תגית: עוטף עזה

רפת מפלסים ידעה ימים קשים, עוד הרבה לפני ה 7- באוקטובר, כיום, כ 4- חודשים מאז תחילת המלחמה, הרפת במצב טוב הרבה יותר, גובש צוות נמרץ ואכפתי ומנהל הרפת שמוליק נווט אומר לנו "העתיד נראה טוב, חוץ מבעיית כוח האדם, אך זו לא בעיה רק של רפת מפלסים והגיע הזמן שקברניטי הענף יטפלו בבעיה זו"

שמוליק נווט, חבר קיבוץ בית מזרע, מנהל את רפת מעגן מיכאל כ 7- שנים, רפת טובה ובעלת ביצועים טובים. ומאז ה 10- לאוקטובר החל שמוליק לנהל את רפת מפלסים, בתחילה בהתנדבות עד ה 10- לדצמבר ומאז הוא ממשיך מנהל את הרפת בשכר ולמעשה מסייע להחזיר את הרפת לעבודה מוסדרת ולממשקים מקצועיים.

איזו רפת קיבלת ב- 10 לאוקטובר?
"קיבלתי רפת ללא צוות, רק מתנדבים וגילי, בן קיבוץ מפלסים, התאילנדים ברחו, הבדואים לא חזרו בשבועיים הראשונים. בעצם הרפת לא נפגעה פיזית, למרות שהמחבלים הגיעו אליה, עברו דרכה בזמן חליבת בוקר באותה שבת. הקיבוץ ניצל הודות לכיתת הכוננות שעשתה עבודה הירואית, לא פחות, הרגו עשרות מחבלים ולמעשה הצילו את הקיבוץ כולו, הקרב היה על גדרות הקיבוץ, למזל חברי כיתת הכוננות שער הקיבוץ נתקע והמחבלים לא יכלו להיכנס עם הטנדרים ואז המחבלים המשיכו למעשה לכפר עזה. כשאני הגעתי ביום שלישי, עדיין היו מחבלים באזור ליד הרפת והלולים, לא נתנו לנו להסתובב חופשי, חברי כיתת הכוננות היו צמודים אלינו במשך 3 השבועות הראשונים. בערך שבועיים פלוס ראשונים חלבנו פעם ביום ולאחר מכן עברנו ל 2- חליבות שהיו די קרובות כי אסור היה להיות באזור הרפת בחושך".

המתנדבים הצילו את הרפת בשבועות הראשונים?
"בהחלט כן, בעיקרון עבדנו עם מתנדבים כחודש וחצי, חבר'ה נהדרים שאכן הצילו את הרפת והעמידו אותה על הרגליים. מאז דצמבר, אנחנו עובדים עם צוות של שכירים, 4 בני קיבוץ, בחור מבית קמה, 2 מקיבוץ מולדת, צוות מצוין. הבעיה היא ש 4- חבר'ה מתוכם באו רק ל- 4 חודשים, כי המדינה המטומטמת נתנו מענקים רק ל 3- חודשים, המענקים נגמרו, החבר'ה הולכים, אף אחד לא חשב וחושב מה יהיה קדימה, זו בהחלט בעיה ועדיין אין לנו עובדים זרים, אנחנו על זה, לצערי אין עם מי לדבר".

איך מצב הרפת עכשיו?
"חוץ מבעיית כוח אדם, המצב מצוין, 3 חליבות, אנחנו עומדים על 41 ליטר ממוצע לפרה ליום, העדר במצב יחסית טוב, חזר לעצמו. הפרות נכנסות להריון והרפת נראית בכלל לא רע, טפו טפו טפו".

מלבד כוח אדם, בעיות נוספות?
"קבלנו תוספת מכסה גדולה של 700 אלף ליטר וכעת צריך לבנות בשביל זה, עוד סככות לפרות ולעגלות, מכון החליבה של 30 עמדות יכול להכיל את התוספות, החליבות אמנם יתארכו בשעה בערך אך זו לא הבעיה. הפוטנציאל של הרפת מאוד גדול, השקיעו בה כסף, יש עם מה לעבוד, מרכז מזון, בורות תחמיץ, מתבנים, הכל קיים, הדבר היחיד כרגע זה כוח אדם ולייצב את הצוות".

אך יש כאן בסיס לצוות איכותי ומקצועי?
"בהחלט, מנהל התפעול שלנו, גילי, 31 לקח פיקוד איך שהחלה המלחמה, למרות שהיה פצוע לאחר ניתוח. הוא נכנס לרפת, התעלם מהניתוח ופשוט עבד 7 ימים בשבוע, לא עזב את הרפת, ככה מנהיגים נולדים. עוד בחור בשם אילן, 38 המכונה אילי, הגיע שבוע אחר תחילת המלחמה, לקח פיקוד על מרכז המזון ועבודות תחזוקה, פשוט מנהיגים, זה עליהם, הם המובילים את הרפת, אני רק מלווה אותם מבחינה מקצועית. יש לנו בחורה מהקיבוץ, לין, 21 , שהיתה במילואים וכעת היא אחראית יונקיה וגם היא לוקחת פיקוד. אנשים נהדרים הרוצים לעבוד, ללמוד ולתרום".

ענף החלב?
"תראה מבחינה כלכלית היתה שנה מעולה והשנה הזו תהיה שנה יותר טובה, כי אפשר לייצר חלב כמה שרוצים. הבעיה העיקרית כרגע זה כוח אדם מקצועי, בעלי התפקידים העיקריים הולכים ונעלמים לצערי. לדעתי חייבים להחזיר את לימודי הרפת במדרשת רופין בכדי לייצר עתודה ניהולית ודבר נוסף, תנאים טובים, משכורות, לשפר תנאים לרפתנים, אחרת נגיע לדרך ללא מוצא".

למרות שאתה לא גר בעוטף, מה המלחמה לימדה אותך?
"שלצערי יש אנשים שאוהבים להרוג אחד את השני, אנחנו עדיין בתוך האירוע, כרגע המצב לא ברור, מקווה שננצח".

ומילה על הרפת שלך, במעגן מיכאל, מה המצב?
"מעולה, תוצאות מצוינות, מקצועית, כלכלית, רק שימשיך ככה".

אודי שהם מנהל רפת סעד כבר למעלה מ 30- שנה, רפתן וותיק ואדם שכבר חשב כי ראה הכל, עד שהגיעה השבת השחורה וטרפה את כל הקלפים. ה 7- באוקטובר, פגע בקהילת הקיבוץ המפונה ובתחושת הביטחון האישית ועדיין, 4 חודשים אחרי, יש לומר, השקט לא חזר לעוטף. שהם "ברור שהיתה  הפקרות, אבל עכשיו מלחמה וצריך לנצח, בכל מקרה, לא נסכים לחזור למצב של לפני ה 7- באוקטובר"

אודי שהם, מנהל כבר כ 30- שנה את הרפת הנחשבת לאחת מהטובות בארץ, דור שלישי בקיבוץ סעד שפונה בתחילת המלחמה. בקיבוץ סעד כ 260- חברים, הקיבוץ הראשון של בני עקיבא, במועצה האזורית שדות נגב. הקיבוץ עדיין מתפרנס בעיקר מחקלאות.

איפה תפסה אותך השבת השחורה?
"אני לא הייתי בקיבוץ בשבת השחורה, צחוק הגורל, כי זו הפעם הראשונה שעשיתי את חג שמחת תורה מחוץ לקיבוץ, אף פעם לא הסכמתי להיות מחוץ לקיבוץ בחג הזה, אז אני והמשפחה היינו במרכז. בבוקר שבת החלו האזעקות מיד הבנתי שזה משהו מאוד חריג, מיד החלו תכתובות ווטסאפ בקבוצות הקיבוץ ובכיתת הכוננות. ואני התחלתי לעבוד מול התאילנדים והחברים".

איך התנהלו הימים הראשונים?
"למרות המצב והיריות מבחוץ, התאילנדים לא וויתרו והתעקשו לחלוב רגיל. ביום ראשון הקיבוץ פונה ומי שנכנס לרפת, זה העובד השכיר שהגיע מאשדוד והצליח לחלק אוכל, ביקשתי ממנו שיחלק אוכל ליומיים. עוד הצלחתי להכניס משאית אוכל מאמבר, לאחר שהנהג הסכים להיכנס, למיכלית חלב כבר לא נתנו להיכנס. אך למזלנו היה לנו מיכל חלב חדש בקיבולת 35 אלף ליטר אז הסתדרנו. ביום שני, יצחק אבו הני, נהג משאית חלב מרהט, הסכים להיכנס ולקח מיכלית מלאה וזה אפשר לי להמשיך לחלוב מבלי לשפוך ליטר חלב. אני רוצה לציין כי הוא לא וויתר במהלך כל המלחמה ותמיד הגיע לקחת חלב, הוא קבלן משנה של חברת התובלה 'הנגב והערבה'. אנחנו המשכנו לחלוב במהלך כל המלחמה, 3 חליבות ביום ועבדנו לכאורה רגיל למרות הקרבות שהיו ביום הראשון על הגדר של הקיבוץ שהסתיים לאחר הגעה של טנק משום מקום שחיסל את המחבלים על הגדר. 2 בני משק שלנו נרצחו, אחד בבארי ואחד במהלך ימי המלחמה".

ניסיתם להגיש עזרה לכפר עזה?
"כן, הבנו שהמצב שם חמור, שני לוחמים מהקיבוץ הגיעו הגיעו לעזור לכפר עזה, שניהם נפצעו ממש בהתחלת הקרבות. חובש בן קיבוץ שנותק הקשר איתו, וחששנו שנחטף או נהרג, חזר בסופו של דבר בריא ושלם. דבר נוסף, לאחר שכיתת הכוננות של סעד הבינה שמי שנוסע לכיוון מפלסים צפוי להיהרג, חברי כיתת הכוננות חסמה את כביש 232 והכניסו את כולם דרך סעד והוציאו אותם דרך השער השני לכיוון נתיבות. בסה"כ עברו דרך סעד כ 450- ניצולי המסיבה סמוך לבארי".

איך התנהלת מהשבוע השלישי?
"הבאנו מתנדבים מההתאחדות, 2 תאילנדים עזבו ולמעשה בשבוע השלישי חזר הרופא, כי בשבועיים הראשונים לא היו הזרעות ולא היה רופא. ולאט לאט התחלנו לחזור לסוג של שגרת חליבות וממשקים".

שהם: "הרפת לא נפגעה"
רפת סעד נחשבת כבר שנים, לאחת מהרפתות הטובות בארץ, בכל הפרמטרים ולצד ענפי חקלאות נוספים הרפת מאוד מרכזית בכלכלת הקיבוץ. התוכניות להרחבת הרפת עברו כבר את כל האישורים ונעצרו בעקבות המלחמה וכעת ממתינים לגיוס המענקים והתקציב לבניית רפת חדשה לחלוטין, במיקום אחר, רפת שתוכל לעמוד גם בתוספת המכסה שהובטחה לכל רפתות העוטף.

איך הרפת כיום?
שהם: "הרפת לא נפגעה בכלל, לשמחתי הרבה, אין משהו חריג למזלנו, עבדנו כמעט רגיל. ככה שמהבחינה הזו לא היתה פגיעה".

תוכניות לעתיד?
"תראה, מדברים על זה שרפתות העוטף מקבלות תוספת מכסה נוספת ממה שמקבלים כולם. כרגע אין לנו מקום לתוספת, אנחנו נעשה אומנה ממה שלא נצליח לייצר. יש לנו תוכנית עוד לפני המלחמה, לבנייה של רפת חדשה לגמרי, התוכנית עברה אישורים, כעת נראה איך מגייסים תקציב ומענקים. כיום אנחנו במכסה של 4.350 מיליון ואם נקבל תוספת נהיה מעבר כ 5- מיליון ליטר. הרפת שלנו מאוד ישנה ואין מקום להרחיב אותה, אני מעריך שינסו לחזק את הפן הדמוגרפי".

ומה עם הקהילה שלכם?
"הקיבוץ עדיין מפונה, יש כמה משפחות שחזרו, הקהילה עצמה די התפזרה כבר, חלק בים המלח, אם בהתחלה היו שם כ 95- אחוז מהקיבוץ, כעת נשארו במלון כ 50- אחוז והשאר התפזרו לכל מיני מקומות. אני מקווה מאוד שרוב המשפחות יחזרו לסעד, אך מרכיב הביטחון הוא פן חשוב אם לא קריטי בחזרה, עד היום אין ביטחון".

ענף החלב לאן?
"יש לי הגדרה מאוד ברורה לענף, ככול שאנחנו בוכים יותר, כך אנחנו מרוויחים יותר, השנה האחרונה היתה שנה מאוד טובה, לפחות אצלנו ברפת. בסוף הענף צריך יציבות וצריך להבין כי לא הכל תלוי בנו ולעשות את הדברים בצורה טובה ויעילה יותר".

מה למדת מהמלחמה?
"תשמע, הפקרות היתה, סמכו יותר מדי על הטכנולוגיה וקבלנו את זה בפנים. לא אכנס לפוליטיקה, עכשיו מלחמה וצריך לנצח וזהו, דבר אחד ברור, כולם אשמים, כולם".

מילה לסיום?
תראה, הכלניות פורחות ונקווה שיהיו לנו ימים שקטים, להגיד לך שקל לחיות בעוטף, זה לא, אבל אנחנו כאן ואוהבים את המקום והאזור. ומהממשלה, שיחזירו את הביטחון והשקט לעוטף, בטח שלא נחזור למצב שהיה כאן ושיעשו את העבודה עד הסוף, פעם אחת ולתמיד".

לאחר שלושה חודשים של שירות מילואים פעיל בעזה, חזר גדי אורשחובסקי בתחילת פברואר למשפחתו שהמתינה לשובו בחשש גדול. כעת מוכן גדי לספר על החודשים הקשים, הגורליים, ששינו את חייו, את חיי משפחתו, הקהילה שלו, חודשים שבעצם שינו את כולנו. גדי "אין ספק שהיה כאן מחדל רציני, אך אנחנו בוחרים לצאת מזה חזקים יותר".
'משק הבקר והחלב' ממשיך ללוות את רפתני העוטף במאבקם לחזרה לחיים של שפיות וביטחון. המשך יומן מלחמה!

גדי, בן קיבוץ עין השלושה, שהמלחמה תפסה אותו בתורנות ברפת הקיבוץ, מתרגל לחיים האזרחיים, לאחר חודשים ארוכים בעזה. גדי לא יאמר זאת על עצמו, אך תפקודו באותה שבת שחורה, התנהלותו, לחימתו, כמו גם גבורת חבריו ואנשי כיתת הכוננות, יכולים בקלות להוות תסריט לסרט הוליוודי, לסרט אקשן, רק שמבחינת גדי, משפחתו וחבריו, זו היתה המציאות, החיים עצמם, החיים והמוות שלהם. גדי 37 נשוי לנטלי ואבא ל 3- ילדים (8, 6, 5 חודשים) המשפחה מתגוררת בקיבוץ עין השלושה. ולשאלה הבנאלית, איך הגעת לרפת, גדי "בכיתה י' התחלתי לעבוד ברפת בקיבוץ וישר התחברתי לעשייה ולאחריות שבדבר. אחרי הצבא בחרתי ללכת ללמוד הנדסאי בעלי חיים ברופין עם התמחות ברפתות, כדי להרחיב את הידע והניסיון שכבר צברתי. כיום אני סגן מנהל רפת בקיבוץ עין השלושה, אחראי על העובדים, הבריאות ותפעול הרפת. אשתי ואני בני משק, נולדנו בקיבוץ עין השלושה ולכן מבחינתנו היה הכי נכון וטבעי להקים את משפחתנו בקיבוץ. רצינו שילדינו יגדלו במקום שבו אנחנו גדלנו, איפה שלכל פינה יש סיפור, זה הבית".

היכן תפסה אותך המלחמה בשבת השחורה?
בשבעה באוקטובר הגעתי לתורנות ברפת בשעה 6 ובשעה 6 וחצי כבר החלו אזעקות ופיצוצים בלתי פוסקים. מיד נכנסנו עובדי הרפת לממ"ד, פלג ספקטור עובד שכיר וחבר יקר, שני תאילנדים ואני. מתורגלים למצב, לצערי, ומחכים לרגע שהאזעקות יגמרו. היה ניתן להבחין כבר באותו הרגע שמדובר במקרה חריג. לאחר כמה דקות של אזעקות פלג ואני יצאנו לראות אם היו נפילות של רקטות ברפת ומכיוון שעין השלושה ממוקמת בגבעה כבר היה ניתן לחזות בעשן שחור סמיך שעולה ממפעל ניר-לט שבקיבוץ ניר עוז. מכיוון שהפיצוצים והאזעקות לא פסקו נכנסנו חזרה לחכות בממ"ד הרפת".

היכן המשפחה?
"בשעה 7 אשתי שלחה לי הודעה שהיא שומעת יריות קרובות לבית, יריות משמעותן חדירה לקיבוץ. באותם רגעים המחשבה הייתה שיש אירוע גדול ואני חייב להגיע למשפחתי שממוקמת בקצה המרוחק מהרפת. התחלתי ללכת לאותו כיוון כאשר אני לא חמוש וממולי הבחנתי ב 5- מחבלים ממש מטרים ספורים ממני. מכיוון שהסתתרתי מאחורי שיחים הם לא ראו אותי וחזרתי חזרה לממ"ד הרפת. ניסיתי כמה פעמים להגיע לבית אך ללא הצלחה. צריך לזכור כי קבלה ומסירת מידע הייתה איטית ומסורבלת, בטח כאשר סגורים בממ"ד ללא קליטה. אני מנסה להיות בקשר עם משפחתי, חברי, כיתת הכוננות, צח"י, ההרגשה היתה של חוסר אונים מוחלט. ככל שעוברות השעות אני מגלה שאין צבא שמגיע לעזור ושכולנו בקיבוץ וכיתת הכוננות בפרט נדרשים להתמודד עם האירוע לבד".

איך מבחינתך מסתיימת, היום הראשון למלחמה, השבת השחורה?
"בשעות אחר הצהריים הגיע כוח צבאי לקיבוץ, חברתי אליהם, התחמשתי באקדח ויחד עם חבר כיתת כוננות חילקנו את הקיבוץ לגזרות והתחלנו לבצע בהן סריקות במהירות. לאשתי והילדים הגעתי רק בשעה 19 בערב, הרגשה של אושר והקלה נפלה עליי. למרות הצורך הראשוני והתחושה המיידית להישאר עם משפחתי, הדבר החשוב ביותר היה להמשיך ולסיים את הסריקות וכך עשיתי. בשעה 20 בערב לאחר אריזה זריזה של מספר דברים יצאתי מהקיבוץ עם אשתי והילדים, למשפחתה שגרה מחוץ לקיבוץ. בדרך חזינו במראות קשים ומזעזעים, לא האמנו לגודל האירוע שהיה, למרות השמועות והחדשות מהקיבוצים בסביבה. רק כשהגענו למקום בטוח סיפרתי לאשתי על 4 הנרצחים מהקיבוץ".

למחרת כבר חזרת לקיבוץ, לרפת?
"אכן, למחרת בבוקר חזרתי לקיבוץ, תושבי הקיבוץ עדיין שהו בממ"דים ובמתח אינסופי כולל ההורים שלי, אחי הצעיר ובת זוגתו והיה לי ברור שאני נשאר עד שכולם מתפנים. הפינוי המתוכנן של תושבי הקיבוץ התעכב ולא הגיע מסיבות שעדיין אינני יודע. כל דקה נוספת בממ"ד היא בלתי נסבלת, לכן, הרמתי טלפון לחבר מהצבא והסברתי לו שאני זקוק לפינוי מיידי של כ 200- אנשים. לאחר מספר שעות קיבלתי תשובה שהם יגיעו לחלץ את כולם, היתה הקלה גדולה, תושבי עין השלושה היו בין הראשונים להתפנות. הפינוי בוצע על ידי 4 משאיות ממוגנות בליווי 4 ג'יפים ו 2- מסק"רים, לאחר הפינוי נשארנו בקיבוץ רק כיתת הכוננות".

גדי: "החלטנו כי חייבים להציל את הרפת"
כ 4- חודשים עברו מאז אותה שבת שחורה ונדמה כי לפחות במרכז הארץ אנשים שבים לחיים רגילים, לכאורה. אך בעוטף עזה, הפצעים, הצלקות, הכאב והכעס עדיין צורבים את הגוף והנפש. קשה לתאר את מה שעברו קהילות העוטף, על גבול הבלתי נתפס. כך גם גדי, כשהוא נזכר באותם ימי מלחמה ראשונים, ההלם, החשש, גילויי הגבורה וההתעקשות הבלתי נתפסת לא לוותר ולהציל את הרפת, כמעט בכל מחיר. "ביום שלישי, 3 ימים מפרוץ המלחמה, הוחלט בקיבוץ לאור כל האירועים הביטחוניים שכל האנשים שנשארו יתפנו ובעצם נשאיר את הקיבוץ בפעם הראשונה מאז שהוקם ללא תושבים וללא יכולת לתפעל את הרפת".

ללא ההתעקשות שלכם, הרפת למעשה היתה מחוסלת?
"משהו כזה, כן, 4 ימים הפרות לא קיבלו אוכל, לא היו חליבות ולא היה טיפול ביונקים או המלטות. ביום רביעי באותו שבוע דני ווייס מנהל הרפת ואני קיבלנו החלטה שחייבים לחזור להציל את הפרות ואת הרפת שלנו. יצאנו כוח חלוץ של מתנדבים לנסות להציל את הרפת, בשלוש שעות לבצע חליבה אחת, טיפול ביונקיה וחלוקת אוכל לפרות וכל זה תחת איום ממשי. הרפת קיבלה זעזוע רציני, רוב העדר חטף דלקות קליניות קשות ולמספר פרות היה נדרש לבצע המתת חסד. מצב הרפת לאחר 4 ימים ללא טיפול היה מחזה קשה מאוד, ידענו שהגענו ברגע האחרון כדי להציל את הרפת".

סוג של שגרת מלחמה?
"משהו כזה, כל יום היינו מגיעים לרפת ומבצעים את מינימום המשימות ורק בכדי לשמור על רפת מתפקדת ובריאות הפרות. בעקבות המצב התאילנדים של הרפת עזבו ונשארנו ללא עובדים זרים, דבר שהקשה עוד יותר על העבודה ברפת. גיבשנו צוות לגיוס מתנדבים דרך רשתות חברתיות ואלו נתנו אור ותקווה לשיקום הרפת אשר התייצבה בכל יום שעבר. באחת האזעקות הייתה נפילה של רקטה בשטח הרפת אשר פגעה בכמה עגלות ועשתה נזק לאחת הסככות. מספר עגלות לא שרדו את הפגיעה והשאר טופלו ויצאו מכלל סכנה לחייהם. בשלב הראשון חלבנו את העדר פעם ביום וחילקנו פעם ביומיים אוכל לפרות. הבעיה העיקרית שנתקלנו בה הייתה המלטות וטיפול ביונקיה. לכן החלטנו להעביר את כל הפרות היבשות למושב פטיש, ברפת שאינה פעילה כבר מספר שנים, בני סופר איש האחזקה של רפת עין השלושה גר במושב זה והחזיר את הרפת לכשירות מינימאלית תוך כמה ימים בודדים".

הרפת כיום?
"בעזרת צוות האלופים והמתנדבים של הרפת חזרנו ל 3- חליבות ביום, ביקורי רופא והזרעות באופן סדיר, קילטורים וחלוקת אוכל בצורה מסודרת. הדרך היתה מסוכנת, ארוכה ומאתגרת אבל אין ספק שעשינו הכל כדי להצליח ולחזור לתפוקה מלאה. רפתני העוטף הם אנשים שעשויים מחומר אחר, מובחר ולכן אני בטוח שהרפתות באזור יחזרו לפעילות מלאה ופורחת כפי שהייתה".

איך מתמודדים עם תחושת ההפקרות?
"התחושה הראשונית הייתה של חוסר אונים מוחלט שהופקרנו ע"י המדינה ברגע שהכי היינו צריכים אותה. עם הזמן שמעתי על עדויות לטנק שלחם מאחורי הקיבוץ ומסק"רים שהגיעו וטבחו מאחורי הקיבוץ במחבלים ובלעדיהם התוצאה הייתה שונה לחלוטין. אין ספק שהיה פה מחדל רציני, אכזבה, שברו לנו את האמון ואת הבית. אבל אנחנו בוחרים לצאת מזה חזקים יותר ומפוקסים יותר".

ספר על תקופת המילואים, איפה היית והרהורים לאחר השחרור
"חודש אחרי ה 7/10- התגייסתי למילואים בצו 8 והצטרפתי ליחידה לשורות הלחימה ברצועת עזה. חלק מתפקידנו הוא לנייד כוחות פנימה והחוצה מהרצועה ואת שאר מעשינו לא אוכל לפרט. בשטחי הכינוס לפני הכניסה לרצועה שותים קפה, מעשנים עוד סיגריה ומדברים על החיים. צוחקים, שרים, מתווכחים, לא משנה כמה הדעות שלנו שונות אחד מהשני, מה שבלט זה שכאשר עוברים את גדר ההפרדה כולנו הופכים להיות סלע איתן חדור מטרה ותחושת שליחות שאין צודקת ממנה. תחושה שקשה לתאר במילים".

מהי תמונת הניצחון במלחמה, אם יש כזו?
"תשמע, אני חוזר הביתה ממילואים שנמשכו כמעט 4 חודשים ברצועת עזה מצפון הרצועה ועד דרומה, המלאכה עוד רבה מאוד ויש חטופים שעדיין שם וצריכים להחזיר אותם הביתה. הרס וחורבן והמתת חמאס לא מספיקים, הם חייבים להבין ביד קשה שלא ניתן לפגוע בישראל ואם הם רוצים לחיות חיים משגשגים כדאי להם לשתף פעולה איתנו. קטונתי מלתת פתרון לסכסוך הפלסטיני ישראלי אך כפי שזה נראה היום אסור לעצור בלחימה עד ביטחון מוחלט של כל האזור וחזרת כל החטופים. לא רואה כעת תמונת ניצחון".

איך אתה רואה את העתיד המשפחתי?
"תראה, האירוע בשבת השחורה בהחלט טלטל את עולמנו. משפחתי ואני נהינו פליטים בעל כורחנו, חוסר יציבות לילדים, חוסר פרטיות, הרגשה שהכל נעצר באותה שבת. לאחר 4 חודשי מילואים של מתח ואדרנלין בלתי פוסק חזרתי למשפחתי כדי לבנות מחדש את הביטחון והשגרה
שלנו. מבחינתי הגיבורה האמיתית זאת אשתי, שאחרי אירוע נורא שעברנו נאלצה להתמודד בלעדי ולחזק את החוסן הנפשי של הילדים ושל עצמה תוך כדי טיפול באיתי התינוק שלנו שנולד בדיוק חודש לפני אותה שבת. בלי שום ספק מצדיע לה. לגבי העתיד מוקדם מדי לקבל החלטות כל עוד הלחימה נמשכת".

הדרך לקיבוץ כיסופים עוברת דרך כביש הדמים 232 , עוברים דרך אתר מסיבת הדמים ברעים, זיכרון ה 7- באוקטובר מלווה אותנו לאורך כל דרך לאירוע הנחת אבן פינה לרפת כיסופים שנפגעה קשות וחדלה לפעול מאז תחילת המלחמה. אך לצד החגיגה המאופקת, קשה שלא לשאול ולתהות שוב ושוב, איך לעזאזל הופקרו יישובי העוטף ולמה עדיין הממשלה לא נרתמה במלוא כוחה, למען אנשי העוטף שהפכו בין לילה, לפליטים בארצם. ראש מועצה אזורית אשכול, גדי ירקוני אמר במהלך הטקס "לצערי המדינה לא איתנו, הם לא עשים כלום חוץ מדיבורים". ותודה לתנובה וליזמים שונים שפעלו במהירות וביעילות להקמת הרפת, מחדש. ברכות לחברי כיסופים ולחיי תקומת העוטף

למרות המראות היפים של השדות המוריקים בעוטף עזה, הנסיעה בכבישי העוטף, לוותה בתחושה קשה והזיכרונות מהשבת השחורה צפו ועלו ככול שהתקרבנו לכיסופים ולגבול עזה הנמצא כ-ק"מ מרפת הקיבוץ. נדמה כי ה 7- באוקטובר, שינה לעד את האזור היפה הזה, המוריק בכל חורף מחדש. ביום שלישי, ה 13.2- מזג האויר היה חורפי, כביש 232 , הציר הראשי ליישובי העוטף, ציר שהפך ב 7- לאוקטובר לכביש דמים ורצח, עמוס ברכבים. הנסיעה בכביש המוביל לכיסופים הופכת לשקטה ומהורהרת וכשעוברים בסמוך למיקום מסיבת הדמים ברעים, השקט מתחלף בזעם, עצב ושאלות רבות הנותרות ללא תשובה. עדיין בלתי נתפס מה שקרה ממש כאן, בצידי הדרך, מעשי הרצח והאונס של אנשים חפים מפשע, קשה מלהכיל ורק המיגוניות בצדי הדרך עם הכתובות לזכר הנרצחים, החטופים, עומדים כעדות למה שהיה כאן, כמו גם אתר הזיכרון באזור מסיבת 'נובה' שהפך למקום עליה לרגל.

דורית אלמנת ראובן הייניק: "שילם בחייו על מסירותו לרפת ולפרות"
אנחנו בדרך לכיסופים, לטקס חגיגי להנחת אבן הפינה לרפת הקיבוץ שנהרסה בתחילת המלחמה ולמעשה חדלה לפעול. זר כנראה לא יבין זאת, אך להביט באנשי הקיבוץ המפונה, לראות בעיניהם את הכאב והצער, קהילה שאיבדה 12 חברים שנרצחו בשבת השחורה. ולצד זה לשמוע את ראשי הקהילה שעם כל הכאב והעצב, הם דבקים בקיבוצם, בבניה מחדש, בתקווה לימים טובים יותר. וכעת הם החליטו, למרות הכל, להמשיך ולבנות ולעבד את אדמתם וגם לבנות רפת חדשה. ובעזרת חברת תנובה, יזמים פרטיים, עסקים ואנשים טובים, רפת כיסופים ע"ש ראובן הייניק ז"ל תקום ותשמש עדות נוספת, לחוזקם הבלתי נתפס של קהילת כיסופים ואנשי יישובי עוטף עזה בכלל. ראובן הייניק שניהל את רפת כיסופים ב 15- השנים האחרונות, הגיע לרפת במיוחד מביתו באשקלון, ביום השלישי למלחמה כדי לטפל בפרות שלא נחלבו מספר ימים, ושם נרצח על ידי חוליית מחבלים שארבה ברפת. בקרב עקוב מדם הצליחו כוחות צה"ל לטהר את המקום ומכון החליבה נהרס כליל בקרב. לטקס הוזמנה משפחתו של ראובן הייניק ז"ל וההגעה למקום בו נירצח ראובן, כמו גם הפגישה עם אנשי הקיבוץ היתה מרגשת ודומעת. דורית הייניק אלמנתו של ראובן אמרה במהלך הטקס "ראובן חי ונשם את הרפת, במקום שבו איבד את חייו. כולי תקווה שתיבנה כאן רפת גדולה שתישא בגאווה את מורשתו".

להישבר זו לא אופציה
שושי שקד, מנהלת פרויקטים של קיבוץ כיסופים פתחה את הטקס ואמרה "להישבר זו לא אופציה, אנחנו כאן ונישאר כאן לעולמים. הצחוק, השמחה עוד ישובו לכאן במהרה. אנחנו חייבים לנופלים את התקומה וכך נעשה זאת. הכאב והאובדן שלנו עצום ועדיין לא נוותר ונקים כאן רפת לתפארת". גברי ברגיל יו"ר כיסופים "התיישבות לא נוטשים ומשק לא עוזבים. לא שוכחים את הנופלים והנרצחים ואת החטוף שלנו שעדיין כשם בעזה. החקלאות היא נשמת אפה של הציונות והרפת היא הלב הפועם. כשראובן נפל נשבענו שנקים את הרפת שתהיה הגדולה והטובה בארץ. העגלות כבר איתנו כאן ובעוד שנה כשהמכון יעמוד על תילו, נביא את הפרות מרפת גלגל. כיסופים הייתה וכיסופים תהיה, קיבוץ גדול, חזק, פורח ומלא חיים. אם החקלאות היא נשמת אפו של הרעיון הקיבוצי, הרי הרפת היא הלב הפועם של הקיבוץ. ביום הנורא ההוא בו איבדנו את ראובן הייניק ז"ל והרפת נהרסה, נדרנו נדר, הרפת תקום מחדש והיא תהיה הרפת הגדולה והטובה במשק החלב בארץ. אנו חייבים זאת לראובן אמרנו לעצמנו, אנו חייבים זאת לעצמנו". אמנון זרקא מרכז משק כיסופים "לא ראינו את הרוצח שארב לרפתן המסור שהגיע להאכיל את הפרות. אנחנו כאן להודות לכל מי שעזר להגיע לרגע הזה להקים את רפת ראובן, רפת חלבלבן. לאחר חורבנה של הרפת הזו, שהיתה מפעל חייו של ראובן ז"ל, החלטנו לשקם אותה ולשקם לתפארת. מכון החליבה החדש אשר יופעל בעוד 9 חודשים, יאפשר למשק כיסופים לייצר חלב בכמות גדולה בהרבה מזו שיוצרה עד תחילת חודש אוקטובר 2023 ".

גדי ירקוני "עם או בלי הממשלה, נכפיל את מספר תושבי העוטף"
הרפת החדשה בכיסופים תקום בעזרת קרן הרפתנים שהקימה חברת תנובה וגם הפיקה את הטקס המרגש. חיים גבריאלי, יו"ר דירקטוריון תנובה אמר בטקס "קרן הרפתנים של תנובה נועדה לשיקום מהיר של רפתות העוטף. אחד העקרונות המרכזיים שהגדרנו לעצמנו הוא אישור מהיר של המענקים, והיום כ 3- חודשים מאז הקמת הקרן, כבר הספקנו לסייע ביותר מ 5- מיליון שקל מתוך הקרן לשיקום הרפתות בקיבוצים נחל עוז, בעין השלושה, בעלומים, בניר יצחק, במושב יכיני, וכמובן בכיסופים". גדי ירקוני, ראש מועצת חבל אשכול ביקר קשות הממשלה לצד ברכות חמות לתושבי כיסופים. ירקוני "כיסופים זה הבית השני שלי, אני מכיר את החטופים, הנרצחים והחוזה שלנו לדאוג שכולם יחזרו ומהר. הרפת היתה הבית של ראובן הייניק, חוץ ממשפחתו, הרפת וכיסופים היו הבית שלו. ראובן הוא זה שבנה כאן את הכל, דחף את הקיבוץ להשקיע ברפת שלפעמים אף אחד לא הבין למה וכמה. לצערי החלאות חיכו לו ברפת שהגיע לתת מים ואוכל לפרות שהיו צמאות ורעבות. ומה שאתם חברי כיסופים עושים כאן זה ההוכחה שאי אפשר לנצח אותנו ולגרש אותנו מהארץ הזאת. לא בדיבורים, אלא במעשים, יש שרים וחברי כנסת שמדברים הרבה ולא עושים כלום. המדינה לא איתנו, הם לא עושים כלום חוץ מדיבורים. וכאן יש אנשים טובים שבאו ועושים ולא מדברים. עם כל הקשיים מבית ומחוץ נוכיח שאנחנו כאן להישאר ובסוף העוטף הזה, עם או בלי העזרה של המדינה נכפיל את תושבי העוטף". ירקוני סיים את דבריו, פנה לחברי כיסופים ואמר "אני רוצה לחזק אתכם ביום הזה, הרפת זו רק דוגמא אחת מתוך המון דוגמאות. אתם הלוחמים האמיתיים של עוטף עזה. לחיי תקומת העוטף".

דמעות ותקווה
טקס הנחת אבן הפינה בקיבוץ כיסופים להקמת רפת חלבלבן על שם ראובן הייניק ז"ל.
הטקס התקיים במעמד משפחת הייניק, חברי קיבוץ כיסופים, דירקטוריון והנהלת תנובה, אנשי משרד החקלאות, אנשי מנהלת תקומה, חברי הפורום העסקי ועוד. הזמרת ירדנה ארזי שהיתה הזמרת האהובה על ראובן, שרה את השיר 'שהשמש תעבור עליי' ודיברה בטקס על החיבור שלה להתיישבות העובדת, ולאזור העוטף בפרט. משפחתו של ראובן ז"ל התרגשו מאוד ולא יכלו לעצור את הדמעות. בסוף הופעתה ניגשה ירדנה לאלמנתו של ראובן וחיבקה אותה חזק. קיבוץ כיסופים, השוכן כק"מ מהגבול עם עזה, ספג מהלומה קשה ב 7- באוקטובר, כאשר 12 מחברי הקיבוץ ושישה עובדי חקלאות מתאילנד נרצחו, וחבר הקיבוץ שלמה מנצור בן ה 85- נחטף, ועדיין נמצא בשבי (החטוף המבוגר יותר) רפת כיסופים מנתה כ 770- פרות ועגלות וייצרה עבור תנובה כ 4- מיליון ליטר חלב גולמי בשנה. מרגע שקיבוץ כיסופים קיבל החלטה לשוב וליישב את הקיבוץ ואף להקים מחדש את הרפת, תנובה החליטה לסייע בשיקום הרפת ובהקמת מכון החליבה, כחלק מקרן הרפתנים שהקימה לשיקום רפתות העוטף שנפגעו במלחמה, בהיקף כולל של כ 15- מיליון שקלים.

פרטוש: "עד סוף השנה תהיה רפת בכיסופים"
שמעון פרטוש, בעל חברת 'רמתן' בע"מ מונה לפרויקטור רפת כיסופים, הוא גם בעלים ושותף שקט ב'הרמן פרוג'קט בר'. "פנו אלי אנשי כיסופים וביקשו את עזרתי להרים את כל המערך ולצאת קדימה עם הפרויקט, כמובן שנעניתי מיד ויצאנו לדרך בכל הכוח". בכיסופים רוצים לראות את הרפת פועלת מוקדם ככול האפשר ופרטוש בהחלט מודע לסיטואציה "לאחר שפינינו את העדר שנפגע מאוד במלחמה לאחר שהיה ללא מזון והפרות לא נחלבו כמה ימים, העדר נמכר כולו לבשר וכל העגלות עברו למשק אמנה במושב ברכיה. את כל העגלות ההרות העברתי למשקים אמנים ואת העגלות שנותרו העברתי בחזרה לכיסופים לאחר ששיפצנו את סככת העגלות". פרטוש, בעל מקצוע בעל ניסיון רב, הפועל כבר שנים ארוכות בענף, ממשיך ומספר "במקביל קניתי את כל עדר רפת קיבוץ גלגל ושכרתי את רפת גלגל לשם הפעלת רפת כיסופים עד שהרפת תקום בכיסופים. ולצד כל הפעילות המהירה והעצימה, אנחנו בונים מחדש את מכון החליבה בכיסופים, 40 עמדות קרוסלה. זו רפת שתהיה בעלת מכסה של כ 5- מיליון ליטר. חשוב לי לציין כי כרגע אנחנו מחדשים את הציוד הקיים במכון ומחדשים קרוסלה קיימת של אפיקים. אני מניח שעד סוף השנה תהיה רפת מסודרת בכיסופים. חשוב לי לומר שחברת תנובה עזרה לנו מאוד ודחפה את הפרויקט ועל כך אנחנו מכירים לה תודה". על עלות ההשקעה בהקמת הרפת אומר פרטוש "להערכתי הרפת ושיפוצה תעלה כ 13- מיליון שקלים, כולל הכל".

בקיבוץ ארז המפונה, מתכננים לעבור ל- 3 חליבות מתי שהוא בחודש ינואר 2024 , יש לציין כי רפת ארז היא אולי הענף הכלכלי החשוב ביותר בקיבוץ הנמצא על גבול עזה. שחר קופרמן מנהל הרפת "למזלנו הרפת לא נפגעה פיזית, לא חדרו אלינו מחבלים, לא לקיבוץ ולא לרפת. הם הגיעו לקיבוץ ממחסום ארז באיחור כנראה ואז כיתת הכוננות שלנו היתה מוכנה אליהם". וכן, האמון בצה"ל ובמדינה נפגע, הסיוט מתמשך אך שחר יחזור לקיבוץ, כמו גם רבים מהקהילה. אנשים מיוחדים יש שם בעוטף, כבר אמרנו

שחר קופרמן, 55 מנהל את רפת ארז משנת 2019 , שחר אלמן ואב ל- 4 ילדים. הרפת בעלת מכסה של 4.2 מיליון ליטר לשנה, כ-400 חולבות. ענף מאוד חשוב בקיבוץ ארז, מענפי החקלאות המובילים. כיום הקיבוץ מפונה, הקהילה נמצאת ברובה במצפה רמון. שחר "בנו מערכות תמיכה לילדים והחליטו להישאר שם, נכון לעכשיו. הקיבוץ פיזית לא נפגע, למעט כמה בתים שניזוקו, אבל זה לא ברמות של בארי, כפר עזה, ניר עוז ואחרים".

האירוע בשבת?
"אני רואה את זה כאירוע מחריד, הסיוט הכי גדול שניתן היה לדמיין. האמון במערכת של הצבא, מודיעין, נפגע קשות. השחצנות הישראלית, של אנחנו הכי טובים, הכי גיבורים ואיפה הם ואיפה אנחנו. ככול שנחשפים לפרטים אנחנו רק יותר מבינים איך הם התכוננו לזה שנים, במקצועיות מפחידה. זו טרגדיה שיהיה לנו מאוד קשה לצאת ממנה. התחושה הכללית היא מאוד קשה. למרות שאנחנו ממש קרובים למחסום ארז ולגבול, אנחנו משום מה, פחות מטווחים אך שומעים חזק את כל קולות המלחמה. למזלנו הרפת לא נפגעה פיזית, לא חדרו אלינו מחבלים, לא לקיבוץ ולא לרפת. הם הגיעו לקיבוץ ממחסום ארז באיחור כנראה ואז כיתת הכוננות שלנו היתה מוכנה אליהם. הצלחנו להדוף את החוליות שניסו להיכנס לקיבוץ, גם עם עזרה מכיתת הכוננות של אור הנר. לצערי נהרג אמיר נעים חבר כיתת הכוננות ונפצעו 3 חבר'ה,
אבל הם כבר משוקמים".

מדברים על לחזור?
"כן, מדברים, בעיקר עכשיו יש דיבור על העניין הזה. בסופו של דבר זו תהיה החלטה אישית של כל אדם או משפחה. אני מאמין שרבים מקהילת ארז יחזרו. אני אחזור, מאוד יפתיע אותי אם משפחות רבות יחליטו שלא לחזור, לפחות זה מה שאני שומע. אנחנו כנראה נחזור אבל זה מאוד תלוי איך תסתיים המלחמה ומה יקרה לאחר מכן".

ומה מצב הרפת?
"בשבת השחורה התחלנו לרדת בקצב החליבות, בזמן האירוע היו כאן תאילנדים, אוכל לא חילקנו כמעט שבוע פלוס, ככה התנהלנו לאורך השבוע הראשון. ואז פנינו למרכז מזון משואות יצחק, שישר נענו ובתיאום הצבא התחלנו להכניס אוכל במשאית אחת ליום. ככה פעלנו בהמשך כשבועיים עד שחזרנו לפקד יחסית רגיל. לאט לאט התחלנו להחזיר את כל הממשקים כולל מערך המזון. 2 תאילנדים עזבו ואחד נשאר ובזמן הקרוב אמורים לחזור, כולל תאילנדים למטעים אז זה יתן קצת יותר מרחב נשימה. כרגע אנחנו מתפקדים בעצימות נמוכה, לא חזרנו לפעילות מלאה. מתכננים לחזור לפעילות כמעט מלאה בתחילת ינואר, שזה אומר 3 חליבות. אנחנו ירדנו בכ- 15 אחוז לנחלבת מאז ה-7 לאוקטובר. בריאות העדר נפגעה אבל לא ברמות דרמטיות, יצאו כמה פרות שנפגעו, בעיקר בגלל מחסור בכוח אדם וחוסר יכולת לטפל גם במובן הרפואי".

רצית להגיד משהו על הרפתנים?
שחר צוחק "כן, למיטב התרשמותי, כקהילת רפתנים בעוטף ובכלל, מדובר באנשים מיוחדים, שורשיים, הנאחזים באדמה וברפת שלהם בכל הכוח. הרפתות בעוטף מניעות חלק גדול מהכלכלה בעוטף, ההיאחזות בקרקע, החקלאות, ההתנדבות. מוריד את הכובע בפני החברים שלי בענף. רפת חייבת להמשיך לייצר וזה דבר שראינו גם בשיא הקרבות כאן".

יאיר בלבלרמן הוא סוג של מותג מבחינת ענף החלב, מנהל הרפת הצעיר ביותר, מצטלם נהדר לתשדירי פרסומת, ציוני, דור שלישי למתיישבי הנגב המערבי. אך מאז השבת השחורה, החיים התהפכו עליו, "עזוב, הוא אומר לי, "אתה לא תמצא אצלי ראיון אופטימי, אני בעיקר כעוס, עצוב ואגיד לך, שלא מגיע לאזרחים במדינה הזאת הנהגה כזו נוראית וחסרת אחריות". יאיר החליט לדבר, לא קל לו אך חשוב לו להשמיע את דבריו, קשים ככול שיהיו. מציאות מוטרפת, קהילה המומת כאב וכעס, חיים שהתרסקו. יאיר בלברמן יומן מלחמה והישרדות

אפשר להתחיל ישר מהסוף, כששואלים את בלברמן ג'וניור על העתיד, הוא עונה בזעם "מה העתיד, איזה עתיד, אז יופי, נציל את הענף אבל מה הלאה. המדינה הזאת שכחה את החקלאות כבר לפני 3 עשורים. במשך שנים ריסקו את הענף שלנו, בטענות שונות ופתאום כולם משתוממים שזה מה שקרה. על מה אני אלחם עכשיו תגיד לי". הוא כועס כמו שלא כעס בחייו "אני כאן רק בגלל מנהל הרפת הבא שיבוא במקומי. איזה בית זה, שפורצים לי ככה לבית, רוצחים, אונסים, חוטפים, בוזזים. לי אין בית כרגע, אני לא יכול לגור בניר יצחק כרגע ולא יודע מתי. כל יום זה מלחמות כאן, על היום יום. אני לא איש אופטימי ולא מנסה ליפות את המצב, הענף היה מחורבן לפני אז למה שיהיה יותר טוב אחרי". ואז הוא צועק, "מה יהיה כאן, הממשלה פתאום תבין את חשיבות החקלאות"???

בלברמן "ההסכם שלנו עם המדינה הופר"
יאיר בלברמן, 32 , נשוי לדפנה ואב לתמר ונועה, בן קיבוץ ניר יצחק, שושלת מכובדת, סוג של נסיך שחייו התנהלו במסלול די צופי וקבוע, עד להגעה לרפת הקיבוצית שלהם שהיא מרכז חברתי, כלכלי, כמעט קיומי בקיבוץ. על השבת השחורה הוא מספר "ב- 7 לאוקטובר הייתי בחיפה, אוהד מכבי חיפה שרוף, ככה ניצלו חיי, בגלל הכדורגל, היינו אצל ההורים של אשתי. ואז קבלתי טלפון ב 06:20 בבוקר מאבא שלי במילים האלה "יאיר המצב חריג, לא כמו כל פעם". גם מהרפת קבלתי טלפונים שהביעו חשש, שלחתי את כולם הביתה, אבא שלי החליט להמשיך לחלק אוכל וזאת בניגוד לבקשתי המפורשת, הוא עשה זאת עד לשעה 09:45 . מאז לא חלבנו 36 שעות ולאחר מכן מפנים אותנו מהקיבוץ. לקח לי כחודש להגיע שוב לרפת, הכל היה בשלט רחוק. בתחילה ירדנו לאילת והייתי על הקו, אך הבנתי שככה אי אפשר ובעזרת קיבוץ ניר יצחק עברנו לקיבוץ רביבים".

ואיך אתה?
"תשמע, זה חתיכת אירוע, סיוט מבחינתנו, אני כאן בשביל החבר'ה שנפלו בהגנה על הבית הזה. הפעם בשביל זה אני כאן ולא בשביל שום דבר אחר. הקיבוץ איבד 4 חברים מכיתת כוננות, בן קיבוץ שנפל בקרב במחסום סופה, בת קיבוץ שנהרגה במסיבה בנובה ושני חטופים שאחד מהם הוא בעלה של אחותי. אני לא ידעתי עד עכשיו מה זה אומר אובדן אישי וזו הפעם הראשונה בעצם שאני חווה כאב של אובדן, של מוות, הכאב הוא כאב גופני מעבר לכאב בלב, בנפש. ושוב, שיהיה ברור, אני כאן רק בגלל הנופלים. לי כבר לא היה אכפת לאבד את הרפת, אתה מבין מה זה אומר מבחינתי. הרפת, שהיתה מרכז חיי וחיי משפחתי. אני כאן בגלל בן כיתה שלי, אורן גולדין, חבר נפש שנפל בשבת השחורה, הוא היה המוסכניק שלנו ואני כאן רק בגללו ובגלל הנופלים. חוץ מזה, הרפת בניר יצחק היא הקהילה, השייכות הבלתי אמצעית של הקהילה כאן עם הרפת ואנחנו כאן ממשיכים, רק בגללם. אגיד לך משהו שלא אמרתי מעולם, החלב פחות מעניין אותי, גם הרפת. מרגיש בושה גדולה לייצר כאן חלב, ההסכם שלנו עם המדינה הופר, כמנהל רפת מהצעירים בארץ, חייב לומר לך שענף החלב לא מעניין אותי, מאז השבת השחורה. חוץ מזה לא אכפת לי, לא מהמדינה ולא מהענף".

מילים קשות?
"כן, בהחלט, מציאות קשה, חטפנו חזק, אין מה לעשות. לנהל רפת במדינת ישראל לא היה כייף גם לפני, אז עכשיו על מה להילחם, על מה לקום בשלוש בבוקר לחליבה .מעבר לחשיבות העצומה של הרפת לקהילת ניר יצחק. אמנם תושבי המדינה איתנו והמתנדבים הם מי שהצילו את הרפת שלנו ואת הרפתות בעוטף. אך הממשלה שהפקירה, ממשיכה לשים מקלות בגלגלים שלנו, במקום פשוט לעזור לנו להתרומם. אז יש אנשים שאנחנו חייבים להם תודה, ליאור שמחה, חברת תנובה, המתנדבים, אזרחי המדינה, האחים לנשק, אך בתוך כל הסיטואציה הזו, חייבים להמשיך הלאה ולהבין כי המדינה מפקירה אותנו שוב וזה עצוב וזה כואב וזה קשה מאוד".

ומה המצב עכשיו, כמעט 3 חודשים מאז השבת השחורה?
"אני עזבתי את המשפחה המורחבת שלי ועברתי עם המשפחה הגרעינית שלי לקיבוץ רביבים שאוכל להמשיך ולנהל את הרפת. אחותי אלה המדהימה נמצאת באילת, מחכה לבעלה טל חיימי, הוא נסיך עם ביגל'ה על הראש. הוא דור שלישי בניר יצחק, כל הדורות שלנו במשפחה, כאן, ניר יצחק זה בית של המשפחה שלנו כבר מעל 51 שנים וככה עם עוד מאות משפחות בקיבוץ. עדיין לא שמענו ממנו כלום, הוא אחד הבודדים שלא יודעים מה מצבו. אחותי מתנהלת בסיטואציה הזו באצילות נפש, היא מטפלת בשלושת ילדיה ובהריון מתקדם. בעצם כשאני חושב על זה, זו המציאות של רבים מתושבי עוטף עזה. זו מציאות בלתי נסבלת שנכפתה עלינו והכי עצוב שהממשלה עדיין לא קולטת את גודל האירוע. שיסתיים האירוע הזה, אני חושב שאני ומשפחתי נעזוב את ניר יצחק, אין לי יותר מה לחפש כאן. נתנו והקרבנו מספיק. אנחנו 20 שנה בתוך האירוע של מלחמה בעוטף עזה, האירוע בשבת השחורה טרפה את כל הקלפים. פשוט ככה. אני לא אותו אדם מאז ה- 7 לאוקטובר. כל מי שחווה את הדבר הזה וטוען כי נשאר אותו דבר, הוא שקרן".

ומצב הרפת?
"המצב מצוין, כרגע אנחנו עדיין בשתי חליבות, נשמח לעבור לשלוש חליבות, אך זה תלוי במתנדבים ובעובדים שיגיעו. וכאן אני חייב לומר על המתנדבים, תשמע, נעתקו מילותיי מפי, אנשים נהדרים, מלח הארץ שפשוט הצילו לנו את הרפת וממשיכים להגיע לכאן למקום לא פשוט, עם טילים, צבע אדום במהלך כל היום. אך צריך לזכור שיש כאן עשרות אלפי משפחות של פליטים מעוטף עזה, אתה בכלל מתחיל לקלוט את העניין, לאנשים אין בית, ברגע אחד איבדנו הכל".

ושאתה מביט שנה קדימה?
"שאלה קשה, מי יכול להביט כעת שנה קדימה, להתאבל עוד לא מצאנו זמן. קודם נראה מה יהיה במדינה שלנו, הרבה תלוי בתוצאות המלחמה ואגיד את האמת, אם תתחלף ההנהגה במדינה, להנהגה שתבין את חשיבות החקלאות, עוטף עזה, תפיסת השטחים, ציונות של עבודה כחול לבן, אז נראה. אבל נכון לעכשיו, יש בנו כעס עצום, כאב נורא ולב שבור. אם הנהגת המדינה תשתנה ונחתום על חוזה חדש בינינו אז אולי יהיה על מה לדבר. אך אתה לא יכול לייבא ירקות ממקומות אחרים, לייבא חלב מתורכיה ולצפות שאנחנו נמשיך להיות כאן בשר תותחים. מה אגיד לך, מאז ה- 7 באוקטובר, כל יום קשה לנו".

אכזבה מהפוליטיקאים?
אגלה לך סוד, אף פעם לא היו לי ציפיות מהפוליטיקאים, בטח לא מאלה שבשלטון היום. אך עברו יותר מחודשיים מאז השואה שעברנו ולניר יצחק, עדיין, אף אחד לא הגיע. שר החקלאות, מנכ"ל משרד החקלאות, הם יודעים היכן זה ניר יצחק, חודשיים פלוס אנחנו כאן, מקיזים דם תרתי משמע ואף אחד לא הגיע מהממשלה, כלום. מי שרוצה שיגיע לכאן, מוזמן, רק בלי מצלמות ותקשורת".

טל חיימי ז"ל
יום לאחר הריאיון, התבשרה משפחת בלברמן על הירצחו של טל חיימי, על ידי מחבלי החמאס הארורים. טל, בן 41 במותו, הותיר אחריו את אלה אשתו הנמצאת בהריון מתקדם ושלושה ילדים, תאומים בני 9 וילד בן 6. טל, דור שלישי בקיבוץ ניר יצחק, היה מעמודי התווך של הקהילה, חבר בכיתת הכוננות ואיש אהוב ונאהב. יהי זכרו ברוך.

חברי קיבוץ כרמיה מודים למלאכים ששמרו עליהם באותה שבת השחורה, הקיבוץ עם המזל הכי גדול בעולם, אומרת אמילי די קפואה, מנהלת הרפת וממשיכה "המחבלים שהיו אמורים להגיע אלינו, נעצרו בזיקים וביד מרדכי". הרפת המשיכה לפעול, ירדו לשתי חליבות, אמנם היו פגיעות של טילים, אבל מה זה לעומת הקיבוצים האחרים, אומרת לנו אמילי. עוד סיפור מעוטף עזה, מלא הפתעות ורפת אחת המנוהלת על ידי נשים

את הרפת בקיבוץ כרמיה מנהלת אמילי די קפואה 38 כבר למעלה משנה וחצי. אמילי עובדת ברפת כ- 12 שנים ועבדה במגוון תפקידים במהלך השנים. אך הסיפור המעניין של אמילי מתחיל כשהיא בת 6 ועלתה לארץ מבלגיה ביחד עם אמא רחל. לאחר שנה במרכז קליטה בבאר שבע הגיעו השתיים לקיבוץ כרמיה ומאז הם שם, בקיבוץ בנגב המערבי, פעם קראו לזה ציונות אמיתית. כשהגיעו לקיבוץ, התבקשה האם לעבוד בחינוך אך היא התעקשה לעבוד רק ברפת. מאז עברו שנים, האם יצאה ללימודי הנדסת בניין ועבדה במקצועה. אך כשהבת אמילי מונתה למנהלת הרפת בקיבוץ, ביקשה האם לחזור ולעבוד ברפת, יחד עם ביתה וכיום הבת מנהלת והאמא מס' 2 ואם זה לא סיפור, תגידו לי מה כן. אך זה לא הסוף, ברפת מועסקת גם עינת וירסקי, חברת קיבוץ, העובדת שנים רבות ברפת ואחראית מרכז מזון וחלוקת מזון. יש עובדת נוספת, מלכה רואס, האחראית יונקיה במשך שנים רבות. אם תרצו, רפת של נשים המחוזקות ב -2 תאילנדים וסברי מהעיר רהט.

מזל של כרמיה
רפת כרמיה נחלבה במהלך כל המלחמה, למרות שמיום ראשון שלאחר השבת השחורה ירדה הרפת ל 2- חליבות ובתחילת דצמבר שבו ל- 3 חליבות ביום. הסיפור של כרמיה הוא סיפור על מזל גדול, אמילי: "הקיבוץ שלנו הוא עם המזל הכי גדול בעולם, המחבלים שהיו אמורים להגיע אלינו, עצרו בזיקים וביד מרדכי. הקיבוץ לא נפגע, ומחבלים לא הגיעו לכרמיה, אמנם היו פגיעות של טילים ברפת, נהרגו כמה עגלות וכמה נפצעו וחיכינו לווטרינר כשבוע שיבוא להרדים אותם. אך אני מרגישה בת מזל, לעומת הקיבוצים האחרים שחוו זוועות, הרג וחטופים".

אז איפה תפסה אותך המלחמה?
"בשישי בלילה ישנתי מחוץ לקיבוץ, התעוררתי לאזעקות ובעצם מהרגע הזה מנסה לתקשר עם העובדים ללא הצלחה. ומתחילה לקבל הודעות מהעובדים הקמבודים הכותבים לי שהם לא רוצים למות. בשלב הזה אני מבינה שאני צריכה להגיעה אל הרפת ולמזלי הרב נעצרתי במחסום משטרתי, כי אם הייתי ממשיכה הלאה בנסיעה, בטח הייתי נרצחת. בזמן הזה נופלים קסאמים בכל האזור ממש קרוב אלי. מאחר ולא יכולתי להגיעה אל הרפת, נתיב לדרר, היועץ המקצועי של הרפת, המתגורר בקיבוץ, לקח על עצמו לתפעל את השבת השחורה ולא עזב אותי במשך שבועיים גם תחת ירי. ביום ראשון הגעתי לרפת על הבוקר, ישר למגורי העובדים הזרים שהסתגרו בחדרם לאחר שצפו בסרטונים. ביום ראשון ירדנו ל- 2 חליבות, מפנים את הקיבוץ ואף אחד לא בא לרוקן חלב. ביום רביעי נגמר לנו המקום במיכלים ואז שפכנו את כל החלב. בעצם נשארנו בקיבוץ רק חברי כיתת כוננות, 3 הרפתניות ו- 2 תאילנדים וסטודנט מגאנה".

איך עברו הימים?
"עברו ימים לא פשוטים בכלל, ירי כמעט רצוף לאורך כל היום דבר שאינו מאפשר לסיים חליבה, אך עברנו גם את זה. מה שהיה באמת מפחיד בשבוע הראשון, זה הניסיונות חדירה מהים. לשמוע ירי של נשק קל קרוב אליך, היה לא פשוט, בסוף החלטנו לישון בחמ"ל עם חברי כיתת הכוננות. אני יכולה לומר שאני מאוד שמחה שיש כאן כיתת כוננות, בלעדיהם לא הייתי מוכנה להישאר כאן בקיבוץ ולהמשיך לעבוד וזאת למרות שיש כאן צבא, על חברי כיתת הכוננות אני הכי סומכת". צוחקת אמילי.

איך אך מסכמת את האירוע נכון לעכשיו?
"זה תסריט אימים, פשוט בלתי נתפס שנכנסו מחבלים למדינת ישראל ורצחו, אנסו, חטפו, בזזו. אני מאוד מאוכזבת, כי היו המון סימנים, שומעים את חברי נתיב העשרה הצועקים כבר שנה כי בונים להם עמדת חמאס. את חברי קיבוץ ארז, השומעים חפירות וקציני הצבא מנפנפים אותם. תשמע, הייתי תצפיתנית בנחל עוז בהתנתקות וממש הופתעתי שלא מקשיבים להם, לי היה קשר ישיר עם המפקדים, היית יכול לדבר עם המג"ד של הגדוד, אני כתצפיתנית הרגשתי שיש לי כוח ואני מבינה כי התצפיתניות שנטבחו, פשוט לא הקשיבו להן. אנחנו היינו עם נשק, איך השאירו אותן שם ככה ללא נשק, מופקרות, לא היה להן סיכוי, זה נורא, פשוט נורא, לא יכולה לדמיין את מה שעבר על החיילות שם. היינו תמיד כל כך בטוחים בצבא, סומכים עליו ופתאום זה קורה. ולכן, הכי חשוב, יש למדינה חובה מוסרית להחזיר מיד את כל החטופים, זה המעט שאנחנו יכולים לעשות".

קהילת כרמיה תחזור לקיבוץ?
אני באמת לא יודעת, זה לא תלוי בנו, אנחנו לא נחזור לקסאמים ולטפטופים של מטחי טילים, אין יותר הכלה של המצב שהיה. אני מוכנה לחיות באזור סכסוך בתנאי אחד, שאני מרגישה שמגינים עלי בכל תנאי כולל צעדים מניעתיים. לא יכול להיות שיקרה דבר כזה, פשוט לא הגיוני. כשאומרים לצבא שמתאמנים על הגדר והם אומרים שזה בסדר "הם רק מתאמנים". זה פשוט מוטרף".

הרפת בפן המקצועי?
"ירדנו מטבע הדברים בכמות החלב בגלל 2 חליבות, עלינו באחוזי השומן חלבון. ניסינו לשמור על העדר כמה שניתן. כרגע לא יודעים בדיוק מה תהיה המכסה בשנה הבאה, אך היא כנראה תהיה גדולה, כך שאני לא יכולה להרשות לעצמי למכור פרות. מבחינתנו חזרנו לשגרה מלאה בכל מה שקשור לרפת, לעבודה ולממשקים השונים".

לסיום?
"כן, יש לי שני דברים חשובים לומר בשעה הזו, המדינה חייבת להחזיר את כל החטופים, את כולם, מיד, כי זו האחריות שלהם והם האשמים בכל מה שקה. דבר נוסף, הגיע הזמן שהממשלה תבין את חשיבות החקלאות, ההיאחזות בקרקע, ביטחון המזון ותפסיק לירות לחקלאות ברגלים, כי מעבר לכך שזו הפרנסה שלנו, לדעתי כולם כבר הבינו, כי מדינה המסתמכת על יבוא מזון, בטח ירקות, פירות ומוצרי חלב, היא מדינה מקולקלת ואם מדברים על יוקר מחיה, לא ראיתי שהיבוא הוריד את המחירים, בשום תחום במזון".

לא קל להקשיב לאדי פולונסקי, האיש החייכן, האופטימי, מנהל רפת אור הנר, הרפתן הצעיר לנצח, פטריוט ציוני אמיתי, חבר בעשרות וועדות, הנהלות ומועצות הקשורות לענף החלב. אך מאז ה 7- לאוקטובר, אדי פולונסקי אחר, זועם, כועס, כואב, עצוב. בדבריו הוא מצייר תמונת מצב קשה, בלתי אפשרית כמעט, על קונספירציה מטורפת. פולונסקי "אני מאלה החושבים כי מישהו תכנן את כל האירוע וניצל הזדמנות לקחת את הצבא מכאן. בגדו בנו". מאז השבת השחורה הוא שתק, עכשיו הוא מדבר ועוד איך מדבר. אם תרצו, כתב אישום קשה נגד ממשלת ישראל צה"ל

 

תראה, אומר אדי פולונסקי "כל הסמלים שלמענם אנחנו כאן, ציונות, חקלאות, נגב, פתאום הכל נפל לרצפה, התפוגג. לדברים האלה כבר אין ערך, אין מדינה, אנחנו לא מרגישים שיש מדינה". הקיבוץ שלו, אור הנר, פונה לירושלים, תל אביב ועוד מקומות, אך אדי פולונסקי לא עזב את אור הנר, אף לא לדקה למרות היותו שטח צבאי סגור. פעמים רבות ראיינתי את אדי, מעולם הוא לא נשמע כך "אתה יודע מה ההבדל ביני לבינך, 40 דקות מרחק נסיעה, התכנון של החמאס היה עד כדי כך מדויק, כולל פנקסים עם תמונות של אנשים רלוונטיים בכל יישוב. המחבלים הופתעו מהקלות שבה הם הגיעו עד צומת עד הלום, הם פשוט לא האמינו, לא היתה שום מניעה שיגיעו אליך או לבת שלי ברמת השרון".

לפני הכל, איך אתה?
"איך אני, לא יודע, עכשיו אולי קצת יותר טוב, היו ימים לא קלים, ימים עצובים, קשים, הרוגים, נחטפים, חברים טובים שהלכו. גם מבחינת הטיפול במשק, הכל ביחד. עכשיו טיפה אולי יותר טוב, בהתחשב בחודשיים האחרונים, למרות ששום דבר עוד לא נגמר, לי קשה מאוד לראות את הטוב. אבל אתה יודע, כל אחד והסיפור שלו ומתנהל אחרת לפי האופי שלו. אבל הימים ימים קשים ביותר".

יש אנשים העוטפים אתכם, מתנדבים, יש קצת אור בחושך?
"תראה נעשים כאן דברים מופלאים, ההתאחדות שלנו, ליאור, מועצת החלב, חברת תנובה, גם במשרד החקלאות, עם כל הביקורת שיש, נעשו ועושים דברים ראויים. ההתגייסות של יורם שפירר ששכל את בנו, פרץ שורק, הרצון לעזור. הענף שלנו דאג שלא נרגיש לבד. אבל זה לצערי טיפה בים. אגיד לך משהו, נגמרה לנו הסבלנות לאורחים הבאים להצטלם ולעשות וי על ביקור בעוטף ולעשות קמפיין על הגב שלנו. יש קבוצה חזקה מאוד של אזרחים אכפתיים, ללא שיוך כל שהוא, המתנדבים, באים לתת כתף ומתגייסים ומתנדבים למעננו. אנשים המראים לנו שדברים היו יכולים להיות אחרת וזה אפילו עוד יותר כואב שבעצם יכול היה להיות כאן אחרת. אבל זו לא המדינה, יש לנו חרא של מדינה עם אזרחים נפלאים, אנחנו עוד נצטרך להילחם המון על המקום שלנו כאן. בגלל הסיטואציה כרגע, מדברים יותר בלחש, אך שלא תטעה, הפילוג בינינו קיים, עכשיו בשקט, אבל הוא יתפרץ. אותו דבר בנושא החיילים, יש לנו צבא נהדר, חיילים מצוינים, המוכנים להקריב את עצמם למען התושבים, אבל יש לנו ממשלה חרא וזה שני דברים שונים לגמרי".

אז מה בעצם קרה, לשיטתך?
"תראה, לחשוב שעכשיו הדברים עובדים זו חוכמה קטנה, כרגע בכל ישוב יש חיילים השומרים על הקיבוצים והישובים, אבל הם לא בעצם שומרים. זאת אומרת, מה שהיה זה מה שיהיה, שום דבר לא חדש. הקודקודים עדיין לא הפנימו את המצב החדש, זה פשוט מדהים. אני מאלה שחושבים, כי מישהו החליט שם למעלה, לא להיות כאן. אני חושב שמישהו לקח יוזמה, שקל איפה אנחנו נמצאים, לפני ה 7- לאוקטובר שהיינו במצב של מלחמת אחים ואז התקבלה ההחלטה ומישהו ניצל את ההזדמנות לקחת את הצבא מכאן. אני רוצה להזכיר לך כי משנת 2016 ידענו שהחמאס מתכנן את האירוע הזה, אנחנו בכיתת כוננות מתרגלים 'צבא שמים', כבר כמעט עשור, זו פקודת חדירה של מחבלים לתוך הישוב ותפיסת בית עם בני ערובה. אז לדעתי מישהו למעלה החליט פשוט להקריב קיבוץ או שניים, שיהיה אירוע שכזה ואז ישראל תחזור להיות
מאוחדת. כי כולם ידעו על התוכניות של החמאס ואף אחד לא עשה כלום".

אתה אומר דברים קשים מאוד?
"זו המציאות, תראה, זוהי האופציה הראשונה, האופציה השניה שזה בעצם הצבא החלש שלנו, שתי האלטרנטיבות קשות. הרי היתה ישיבת חירום בשבת השחורה ב- 04:00 בבוקר, מה קרה מאז, כל ההתנהלות היא על גבול ההתנהלות הפושעת. הרי מישהו נתן את ההוראה לקחת מכאן קרוב ל- 700 חיילים ביום שישי בערב, מישהו החליט להעביר את מרבית הסד"כ מכאן ליהודה ושומרון. נשארו כאן בגזרה כ- 200 חיילות וחיילים כולל התצפיתניות שהיו בלי נשקים בכלל. אני מדבר על הפקרות מוחלטת, אבל יותר גרוע, בכוונה תחילה.
הרגיעו אותנו בחצי זלזול, "הכל טוב, תפסיקו לפחד". בגדו בנו, אין מילה אחרת".

אתה מדבר על קונספירציה, מי עשה את זה?
"לי אין ספק שיש אנשים המסוגלים לעשות את זה, במחשבה כמובן של להציל את המדינה ממלחמת אחים שתקרע אותנו לגזרים. הרי כל הזמן אמרו כולם "רק שביבי לא יעשה לנו מלחמה". לא יכול להיות שכל הפשלות כולם, אחרי כל ההתרעות וכל מה שידעו, לא יכול להיות שלא היינו מוכנים לזה, בטח לא בצורה ובאופן המופקר שחווינו כאן. בדיוק שלא יכול להיות שהיום מתעסקים עם גזרת הצפון בדיוק כמו שהתעסקו כאן, ביהירות, בזלזול, בחוסר טיפול בתושבים, כאילו אף אחד לא למד כלום. הושפלנו פעמיים, פעם בשבת השחורה ואלמלא ארה"ב השומרת עלינו, כבר לא היינו כאן ואנחנו ממשיכים לשחק ב'מדינה עצמאית ודמוקרטית', אנחנו לא עצמאים ולא דמוקרטים".

פולונסקי "ועדיין שום דבר לא השתנה"
צריך זמן לעכל את דבריו של אדי פולונסקי, אך דבריו הבאים ממקום עמוק של כאב ותחושת הפקרה מוחלטת והעצוב הוא שתחושה זו נמשכת גם עכשיו, כמעט 3 חודשים מאז אותה שבת השחורה, שבת שבה השתנו לעד, חייהם של עשרות אלפי תושבים, משפחות, קהילות, קיבוצים ויישובים בעוטף עזה. והגרוע מכל, עדיין לא רואים את הסוף, או בעצם את ההתחלה החדשה. אך מה שמכעיס את פולונסקי יותר מהכל, זו התחושה שבעצם כלום לא השתנה "אתן לך דוגמא מייצגת, חברת החשמל הודיעה שבשלושת החודשים אוקטובר, נובמבר דצמבר, לא יגבו חשבונות חשמל מהבתים שלנו. אבל רגע, הרי אנחנו בכלל לא בבתים אז מה עשיתם בכל זה. סתם פרסום חינם. וככה הכל עובד בממשלה, הנה עבר התקציב הנורא הזה ושום דבר לא השתנה, הוויכוחים עם מס רכוש, בירוקרטיה בלתי נסבלת אל מול ממסד אטום לגמרי, זה פשוט
איום ונורא. היינו תמימים וחשבנו שמעכשיו, הכל יתנהלו אחרת, יתנהגו אחרת, אבל כלום, היתה לנו ציפיה שהתייחסו אחרת, אבל שום דבר לא השתנה, שוב מפקירים אותנו ושוב התאכזבנו".

אור בקצה המנהרה?
"תראה, בן אדם צריך להאמין במשהו, יש כאלה המאמינים באלוהים, אני האמנתי במדינה שלנו, בצבא, מאז השבת השחורה, אני לא מאמין באף אחד. הצבא שלנו ימשיך להתנהל ביהירות גם אחרי המלחמה, כל פוליטיקאי שהיה בתפקיד בכיר, בטחוני בממשלה ב- 20 שנים האחרונות, הוא פושע וצריך ללכת הביתה, כולם שקרנים, כולם בגדו בנו, כולל הרמטכ"לים, גם הם בגדו בנו".

ובכלל לא שאלתי על הרפת?
"הרפת בסדר, המשכנו לחלוב 3 פעמים ביום, רק ביום אחד, לא היו הזרעות, אנחנו עובדים עם 4 אנשים בשכר, כמובן גם עם הבן שלי יניב שנמצא גם בכיתת הכוננות. אני צריך להמשיך לעבוד ולו רק בכדי לכבד את מי שנהרג, את יפתח וראובן. אם יכולתי לקחת את כל החבילה המשפחתית שלי, הילדים, הנכדים וללכת לכל מקום בעולם הייתי עושה את זה. המדינה הזאת בגדה בנו, לא רק בי, גם בך".

במציאות אחרת, שנת 2023 היתה יכולה להיזכר כשנה טובה בסה"כ ליצרני החלב וזאת למרות תנאי הפתיחה הכמעט בלתי אפשריים ואל מול ממשלה לא ממש ידידותית. אך אז הגיע ה 7- באוקטובר, טרפה את כל הקלפים ושינתה לחלוטין את המציאות וכן, גם אותנו, לנצח. ליאור שמחה, מנכ"ל התאחדות יצרני החלב שגרף מחמאות רבות על תפקודו מאז אותה שבת שחורה, חורש את הארץ והפך לאחד מהדוברים הקולניים של ענף החלב, כמו החקלאות כולה. זה לא הזמן לסיכומים, אומר לנו שמחה, כשהוא נמצא בשיאו של קמפיין לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית "אני מצפה מממשלת ישראל לעמוד בהתחייבויות שלה אל מול יישובי עוטף עזה וצפון הארץ"

גבים, כפר עזה, ניר עוז, ניר יצחק, יכיני, סופה, חולית, עלומים, זיקים, כיסופים, יד מרדכי, אור הנר, סעד, עין השלושה, כרמיה, ארז, זו רשימת הקיבוצים בהן פועלות רפתות עוטף עזה ושחלקן הגדול נפגע ברמה כזו או אחרת, אך כל רפתנית ורפתן, הכירו, איבדו, בן משפחה, חבר ואת זה מבקש שמחה שיזכרו כולם, בעיקר חברי הממשלה. התאחדות יצרני החלב היתה אולי הראשונה שהבינה את גודל האירוע וחומרתו. כבר ביום ראשון ה 8- לאוקטובר הוקם חמ"ל בהתאחדות ומטה לגיוס מתנדבים שהחל לפעול, 'אחים לרפת' הפך למילה נרדפת להתנדבות, עזרה הדדית, תרומה לקהילה. שמחה "השנה שחלפה היתה השנה הקשה בתולדות המפעל הציוני, אנחנו לא במקום של סיכומים, זה לא הזמן, אך כן אפשר לומר כי התאחדות יצרני החלב, פעלה ופועלת במתכונת מיוחדת מאז אותו יום ארור באוקטובר. גייסנו מאות מתנדבים ואנשי מקצוע שהחלו מיידית לעבוד מול הרפתות שנפגעו, תיאום מול צה"ל, המחלבות, משאיות חלב ומזון". פעולות אלה של ההתאחדות, מנעו ללא ספק, פגיעה קשה הרבה יותר ברפתות העוטף ועל כך מעידים כל רפתני העוטף ומנהלי הרפתות. שמחה: "מה שקרה ב 7- לאוקטובר ייזכר לעד כאירוע הדרמטי, טראגי והקשה ביותר מאז קום המדינה ובכלל. קשה לתאר את מה שראיתי שם ויקח עוד זמן רב לעכל את גודל הטרגדיה. אך אני מאמין בחוזקן של הקהילות בעוטף וכעת המדינה, הממשלה חייבת להירתם כולה, במלוא כוחה, בכדי לבנות מההריסות את כל קיבוצי העוטף שנפגעו".

שמחה "מאמין גדול בשותפות וביחד"
3 חודשים עברו מאז אותה שבת שחורה, הלחימה בעזה נמשכת, כמו גם בצפון וליאור שמחה, מגיע לכל הרפתות שבקו האש. שמחה "כגודל האובן והכאב, כך הנחישות שלנו והדבקות במטרה. כעת שיקום העוטף וקיבוציו, נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו ואני מאוד מקווה כי ממשלת ישראל תתעשת כמה שיותר מהר ותבין סוף סוף את גודל האירוע והשעה. לצד ענף החלב החזק, הנמצא בשלבי התאוששות הרי שאין לי ספק כי המלחמה שנכפתה עלינו הוכיחה שוב, למי שהיה זקוק להוכחה, על חשיבותה של החקלאות ותרומתה הרבה לביטחון ישראל, כמו גם לכלכלה המקומית. ושוב ראינו את רוח ההתנדבות של עם ישראל, את החוזק המנטלי וההתגייסות למען הקהילות שלנו בעוטף, בצפון ובכלל. יש לנו אתגרים גדולים לפנינו, אך אני בטוח כי נצליח לעבור אותם ביחד ובהצלחה. מאז תחילת המלחמה, זוכה החקלאות הישראלית לסוג של עדנה, הישראלים מאמינים ורוצים לקנות רק כחול לבן". באשר ליבוא אומר שמחה: "כל סיפור היבוא הוא עניין של יבואנים וטייקונים, אין לזה שום קשר ליוקר המחיה או לירידת מחירים לצרכן הישראלי. ראינו מה קרה בענפים שקרסו אל מול גלי היבוא, אנשים אבדו את פרנסתם, ענפי חקלאות נעלמו והמחירים לא ירדו, נהפוך הוא. זה הזמן של ממשלת ישראל להכין תוכנית אב לחקלאות הישראלית, להשקיע בטכנולוגיה ולהבין כי במציאות המזרח תיכונית, העולמית, אנחנו חייבים לשלוט, לגדל ולהיות עצמאיים, בכל הקשור למזון אותו אנו צורכים".

ליאור הנמצא בשיאו של קמפיין בחירות לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית אומר לנו "עוד יהיה לנו זמן לסיכומים, כעת אנחנו צריכים לזוז קדימה, בכל הכוח. שמחה, הזוכה לתמיכה רבה אומר לסיום "התנועה הקיבוצית חייבת דרך חדשה ואני בטוח כי ביחד נוביל את התנועה המפוארת הזו קדימה, לעתיד טוב יותר, אל מול מציאות מורכבת ולא פשוטה. ובהזדמנות זו אני מבקש לאחל שנה אזרחית הרבה יותר טובה מזו שהסתיימה, לכל הרפתנים שלנו, מהדרום ועד הצפון ולכל אנשי ענף החלב הממשיכים להוות דוגמא לענף חקלאי מצליח ומצוין. ביחד ננצח".