה יהיה עליו, בשנת 2026 אמור להיות הסכם חדש ואז נראה. אני מעריך ומקווה שיהיה הסכם חדש כי אם לא יהיה הסכם חדש ומנגנון המכסות יבוטל, אז כל אחד לעסקיו. יש את ההתארגנות של התאגיד, הקמת קואופרטיב ומחלבה של היצרנים, אך במצב כזה, מי שינהל את הענף זה המחלבות. רפת באר מילכה במיקומה תמשיך להתקיים, פוטנציאל הגדילה שלנו הוא אין סופי. הרפת שלנו תמשיך לעבוד בכל מקרה ובטח תכפיל את עצמה ואולי אף יותר".

ואיך המצב במדינה כיום משפיע או שלא?
יפתח שותק לרגע "תשמע אני לא חזק באקטואליה ,אין לנו טלויזיה בבית, יחסית אני מאוד מנותק, מבחירה כמובן, לא מתעסק ולא חי את זה. ברור שהמצב מטריד ומפריע לי מאוד הקיטוב, הקיצוניות, האלימות. כי בסוף כולנו גרים כאן במדינה אבל שוב, אני בוחר לא להתעסק בזה".

הבנתי כי גם כאן יש טרור חקלאי?
"כן, זה בהחלט מעסיק אותי ברמה היומית, לא קראתי את דו"ח מבקר המדינה בנשוא, כי זה לא מעניין. אנחנו חיים את המציאות, סגרו את גדר הגבול לפני 9 שנים ומרגע שסגרו את גדר הגבול נעשה קשה יותר להבריח סמים. אז ענף הברחות הסמים הקלים כמעט נעלם כי מאוד קשה להעביר חבילות של סמים קלים מעל הגדר. מה שכן, החלו להבריח סמים קשים, יקרים, וההברחות הפכו לאלימות, לעיתים עם יריות. מדובר בשווי של מיליוני שקלים לכל הברחה והמבריח לא רואה ממטר. אך זו לא הפשיעה החקלאית, זה "רק" הברחות ורק נהיגה ברוטאלית על הכבישים כאן. יש באזור מאות חממות
של גידולי מריחואנה בכל שטחי האש, הוקמו חוות חקלאיות, את המים הם גונבים ממקורות ואת הדשן וסככות הצל גונבים מהחקלאים וזה למעשה רוב הפשיעה חקלאית, או טרור חקלאי, השם לא משנה זה אותו דבר. אין הרגשת פחד אבל יש תסכול מתמשך מאובד ציוד ואובדן משילות. לא ברור מה המדינה עושה והאם ואיך היא מטפלת בזה. הרי מדובר בשטח אש, אם אני הייתי נכנס לשם, היו מגיעים תוך רגע ועוצרים אותי, הרי זה שטח אש".

ישראל 2023 ?
"שאלה מורכבת, אני חושב על חקלאות ישראלית, ייצור כחול לבן, כי בלי זה אין עתיד. כל ישראלי שהולך לסופר והולך לבחור מוצרים, שיקנה מוצר כחול לבן גם אם זה עולה טיפה יותר. אני מאמין גדול בייצור כחול לבן, לא הכל נמדד דרך החור של השקל. אין מצב שאני נוגע מוצר מיובא ואני מדבר על הכל, מיין, ירקות, פירות, בטח שמוצרי חלב, רק ישראלי. כך גם מתנות לעובדים ומשתדל שיהיה מפתחת ניצנה".

מחשבות על העתיד?
"יש מחשבות על תיירות, על הקמת מחלבה אבל זה עוד רחוק".

יוני דמרי בעל רפת בעלת מכסה של מיליון וחצי ליטרים בשנה, ממושב גילת. מנהל אגף החקלאות ורכז אזור דרום בתנועת המושבים. יוני בוחן את משמעות המשק הקטן מול המשק הגדול ומה תרומתם לאספקה ולביטחון המזון בישראל?

במאמרי זה אבקש להתייחס ליתרונות העומדים למשקים המוגדרים "קטנים" קרי משק מושבי, זאת בהשוואה למשקים גדולים אותם נוכל למצוא לרוב בקיבוצים. זאת למרות שכיום קיימים חקלאים "מושבניקים" רבים בעלי היקפי גידול מאוד גדולים שאינם מייצגים את החקלאי המושבי הממוצע ואף משתווים לעיתים לסדרי גודל של קיבוץ.
את היתרונות הללו אבקש לשייך בעיקר לתחום "ביטחון המזון", נושא הנמצא לא מעט לאחרונה על סדר היום הציבורי הן בשל שינויי האקלים, הן בשל התפרצות הקורונה ולאחרונה אף בשל הרפורמה בחקלאות שיש האומרים כי תוביל לאבדן מוחלט של בטחון המזון במדינת ישראל.

הגדרת בטחון המזון
ראשית אפתח בהגדרה של "בטחון מזון". בטחון מזון הוגדר בפסגת המזון העולמית ברומא, 1996 "כמצב שבו לכל האנשים, כל הזמן, יש נגישות סבירה, פיזית וכלכלית, לכמות מספקת של מזון בריא ומזין, אשר מתאים להעדפותיהם ולצורכיהם התזונתיים והתרבותיים ומאפשר חיים פעילים ובריאים". לשם כך אנו נדרשים לוודא כי לא די בכך שיש מזון, עלינו לדאוג כי הוא יהיה נגיש הן פיסית והן כלכלית (משמע שלציבור תהיה האפשרות הכלכלית לרכוש אותו). כמו כן יש לוודא שהמזון בריא ומזין וכי הוא קיים בכמות מספקת.
רובם המכריע של הבוחנים את היתרון לגודל עושים זאת דרך הפריזמה הכלכלית או במילים אחרות – מהו הרווח הכלכלי הישיר הנוצר מהגדלת מספר היחידות המיוצרות "תחת קורת גג אחת". זאת עושים על ידי בחינת העלות השולית היא העלות הנוספת בייצור יחידת מוצר נוספת. במקרה שלי אני מעוניין לבחון את היתרון לגודל או את החיסרון לגודל כפי שאציג כאן, מנקודת המבט של הביטחון התזונתי בהתבסס על מאפייני מדינת ישראל ובהתייחס לכלל ענפי החקלאות השונים, לאו דווקא חלב.

התועלת במשק קטן
ראשית, אתייחס לתועלות החקלאות הישראלית בראי המשק הקטן שכן לתפיסתי לחקלאות  הישראלית יכולת לקדם ערכים חשובים מאוד שאינם בהכרח ניתנים לכימות בשקלים לדוגמא  העובדה שמשקים קטנים רבים פרוסים בגליל ובגולן, בנגב ובערבה מאפשרת לייצר פריסת  התיישבות רחבה והפחתת העומס במרכז הארץ. כמו כן פריסה זו מסייעת למדינה בתפיסת שטחים דווקא באזורים בהם הזנחתם תוביל לתפיסתם על ידי גורמים לא רצויים והדבר מקבל  משנה תוקף כאשר מחקרים שונים (The Multiple Functions and Benefits of Small Farm Agriculture In the Context of Global Trade Negotiations By Peter M. Rosset, Ph.D.
September 1999 ) הראו כי משקים קטנים נוטים לעבור בירושה מאב לבן והדבר מייצר זיקה  גדולה לקרקע, יכולת שרידות ושמירה על השטחים לאורך דורות ארוכים. המשקים הקטנים מהווים "מנוע כלכלי מקומי" שכן לדוגמא רפת קטנה במושב מעניקה תעסוקה למספר רב של  בעלי מקצוע באזור כדוגמת הווטרינר, המזריע, עובדי מרכזי המזון, מכונאים, חשמלאים ועוד. יצירת מקורות תעסוקה בפריפריה הן אינם דבר של מה בכך למרות על אף ההתפתחות  המרשימה של התקשורת המעניקה יכולת עבודה "מרחוק", עדיין אנו נתקלים במקומות רבים  בפריפריה שחסם מרכזי בהתפתחותן הוא היעדר תעסוקה. אם עד כה ייחסנו חשיבות רבה  דווקא למשקים הקטנים בפריפריה, אציין כי גם במרכז הארץ על אף הנסיקה בערך הקרקע,  קיימת מבחינתי חשיבות רבה לקיומם של המשקים החקלאיים והדבר מקבל ביטוי ביכולת לייצר ריאות ירוקות דווקא בריכוזי אוכלוסין תוך שמירה על אוויר נקי לטובת התושבים בעיר הסמוכה  שהגיעו בהמוניהם לטייל בשטחי החקלאות בתקופת הקורונה עת ברחו ממרכזי הערים הומי האדם.

מזון, ייבוא והגודל..
בהתייחס למגמות עולמיות עלינו לזכור כי קיימים גורמים מגבילים כגון קרקעות שהולכות  ומתמעטות ומים שעל אף מפעלי ההתפלה עדיין מצויים במחסור. במקביל משבר האקלים מאתגר את החקלאים, מייצר מזג אוויר קיצוני המקשה על הגידולים ומגדיל את מספר האירועים  המהווים סכנה ממשית לחקלאות (חמסין ממושך, קרה קיצונית ומשקעים רבים בפרקי זמן  קצרים) כל אלו יחד נמצא בשילוב עם עלייה מתמשכת בגודל האוכלוסייה מהווים סכנה ממשית לביטחון המזון של חלקים גדולים בעולם ובהם גם מדינת ישראל שכן חלק גדול מהמזון מיובא,  ובעת משבר יאלצו מדינות רבות לסגור שעריהן לייצוא מה שיותיר את מדינת ישראל ללא יכולת להבטיח לתושביה מזון איכותי בכמות מספקת וככל שמדינת ישראל תפקיר את החקלאות  ותעדיף פתרון של "מיקור חוץ" היא תאבד את היכולת שלה לחזור ולייצר מזון בעת  משבר. יתרונותיו של המשק הקטן על פני המשק הגדול הינם רבים ובאים לידי ביטוי בכך שהסקטור המושבי מחזיק ב כ 30% משטחי החקלאות במדינת ישראל ומייצר 72% מהירקות בבתי גידול (תחת כיסוי). כמו כן ב – 42% מגידולי ההדרים אך רק ב 24% מגידולי השדה. מנתונים אלו אנו למדים שחלק ניכר מהמשקים החקלאיים בסקטור המושבי העוסקים בצומח, עושים זאת בבתי  גידול כגון חממות, בתי רשת וכדומה.

חיסכון בתשומות, אינטנסיביות ונטרול השפעות מזג אוויר
גידול בבתי גידול מאופיין בדיוק מירבי שיש בו לחסוך במים, בקרקע, בדשנים ובשאר תשומות  ואף לייצר ללא הפסקה לאורך כל השנה באמצעות חיטויי קרקע \ גידול בדליים וכדומה מה  שמעניק יכולת לפעול בצורה אינטנסיבית שמייצרת לבית הגידול תפוקה של בין פי 2 לפי 10  תוצרת לדונם בהשוואה לשטח הפתוח (שם). כמו כן היכולת של בתי הגידול למזער את השפעת  מזג האוויר טומן בחובו יתרון משמעותי על פני השטחים הפתוחים והוא היכולת לשמור על זמינות התוצרת ולייצר מגוון רחב של מוצרים לאורך כל השנה כך שניתן לספק כמעט בכל עונות השנה  את כל הירקות בעלי ערך תזונתי הכרחי התואמים את מדינת ישראל מבחינת תרבות המזון  המקומית.

סניטציה
בהתייחס לנושא הסניטציה, אטען כי בתי הגידול מאופיינים ביכולת סניטציה גבוהה בהשוואה  לשטחים פתוחים כך שבתקופות בהן חלילה נכנס מזיק, היכולת למנוע ממנו להגיע לבתי הגידול  הינה גדולה יותר ואף קיימת יכולת לעצור התפשטותו מבלי שיחסל את כל הגידולים. בהתייחס  לענפי בע"ח הדבר מקבל חשיבות רבה לא פחות ביכולת למנוע התפשטות מחלות מדבקות כגון  שפעת העופות, פה וטלפיים, ברוצלוזיס ועוד שהפגיעה שלהן רבה יותר ככל שהמשק הנדבק גדול יותר. במקרים בהם ריכוז גדול של ענף אחד בידי מספר מצומצם של מגדלים במדינות כמו  ישראל, יכול להשפיע הדבר על היכולת לספק מוצרי מזון מה שפוגע בביטחון המזון.

מניעת מונופולים
קיומם של משקים קטנים רבים מסייעת בשמירה על התחרות ובמניעת מונופולים כמו כן מסייעים הם בשמירה על יציבות בכמויות המיוצרות ומניעת מחסור שכן בהנחה וקיימים בשוק שניים שלושה "שחקנים" מרכזיים בגידול מסוים המהווים 100% של ההיצע, קיימת סכנה שברגע שבו  אחד מהם יחליט משיקוליו שלו לחדול מייצור המוצר המסוים, מייד יורגש מחסור בשוק שיזניק את מחיר המוצר ויפגע בזמינותו וביכולת לרכוש אותו בשל העלויות הגבוהות.

גמישות ויכולת תמרון
במשקים קטנים קיימת גמישות גבוהה ויכולת תמרון בהתאם שכן בשל מאפייניהם, ניתן בצורה  פשוטה יותר יחסית לשנות סוגי גידול ולהתאים את הצורך של השוק באותה התקופה. רוב הגידולים הינם גידולים הדורשים תנאים ומיכון דומה (מערכות השקייה, דישון וכו') והמון ידיים  עובדות מה שמאפשר יכולת תמרון גבוהה. כמו כן במשק קטן הבעלים הוא לרוב אחד בהשוואה  לקיבוץ שם יש מועצת מנהלים, דירקטוריון וכדומה כך שהחלטות יכולות להתקבל בעניין של דקות ולא נדרשים תהליכים מורכבים שאורכים זמן. על אף כל היתרונות הללו, אין ספק כי גם למשק  קטן יש גודל מינימום שפחות ממנו לא ניתן להתקיים בתנאי תחרות ובהתייחס לעלויות הקבועות הקיימות ממילא. יחד עם זאת בשנים האחרונות אנו רואים כי גם למשקים גדולים קיימות נקודות בהן הם הופכים לפחות יעילים והגודל הופך להיות לנטל. קל וחומר כאשר המדובר בענפי בע"ח  שכן היום במדינת ישראל, בענף החלב לדוגמא, המשק המושבי צמצם חלק ניכר מהפער שהיה בינו לבין המשק הקיבוצי וישנן רפתות לא מעטות שמצליחות להגיע למצב שבו הרווח שלהן  לליטר משווק דומה לרווח של רפת קיבוצית טובה. אני צופה כי משקים רבים יתכנסו לכדי סדרי גודל בינוניים שיאפשרו להם לנצל חלק מהיתרונות לגודל ובד בבד לשמר לעצמם חלק  מהיתרונות של המשק המשפחתי הקטן.

צומת דרכים
החקלאות הישראלית נמצאת בצומת דרכים מרכזית והרפורמה בחקלאות מאיימת בצורה  משמעותית על קיומה ועל אופי הגידולים בה. אובדן מקומה של החקלאות כאתוס לאומי ויוקר המחיה הגואה מעמיד את הצורך בהתייעלות בראש סדר העדיפויות של כל חקלאי. בהתייחס  לכלל היתרונות של המשק הקטן ומבלי להתעלם מהיתרונות לגודל, לעניות דעתי אחד הפתרונות הטובים טמון ביכולת לפעול באמצעות קואופרטיבים. בעזרת קואופרטיב ניתן לממש את  היתרונות לגודל לדוגמא רכישה מרוכזת, שיווק משותף וכדומה וזאת בזמן שכל אחד מגדל לעצמו במשקו את התוצרת כפי שהיה עושה אלמלא היה מאוגד תחת קואופרטיב ונהנה מהיתרון  "לקוטן". כמובן שאני לא שוכח לרגע את ניסיון העבר העגום ומשבר האמון של החקלאים המושביים שחלקם אף שילם בחייו בשל כשלון הקואופרטיב אך לטכנולוגיה הקיימת היום יש  יכולת לגשר על הפערים הללו ולסייע בבניית מערכת אמון מחודשת בין החברים, כזו שתוביל את החקלאות הישראלית למקום בו היא ראויה להיות.