כמה חלב יצרנו היום רכיבים בחלב משק הבקר והחלב מהשולחן של ליאור שמחה המחירים שלנו תבל תמיכת נעה זום ענפי

אמילי די קפואה מנהלת רפת כרמיה "המדינה חייבת להפסיק לירות לחקלאות ברגליים"

חברי קיבוץ כרמיה מודים למלאכים ששמרו עליהם באותה שבת השחורה, הקיבוץ עם המזל הכי גדול בעולם, אומרת אמילי די קפואה, מנהלת הרפת וממשיכה "המחבלים שהיו אמורים להגיע אלינו, נעצרו בזיקים וביד מרדכי". הרפת המשיכה לפעול, ירדו לשתי חליבות, אמנם היו פגיעות של טילים, אבל מה זה לעומת הקיבוצים האחרים, אומרת לנו אמילי. עוד סיפור מעוטף עזה, מלא הפתעות ורפת אחת המנוהלת על ידי נשים

אמילי משמאל ורחל, אם וביתה הבת מנהלת האם מס,
אמילי משמאל ורחל, אם וביתה הבת מנהלת האם מס,

את הרפת בקיבוץ כרמיה מנהלת אמילי די קפואה 38 כבר למעלה משנה וחצי. אמילי עובדת ברפת כ- 12 שנים ועבדה במגוון תפקידים במהלך השנים. אך הסיפור המעניין של אמילי מתחיל כשהיא בת 6 ועלתה לארץ מבלגיה ביחד עם אמא רחל. לאחר שנה במרכז קליטה בבאר שבע הגיעו השתיים לקיבוץ כרמיה ומאז הם שם, בקיבוץ בנגב המערבי, פעם קראו לזה ציונות אמיתית. כשהגיעו לקיבוץ, התבקשה האם לעבוד בחינוך אך היא התעקשה לעבוד רק ברפת. מאז עברו שנים, האם יצאה ללימודי הנדסת בניין ועבדה במקצועה. אך כשהבת אמילי מונתה למנהלת הרפת בקיבוץ, ביקשה האם לחזור ולעבוד ברפת, יחד עם ביתה וכיום הבת מנהלת והאמא מס' 2 ואם זה לא סיפור, תגידו לי מה כן. אך זה לא הסוף, ברפת מועסקת גם עינת וירסקי, חברת קיבוץ, העובדת שנים רבות ברפת ואחראית מרכז מזון וחלוקת מזון. יש עובדת נוספת, מלכה רואס, האחראית יונקיה במשך שנים רבות. אם תרצו, רפת של נשים המחוזקות ב -2 תאילנדים וסברי מהעיר רהט.

מזל של כרמיה
רפת כרמיה נחלבה במהלך כל המלחמה, למרות שמיום ראשון שלאחר השבת השחורה ירדה הרפת ל 2- חליבות ובתחילת דצמבר שבו ל- 3 חליבות ביום. הסיפור של כרמיה הוא סיפור על מזל גדול, אמילי: "הקיבוץ שלנו הוא עם המזל הכי גדול בעולם, המחבלים שהיו אמורים להגיע אלינו, עצרו בזיקים וביד מרדכי. הקיבוץ לא נפגע, ומחבלים לא הגיעו לכרמיה, אמנם היו פגיעות של טילים ברפת, נהרגו כמה עגלות וכמה נפצעו וחיכינו לווטרינר כשבוע שיבוא להרדים אותם. אך אני מרגישה בת מזל, לעומת הקיבוצים האחרים שחוו זוועות, הרג וחטופים".

אז איפה תפסה אותך המלחמה?
"בשישי בלילה ישנתי מחוץ לקיבוץ, התעוררתי לאזעקות ובעצם מהרגע הזה מנסה לתקשר עם העובדים ללא הצלחה. ומתחילה לקבל הודעות מהעובדים הקמבודים הכותבים לי שהם לא רוצים למות. בשלב הזה אני מבינה שאני צריכה להגיעה אל הרפת ולמזלי הרב נעצרתי במחסום משטרתי, כי אם הייתי ממשיכה הלאה בנסיעה, בטח הייתי נרצחת. בזמן הזה נופלים קסאמים בכל האזור ממש קרוב אלי. מאחר ולא יכולתי להגיעה אל הרפת, נתיב לדרר, היועץ המקצועי של הרפת, המתגורר בקיבוץ, לקח על עצמו לתפעל את השבת השחורה ולא עזב אותי במשך שבועיים גם תחת ירי. ביום ראשון הגעתי לרפת על הבוקר, ישר למגורי העובדים הזרים שהסתגרו בחדרם לאחר שצפו בסרטונים. ביום ראשון ירדנו ל- 2 חליבות, מפנים את הקיבוץ ואף אחד לא בא לרוקן חלב. ביום רביעי נגמר לנו המקום במיכלים ואז שפכנו את כל החלב. בעצם נשארנו בקיבוץ רק חברי כיתת כוננות, 3 הרפתניות ו- 2 תאילנדים וסטודנט מגאנה".

איך עברו הימים?
"עברו ימים לא פשוטים בכלל, ירי כמעט רצוף לאורך כל היום דבר שאינו מאפשר לסיים חליבה, אך עברנו גם את זה. מה שהיה באמת מפחיד בשבוע הראשון, זה הניסיונות חדירה מהים. לשמוע ירי של נשק קל קרוב אליך, היה לא פשוט, בסוף החלטנו לישון בחמ"ל עם חברי כיתת הכוננות. אני יכולה לומר שאני מאוד שמחה שיש כאן כיתת כוננות, בלעדיהם לא הייתי מוכנה להישאר כאן בקיבוץ ולהמשיך לעבוד וזאת למרות שיש כאן צבא, על חברי כיתת הכוננות אני הכי סומכת". צוחקת אמילי.

איך אך מסכמת את האירוע נכון לעכשיו?
"זה תסריט אימים, פשוט בלתי נתפס שנכנסו מחבלים למדינת ישראל ורצחו, אנסו, חטפו, בזזו. אני מאוד מאוכזבת, כי היו המון סימנים, שומעים את חברי נתיב העשרה הצועקים כבר שנה כי בונים להם עמדת חמאס. את חברי קיבוץ ארז, השומעים חפירות וקציני הצבא מנפנפים אותם. תשמע, הייתי תצפיתנית בנחל עוז בהתנתקות וממש הופתעתי שלא מקשיבים להם, לי היה קשר ישיר עם המפקדים, היית יכול לדבר עם המג"ד של הגדוד, אני כתצפיתנית הרגשתי שיש לי כוח ואני מבינה כי התצפיתניות שנטבחו, פשוט לא הקשיבו להן. אנחנו היינו עם נשק, איך השאירו אותן שם ככה ללא נשק, מופקרות, לא היה להן סיכוי, זה נורא, פשוט נורא, לא יכולה לדמיין את מה שעבר על החיילות שם. היינו תמיד כל כך בטוחים בצבא, סומכים עליו ופתאום זה קורה. ולכן, הכי חשוב, יש למדינה חובה מוסרית להחזיר מיד את כל החטופים, זה המעט שאנחנו יכולים לעשות".

חליבות תחת מטחי רקטות. רפת כרמיה
חליבות תחת מטחי רקטות. רפת כרמיה

קהילת כרמיה תחזור לקיבוץ?
אני באמת לא יודעת, זה לא תלוי בנו, אנחנו לא נחזור לקסאמים ולטפטופים של מטחי טילים, אין יותר הכלה של המצב שהיה. אני מוכנה לחיות באזור סכסוך בתנאי אחד, שאני מרגישה שמגינים עלי בכל תנאי כולל צעדים מניעתיים. לא יכול להיות שיקרה דבר כזה, פשוט לא הגיוני. כשאומרים לצבא שמתאמנים על הגדר והם אומרים שזה בסדר "הם רק מתאמנים". זה פשוט מוטרף".

הרפת בפן המקצועי?
"ירדנו מטבע הדברים בכמות החלב בגלל 2 חליבות, עלינו באחוזי השומן חלבון. ניסינו לשמור על העדר כמה שניתן. כרגע לא יודעים בדיוק מה תהיה המכסה בשנה הבאה, אך היא כנראה תהיה גדולה, כך שאני לא יכולה להרשות לעצמי למכור פרות. מבחינתנו חזרנו לשגרה מלאה בכל מה שקשור לרפת, לעבודה ולממשקים השונים".

לסיום?
"כן, יש לי שני דברים חשובים לומר בשעה הזו, המדינה חייבת להחזיר את כל החטופים, את כולם, מיד, כי זו האחריות שלהם והם האשמים בכל מה שקה. דבר נוסף, הגיע הזמן שהממשלה תבין את חשיבות החקלאות, ההיאחזות בקרקע, ביטחון המזון ותפסיק לירות לחקלאות ברגלים, כי מעבר לכך שזו הפרנסה שלנו, לדעתי כולם כבר הבינו, כי מדינה המסתמכת על יבוא מזון, בטח ירקות, פירות ומוצרי חלב, היא מדינה מקולקלת ואם מדברים על יוקר מחיה, לא ראיתי שהיבוא הוריד את המחירים, בשום תחום במזון".

אדי פולונסקי: "אנחנו לא מרגישים שיש כאן מדינה"

לא קל להקשיב לאדי פולונסקי, האיש החייכן, האופטימי, מנהל רפת אור הנר, הרפתן הצעיר לנצח, פטריוט ציוני אמיתי, חבר בעשרות וועדות, הנהלות ומועצות הקשורות לענף החלב. אך מאז ה 7- לאוקטובר, אדי פולונסקי אחר, זועם, כועס, כואב, עצוב. בדבריו הוא מצייר תמונת מצב קשה, בלתי אפשרית כמעט, על קונספירציה מטורפת. פולונסקי "אני מאלה החושבים כי מישהו תכנן את כל האירוע וניצל הזדמנות לקחת את הצבא מכאן. בגדו בנו". מאז השבת השחורה הוא שתק, עכשיו הוא מדבר ועוד איך מדבר. אם תרצו, כתב אישום קשה נגד ממשלת ישראל צה"ל

 

פשוט הפקירו ובגדו בנו. פולונסקי
פשוט הפקירו ובגדו בנו. פולונסקי

תראה, אומר אדי פולונסקי "כל הסמלים שלמענם אנחנו כאן, ציונות, חקלאות, נגב, פתאום הכל נפל לרצפה, התפוגג. לדברים האלה כבר אין ערך, אין מדינה, אנחנו לא מרגישים שיש מדינה". הקיבוץ שלו, אור הנר, פונה לירושלים, תל אביב ועוד מקומות, אך אדי פולונסקי לא עזב את אור הנר, אף לא לדקה למרות היותו שטח צבאי סגור. פעמים רבות ראיינתי את אדי, מעולם הוא לא נשמע כך "אתה יודע מה ההבדל ביני לבינך, 40 דקות מרחק נסיעה, התכנון של החמאס היה עד כדי כך מדויק, כולל פנקסים עם תמונות של אנשים רלוונטיים בכל יישוב. המחבלים הופתעו מהקלות שבה הם הגיעו עד צומת עד הלום, הם פשוט לא האמינו, לא היתה שום מניעה שיגיעו אליך או לבת שלי ברמת השרון".

לפני הכל, איך אתה?
"איך אני, לא יודע, עכשיו אולי קצת יותר טוב, היו ימים לא קלים, ימים עצובים, קשים, הרוגים, נחטפים, חברים טובים שהלכו. גם מבחינת הטיפול במשק, הכל ביחד. עכשיו טיפה אולי יותר טוב, בהתחשב בחודשיים האחרונים, למרות ששום דבר עוד לא נגמר, לי קשה מאוד לראות את הטוב. אבל אתה יודע, כל אחד והסיפור שלו ומתנהל אחרת לפי האופי שלו. אבל הימים ימים קשים ביותר".

יש אנשים העוטפים אתכם, מתנדבים, יש קצת אור בחושך?
"תראה נעשים כאן דברים מופלאים, ההתאחדות שלנו, ליאור, מועצת החלב, חברת תנובה, גם במשרד החקלאות, עם כל הביקורת שיש, נעשו ועושים דברים ראויים. ההתגייסות של יורם שפירר ששכל את בנו, פרץ שורק, הרצון לעזור. הענף שלנו דאג שלא נרגיש לבד. אבל זה לצערי טיפה בים. אגיד לך משהו, נגמרה לנו הסבלנות לאורחים הבאים להצטלם ולעשות וי על ביקור בעוטף ולעשות קמפיין על הגב שלנו. יש קבוצה חזקה מאוד של אזרחים אכפתיים, ללא שיוך כל שהוא, המתנדבים, באים לתת כתף ומתגייסים ומתנדבים למעננו. אנשים המראים לנו שדברים היו יכולים להיות אחרת וזה אפילו עוד יותר כואב שבעצם יכול היה להיות כאן אחרת. אבל זו לא המדינה, יש לנו חרא של מדינה עם אזרחים נפלאים, אנחנו עוד נצטרך להילחם המון על המקום שלנו כאן. בגלל הסיטואציה כרגע, מדברים יותר בלחש, אך שלא תטעה, הפילוג בינינו קיים, עכשיו בשקט, אבל הוא יתפרץ. אותו דבר בנושא החיילים, יש לנו צבא נהדר, חיילים מצוינים, המוכנים להקריב את עצמם למען התושבים, אבל יש לנו ממשלה חרא וזה שני דברים שונים לגמרי".

אז מה בעצם קרה, לשיטתך?
"תראה, לחשוב שעכשיו הדברים עובדים זו חוכמה קטנה, כרגע בכל ישוב יש חיילים השומרים על הקיבוצים והישובים, אבל הם לא בעצם שומרים. זאת אומרת, מה שהיה זה מה שיהיה, שום דבר לא חדש. הקודקודים עדיין לא הפנימו את המצב החדש, זה פשוט מדהים. אני מאלה שחושבים, כי מישהו החליט שם למעלה, לא להיות כאן. אני חושב שמישהו לקח יוזמה, שקל איפה אנחנו נמצאים, לפני ה 7- לאוקטובר שהיינו במצב של מלחמת אחים ואז התקבלה ההחלטה ומישהו ניצל את ההזדמנות לקחת את הצבא מכאן. אני רוצה להזכיר לך כי משנת 2016 ידענו שהחמאס מתכנן את האירוע הזה, אנחנו בכיתת כוננות מתרגלים 'צבא שמים', כבר כמעט עשור, זו פקודת חדירה של מחבלים לתוך הישוב ותפיסת בית עם בני ערובה. אז לדעתי מישהו למעלה החליט פשוט להקריב קיבוץ או שניים, שיהיה אירוע שכזה ואז ישראל תחזור להיות
מאוחדת. כי כולם ידעו על התוכניות של החמאס ואף אחד לא עשה כלום".

אתה אומר דברים קשים מאוד?
"זו המציאות, תראה, זוהי האופציה הראשונה, האופציה השניה שזה בעצם הצבא החלש שלנו, שתי האלטרנטיבות קשות. הרי היתה ישיבת חירום בשבת השחורה ב- 04:00 בבוקר, מה קרה מאז, כל ההתנהלות היא על גבול ההתנהלות הפושעת. הרי מישהו נתן את ההוראה לקחת מכאן קרוב ל- 700 חיילים ביום שישי בערב, מישהו החליט להעביר את מרבית הסד"כ מכאן ליהודה ושומרון. נשארו כאן בגזרה כ- 200 חיילות וחיילים כולל התצפיתניות שהיו בלי נשקים בכלל. אני מדבר על הפקרות מוחלטת, אבל יותר גרוע, בכוונה תחילה.
הרגיעו אותנו בחצי זלזול, "הכל טוב, תפסיקו לפחד". בגדו בנו, אין מילה אחרת".

אתה מדבר על קונספירציה, מי עשה את זה?
"לי אין ספק שיש אנשים המסוגלים לעשות את זה, במחשבה כמובן של להציל את המדינה ממלחמת אחים שתקרע אותנו לגזרים. הרי כל הזמן אמרו כולם "רק שביבי לא יעשה לנו מלחמה". לא יכול להיות שכל הפשלות כולם, אחרי כל ההתרעות וכל מה שידעו, לא יכול להיות שלא היינו מוכנים לזה, בטח לא בצורה ובאופן המופקר שחווינו כאן. בדיוק שלא יכול להיות שהיום מתעסקים עם גזרת הצפון בדיוק כמו שהתעסקו כאן, ביהירות, בזלזול, בחוסר טיפול בתושבים, כאילו אף אחד לא למד כלום. הושפלנו פעמיים, פעם בשבת השחורה ואלמלא ארה"ב השומרת עלינו, כבר לא היינו כאן ואנחנו ממשיכים לשחק ב'מדינה עצמאית ודמוקרטית', אנחנו לא עצמאים ולא דמוקרטים".

פולונסקי "ועדיין שום דבר לא השתנה"
צריך זמן לעכל את דבריו של אדי פולונסקי, אך דבריו הבאים ממקום עמוק של כאב ותחושת הפקרה מוחלטת והעצוב הוא שתחושה זו נמשכת גם עכשיו, כמעט 3 חודשים מאז אותה שבת השחורה, שבת שבה השתנו לעד, חייהם של עשרות אלפי תושבים, משפחות, קהילות, קיבוצים ויישובים בעוטף עזה. והגרוע מכל, עדיין לא רואים את הסוף, או בעצם את ההתחלה החדשה. אך מה שמכעיס את פולונסקי יותר מהכל, זו התחושה שבעצם כלום לא השתנה "אתן לך דוגמא מייצגת, חברת החשמל הודיעה שבשלושת החודשים אוקטובר, נובמבר דצמבר, לא יגבו חשבונות חשמל מהבתים שלנו. אבל רגע, הרי אנחנו בכלל לא בבתים אז מה עשיתם בכל זה. סתם פרסום חינם. וככה הכל עובד בממשלה, הנה עבר התקציב הנורא הזה ושום דבר לא השתנה, הוויכוחים עם מס רכוש, בירוקרטיה בלתי נסבלת אל מול ממסד אטום לגמרי, זה פשוט
איום ונורא. היינו תמימים וחשבנו שמעכשיו, הכל יתנהלו אחרת, יתנהגו אחרת, אבל כלום, היתה לנו ציפיה שהתייחסו אחרת, אבל שום דבר לא השתנה, שוב מפקירים אותנו ושוב התאכזבנו".

אור בקצה המנהרה?
"תראה, בן אדם צריך להאמין במשהו, יש כאלה המאמינים באלוהים, אני האמנתי במדינה שלנו, בצבא, מאז השבת השחורה, אני לא מאמין באף אחד. הצבא שלנו ימשיך להתנהל ביהירות גם אחרי המלחמה, כל פוליטיקאי שהיה בתפקיד בכיר, בטחוני בממשלה ב- 20 שנים האחרונות, הוא פושע וצריך ללכת הביתה, כולם שקרנים, כולם בגדו בנו, כולל הרמטכ"לים, גם הם בגדו בנו".

ובכלל לא שאלתי על הרפת?
"הרפת בסדר, המשכנו לחלוב 3 פעמים ביום, רק ביום אחד, לא היו הזרעות, אנחנו עובדים עם 4 אנשים בשכר, כמובן גם עם הבן שלי יניב שנמצא גם בכיתת הכוננות. אני צריך להמשיך לעבוד ולו רק בכדי לכבד את מי שנהרג, את יפתח וראובן. אם יכולתי לקחת את כל החבילה המשפחתית שלי, הילדים, הנכדים וללכת לכל מקום בעולם הייתי עושה את זה. המדינה הזאת בגדה בנו, לא רק בי, גם בך".

ליאור שמחה: "חשיבות החקלאות כמנוף כלכלי"

במציאות אחרת, שנת 2023 היתה יכולה להיזכר כשנה טובה בסה"כ ליצרני החלב וזאת למרות תנאי הפתיחה הכמעט בלתי אפשריים ואל מול ממשלה לא ממש ידידותית. אך אז הגיע ה 7- באוקטובר, טרפה את כל הקלפים ושינתה לחלוטין את המציאות וכן, גם אותנו, לנצח. ליאור שמחה, מנכ"ל התאחדות יצרני החלב שגרף מחמאות רבות על תפקודו מאז אותה שבת שחורה, חורש את הארץ והפך לאחד מהדוברים הקולניים של ענף החלב, כמו החקלאות כולה. זה לא הזמן לסיכומים, אומר לנו שמחה, כשהוא נמצא בשיאו של קמפיין לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית "אני מצפה מממשלת ישראל לעמוד בהתחייבויות שלה אל מול יישובי עוטף עזה וצפון הארץ"

גבים, כפר עזה, ניר עוז, ניר יצחק, יכיני, סופה, חולית, עלומים, זיקים, כיסופים, יד מרדכי, אור הנר, סעד, עין השלושה, כרמיה, ארז, זו רשימת הקיבוצים בהן פועלות רפתות עוטף עזה ושחלקן הגדול נפגע ברמה כזו או אחרת, אך כל רפתנית ורפתן, הכירו, איבדו, בן משפחה, חבר ואת זה מבקש שמחה שיזכרו כולם, בעיקר חברי הממשלה. התאחדות יצרני החלב היתה אולי הראשונה שהבינה את גודל האירוע וחומרתו. כבר ביום ראשון ה 8- לאוקטובר הוקם חמ"ל בהתאחדות ומטה לגיוס מתנדבים שהחל לפעול, 'אחים לרפת' הפך למילה נרדפת להתנדבות, עזרה הדדית, תרומה לקהילה. שמחה "השנה שחלפה היתה השנה הקשה בתולדות המפעל הציוני, אנחנו לא במקום של סיכומים, זה לא הזמן, אך כן אפשר לומר כי התאחדות יצרני החלב, פעלה ופועלת במתכונת מיוחדת מאז אותו יום ארור באוקטובר. גייסנו מאות מתנדבים ואנשי מקצוע שהחלו מיידית לעבוד מול הרפתות שנפגעו, תיאום מול צה"ל, המחלבות, משאיות חלב ומזון". פעולות אלה של ההתאחדות, מנעו ללא ספק, פגיעה קשה הרבה יותר ברפתות העוטף ועל כך מעידים כל רפתני העוטף ומנהלי הרפתות. שמחה: "מה שקרה ב 7- לאוקטובר ייזכר לעד כאירוע הדרמטי, טראגי והקשה ביותר מאז קום המדינה ובכלל. קשה לתאר את מה שראיתי שם ויקח עוד זמן רב לעכל את גודל הטרגדיה. אך אני מאמין בחוזקן של הקהילות בעוטף וכעת המדינה, הממשלה חייבת להירתם כולה, במלוא כוחה, בכדי לבנות מההריסות את כל קיבוצי העוטף שנפגעו".

שמחה "מאמין גדול בשותפות וביחד"
3 חודשים עברו מאז אותה שבת שחורה, הלחימה בעזה נמשכת, כמו גם בצפון וליאור שמחה, מגיע לכל הרפתות שבקו האש. שמחה "כגודל האובן והכאב, כך הנחישות שלנו והדבקות במטרה. כעת שיקום העוטף וקיבוציו, נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו ואני מאוד מקווה כי ממשלת ישראל תתעשת כמה שיותר מהר ותבין סוף סוף את גודל האירוע והשעה. לצד ענף החלב החזק, הנמצא בשלבי התאוששות הרי שאין לי ספק כי המלחמה שנכפתה עלינו הוכיחה שוב, למי שהיה זקוק להוכחה, על חשיבותה של החקלאות ותרומתה הרבה לביטחון ישראל, כמו גם לכלכלה המקומית. ושוב ראינו את רוח ההתנדבות של עם ישראל, את החוזק המנטלי וההתגייסות למען הקהילות שלנו בעוטף, בצפון ובכלל. יש לנו אתגרים גדולים לפנינו, אך אני בטוח כי נצליח לעבור אותם ביחד ובהצלחה. מאז תחילת המלחמה, זוכה החקלאות הישראלית לסוג של עדנה, הישראלים מאמינים ורוצים לקנות רק כחול לבן". באשר ליבוא אומר שמחה: "כל סיפור היבוא הוא עניין של יבואנים וטייקונים, אין לזה שום קשר ליוקר המחיה או לירידת מחירים לצרכן הישראלי. ראינו מה קרה בענפים שקרסו אל מול גלי היבוא, אנשים אבדו את פרנסתם, ענפי חקלאות נעלמו והמחירים לא ירדו, נהפוך הוא. זה הזמן של ממשלת ישראל להכין תוכנית אב לחקלאות הישראלית, להשקיע בטכנולוגיה ולהבין כי במציאות המזרח תיכונית, העולמית, אנחנו חייבים לשלוט, לגדל ולהיות עצמאיים, בכל הקשור למזון אותו אנו צורכים".

ליאור הנמצא בשיאו של קמפיין בחירות לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית אומר לנו "עוד יהיה לנו זמן לסיכומים, כעת אנחנו צריכים לזוז קדימה, בכל הכוח. שמחה, הזוכה לתמיכה רבה אומר לסיום "התנועה הקיבוצית חייבת דרך חדשה ואני בטוח כי ביחד נוביל את התנועה המפוארת הזו קדימה, לעתיד טוב יותר, אל מול מציאות מורכבת ולא פשוטה. ובהזדמנות זו אני מבקש לאחל שנה אזרחית הרבה יותר טובה מזו שהסתיימה, לכל הרפתנים שלנו, מהדרום ועד הצפון ולכל אנשי ענף החלב הממשיכים להוות דוגמא לענף חקלאי מצליח ומצוין. ביחד ננצח".

קורס שנתי ליסודות רפת החלב 2024 – החלה הרשמה!

קורס שנתי ליסודות רפת החלב 2024 – החלה הרשמה!
מועד פתיחה: מרץ 2024

קורס להקניית ידע בסיסי בתחומי הרפת השונים והעשרה של עובדים ברפת החלב בנושאים אקטואליים ומגמות עתידיות בענף הרפת.
מתאים למנהלי רפתות, לרפתנים, לרכזי התארגנויות, למנהלי מרכזי מזון, לרופאים וטרינריים, למדריכים, לאנשי חברות המוכרות תשומות לענף, המעוניינים לבסס ולהרחיב את הידע שלהם בענף.
הקורס יתקיים באוניברסיטה העברית, בקמפוס הפקולטה לחקלאות ברחובות.
אחת לשבוע בימי שני בין השעות 14:00-19:00.
רצ"ב קול קורא וטופס הרשמה.
לפרטים והרשמה: סיגל גולדנר – מייל: sigalg@savion.huji.ac.il , טל': 08-9489709
אתר: https://hutz.agri.huji.ac.il/dairyfarm

נשמח לראות אתכם, אנשים מארגונכם בין משתתפי הקורס.

בברכה,
סיגל

שלום רב! קורס פרקטיקה ניהולית בענפי המשק החקלאי 2024 – החלה הרשמה!

שלום רב!

קורס פרקטיקה ניהולית בענפי המשק החקלאי 2024 – החלה הרשמה!
מועד פתיחה: מרץ 2024

קורס להקניית ידע וכלים מעשיים להתמודדות עם החלטות ניהוליות, מימוניות וארגוניות במשק החקלאי – מתאים למרכזי משק, מנהלי ענפים: מטעים, גד"ש, רפת, לול, צאן וכו'.
הקורס יתקיים באוניברסיטה העברית, בקמפוס הפקולטה לחקלאות ברחובות, במתכונת חדשה – 11 מפגשים בלבד!
אחת לשבוע בימי שני בין השעות 09:00-16:30.
את הקורס ירכז ד"ר גלעד אקסלרד.
(רצ"ב קול קורא, סילבוס וטופס הרשמה.)
לפרטים: סיגל גולדנר – מייל: sigalg@savion.huji.ac.il , טל': 08-9489709
אתר: https://hutz.agri.huji.ac.il/agricultural_management

נשמח לראות אתכם, אנשים מארגונכם בין משתתפי הקורס.

בברכה,
סיגל