מחבר: דויד שליט

למרות שהתקשורת מתעקשת לא לקרוא לנעשה בגבול הצפון מלחמה, הרי שבפועל מתרחשת שם מערכה קשה, מלחמה של ממש, עם עשרות טילי נ"ט, רקטות וחדירות של כטב"מים לשטח ישראל, מדי יום. 15 חיילי צה"ל נהרגו במהלך הקרבות, עוד עשרות פצועים, מאות בתים נפגעו קשה בקיבוצים וישובים צמודי גדר ועשרות אלפי ישראלים פונו מבתיהם מ- 14 קיבוצים וישובים רבים לאורך גבול הצפון, מראש הנקרא ועד כפר גלעדי וקריית שמונה.

 

רפתות בגליל המערבי – מעקב
ב- 2 הרפתות שתושביהם פונו, כפר גלעדי ודפנה ממשיכים לחלוב. בכפר גלעדי ירדו ל- 2 חליבות וברפת דפנה חזרו לקראת סוף דצמבר ל- 3 חליבות ביום. זיו בן ארי, מנהל התארגנות רפתות בצפון: "מדובר ב- 7 רפתות בטווח הקצר ועוד 2 רפתות בטווח הארוך, כפר בלום ועמיר שאינן מפונות אך המצב מורגש היטב". הרפתות פועלות כעת ללא מתנדבים וכוח האדם מורכב מעובדים זרים, חברי קיבוץ ותושבי האזור.

ומה מצב הרפתות?
ברפת דפנה חזרו ל- 3 חליבות כבר לפני כמה ימים, החלב קפץ באיזה 1000 ליטר ובאשר לרפתות בבית הלל, יש ויש, יש מי שקשה לו יותר ויש מי שקשה לו פחות ולא אכנס לשמות. בכל מקרה המצב מאוד מתוח, כי הם כמעט בקו הירי. חשוב לציין כי יש בסיס צבאי ליד בית הלל שחטף 2 פגיעות נ"ט".

כיצד נערכים לעתיד?
"אנחנו נערכים לתרחישים שבהם לא נוכל לספק שם אוכל, כי מדי פעם יש שעות שאין כניסת רכבים, חיים שם בשגרת מלחמה ביום יום, זה כנראה יקח כמה חודשים טובים עד שהתושבים יוכלו לחזור. בגדול, הכל עובד, רק קצת יותר לאט והכל מחייב תכנון, צריך לזכור כי אין שם אוכלוסיה ולפעמים חסר ציוד. כמו כן, מתחילה גם שחיקה בגלל הזמן שעובר והשאלה מה יהיה הלאה, בעתיד, אך אנחנו חייבים להיות אופטימיים". עומרי זלצר מנהל רפת כפר גלעדי, קיבוץ שפונה כבר לפני כחודשיים מתושביו "בגדול השגרה נשמרת, יש 2 תאילנדים שעובדים ועוד 3 חבר'ה צעירים מהקיבוץ שנרתמו למשימה, אנחנו חולבים 2 חליבות ביום, יש מדי פעם יש אזעקה, שומעים היטב את הבומים בלבנון, אבל נכון לעכשיו, אין אירועים דרמטיים וכולנו מחכים שזה ייגמר כבר".

דני בניק, רכז התארגנות הרפתות בגליל המערבי: "עובדים בשגרה מאוד מתוחה"
גם בגליל המערבי מרגישים היטב את המלחמה, יש אזעקות, טילים וצבע אדום. 11 רפתות פועלות בגליל המערבי, 4 רפתות משולשות, עין המפרץ, רגבה, סער ורפת בראשית, 4 רפתות כפולות, אילון, רמת יוחנן, לוחמי הגיטאות ורפת תפן, 3 רפתות בודדות, יסעור, כפר מסריק ואפק. כל הרפתות ביחד, מייצרות כ- 80 מיליון ליטר דני בניק, חבר קיבוץ כפר מסריק, רפתן בפנסיה, רכז ההתארגנות" "אנחנו עובדים וממתינים שכל ה"דבר" הזה יגמר כבר".

ומצב הרפתות והאווירה?
דני בניק "אני הייתי מנהל הרפת בקיבוץ ראש הנקרה בתקופת התקפות הטילים על הארץ, לפני כעשור, כרגע המצב די סטטי ונראה כאילו על פניו שהכל מתנהל כרגיל, אך בעצם שום דבר לא רגיל, בטח בצמודי גדר, באזור שלנו אנחנו די רגועים, עיקר הבעיה בגליל העליון. אנחנו מקווים מאוד שנגיע לסיום של ה"דבר" הזה. כרגע, (סוף דצמבר ר. זלץ) חוץ מרפת אילון שתושביו מפונים, חוץ מהרפתנים שנותרו שם, הרפת מתנהלת כרגיל, כמעט בשגרה. 3 חליבות, מייצרת אוכל במרכז מזון עצמאי, למרות הקושי האובייקטיבי של כינון ישיר מלבנון. זה לא רק הרפתנים המתנהלים כמעט בשגרת עבודה, אלא גם הרופאים, המזריעים וגם מובילי החלב".

ושאר הרפתות?
"כול הרפתות עובדות כרגיל, 3 חליבות, הכל בשגרה, אין שום דבר מיוחד. ניתן לומר שרוב העובדים התאילנדים נותרו, מעט מאוד עזבו. כך שהכל כרגיל. יש כמובן המון מתח, אנחנו נמצאים בעצם במלחמת התשה, אך למזלנו אנו עדיין לא נמצאים במקום של רפתות העוטף, רחוקים משם. יש לנו חמ"ל צפוני, חברים בו, ההתאחדות, משרד החקלאות, שהם בקשר עם הצבא, מתעדכנים על בסיס קבוע ומחכים שהכל ייגמר".

התחושה קשה מאוד, פותח ואומר ראובן אשרניצקי, מנהל הרפת המשותפת של חולית ורעים. אנחנו בטלטלה נוראית, אומר ראובן, עדות נוספת ונדמה כי המילים כבר לא מספרות את הסיפור האמיתי. וכן, תושבי העוטף דורשים תשובות, להבין מה באמת קרה ואיך ולמה הם הופקרו

ראובן אשרניצקי, 68 מתגורר עם אשתו מרים כבר למעלה מ- 33 שנים בקיבוץ רעים, לזוג 4 ילדים ו- 5 נכדים. הבית שלהם הפך תוך יום, לשטח צבאי סגור ולזיכרון נורא וכואב של שעות בלתי נתפסות באותה שבת שחורה. ראובן, 36 שנים רפתן, החל את דרכו בקיבוץ משמר דוד, לאחר 3 שנים עבר הזוג לקיבוץ רעים שם ניהל את הרפת הקיבוצית, יציאה ללימודים בכפר רופין, ניהול רפת בקיבוץ חולית, בשנת 2000 התאחדו רפתות, חולית ורעים. בשנת 2004 ניהל את הרפת המשותפת עד 2013 , אז עבר לעבוד במרכז מזון בקבוצת יבנה ולפני כמה חודשים, חזר ראובן לנהל את הרפת המשותפת.

ראובן: "משתדל לא לצפות בחדשות, אחרת אשתגע"
5 חברי קיבוץ רעים נרצחו במהלך השבת השחורה ועוד שני אורחים ששהו בקיבוץ, בן משק נהרג בקרבות היום הראשון. כמו כן נפגעו בתים רבים, נפגעה שכונת הצעירים. ראובן: "קמנו בשבת בבוקר והתחלנו להכין דברים כי היינו אמורים לטוס לאיטליה לחופשה ואז החל צבע אדום ושמעתי יריות במרחק של כ- 200 מטר מהקיבוץ. נכנסנו לממ"ד והסתגרנו שם, חשבנו שזה לזמן קצר וכל הסיפור יסתיים מהר, היינו תמימים, לא תיארנו לעצמנו את גודל הזוועות. אך מהר מאוד הבנו שזה סיפור אחר ונשארנו בממ"ד מ- 07:00 בבוקר עד בוקר ראשון. הצבא הגיע לקיבוץ בבוקר ובדקו את הבתים ואז קבלנו הנחיה לאסוף ציוד ופינו אותנו לאילת".

איך אתם היום?
"התחושה באופן כללי היא של טלטלה נוראית בחיים, הכל התהפך עלינו, הרצח, העזיבה את הבית, הבת שלי ומשפחתה שרדו את התופת בבארי וההורים של החתן שלנו נרצחו בבארי. הסיפור המפורסם על הבית של פסיה, אז המחותנים שלנו נרצחו שם. אנחנו בחוסר וודאות בכל הבחינות והאירועים של המלחמה מלווים אותנו כל הזמן. תוסיף לזה שאסור לנו לגור בביתנו שזה קשה מאוד ותקבל תמונת מצב קשה ובכלל לא פשוטה. אני עדיין לא מבין מה קרה ואך זה קרה, עם כל תחושת הביטחון, הגדר, התצפיתניות, יש לנו תחושה של אכזבה קשה. הייתי רוצה לדעת איך המחבלים הצליחו להערים עלינו. תחושות קשות ביותר. אני משתדל לא לשמוע יותר מדי חדשות, לא לראות סרטוני טיקטוק ולנסות ולהתמקד בעבודה שלי, אחרת אני אשתגע".

הקיבוץ עדיין שטח צבאי סגור, היכן אתם?
"כן, כל הקיבוץ פונה לאילת וממש בימים אלה יעברו כמעט כל חברי הקיבוץ לשני בניני דירות בדרום ת"א. אני באופן אישי לא אעבור לת"א ואנחנו נשכור בית במושב באזור אשקלון כדי שאהיה קרוב לרפת ואוכל לעבוד ולנהל אותה".

מה מצב הרפת?
"אני חייב לומר כי ביום שהמלחמה פרצה לא הייתי מעורב במה שקורה ברפת, רק חודש אחר כך הייתי אמור להתחיל לנהל את הרפת ולעשות חפיפה. בעצם ברפת היו עובדים שכירים, משפחת אל- זיאדנה, המחבלים נכנסו לרפת בשבת בבוקר ובדיעבד אנחנו יודעים כי חליבת בוקר הסתיימה אך הם תפסו את שני הבנים, הבת של יוסף ואת יוסף עצמו נחטפו לעזה. הבן והבת הצעירים שוחררו בפעימה האחרונה ויוסף והבן הגדול, חמזה נותרו בעזה".

ומצב הרפת מהפן המקצועי?
"הרפת עברה טלטלה מאוד קשה, הפרות לא אכלו ולא נחלבו 5 ימים ומנהל הרפת לפני, דרור ונציג מרעים, מצאו 15 פרות מתות ובהמשך מתו עוד 25 פרות, סה"כ מתו 40 פרות. כעת, בגלל שהפרות לא נחלבו, הרבה פרות התייבשו ופיתחו דלקות עטין קשות, נאלצנו למכור 100 פרות ועד היום גוררים בעיות קשות בתחום בריאות העטין. הצוות הקבוע לא קיים, לפחות נכון לעכשיו ואנחנו עובדים רק עם מתנדבים. זה נכון שאנחנו משפרים תוצאות מקצועיות אך זה הולך לאט. אנחנו עדיין חולבים 2 חליבות ביום, החליבות קשות מאוד, כי צריך לטפל בהמון פרות חולות. אני מאמין שנצטרך לחדש חלק מהעדר, עדיין לא ידוע כמה".

המתנדבים הצילו את הרפת?
"ממש ככה, הם נהדרים, אין לי מילים, אנשים נהדרים הבאים לעזור. יש כאלה עם ניסיון ויש ללא ניסיון אך כל אחד עושה את מה שהוא יכול ועל כך אנחנו מודים. אבל בסוף אנחנו זקוקים לעובדים מקצועיים קבועים, זו הבעיה כרגע, כוח אדם מקצועי ומיומן".

אתה יכול לצפות את העתיד?
"כרגע אני באופן אישי מתמודד עם המון קשיים, אך משתדלים מאוד לעשות את כל המשימות של הרפת, כולל כל הממשקים, אנחנו לא מוותרים על שום דבר. לשמחתי אנחנו מצליחים להכין את האוכל לבד, אך המפעילים של הסלפ בעיקר מתנדבים. מה אגיד לך, אני מקווה לטוב. באופן אישי כל התהליך קשה מאוד מבחינה פיזית וכמות השעות. כמעט כל יום 12 שעות עבודה ואני מקווה שנצא מזה".

בקיבוץ ארז המפונה, מתכננים לעבור ל- 3 חליבות מתי שהוא בחודש ינואר 2024 , יש לציין כי רפת ארז היא אולי הענף הכלכלי החשוב ביותר בקיבוץ הנמצא על גבול עזה. שחר קופרמן מנהל הרפת "למזלנו הרפת לא נפגעה פיזית, לא חדרו אלינו מחבלים, לא לקיבוץ ולא לרפת. הם הגיעו לקיבוץ ממחסום ארז באיחור כנראה ואז כיתת הכוננות שלנו היתה מוכנה אליהם". וכן, האמון בצה"ל ובמדינה נפגע, הסיוט מתמשך אך שחר יחזור לקיבוץ, כמו גם רבים מהקהילה. אנשים מיוחדים יש שם בעוטף, כבר אמרנו

שחר קופרמן, 55 מנהל את רפת ארז משנת 2019 , שחר אלמן ואב ל- 4 ילדים. הרפת בעלת מכסה של 4.2 מיליון ליטר לשנה, כ-400 חולבות. ענף מאוד חשוב בקיבוץ ארז, מענפי החקלאות המובילים. כיום הקיבוץ מפונה, הקהילה נמצאת ברובה במצפה רמון. שחר "בנו מערכות תמיכה לילדים והחליטו להישאר שם, נכון לעכשיו. הקיבוץ פיזית לא נפגע, למעט כמה בתים שניזוקו, אבל זה לא ברמות של בארי, כפר עזה, ניר עוז ואחרים".

האירוע בשבת?
"אני רואה את זה כאירוע מחריד, הסיוט הכי גדול שניתן היה לדמיין. האמון במערכת של הצבא, מודיעין, נפגע קשות. השחצנות הישראלית, של אנחנו הכי טובים, הכי גיבורים ואיפה הם ואיפה אנחנו. ככול שנחשפים לפרטים אנחנו רק יותר מבינים איך הם התכוננו לזה שנים, במקצועיות מפחידה. זו טרגדיה שיהיה לנו מאוד קשה לצאת ממנה. התחושה הכללית היא מאוד קשה. למרות שאנחנו ממש קרובים למחסום ארז ולגבול, אנחנו משום מה, פחות מטווחים אך שומעים חזק את כל קולות המלחמה. למזלנו הרפת לא נפגעה פיזית, לא חדרו אלינו מחבלים, לא לקיבוץ ולא לרפת. הם הגיעו לקיבוץ ממחסום ארז באיחור כנראה ואז כיתת הכוננות שלנו היתה מוכנה אליהם. הצלחנו להדוף את החוליות שניסו להיכנס לקיבוץ, גם עם עזרה מכיתת הכוננות של אור הנר. לצערי נהרג אמיר נעים חבר כיתת הכוננות ונפצעו 3 חבר'ה,
אבל הם כבר משוקמים".

מדברים על לחזור?
"כן, מדברים, בעיקר עכשיו יש דיבור על העניין הזה. בסופו של דבר זו תהיה החלטה אישית של כל אדם או משפחה. אני מאמין שרבים מקהילת ארז יחזרו. אני אחזור, מאוד יפתיע אותי אם משפחות רבות יחליטו שלא לחזור, לפחות זה מה שאני שומע. אנחנו כנראה נחזור אבל זה מאוד תלוי איך תסתיים המלחמה ומה יקרה לאחר מכן".

ומה מצב הרפת?
"בשבת השחורה התחלנו לרדת בקצב החליבות, בזמן האירוע היו כאן תאילנדים, אוכל לא חילקנו כמעט שבוע פלוס, ככה התנהלנו לאורך השבוע הראשון. ואז פנינו למרכז מזון משואות יצחק, שישר נענו ובתיאום הצבא התחלנו להכניס אוכל במשאית אחת ליום. ככה פעלנו בהמשך כשבועיים עד שחזרנו לפקד יחסית רגיל. לאט לאט התחלנו להחזיר את כל הממשקים כולל מערך המזון. 2 תאילנדים עזבו ואחד נשאר ובזמן הקרוב אמורים לחזור, כולל תאילנדים למטעים אז זה יתן קצת יותר מרחב נשימה. כרגע אנחנו מתפקדים בעצימות נמוכה, לא חזרנו לפעילות מלאה. מתכננים לחזור לפעילות כמעט מלאה בתחילת ינואר, שזה אומר 3 חליבות. אנחנו ירדנו בכ- 15 אחוז לנחלבת מאז ה-7 לאוקטובר. בריאות העדר נפגעה אבל לא ברמות דרמטיות, יצאו כמה פרות שנפגעו, בעיקר בגלל מחסור בכוח אדם וחוסר יכולת לטפל גם במובן הרפואי".

רצית להגיד משהו על הרפתנים?
שחר צוחק "כן, למיטב התרשמותי, כקהילת רפתנים בעוטף ובכלל, מדובר באנשים מיוחדים, שורשיים, הנאחזים באדמה וברפת שלהם בכל הכוח. הרפתות בעוטף מניעות חלק גדול מהכלכלה בעוטף, ההיאחזות בקרקע, החקלאות, ההתנדבות. מוריד את הכובע בפני החברים שלי בענף. רפת חייבת להמשיך לייצר וזה דבר שראינו גם בשיא הקרבות כאן".

יאיר בלבלרמן הוא סוג של מותג מבחינת ענף החלב, מנהל הרפת הצעיר ביותר, מצטלם נהדר לתשדירי פרסומת, ציוני, דור שלישי למתיישבי הנגב המערבי. אך מאז השבת השחורה, החיים התהפכו עליו, "עזוב, הוא אומר לי, "אתה לא תמצא אצלי ראיון אופטימי, אני בעיקר כעוס, עצוב ואגיד לך, שלא מגיע לאזרחים במדינה הזאת הנהגה כזו נוראית וחסרת אחריות". יאיר החליט לדבר, לא קל לו אך חשוב לו להשמיע את דבריו, קשים ככול שיהיו. מציאות מוטרפת, קהילה המומת כאב וכעס, חיים שהתרסקו. יאיר בלברמן יומן מלחמה והישרדות

אפשר להתחיל ישר מהסוף, כששואלים את בלברמן ג'וניור על העתיד, הוא עונה בזעם "מה העתיד, איזה עתיד, אז יופי, נציל את הענף אבל מה הלאה. המדינה הזאת שכחה את החקלאות כבר לפני 3 עשורים. במשך שנים ריסקו את הענף שלנו, בטענות שונות ופתאום כולם משתוממים שזה מה שקרה. על מה אני אלחם עכשיו תגיד לי". הוא כועס כמו שלא כעס בחייו "אני כאן רק בגלל מנהל הרפת הבא שיבוא במקומי. איזה בית זה, שפורצים לי ככה לבית, רוצחים, אונסים, חוטפים, בוזזים. לי אין בית כרגע, אני לא יכול לגור בניר יצחק כרגע ולא יודע מתי. כל יום זה מלחמות כאן, על היום יום. אני לא איש אופטימי ולא מנסה ליפות את המצב, הענף היה מחורבן לפני אז למה שיהיה יותר טוב אחרי". ואז הוא צועק, "מה יהיה כאן, הממשלה פתאום תבין את חשיבות החקלאות"???

בלברמן "ההסכם שלנו עם המדינה הופר"
יאיר בלברמן, 32 , נשוי לדפנה ואב לתמר ונועה, בן קיבוץ ניר יצחק, שושלת מכובדת, סוג של נסיך שחייו התנהלו במסלול די צופי וקבוע, עד להגעה לרפת הקיבוצית שלהם שהיא מרכז חברתי, כלכלי, כמעט קיומי בקיבוץ. על השבת השחורה הוא מספר "ב- 7 לאוקטובר הייתי בחיפה, אוהד מכבי חיפה שרוף, ככה ניצלו חיי, בגלל הכדורגל, היינו אצל ההורים של אשתי. ואז קבלתי טלפון ב 06:20 בבוקר מאבא שלי במילים האלה "יאיר המצב חריג, לא כמו כל פעם". גם מהרפת קבלתי טלפונים שהביעו חשש, שלחתי את כולם הביתה, אבא שלי החליט להמשיך לחלק אוכל וזאת בניגוד לבקשתי המפורשת, הוא עשה זאת עד לשעה 09:45 . מאז לא חלבנו 36 שעות ולאחר מכן מפנים אותנו מהקיבוץ. לקח לי כחודש להגיע שוב לרפת, הכל היה בשלט רחוק. בתחילה ירדנו לאילת והייתי על הקו, אך הבנתי שככה אי אפשר ובעזרת קיבוץ ניר יצחק עברנו לקיבוץ רביבים".

ואיך אתה?
"תשמע, זה חתיכת אירוע, סיוט מבחינתנו, אני כאן בשביל החבר'ה שנפלו בהגנה על הבית הזה. הפעם בשביל זה אני כאן ולא בשביל שום דבר אחר. הקיבוץ איבד 4 חברים מכיתת כוננות, בן קיבוץ שנפל בקרב במחסום סופה, בת קיבוץ שנהרגה במסיבה בנובה ושני חטופים שאחד מהם הוא בעלה של אחותי. אני לא ידעתי עד עכשיו מה זה אומר אובדן אישי וזו הפעם הראשונה בעצם שאני חווה כאב של אובדן, של מוות, הכאב הוא כאב גופני מעבר לכאב בלב, בנפש. ושוב, שיהיה ברור, אני כאן רק בגלל הנופלים. לי כבר לא היה אכפת לאבד את הרפת, אתה מבין מה זה אומר מבחינתי. הרפת, שהיתה מרכז חיי וחיי משפחתי. אני כאן בגלל בן כיתה שלי, אורן גולדין, חבר נפש שנפל בשבת השחורה, הוא היה המוסכניק שלנו ואני כאן רק בגללו ובגלל הנופלים. חוץ מזה, הרפת בניר יצחק היא הקהילה, השייכות הבלתי אמצעית של הקהילה כאן עם הרפת ואנחנו כאן ממשיכים, רק בגללם. אגיד לך משהו שלא אמרתי מעולם, החלב פחות מעניין אותי, גם הרפת. מרגיש בושה גדולה לייצר כאן חלב, ההסכם שלנו עם המדינה הופר, כמנהל רפת מהצעירים בארץ, חייב לומר לך שענף החלב לא מעניין אותי, מאז השבת השחורה. חוץ מזה לא אכפת לי, לא מהמדינה ולא מהענף".

מילים קשות?
"כן, בהחלט, מציאות קשה, חטפנו חזק, אין מה לעשות. לנהל רפת במדינת ישראל לא היה כייף גם לפני, אז עכשיו על מה להילחם, על מה לקום בשלוש בבוקר לחליבה .מעבר לחשיבות העצומה של הרפת לקהילת ניר יצחק. אמנם תושבי המדינה איתנו והמתנדבים הם מי שהצילו את הרפת שלנו ואת הרפתות בעוטף. אך הממשלה שהפקירה, ממשיכה לשים מקלות בגלגלים שלנו, במקום פשוט לעזור לנו להתרומם. אז יש אנשים שאנחנו חייבים להם תודה, ליאור שמחה, חברת תנובה, המתנדבים, אזרחי המדינה, האחים לנשק, אך בתוך כל הסיטואציה הזו, חייבים להמשיך הלאה ולהבין כי המדינה מפקירה אותנו שוב וזה עצוב וזה כואב וזה קשה מאוד".

ומה המצב עכשיו, כמעט 3 חודשים מאז השבת השחורה?
"אני עזבתי את המשפחה המורחבת שלי ועברתי עם המשפחה הגרעינית שלי לקיבוץ רביבים שאוכל להמשיך ולנהל את הרפת. אחותי אלה המדהימה נמצאת באילת, מחכה לבעלה טל חיימי, הוא נסיך עם ביגל'ה על הראש. הוא דור שלישי בניר יצחק, כל הדורות שלנו במשפחה, כאן, ניר יצחק זה בית של המשפחה שלנו כבר מעל 51 שנים וככה עם עוד מאות משפחות בקיבוץ. עדיין לא שמענו ממנו כלום, הוא אחד הבודדים שלא יודעים מה מצבו. אחותי מתנהלת בסיטואציה הזו באצילות נפש, היא מטפלת בשלושת ילדיה ובהריון מתקדם. בעצם כשאני חושב על זה, זו המציאות של רבים מתושבי עוטף עזה. זו מציאות בלתי נסבלת שנכפתה עלינו והכי עצוב שהממשלה עדיין לא קולטת את גודל האירוע. שיסתיים האירוע הזה, אני חושב שאני ומשפחתי נעזוב את ניר יצחק, אין לי יותר מה לחפש כאן. נתנו והקרבנו מספיק. אנחנו 20 שנה בתוך האירוע של מלחמה בעוטף עזה, האירוע בשבת השחורה טרפה את כל הקלפים. פשוט ככה. אני לא אותו אדם מאז ה- 7 לאוקטובר. כל מי שחווה את הדבר הזה וטוען כי נשאר אותו דבר, הוא שקרן".

ומצב הרפת?
"המצב מצוין, כרגע אנחנו עדיין בשתי חליבות, נשמח לעבור לשלוש חליבות, אך זה תלוי במתנדבים ובעובדים שיגיעו. וכאן אני חייב לומר על המתנדבים, תשמע, נעתקו מילותיי מפי, אנשים נהדרים, מלח הארץ שפשוט הצילו לנו את הרפת וממשיכים להגיע לכאן למקום לא פשוט, עם טילים, צבע אדום במהלך כל היום. אך צריך לזכור שיש כאן עשרות אלפי משפחות של פליטים מעוטף עזה, אתה בכלל מתחיל לקלוט את העניין, לאנשים אין בית, ברגע אחד איבדנו הכל".

ושאתה מביט שנה קדימה?
"שאלה קשה, מי יכול להביט כעת שנה קדימה, להתאבל עוד לא מצאנו זמן. קודם נראה מה יהיה במדינה שלנו, הרבה תלוי בתוצאות המלחמה ואגיד את האמת, אם תתחלף ההנהגה במדינה, להנהגה שתבין את חשיבות החקלאות, עוטף עזה, תפיסת השטחים, ציונות של עבודה כחול לבן, אז נראה. אבל נכון לעכשיו, יש בנו כעס עצום, כאב נורא ולב שבור. אם הנהגת המדינה תשתנה ונחתום על חוזה חדש בינינו אז אולי יהיה על מה לדבר. אך אתה לא יכול לייבא ירקות ממקומות אחרים, לייבא חלב מתורכיה ולצפות שאנחנו נמשיך להיות כאן בשר תותחים. מה אגיד לך, מאז ה- 7 באוקטובר, כל יום קשה לנו".

אכזבה מהפוליטיקאים?
אגלה לך סוד, אף פעם לא היו לי ציפיות מהפוליטיקאים, בטח לא מאלה שבשלטון היום. אך עברו יותר מחודשיים מאז השואה שעברנו ולניר יצחק, עדיין, אף אחד לא הגיע. שר החקלאות, מנכ"ל משרד החקלאות, הם יודעים היכן זה ניר יצחק, חודשיים פלוס אנחנו כאן, מקיזים דם תרתי משמע ואף אחד לא הגיע מהממשלה, כלום. מי שרוצה שיגיע לכאן, מוזמן, רק בלי מצלמות ותקשורת".

טל חיימי ז"ל
יום לאחר הריאיון, התבשרה משפחת בלברמן על הירצחו של טל חיימי, על ידי מחבלי החמאס הארורים. טל, בן 41 במותו, הותיר אחריו את אלה אשתו הנמצאת בהריון מתקדם ושלושה ילדים, תאומים בני 9 וילד בן 6. טל, דור שלישי בקיבוץ ניר יצחק, היה מעמודי התווך של הקהילה, חבר בכיתת הכוננות ואיש אהוב ונאהב. יהי זכרו ברוך.

חברי קיבוץ כרמיה מודים למלאכים ששמרו עליהם באותה שבת השחורה, הקיבוץ עם המזל הכי גדול בעולם, אומרת אמילי די קפואה, מנהלת הרפת וממשיכה "המחבלים שהיו אמורים להגיע אלינו, נעצרו בזיקים וביד מרדכי". הרפת המשיכה לפעול, ירדו לשתי חליבות, אמנם היו פגיעות של טילים, אבל מה זה לעומת הקיבוצים האחרים, אומרת לנו אמילי. עוד סיפור מעוטף עזה, מלא הפתעות ורפת אחת המנוהלת על ידי נשים

את הרפת בקיבוץ כרמיה מנהלת אמילי די קפואה 38 כבר למעלה משנה וחצי. אמילי עובדת ברפת כ- 12 שנים ועבדה במגוון תפקידים במהלך השנים. אך הסיפור המעניין של אמילי מתחיל כשהיא בת 6 ועלתה לארץ מבלגיה ביחד עם אמא רחל. לאחר שנה במרכז קליטה בבאר שבע הגיעו השתיים לקיבוץ כרמיה ומאז הם שם, בקיבוץ בנגב המערבי, פעם קראו לזה ציונות אמיתית. כשהגיעו לקיבוץ, התבקשה האם לעבוד בחינוך אך היא התעקשה לעבוד רק ברפת. מאז עברו שנים, האם יצאה ללימודי הנדסת בניין ועבדה במקצועה. אך כשהבת אמילי מונתה למנהלת הרפת בקיבוץ, ביקשה האם לחזור ולעבוד ברפת, יחד עם ביתה וכיום הבת מנהלת והאמא מס' 2 ואם זה לא סיפור, תגידו לי מה כן. אך זה לא הסוף, ברפת מועסקת גם עינת וירסקי, חברת קיבוץ, העובדת שנים רבות ברפת ואחראית מרכז מזון וחלוקת מזון. יש עובדת נוספת, מלכה רואס, האחראית יונקיה במשך שנים רבות. אם תרצו, רפת של נשים המחוזקות ב -2 תאילנדים וסברי מהעיר רהט.

מזל של כרמיה
רפת כרמיה נחלבה במהלך כל המלחמה, למרות שמיום ראשון שלאחר השבת השחורה ירדה הרפת ל 2- חליבות ובתחילת דצמבר שבו ל- 3 חליבות ביום. הסיפור של כרמיה הוא סיפור על מזל גדול, אמילי: "הקיבוץ שלנו הוא עם המזל הכי גדול בעולם, המחבלים שהיו אמורים להגיע אלינו, עצרו בזיקים וביד מרדכי. הקיבוץ לא נפגע, ומחבלים לא הגיעו לכרמיה, אמנם היו פגיעות של טילים ברפת, נהרגו כמה עגלות וכמה נפצעו וחיכינו לווטרינר כשבוע שיבוא להרדים אותם. אך אני מרגישה בת מזל, לעומת הקיבוצים האחרים שחוו זוועות, הרג וחטופים".

אז איפה תפסה אותך המלחמה?
"בשישי בלילה ישנתי מחוץ לקיבוץ, התעוררתי לאזעקות ובעצם מהרגע הזה מנסה לתקשר עם העובדים ללא הצלחה. ומתחילה לקבל הודעות מהעובדים הקמבודים הכותבים לי שהם לא רוצים למות. בשלב הזה אני מבינה שאני צריכה להגיעה אל הרפת ולמזלי הרב נעצרתי במחסום משטרתי, כי אם הייתי ממשיכה הלאה בנסיעה, בטח הייתי נרצחת. בזמן הזה נופלים קסאמים בכל האזור ממש קרוב אלי. מאחר ולא יכולתי להגיעה אל הרפת, נתיב לדרר, היועץ המקצועי של הרפת, המתגורר בקיבוץ, לקח על עצמו לתפעל את השבת השחורה ולא עזב אותי במשך שבועיים גם תחת ירי. ביום ראשון הגעתי לרפת על הבוקר, ישר למגורי העובדים הזרים שהסתגרו בחדרם לאחר שצפו בסרטונים. ביום ראשון ירדנו ל- 2 חליבות, מפנים את הקיבוץ ואף אחד לא בא לרוקן חלב. ביום רביעי נגמר לנו המקום במיכלים ואז שפכנו את כל החלב. בעצם נשארנו בקיבוץ רק חברי כיתת כוננות, 3 הרפתניות ו- 2 תאילנדים וסטודנט מגאנה".

איך עברו הימים?
"עברו ימים לא פשוטים בכלל, ירי כמעט רצוף לאורך כל היום דבר שאינו מאפשר לסיים חליבה, אך עברנו גם את זה. מה שהיה באמת מפחיד בשבוע הראשון, זה הניסיונות חדירה מהים. לשמוע ירי של נשק קל קרוב אליך, היה לא פשוט, בסוף החלטנו לישון בחמ"ל עם חברי כיתת הכוננות. אני יכולה לומר שאני מאוד שמחה שיש כאן כיתת כוננות, בלעדיהם לא הייתי מוכנה להישאר כאן בקיבוץ ולהמשיך לעבוד וזאת למרות שיש כאן צבא, על חברי כיתת הכוננות אני הכי סומכת". צוחקת אמילי.

איך אך מסכמת את האירוע נכון לעכשיו?
"זה תסריט אימים, פשוט בלתי נתפס שנכנסו מחבלים למדינת ישראל ורצחו, אנסו, חטפו, בזזו. אני מאוד מאוכזבת, כי היו המון סימנים, שומעים את חברי נתיב העשרה הצועקים כבר שנה כי בונים להם עמדת חמאס. את חברי קיבוץ ארז, השומעים חפירות וקציני הצבא מנפנפים אותם. תשמע, הייתי תצפיתנית בנחל עוז בהתנתקות וממש הופתעתי שלא מקשיבים להם, לי היה קשר ישיר עם המפקדים, היית יכול לדבר עם המג"ד של הגדוד, אני כתצפיתנית הרגשתי שיש לי כוח ואני מבינה כי התצפיתניות שנטבחו, פשוט לא הקשיבו להן. אנחנו היינו עם נשק, איך השאירו אותן שם ככה ללא נשק, מופקרות, לא היה להן סיכוי, זה נורא, פשוט נורא, לא יכולה לדמיין את מה שעבר על החיילות שם. היינו תמיד כל כך בטוחים בצבא, סומכים עליו ופתאום זה קורה. ולכן, הכי חשוב, יש למדינה חובה מוסרית להחזיר מיד את כל החטופים, זה המעט שאנחנו יכולים לעשות".

קהילת כרמיה תחזור לקיבוץ?
אני באמת לא יודעת, זה לא תלוי בנו, אנחנו לא נחזור לקסאמים ולטפטופים של מטחי טילים, אין יותר הכלה של המצב שהיה. אני מוכנה לחיות באזור סכסוך בתנאי אחד, שאני מרגישה שמגינים עלי בכל תנאי כולל צעדים מניעתיים. לא יכול להיות שיקרה דבר כזה, פשוט לא הגיוני. כשאומרים לצבא שמתאמנים על הגדר והם אומרים שזה בסדר "הם רק מתאמנים". זה פשוט מוטרף".

הרפת בפן המקצועי?
"ירדנו מטבע הדברים בכמות החלב בגלל 2 חליבות, עלינו באחוזי השומן חלבון. ניסינו לשמור על העדר כמה שניתן. כרגע לא יודעים בדיוק מה תהיה המכסה בשנה הבאה, אך היא כנראה תהיה גדולה, כך שאני לא יכולה להרשות לעצמי למכור פרות. מבחינתנו חזרנו לשגרה מלאה בכל מה שקשור לרפת, לעבודה ולממשקים השונים".

לסיום?
"כן, יש לי שני דברים חשובים לומר בשעה הזו, המדינה חייבת להחזיר את כל החטופים, את כולם, מיד, כי זו האחריות שלהם והם האשמים בכל מה שקה. דבר נוסף, הגיע הזמן שהממשלה תבין את חשיבות החקלאות, ההיאחזות בקרקע, ביטחון המזון ותפסיק לירות לחקלאות ברגלים, כי מעבר לכך שזו הפרנסה שלנו, לדעתי כולם כבר הבינו, כי מדינה המסתמכת על יבוא מזון, בטח ירקות, פירות ומוצרי חלב, היא מדינה מקולקלת ואם מדברים על יוקר מחיה, לא ראיתי שהיבוא הוריד את המחירים, בשום תחום במזון".