לאחר שלושה חודשים של שירות מילואים פעיל בעזה, חזר גדי אורשחובסקי בתחילת פברואר למשפחתו שהמתינה לשובו בחשש גדול. כעת מוכן גדי לספר על החודשים הקשים, הגורליים, ששינו את חייו, את חיי משפחתו, הקהילה שלו, חודשים שבעצם שינו את כולנו. גדי "אין ספק שהיה כאן מחדל רציני, אך אנחנו בוחרים לצאת מזה חזקים יותר".
'משק הבקר והחלב' ממשיך ללוות את רפתני העוטף במאבקם לחזרה לחיים של שפיות וביטחון. המשך יומן מלחמה!
גדי, בן קיבוץ עין השלושה, שהמלחמה תפסה אותו בתורנות ברפת הקיבוץ, מתרגל לחיים האזרחיים, לאחר חודשים ארוכים בעזה. גדי לא יאמר זאת על עצמו, אך תפקודו באותה שבת שחורה, התנהלותו, לחימתו, כמו גם גבורת חבריו ואנשי כיתת הכוננות, יכולים בקלות להוות תסריט לסרט הוליוודי, לסרט אקשן, רק שמבחינת גדי, משפחתו וחבריו, זו היתה המציאות, החיים עצמם, החיים והמוות שלהם. גדי 37 נשוי לנטלי ואבא ל 3- ילדים (8, 6, 5 חודשים) המשפחה מתגוררת בקיבוץ עין השלושה. ולשאלה הבנאלית, איך הגעת לרפת, גדי "בכיתה י' התחלתי לעבוד ברפת בקיבוץ וישר התחברתי לעשייה ולאחריות שבדבר. אחרי הצבא בחרתי ללכת ללמוד הנדסאי בעלי חיים ברופין עם התמחות ברפתות, כדי להרחיב את הידע והניסיון שכבר צברתי. כיום אני סגן מנהל רפת בקיבוץ עין השלושה, אחראי על העובדים, הבריאות ותפעול הרפת. אשתי ואני בני משק, נולדנו בקיבוץ עין השלושה ולכן מבחינתנו היה הכי נכון וטבעי להקים את משפחתנו בקיבוץ. רצינו שילדינו יגדלו במקום שבו אנחנו גדלנו, איפה שלכל פינה יש סיפור, זה הבית".
היכן תפסה אותך המלחמה בשבת השחורה?
בשבעה באוקטובר הגעתי לתורנות ברפת בשעה 6 ובשעה 6 וחצי כבר החלו אזעקות ופיצוצים בלתי פוסקים. מיד נכנסנו עובדי הרפת לממ"ד, פלג ספקטור עובד שכיר וחבר יקר, שני תאילנדים ואני. מתורגלים למצב, לצערי, ומחכים לרגע שהאזעקות יגמרו. היה ניתן להבחין כבר באותו הרגע שמדובר במקרה חריג. לאחר כמה דקות של אזעקות פלג ואני יצאנו לראות אם היו נפילות של רקטות ברפת ומכיוון שעין השלושה ממוקמת בגבעה כבר היה ניתן לחזות בעשן שחור סמיך שעולה ממפעל ניר-לט שבקיבוץ ניר עוז. מכיוון שהפיצוצים והאזעקות לא פסקו נכנסנו חזרה לחכות בממ"ד הרפת".
היכן המשפחה?
"בשעה 7 אשתי שלחה לי הודעה שהיא שומעת יריות קרובות לבית, יריות משמעותן חדירה לקיבוץ. באותם רגעים המחשבה הייתה שיש אירוע גדול ואני חייב להגיע למשפחתי שממוקמת בקצה המרוחק מהרפת. התחלתי ללכת לאותו כיוון כאשר אני לא חמוש וממולי הבחנתי ב 5- מחבלים ממש מטרים ספורים ממני. מכיוון שהסתתרתי מאחורי שיחים הם לא ראו אותי וחזרתי חזרה לממ"ד הרפת. ניסיתי כמה פעמים להגיע לבית אך ללא הצלחה. צריך לזכור כי קבלה ומסירת מידע הייתה איטית ומסורבלת, בטח כאשר סגורים בממ"ד ללא קליטה. אני מנסה להיות בקשר עם משפחתי, חברי, כיתת הכוננות, צח"י, ההרגשה היתה של חוסר אונים מוחלט. ככל שעוברות השעות אני מגלה שאין צבא שמגיע לעזור ושכולנו בקיבוץ וכיתת הכוננות בפרט נדרשים להתמודד עם האירוע לבד".
איך מבחינתך מסתיימת, היום הראשון למלחמה, השבת השחורה?
"בשעות אחר הצהריים הגיע כוח צבאי לקיבוץ, חברתי אליהם, התחמשתי באקדח ויחד עם חבר כיתת כוננות חילקנו את הקיבוץ לגזרות והתחלנו לבצע בהן סריקות במהירות. לאשתי והילדים הגעתי רק בשעה 19 בערב, הרגשה של אושר והקלה נפלה עליי. למרות הצורך הראשוני והתחושה המיידית להישאר עם משפחתי, הדבר החשוב ביותר היה להמשיך ולסיים את הסריקות וכך עשיתי. בשעה 20 בערב לאחר אריזה זריזה של מספר דברים יצאתי מהקיבוץ עם אשתי והילדים, למשפחתה שגרה מחוץ לקיבוץ. בדרך חזינו במראות קשים ומזעזעים, לא האמנו לגודל האירוע שהיה, למרות השמועות והחדשות מהקיבוצים בסביבה. רק כשהגענו למקום בטוח סיפרתי לאשתי על 4 הנרצחים מהקיבוץ".
למחרת כבר חזרת לקיבוץ, לרפת?
"אכן, למחרת בבוקר חזרתי לקיבוץ, תושבי הקיבוץ עדיין שהו בממ"דים ובמתח אינסופי כולל ההורים שלי, אחי הצעיר ובת זוגתו והיה לי ברור שאני נשאר עד שכולם מתפנים. הפינוי המתוכנן של תושבי הקיבוץ התעכב ולא הגיע מסיבות שעדיין אינני יודע. כל דקה נוספת בממ"ד היא בלתי נסבלת, לכן, הרמתי טלפון לחבר מהצבא והסברתי לו שאני זקוק לפינוי מיידי של כ 200- אנשים. לאחר מספר שעות קיבלתי תשובה שהם יגיעו לחלץ את כולם, היתה הקלה גדולה, תושבי עין השלושה היו בין הראשונים להתפנות. הפינוי בוצע על ידי 4 משאיות ממוגנות בליווי 4 ג'יפים ו 2- מסק"רים, לאחר הפינוי נשארנו בקיבוץ רק כיתת הכוננות".
גדי: "החלטנו כי חייבים להציל את הרפת"
כ 4- חודשים עברו מאז אותה שבת שחורה ונדמה כי לפחות במרכז הארץ אנשים שבים לחיים רגילים, לכאורה. אך בעוטף עזה, הפצעים, הצלקות, הכאב והכעס עדיין צורבים את הגוף והנפש. קשה לתאר את מה שעברו קהילות העוטף, על גבול הבלתי נתפס. כך גם גדי, כשהוא נזכר באותם ימי מלחמה ראשונים, ההלם, החשש, גילויי הגבורה וההתעקשות הבלתי נתפסת לא לוותר ולהציל את הרפת, כמעט בכל מחיר. "ביום שלישי, 3 ימים מפרוץ המלחמה, הוחלט בקיבוץ לאור כל האירועים הביטחוניים שכל האנשים שנשארו יתפנו ובעצם נשאיר את הקיבוץ בפעם הראשונה מאז שהוקם ללא תושבים וללא יכולת לתפעל את הרפת".
ללא ההתעקשות שלכם, הרפת למעשה היתה מחוסלת?
"משהו כזה, כן, 4 ימים הפרות לא קיבלו אוכל, לא היו חליבות ולא היה טיפול ביונקים או המלטות. ביום רביעי באותו שבוע דני ווייס מנהל הרפת ואני קיבלנו החלטה שחייבים לחזור להציל את הפרות ואת הרפת שלנו. יצאנו כוח חלוץ של מתנדבים לנסות להציל את הרפת, בשלוש שעות לבצע חליבה אחת, טיפול ביונקיה וחלוקת אוכל לפרות וכל זה תחת איום ממשי. הרפת קיבלה זעזוע רציני, רוב העדר חטף דלקות קליניות קשות ולמספר פרות היה נדרש לבצע המתת חסד. מצב הרפת לאחר 4 ימים ללא טיפול היה מחזה קשה מאוד, ידענו שהגענו ברגע האחרון כדי להציל את הרפת".
סוג של שגרת מלחמה?
"משהו כזה, כל יום היינו מגיעים לרפת ומבצעים את מינימום המשימות ורק בכדי לשמור על רפת מתפקדת ובריאות הפרות. בעקבות המצב התאילנדים של הרפת עזבו ונשארנו ללא עובדים זרים, דבר שהקשה עוד יותר על העבודה ברפת. גיבשנו צוות לגיוס מתנדבים דרך רשתות חברתיות ואלו נתנו אור ותקווה לשיקום הרפת אשר התייצבה בכל יום שעבר. באחת האזעקות הייתה נפילה של רקטה בשטח הרפת אשר פגעה בכמה עגלות ועשתה נזק לאחת הסככות. מספר עגלות לא שרדו את הפגיעה והשאר טופלו ויצאו מכלל סכנה לחייהם. בשלב הראשון חלבנו את העדר פעם ביום וחילקנו פעם ביומיים אוכל לפרות. הבעיה העיקרית שנתקלנו בה הייתה המלטות וטיפול ביונקיה. לכן החלטנו להעביר את כל הפרות היבשות למושב פטיש, ברפת שאינה פעילה כבר מספר שנים, בני סופר איש האחזקה של רפת עין השלושה גר במושב זה והחזיר את הרפת לכשירות מינימאלית תוך כמה ימים בודדים".
הרפת כיום?
"בעזרת צוות האלופים והמתנדבים של הרפת חזרנו ל 3- חליבות ביום, ביקורי רופא והזרעות באופן סדיר, קילטורים וחלוקת אוכל בצורה מסודרת. הדרך היתה מסוכנת, ארוכה ומאתגרת אבל אין ספק שעשינו הכל כדי להצליח ולחזור לתפוקה מלאה. רפתני העוטף הם אנשים שעשויים מחומר אחר, מובחר ולכן אני בטוח שהרפתות באזור יחזרו לפעילות מלאה ופורחת כפי שהייתה".
איך מתמודדים עם תחושת ההפקרות?
"התחושה הראשונית הייתה של חוסר אונים מוחלט שהופקרנו ע"י המדינה ברגע שהכי היינו צריכים אותה. עם הזמן שמעתי על עדויות לטנק שלחם מאחורי הקיבוץ ומסק"רים שהגיעו וטבחו מאחורי הקיבוץ במחבלים ובלעדיהם התוצאה הייתה שונה לחלוטין. אין ספק שהיה פה מחדל רציני, אכזבה, שברו לנו את האמון ואת הבית. אבל אנחנו בוחרים לצאת מזה חזקים יותר ומפוקסים יותר".
ספר על תקופת המילואים, איפה היית והרהורים לאחר השחרור
"חודש אחרי ה 7/10- התגייסתי למילואים בצו 8 והצטרפתי ליחידה לשורות הלחימה ברצועת עזה. חלק מתפקידנו הוא לנייד כוחות פנימה והחוצה מהרצועה ואת שאר מעשינו לא אוכל לפרט. בשטחי הכינוס לפני הכניסה לרצועה שותים קפה, מעשנים עוד סיגריה ומדברים על החיים. צוחקים, שרים, מתווכחים, לא משנה כמה הדעות שלנו שונות אחד מהשני, מה שבלט זה שכאשר עוברים את גדר ההפרדה כולנו הופכים להיות סלע איתן חדור מטרה ותחושת שליחות שאין צודקת ממנה. תחושה שקשה לתאר במילים".
מהי תמונת הניצחון במלחמה, אם יש כזו?
"תשמע, אני חוזר הביתה ממילואים שנמשכו כמעט 4 חודשים ברצועת עזה מצפון הרצועה ועד דרומה, המלאכה עוד רבה מאוד ויש חטופים שעדיין שם וצריכים להחזיר אותם הביתה. הרס וחורבן והמתת חמאס לא מספיקים, הם חייבים להבין ביד קשה שלא ניתן לפגוע בישראל ואם הם רוצים לחיות חיים משגשגים כדאי להם לשתף פעולה איתנו. קטונתי מלתת פתרון לסכסוך הפלסטיני ישראלי אך כפי שזה נראה היום אסור לעצור בלחימה עד ביטחון מוחלט של כל האזור וחזרת כל החטופים. לא רואה כעת תמונת ניצחון".
איך אתה רואה את העתיד המשפחתי?
"תראה, האירוע בשבת השחורה בהחלט טלטל את עולמנו. משפחתי ואני נהינו פליטים בעל כורחנו, חוסר יציבות לילדים, חוסר פרטיות, הרגשה שהכל נעצר באותה שבת. לאחר 4 חודשי מילואים של מתח ואדרנלין בלתי פוסק חזרתי למשפחתי כדי לבנות מחדש את הביטחון והשגרה
שלנו. מבחינתי הגיבורה האמיתית זאת אשתי, שאחרי אירוע נורא שעברנו נאלצה להתמודד בלעדי ולחזק את החוסן הנפשי של הילדים ושל עצמה תוך כדי טיפול באיתי התינוק שלנו שנולד בדיוק חודש לפני אותה שבת. בלי שום ספק מצדיע לה. לגבי העתיד מוקדם מדי לקבל החלטות כל עוד הלחימה נמשכת".