ארנון אושרי, דור שלישי לחקלאים, רפתנים מכפר ויתקין, אידיאולוג של המשק המשפחתי בישראל, מאמין כי עתיד המושב, הוא הכרחי ובליבו של הקיום הציוני. לא חושש להביע את דעתו גם אם היא לא פופולרית. מאמר דעה אישי
נתחיל עם ציטוט מדברי ראשונים הוגי רעיון ההתיישבות החקלאית וממקימי המדינה החדשה. במועצת המפלגה שהתכנסה ב-1932 בכפר יחזקאל, אמר דוד בן גוריון "עמוד התווך עליו עומדת הציונות המתגשמת זוהי ההתיישבות החקלאית. אין ארץ בלי אדמה, אין ארץ ישראל בלי אדמה מיושבת ומעובדת ע"י יהודים" ב-1945 אמר אליעזר יופה "היסוד והתוכן של הישוב החקלאי נמצאים בקשר הנפשי בין העובד ובין אדמתו וכל אשר עליה".
"בכדי שהתקנות תהיינה יותר ברורות יותר מוארות באור ההכרה הפנימית ויותר קרובות אל הלב לקיימן, צריך להאיר את יסודן בשאיפות העליונות של הרוח האנושית. צריך שיהיה ברור כי ההבדל בין צורת ישוב זו המבוקשת, המושב, ובין צורות הישוב הקיימות, עיר כפר מושבה, הוא לא רק בסידור עניינם הציבוריים החיצוניים והפנימיים כי אם גם ובעיקר ביסודן ברעיון המונח ביסוד אותו הסידור וברוחו" א.ד. גורדון.
לכן השאלה הנדרשת כיום, מהו מושב בהגדרתו?
בתחום הארגון: גוף האחראי לניהול דמוקרטי וחוקי של מוסדות האגודה
בתחום החברתי: מסגרת חברתית בעלת נורמות יחודיות השואבות את כוחן מהרמה האידאית שקיבלה על עצמה ההתאגדות
בתחום הכלכלי: משקי יצור תשומות חקלאיות כאשר ההתאגדות מהווה ישות של מכירת תוצרת וגביית תמורה.
הקואופרטיב מהווה קניין מרכזי לבית ולמשק בתחום המשפטי: ישות משפטית חוקית, אגודה שיתופית.
בתחום הפוליטי: גוף שהינו בעל השתייכות ארגונית, תנועתית אידאולוגית הקשורה לאחד מן הארגונים המושביים.
הסעיפים הללו הם אולי היסוד המארגן שנקרא מושב. המושב הוא פרי הבנה ויצירה של אנשי העליה השניה אשר חיפשו דרך להגשמה עצמית במסגרת משפחתית ע"י כיבוש האדמה בארץ ישראל, כך הטעימו וייץ ואחרים. אפשר אולי להוסיף ולתמצת את העקרונות לארבעה סעיפים שיגדירו מושב מהו.
מטרה אישית כלכלית – יצירת מקור פרנסה קבוע ובלתי תלוי בגורמים חיצוניים ככל האפשר
מטרה לאומית ציונית – שיבה אל האדמה ויצירת של שכבת חקלאים עצמאיים בארץ ישראל
מטרה חברתית – הקמת חברה צודקת המבוססת על שוויון הזדמנויות ועל חרות הפרט.
המושב לאן?
כל האמור לעיל, מהווה את הבסיס וההגדרה לרעיון המושב. מתוך הבסיס הזה, בן מאת השנים, החל המושב כישוב חקלאי ותרם את חלקו בהתיישבות ברחבי הארץ, לאורך גבולות המדינה, בני המושבים תרמו את חלקם בביסוס ההתיישבות ובסיוע לאחיהם במושבים אחרים שהוקמו (כפי שדרש בן גוריון מנוער המושבים הוותיקים) להתגייס לעזרת מושבי העולים והנוער אכן נענה לקריאה והצטרפו עם ילדיהם הקטנים למושבי העולים וסייעו בעדם בתחילת דרכם.
ברבות השנים, חלו שינויים בהרכב האנושי של המושבים. אם בתחילת דרכו של המושב, היו המשקים מעורבים ומגוונים בתחומי החקלאות, לאט לאט ננטשו חלק מהענפים ומשקים בחרו להתמקד בענפים כבחירתם, מי בענפי החי ומי בצומח. גם סדרי הגודל של המשקים השתנה שכן בכדי להוציא פרנסה, חייב המושבניק להשקיע ולהגדיל את יחידות היצור שלו. מהלכים שכאלו הצריכו להיעזר בעבודה שכירה, כמו כל הענפים, גם מי שבחרו להתמקד בענף יצור החלב, הרפת, נדרשו להשקעות בסדרי גודל, מטבע מבנהו הפיזי של המושב. במושבים רבים, הוגבל גודלה של הרפת לגודל הנחלה ובמקומות רבים מגבלה זו גזרה את דינו של הענף להיסגר, במקומות אחרים, הלכו הרפתות וגדלו וכמובן השתכללו בציוד שתפעל את הרפתות. אפשר בהחלט לומר שכיום רוב כמעט מוחלט של הרפתות המושביות, נמצאות ברמה מקצועית ואיכותית גבוהה מאי פעם. לו הגיעו לרגע החלוצים שהחלו את הכול, ללא ספק היו שבעי נחת מהמקצוענות והיכולת ואולם מעל לכל אלו מרחף ענן כבד של חוסר וודאות ושל תחושת רדיפה של ממשלת ישראל את הענף. היה זה לוי אשכול שטבע את המשפט "הפרה, אויב המדינה" ומאז צמחו יורשים חרוצים לאמרה האומללה הזו. כזכור, לא סוגה בשושנים הייתה דרכו של המושב והיו שניצלו את עקרון הערבות ההדדית לצרכים אישיים ולא משקיים, ובתוך הסבך הזה, קרסו גם ארגוני הקניות שגררו משקים לסף חיסול ולאבדן עצמאות כלכלית. המושב כיום, אינו דומה למושב כפי שיסדו וחלמו החלוצים. בכל מושב כיום מהווים החקלאים מיעוט והרוח הכללית בארץ שאת הכול יענה הכסף, פושה גם במושבים ואלו משנים את פניהם. ברבים, כמעט ולא נשארו חקלאים ואלו שנשארו מרגישים לעיתים כמיעוט נרדף, דור צעיר מחפש את דרכו בתחומים אחרים וגם המדינה כריבון, עושה ככל יכולתה לזנב בקיומו של המושב החקלאי. איך הפכנו לשכונות ומה אנחנו צריכים לעשות המושבים במקומות רבים הפכו לשכונות של מי שרוצים לשפר את רמת חייהם ובמושבים רבים הרוח שאפיינה את המושבים בתחילת דרכם וזו באה לידי ביטוי בעזרה הדדית במסגרת חברתית ובחגיגת חגים משותפת, כמעט ולא נותר ממנה דבר.
לסיום אולי רק נחזור מעט לערכים הבסיסים של המושב, לקואופרציה ולשיתוף, לערבות חברתית האחד לשני ואולי אז תהיה תקומה למושב לחקלאות הישראלית. הרבה מכל זה תלוי בנו, המושבניקים שהסריטות שהותירה בנו ההיסטוריה של קריסת ארגוני הקניות, יצרה אצלנו חרדה מכל מה שמריח משיתוף והלוא זו הייתה החוזקה של המושב, היכולת לעבוד כקואופרטיב ובעולם הגדול מבינים את זה.
אולי גם אצלנו נשחזר ימינו כקדם. המושבים בארץ שינו את פניהם כמעט ללא הכר, החקלאות גם היא תפסה כיוונים שונים ואין כלל דמיון בין ראשית הדרך לימינו. אפשר אולי לומר, שמעקרונות המושב כפי שנוסחו בהתחלה, מעט נשארו ואולי זו המציאות שכופה שינויים. אם זאת, תפקידם של המושבים לא תם, עדיין אנחנו המושבניקים, גרים במרחבי הארץ מצפון עד דרום, עדיין עיבוד האדמה ובמיוחד נוכח האקלים המשתנה, המחסור העולמי המסתמן במזון, מתגלה במלוא חשיבותו. פניו של הכפר היום שונה ורוב הגרים בו אינם חקלאים והזיקה לאדמה, לפחות של רובם, קלושה. אך יחד עם זאת, חשוב ביותר, לשמירה על אופיו של המושב, על ערכי העבודה והשמירה על אדמות הלאום, שכל מושב, ולטובת העניין, כל קיבוץ, ישמרו יטפחו וידאגו שכל משבצת אדמה תעובד ותטופח, חשוב שהחקלאות במושבים תתפתח.
עדיין, נכון לשנת 2022 רוב התוצרת החקלאית בישראל מגיעה ממושבים, פירות ירקות ביצים, דבש, שמן זית. יש אולי משהו שנתפס מעט אנכרוניסטי בגישה הסוציאליסטית שממנה נולד המושב, אבל בסופו של דבר, כלכלה המבוססת רק על כדאיות כספית מבלי לקחת בחשבון מרכיבים נוספים, כמו בטחון מזון, רציפות אספקה, פריסת ישובים, ויצירת אופק לדור צעיר וחדש של חקלאים, תרוקן את המדינה מתוכן ערכי, כזה שנוצר במושב ובקיבוץ. וכן, יש גם מילה הנקראת ציונות, מילה שדהתה עם הזמן ונשים בה שימושים אחרים.
ולכן לתפיסתי, העתיד של המושבים והחקלאות בתוכם, הוא בליבו של הקיום הלאומי ואם לא מתוך השקפת עולם, הרי שהמציאות העולמית תוכיח שזהו הכיוון.
