הנה אנחנו סופרים שנה מאז השבעה באוקטובר, יום ששינה את חיינו לעד. ובעוד אנחנו סופרים את מתינו והמלחמה עדיין בשיאה, מישהו החליט כי מה שטוב לאירופה, בטח טוב גם לנו. האמת, נשמע מפתה, מי לא רוצה אירופה. רק לך תסביר למר ברקת המיליארדר, שפופוליזם לא
קונים במכולת ועלות ייצור ליטר חלב שלנו, יקר לפחות פי 2 מזה באירופה. העיקר שיש תשדירים וקמפיין.
שנה שפויה שתהיה לנו •
כבר כמעט שנה חלפה מאז השבעה באוקטובר ונדמה שרבים מאיתנו נעצרנו באוקטובר 2023 . אנחנו עדיין בעיצומו של אחד המאורעות הדרמטיים בקנה מידה היסטורי שכולנו חווים ועוסקים בו מדי יום. יתכן ותידרש עוד פרספקטיבה כדי לאמוד את עוצמת הזעזוע שאנחנו חווים. בשנה הנוראית הזו שמאז אוקטובר השחור, שינויים ותובנות רבים שאנחנו עוברים, משנים את תפיסת המציאות ומשפיעים על ערכי היסוד שלנו. מבלי להיכנס לפוליטיקה, הרי שאי אפשר שלא להישאב לתוך מערבולת הרגשות והזעזוע שכולנו חווים וחשים. בתוך כל הסער הבלתי נגמר הזה, עם כל הדרמות והכאב, שוב מתבלטת החקלאות כעוגן למציאות היום יומית הקשה. החקלאות ממשיכה, ככורח המציאות, בזריעה, שתילה, קטיף, אסיף, חליבה, רדיה ובתוך כל המערבולת הזו ויחסי ישראל המתערערים עם מדינות העולם שבה ועולה העובדה הבסיסית שללא חקלאות חזקה יציבה ומגוונת, ישראל תימצא במקום קשה ובלתי אפשרי בכל הקשור לביטחון המזון. והנה הגיע שר הכלכלה עם חזון "מה שטוב לאירופה". בטח מה שטוב, מה שטוב לאירופה זו סביבה יציבה עם חקלאות שמקומה וחשיבותה לא ניתנים כלל לערעור. השוק האירופי יודע לתמוך לעודד ולשמר את החקלאות המקומית, השוק האירופי יודע להגן על היצור המקומי, ואילו כאן בישראל, ברוח פורום קהלת, השוק הישראלי פרוץ לכל עבר, בשם השוק החופשי כביכול, אפשר לייבא עגבניות מטורקיה או ירדן, אפשר לייבא תוצרת חלב ניגר מפולין, רק לא שמים לב שאל מול החופש הזה, נתון החקלאי הישראלי בסד של אילוצים ברובם מלאכותיים שקושרים במאבק הזה את ידיו מאחור ועם המשקולות האלו עליו להתחרות.
תחרות הוגנת?
החקלאי הישראלי מתחרה במחיר המים בטורקיה, בשכר העבודה בירדן, בתמיכות הנדיבות של השוק האירופי ביצרני החלב. עליו להתחרות אל מול כל היבוא הזה, כשבישראל אין באמת תחרות, לא בין בנקים (מישהו שם לב לרווחי העתק הבנקים ולגובה הריביות עבור הלוואות) אין גם תחרות בין רשתות השיווק ואל הקהל השבוי של משקי הבית. יש כמובן מי שנהנה, היבואנים, הממשלה, אבל לא היצרנים ולא הצרכנים. בתוך מיטת סדום הזו שבה מאריכים את הקצר ומקצרים את הארוך, מפעלי העיבוד לא פועלים בשבתות וחגים (מדינה יהודית לא?) מקפידים על כשרות כמובן וכל אלו באים לידי ביטוי במחיר התוצרת. מה עוד? מחירי התשומות שברובם נקבעים מראש, חשמל דלק מים שכר עבודה אגרות. ובתוך כל המערבולת הזו, נקלענו כולנו לאסון הכבד אי פעם בתולדות המדינה, עם אלפי הרוגים, חטופים, חבלי ארץ שננטשו, קהילות שנחרבו. לכן כולנו חייבים לחשוב מחדש על מיקומה וחשיבותה של החקלאות הישראלית.
נדרשת כאן מערכת ערכים וחשיבה אחרת, נדרשת אחריות לאומית לטיפוח קידום ושמירה על החקלאים המקומיים. לחזור שוב לסיסמאות הישנות של "טוב לאירופה" ושאר דברי האיוולת של קהלת שאולי (וגם זה לא בטוח) מתאימים לשווקים גדולים ומשוכללים כבאירופה או ארצות הברית, אבל לא למדינת אי מורכבת וייחודית כישראל. בטח לא למדינה שפריסת ההתיישבות עדיין וכנראה לתמיד תהיה חשובה, סימון הגבולות ע"י ההתיישבות החקלאית זו לא סיסמא ריקה, אלא מחויבת מציאות. שמירה על שרשרת הדורות של החקלאים זו שאלה קיומית ולא כמליצה, אלא ככורח בל יגונה. שיהיה ברור, אנחנו, החקלאים הישראלים, לא נגד תחרות, אבל תחרות בתנאים הוגנים, תחרות על איכות התוצרת לא על עלויות היצור. ברור לנו שבתחרות על איכות, אין לנו מתחרים, אבל בתחרות על עלויות היצור שברובן המכריע אין לחקלאי כל אמירה, בתחרות הזו אנחנו מפסידים ואיתנו משקי הבית והמדינה.
לכן, לקראת השנה החדשה, יש לאחל למדינה ולכולנו, ראשית שיוחזרו כל החטופים, זו משימה קדושה ברמה ערכית. ומעבר למשימה זו, שתחזור הבינה למקבלי ההחלטות ותינבט במוחם ההבנה שחקלאות, אינה עוד ענף בשוק החופשי, חקלאות והחקלאים הם החולייה החשובה ביתר בחיבור בין העם לאדמתו ולביטחונו, בטחון המזון ובטחון הגבולות.
שנה טובה ושפויה לכולנו ▲
