המלחמה הזו שנכפתה על כולנו, האסון הנוראי שחווינו כולנו, ומעל לכל משפחות ויחידים ששילמו את המחיר האולטימטיבי, הולידו דבר שנרדם שנים ארוכות והעלה אבק במחסני ההיסטוריה. את הערבות ההדדית, את רוח הנתינה, את האכפתיות, את ההתגייסות למען הזולת.
מאחים לנשק לאחים למשק לאחים לרפת, מזק'א שכלל לא ברור כיצד יוצאים עם נפש שלמה ממלאכת הקודש האכזרית הזו ועד למטבחים שמכינים מנות לחיילים באשר הם. נדמה שמאז השבר הגדול (כך חשבנו אז) של מלחמת יום הכיפורים ועד לאסון הנורא של שמחת תורה, ה- 7.10.23 , מתגלה כאן עם מופלא. וכשאין ממלכה וממשלת ישראל נוכחת נעדרת, כולנו, כל אחד במקומו, כולנו הממשלה המעשית, מי ברפת מי במשק מי בהתנדבות בכל מקום נדרש. אבל אנחנו הרי ראשית לכל בתוך עמנו חיים, והאסון הנורא שחוו משקי העוטף, האבדות והשבר הנפשי, חייבו התגייסות ענפית, וכמו בעתות משבר, יודע ענף החלב להתגייס ולתת כתף לכל רפת בעוטף. זה לא מושלם, ובוודאי יש ויהיו נזקים פה ושם, אבל הענף יודע לתמוך ולהושיט יד, ההתעשתות של כל גורמי הענף מוכיחים פעם ושוב עד כמה החוזק והנחישות של כולנו, מבטיחים המשכיות.
החקלאות מוכיחה את כוחה, למרות הממשלה
החקלאות הישראלית שממשלות ישראל כה נהגו לחבוט בה ולדלדל את משאביה, מוכיחה את כוח החיות ששלה, את המשך הרציפות בהבטחת אספקה רציפה ומנגד, ממשיכים ברוח פורום קהלת לתמוך ביבוא ועוד מהיכן, ממדינה שבראשה חמאסניק שונא ישראל. אז הכול סובב הכסף? אין גבול? כנראה שלא. ומנגד, עם ישראל מתגלה כמי שמבין ויודע להעריך ומצטרף למסע החקלאי של שמירה על החקלאות המקומית. נדמה שמאז מלחמת יום הכיפורים, לא חווינו כולנו רוח ישראלית במיטבה. אלפי מתנדבים המגיעים למשקים בסיוע לקטיף, אסיף וכל עבודה נדרשת אחרת, אמנם כל זה לא מחפה על חוסר מקצוענות, אבל לפחות נותן אוויר לנשימה למשקים שכח אדם נחוץ נטש אותם. בעוטף, למרות המכה הקשה, ממשיכים משקי החלב לתפקד, מי יותר ומי פחות, אבל שוב ושוב יכול עם ישראל, יכולה הממשלה לראות בזמן אמת, מי עמוד השדרה הערכי, המתמיד והאיכותי של המדינה. ביוזמה שהחלה בה שרית מבית הספר החקלאי בנהלל, בהצטרפותם של בתי ספר אחרים וכמובן משקים ברחבי הארץ, החלה הכשרה של מתנדבים שרוצים לסייע ,ועם גל ינאי מחמ"ל ההתאחדות המנתבת מתנדבים לפי צרכי
המשקים השונים. כמובן שלא מצפים מהם להיות מספר אחת ברפתות הנזקקות, אבל מושג המתנדבים פורח ואנשים באים ותורמים את חלקם למאמץ. אשרינו שזה העם שבעת צרה יודע להתגייס ועצוב שכך נראית הממלכה, ממשלה, שהובילה לשבר הנוראי הזה. ללא ספק אחרי המלחמה, תידרש עבודת שיקום רבה, בכל תחום, וכמובן בחקלאות, אבל בהכירנו את החקלאים הישראלים, השיקום בוא יבוא וכל מי שנפגע, ישוקם ויחוזק. ואנחנו, בענף שלנו ובראיה לאומית, נדרשים גם לחשיבה מחודשת על התנהלות הענף. האם זו הדרך? האם בשם המרדף הפתולוגי לעוד ועוד, אנחנו לא כורתים את הענף עליו אנו יושבים? היתרון לגודל מתגלה כחיסרון לקיום שכן משק שנסגרת בו הרפת, משנה את פניו ללא הכר, מאידך, רפתות שגדלות ללא אופק, גם הן בסופו של דבר מתנתקות ממה שפעם נקרא התכלית הראויה, האם מגה רפתות זו
התכלית הראויה?
האם יש הצדקה למשק מתוכנן עם רפתות ענק? כמה רפתות כאלה יכולות להתקיים בארץ, ואיזה גוף כלכלי מושבי או קיבוצי יכולים להן? הרי ברור שבשלב מסוים, יהיו גופים כלכליים חזקים יותר עם כיסים עמוקים יותר ואז מה? מבחינתי, חייבת להיות מגבלת גודל וזה כמובן צריך להיות כחלק מתפיסה לאומית. כחלק מהתכלית הראויה. רפתות ענק הן בעוכרו של הענף ולכן, כדי לשמור על המשך קיומה של התכלית הראויה, חייב להיות גודל מקסימלי לרפת בין שהיא משפחתית ובין שקיבוצית. כולנו הלכנו שולל אחר המולך הקפיטליסטי וסופו שיוביל לחיסולנו כיצרני חלב.
בתקווה לימים רגועים יותר, לחזרתם של כל השבויים ובמעט נחמה למשפחות הנרצחים.