ביום ראשון (24.11) בסביבות 1400 בצהריים נחת מטח רקטות ברפת כפר בלום, תום מרגלית, מנהל הרפת " 2 נפילות בתוך הרפת, הראשונה בשטח פתוח והשניה על אבוס בסככת חולבות, 4 פרות ועגלה שמתו מרסיסים, עוד כ- 16 פרות פצועות, מניח שמתוכן ימותו עוד כמה. נזק כבד לרכוש, גג מחורר לגמרי, מאווררים, שקטות, קווי מים, חשמל, האבוס עצמו"

קיבוץ כפר בלום שקיבל החלטה להשאיר את הרפת ואף להשקיע בה, חיו 14 חודשים בשגרת מלחמה, של אזעקות. תום מרגלית אמר לנו ימים ספורים לפני הסכם הפסקת האש "תראה, לשמחתי, הקיבוץ קיבל החלטה טובה לשעתי, להשאיר את הרפת ואנחנו מתחילים להיערך להשקעה רצינית, צריך לקדם את הרפת משנות ה- 80 לשנים לעידן הנוכחי, שזה אומר העברת תקציבים. נעבור תהליך ארוך של שיקום ושיפור הרפת, לצד חזרה לחיים רגילים, כך אני מקווה. נכון לעכשיו, יש תמיד מחסור בכוח אדם, כמעט כמו בכל רפת, בטח רפתות בצפון, מס' 2 שלי עזב, חוץ מזה התאילנדים נשארו כולם, אני במצב יחסית טוב, הצוות שלי מאוד לויאלי, רפתן ורפתנים שהם כבר למעלה מ 20- שנה איתנו, שזה מאוד מרשים".

על המצב: "בסה"כ המצב קשה, כפר בלום הסתמך על ענף תיירות שקרס, אנחנו חיים בשגרה מלאה בתוך אזור מלחמה, שזו לא באמת שגרה. יש לנו כאן את כל תופעות הטראומה והפוסט טראומה בעיקר אצל הילדים". באשר לעתיד "מקווה שנתאושש, נבנה הכל מחדש ונשתפר, נחזור לחיים רגילים, זה ייקח זמן לחזור לנורמליות כי המצב כאן הוא ממש לא נורמלי. הגליל נפגע קשה מאוד".

פנינו להגר קון מנהלת רפת צאלים וביקשנו ממנה לנסות ולכתוב סוג של סיכום שנה. מילים שלה שיתארו את הקטסטרופה לצד עבודה יום יומית ברפת. לא קל היה לשכנע את הגר, "תעזוב, אין לי מה להגיד, יש מי שסבל יותר ממני" ומיד התנדבה לתת לנו שמות וטלפונים. אך אנחנו התעקשנו כי הגר משמיעה קול אחר, קול שחשוב שיישמע, שחלילה לא נשכח ולא ננרמל את הסיטואציה. 14 חודשים מאז השבת השחורה, החטופים עדיין בעזה. הגן קון, בטור התפכחות,
כאב וגעגוע, קול שפוי, קול כואב, קול קורא!!

7.10.23
אחרי ששחררתי את הגויים וסוג של חלבתי צהריים, מזל שזה על אוטומט, כי הראש בטח לא עובד, חוזרת הביתה וממשיכה כל הזמן להתעדכן.

20:44
"שמעת על יפתח?"
"לא. מה קרה???"
"מקווה שזה לא נכון, אבל יש שמועה שהוא נהרג"

מסרבת להאמין, כי יפתח בכלל מבאר מילכה, ואתמול דיברתי איתו, ומה לעזאזל…
"מה קורה?"
"מה שלומך?"
תענה לי, בבקשה"
"יפתח??"

כי חייבים סידור עבודה
לילה ללא שינה. מתכתבת בלי הפסקה עם החברים מהשכבה, מהרפתות, מהקיבוץ, מהמועצה. מרעננת את אתרי החדשות כל שתי דקות. מנסה, כמו כולם להבין מה קרה, מה קורה. רוב העדכונים מגיעים מהילדים, שהם הראשונים לדעת, אבל גם הם יכולים להגיד רק מי לא עונה ולא מה עלה בגורלו. קשה לחשוב על זה עכשיו, אבל אין ברירה- צריך גם לבנות את כל סידור העבודה מחדש. התאילנדי ברח, החבר'ה מרהט לא יכולים, או לא רוצים להגיע, החברים עם הילדים מתפנים. גם הילדים שלנו מתארגנים להתפנות עם הסבתא משדה אברהם. נותרנו פחות מחצי צוות שכולל אותי ואת בעלי. מזל שרפתני העבר מיד מתגייסים לעזרה.

הקיבוץ למחנה צבאי
הקיבוץ הופך תוך יומיים למחנה צבאי. נותרנו כמעט רק העובדים החיוניים ומאות אולי אפילו אלפי חיילים. מבחינת ביטחון, זה מרגיע, אבל כאב הלב עם התבררות ממדי האסון בלתי נתפס. החברים מהרפתות בעוטף, רפתות מהטובות שבארץ, מי מהם שמצליח לדבר, מספרים על פרות שנותרו כלואות במכון. על חוסר יכולת להגיע לרפת אפילו כדי להאכיל שלא לדבר על חליבה.

ב 9.10- ראובן הייניק ז"ל, האיש שכולו לב, החליט שמחבלים או לא, הוא הולך לשחרר את הפרות ונרצח במכון שכל כך אהב. בשבועות הבאים יש המון עצב וכאב, אבל גם ניצנים של תקווה. מדינה שלמה מתגייסת. תרומות בכמויות מטורפות. מתנדבים מכל הארץ שמוכנים לעבוד בכל תחומי החקלאות, במקומות שבהם הלחימה בעיצומה. ילדינו המפונים מתקבלים באירוח חם ולבבי כאילו היו מלכים. בתחילה בסלינה ואז בבראשית. לצערנו, ככל שהמלחמה מתארכת ומתפשטת לכל אזורי הארץ, גילויי האחדות האלו, הנתינה וההכלה הולכים ומתמעטים.

לא התכוונתי להתבכיין
לא התכוונתי לכתוב מתבכיין. לצערי, זה מה שיצא, או כמו שאמר פוליקר- אלו הם חיינו בזמן האחרון יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון.
ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה
מי הבא בתור ומי בתור הבא…
מדינה בטראומה
לא בפוסט טראומה, כי אנחנו בתוך האירוע.

עדיין, 101 חטופות וחטופים
לא בפוסט כי יש לנו עוד 101 חטופים בעזה- הלוואי הלוואי שעד שהחוברת תתפרסם זה כבר לא יהיה נכון. לא בפוסט- כי האזעקות בכל רחבי הארץ, ממטולה ועד אילת, הן סוג של רולטה רוסית שנרמלנו בלית ברירה. לא בפוסט- כי כל יום יש עוד הותר לפרסום ועוד משפחה שבורה מצטרפת למעגל השכול.
מתישהו, כשהסיוט הזה ייגמר, נוכל לדבר על המשקעים שהטראומות השאירו בנו. נוכל לבכות את החברים שהלכו לבלי שוב. את הילדים שנקטפו בדמי חייהם, את הצעירים שרק רצו לרקוד, את החקלאים שהאמינו שניתן לחיות ביחד, את הקשישים שלא זכו לשיבה טובה ואת מאות החיילים שנפלו במלחמה על חיינו.

הנפש זולגת כאב
מניין הימים היום 411 . ואנחנו חיים בדיסוננס. הכל ממש רגיל אני קמה ב 3- הולכת לחלוב, עובדת על אוטומט מבלי לחשוב. לפעמים אפילו יוצאת לבלות- כי בואו, כבר 411 ימים. ואז באמצע הסטייק העסיסי הבטן מתכווצת וכבר לא מצליחה לבלוע. כי ירדן עדיין שם, ומה בכלל הוא מקבל לאכול? האם הוא מצליח להחזיק מעמד? חוזרת הביתה מהעבודה. תולה כביסה. מיישרת את החולצה של הבת עם האיור של שלושת הילדים היפים שנרצחו מהשכבה ושוב זולגת דמעה. בקבוצות הוואטסאפ ובפייסבוק כבר כמעט לא מתעכבת על הפוסטים קורעי הלב, כי שום דבר לא משתנה והנפש כבר זולגת כאב, המכסה מלאה. כל כך רוצה להאמין שבפעם הבאה שראובן זלץ יבקש ממני לכתוב, הכותרת תהיה- "בוקר טוב תקווה". שכמו שהפרות שלא נחלבו שבועיים, כמו עוף החול, חזרו להיות מהפרות המניבות בארץ, שמתוצאות סומטיים מזעזעות חזרו לממוצעים שגם אני מקנאת להם, כך גם אנחנו כולנו נקום מהאפר- חזקים, טובים ומאוחדים יותר.
ועד אז: לא מנצחים- עד שכולם חוזרים!

ארנון אושרי, רפתן בן רפתן, חולם בהקיץ על חקלאות כמשאב לאומי והתגייסות הממשלה למען משאב זה. חלומות.

יסלח לי הקורא על תמימותי והחלומות (אולי ההזויים שלי) אבל מותר עדיין לחלום בארץ ישראל, לא?
ובחלומי, אני צופה בממשלת ישראל מכנסת ישיבה חגיגית ולאור המצב והמלחמה המתמשכת, מכריזה ממשלת ישראל על החקלאות כמשאב לאומי לשימור ופיתוח ומציבה בקדמת הבמה את נס החקלאות כחול לבן בכל רחבי הארץ. לטובת מהלכים היסטוריים אלו ולרגל חשיבותם הכלכלית, חברתית, כמו גם הערך הציוני. מקימה ממשלת ישראל בנק חקלאות, כדוגמת ראבו בנק ההולנדי, בנק שיתרכז במתן הלוואות בתנאים מועדפים ובערבות מדינה לחקלאים, עבור פיתוח משקים וטכנולוגיה. המדינה מקימה מערך מו'פ שיתרכז בחדשנות ויצירתיות לטובת החקלאות כחול לבן. מורה למנהל מקרקעי ישראל ולגופי התכנון, לאתר ולתכנן תשתיות למושבים וקיבוצים חדשים שיוקמו בכל רחבי הארץ. משרד החינוך מתחיל לפתח תוכניות לימודים החל מהיסודי המעצימות ומלמדות על חשיבות החקלאות בבניין הארץ ובביטחון המזון, בשאיפה להגיע למקסימום עצמאות באספקת המזון הלאומית. ממשלת ישראל, בהבנתה את חשיבות החקלאות הישראלית, בוחנת את שרשרת הערך מהיצרן לצרכן ומוודא שהתוצרת מגיעה במחירים הוגנים לצרכנים.

שגשוג רפת החלב
מדינת ישראל תוודא שיבוא יתחרה בתוצרת המקומית באיכות תוך שמירה על הביטחון הפיטוסניטרי (מניעת יבוא מחלות). מדינת ישראל תפתח מקורות מים לטובת הישובים החדשים והקיימים. בהבינה את חשיבות איכות היצור, המדינה תדאג להוזיל את מחירי תשומות היצור באמצעות הפחתת או ביטול אגרות שונות. מכיוון שישראל היא מדינת אי במובנים רבים, ויכולת התחרות מוגבלת, תגביל ממשלת ישראל את האפשרות של מחלבה אחת לרכוש חלב במכסה עד לכשלושים אחוז מכלל החלב המיוצר בארץ ובעשותה כך, תאפשר הקמת מחלבות נוספות. כמו כן, יוגבל גודל יחידת היצור בכדי לאפשר ליותר יצרנים לקחת חלק במעגל היצור תוך הבטחת מחיר שיאפשר פרנסה בכבוד לשתי משפחות, הורים ודור צעיר.

החלום ושברו?
אני מניח שעד כאן רבים בוודאי תופסים את הראש ושואלים את עצמם מה קרה לכותב, אבל אם נביט בתהליכים בהם נמצא ענף החלב והחקלאות בכלל, נגלה שהדרך בה מובלת החקלאות הישראלית, הגדול היום יחשב לקטן מחר והמרוץ הבלתי נגמר, אחרי הגודל, אין לו תוחלת וסופו שבמדינת ישראל יהיו שנים או שלושה תאגידי ענק ליצור מזון, הם יהיו אלו שיקבעו את מחיר התוצרת החקלאית שכן השליטה של כל תאגיד תתפרס מהשדה ועד הצרכן , מהלך שכזה שומט מידי המדינה כל יכולת לבקר או לקבוע בנוגע לסל המזון הלאומי, ומעביר את השליטה על אספקת המזון, איכות, מחיר, לידיים פרטיות. מובן מאליו שהעושר יתרכז במעט ידיים והציבור בכללותו יהיה נתון לגחמות של טייקון כזה או אחר. וכמובן , שישובים חקלאיים יתרוקנו מכל מהות ותוכן ויהפכו לשכונות, לצערי כבר כיום ניתן לראות מגמה זו. חלקן תהפוכנה לשכונות מצוקה שכן פרנסה למי שמקצועם היה חקלאות תהיה רק למעטים שיעבדו כשכירים בתאגיד. וכך כל התכלית הראויה, ובטחון המזון ייעלמו. אני לא זוכר ואולי זה כבר עניין של גיל, מתי נערך דיון רציני ומעמיק על מיקומה של החקלאות אל מול צרכי המדינה. על חשיבות, אם יש כזו
עדיין, של פריסת הישובים ברחבי הארץ ומהי המשמעות של כל אלו אל מול החזון הציוני. דבר אחד ברור, מדינה חפצת חיים החייבת לשמור על אדמתה ובטחון המזון שבה, ראוי היה שתעצור את המרוץ המטורף של חיסול החקלאות וההתיישבות החקלאית ותחשב מסלול מחדש. בברכת ציונות מתחדשת שנה של תקווה חדשה, שחרור החטופים וחזרה לשפיות שאבדה אי שם. החלום אל מול המציאות!