התחושה קשה מאוד, פותח ואומר ראובן אשרניצקי, מנהל הרפת המשותפת של חולית ורעים. אנחנו בטלטלה נוראית, אומר ראובן, עדות נוספת ונדמה כי המילים כבר לא מספרות את הסיפור האמיתי. וכן, תושבי העוטף דורשים תשובות, להבין מה באמת קרה ואיך ולמה הם הופקרו

ראובן אשרניצקי, 68 מתגורר עם אשתו מרים כבר למעלה מ- 33 שנים בקיבוץ רעים, לזוג 4 ילדים ו- 5 נכדים. הבית שלהם הפך תוך יום, לשטח צבאי סגור ולזיכרון נורא וכואב של שעות בלתי נתפסות באותה שבת שחורה. ראובן, 36 שנים רפתן, החל את דרכו בקיבוץ משמר דוד, לאחר 3 שנים עבר הזוג לקיבוץ רעים שם ניהל את הרפת הקיבוצית, יציאה ללימודים בכפר רופין, ניהול רפת בקיבוץ חולית, בשנת 2000 התאחדו רפתות, חולית ורעים. בשנת 2004 ניהל את הרפת המשותפת עד 2013 , אז עבר לעבוד במרכז מזון בקבוצת יבנה ולפני כמה חודשים, חזר ראובן לנהל את הרפת המשותפת.

ראובן: "משתדל לא לצפות בחדשות, אחרת אשתגע"
5 חברי קיבוץ רעים נרצחו במהלך השבת השחורה ועוד שני אורחים ששהו בקיבוץ, בן משק נהרג בקרבות היום הראשון. כמו כן נפגעו בתים רבים, נפגעה שכונת הצעירים. ראובן: "קמנו בשבת בבוקר והתחלנו להכין דברים כי היינו אמורים לטוס לאיטליה לחופשה ואז החל צבע אדום ושמעתי יריות במרחק של כ- 200 מטר מהקיבוץ. נכנסנו לממ"ד והסתגרנו שם, חשבנו שזה לזמן קצר וכל הסיפור יסתיים מהר, היינו תמימים, לא תיארנו לעצמנו את גודל הזוועות. אך מהר מאוד הבנו שזה סיפור אחר ונשארנו בממ"ד מ- 07:00 בבוקר עד בוקר ראשון. הצבא הגיע לקיבוץ בבוקר ובדקו את הבתים ואז קבלנו הנחיה לאסוף ציוד ופינו אותנו לאילת".

איך אתם היום?
"התחושה באופן כללי היא של טלטלה נוראית בחיים, הכל התהפך עלינו, הרצח, העזיבה את הבית, הבת שלי ומשפחתה שרדו את התופת בבארי וההורים של החתן שלנו נרצחו בבארי. הסיפור המפורסם על הבית של פסיה, אז המחותנים שלנו נרצחו שם. אנחנו בחוסר וודאות בכל הבחינות והאירועים של המלחמה מלווים אותנו כל הזמן. תוסיף לזה שאסור לנו לגור בביתנו שזה קשה מאוד ותקבל תמונת מצב קשה ובכלל לא פשוטה. אני עדיין לא מבין מה קרה ואך זה קרה, עם כל תחושת הביטחון, הגדר, התצפיתניות, יש לנו תחושה של אכזבה קשה. הייתי רוצה לדעת איך המחבלים הצליחו להערים עלינו. תחושות קשות ביותר. אני משתדל לא לשמוע יותר מדי חדשות, לא לראות סרטוני טיקטוק ולנסות ולהתמקד בעבודה שלי, אחרת אני אשתגע".

הקיבוץ עדיין שטח צבאי סגור, היכן אתם?
"כן, כל הקיבוץ פונה לאילת וממש בימים אלה יעברו כמעט כל חברי הקיבוץ לשני בניני דירות בדרום ת"א. אני באופן אישי לא אעבור לת"א ואנחנו נשכור בית במושב באזור אשקלון כדי שאהיה קרוב לרפת ואוכל לעבוד ולנהל אותה".

מה מצב הרפת?
"אני חייב לומר כי ביום שהמלחמה פרצה לא הייתי מעורב במה שקורה ברפת, רק חודש אחר כך הייתי אמור להתחיל לנהל את הרפת ולעשות חפיפה. בעצם ברפת היו עובדים שכירים, משפחת אל- זיאדנה, המחבלים נכנסו לרפת בשבת בבוקר ובדיעבד אנחנו יודעים כי חליבת בוקר הסתיימה אך הם תפסו את שני הבנים, הבת של יוסף ואת יוסף עצמו נחטפו לעזה. הבן והבת הצעירים שוחררו בפעימה האחרונה ויוסף והבן הגדול, חמזה נותרו בעזה".

ומצב הרפת מהפן המקצועי?
"הרפת עברה טלטלה מאוד קשה, הפרות לא אכלו ולא נחלבו 5 ימים ומנהל הרפת לפני, דרור ונציג מרעים, מצאו 15 פרות מתות ובהמשך מתו עוד 25 פרות, סה"כ מתו 40 פרות. כעת, בגלל שהפרות לא נחלבו, הרבה פרות התייבשו ופיתחו דלקות עטין קשות, נאלצנו למכור 100 פרות ועד היום גוררים בעיות קשות בתחום בריאות העטין. הצוות הקבוע לא קיים, לפחות נכון לעכשיו ואנחנו עובדים רק עם מתנדבים. זה נכון שאנחנו משפרים תוצאות מקצועיות אך זה הולך לאט. אנחנו עדיין חולבים 2 חליבות ביום, החליבות קשות מאוד, כי צריך לטפל בהמון פרות חולות. אני מאמין שנצטרך לחדש חלק מהעדר, עדיין לא ידוע כמה".

המתנדבים הצילו את הרפת?
"ממש ככה, הם נהדרים, אין לי מילים, אנשים נהדרים הבאים לעזור. יש כאלה עם ניסיון ויש ללא ניסיון אך כל אחד עושה את מה שהוא יכול ועל כך אנחנו מודים. אבל בסוף אנחנו זקוקים לעובדים מקצועיים קבועים, זו הבעיה כרגע, כוח אדם מקצועי ומיומן".

אתה יכול לצפות את העתיד?
"כרגע אני באופן אישי מתמודד עם המון קשיים, אך משתדלים מאוד לעשות את כל המשימות של הרפת, כולל כל הממשקים, אנחנו לא מוותרים על שום דבר. לשמחתי אנחנו מצליחים להכין את האוכל לבד, אך המפעילים של הסלפ בעיקר מתנדבים. מה אגיד לך, אני מקווה לטוב. באופן אישי כל התהליך קשה מאוד מבחינה פיזית וכמות השעות. כמעט כל יום 12 שעות עבודה ואני מקווה שנצא מזה".

בקיבוץ ארז המפונה, מתכננים לעבור ל- 3 חליבות מתי שהוא בחודש ינואר 2024 , יש לציין כי רפת ארז היא אולי הענף הכלכלי החשוב ביותר בקיבוץ הנמצא על גבול עזה. שחר קופרמן מנהל הרפת "למזלנו הרפת לא נפגעה פיזית, לא חדרו אלינו מחבלים, לא לקיבוץ ולא לרפת. הם הגיעו לקיבוץ ממחסום ארז באיחור כנראה ואז כיתת הכוננות שלנו היתה מוכנה אליהם". וכן, האמון בצה"ל ובמדינה נפגע, הסיוט מתמשך אך שחר יחזור לקיבוץ, כמו גם רבים מהקהילה. אנשים מיוחדים יש שם בעוטף, כבר אמרנו

שחר קופרמן, 55 מנהל את רפת ארז משנת 2019 , שחר אלמן ואב ל- 4 ילדים. הרפת בעלת מכסה של 4.2 מיליון ליטר לשנה, כ-400 חולבות. ענף מאוד חשוב בקיבוץ ארז, מענפי החקלאות המובילים. כיום הקיבוץ מפונה, הקהילה נמצאת ברובה במצפה רמון. שחר "בנו מערכות תמיכה לילדים והחליטו להישאר שם, נכון לעכשיו. הקיבוץ פיזית לא נפגע, למעט כמה בתים שניזוקו, אבל זה לא ברמות של בארי, כפר עזה, ניר עוז ואחרים".

האירוע בשבת?
"אני רואה את זה כאירוע מחריד, הסיוט הכי גדול שניתן היה לדמיין. האמון במערכת של הצבא, מודיעין, נפגע קשות. השחצנות הישראלית, של אנחנו הכי טובים, הכי גיבורים ואיפה הם ואיפה אנחנו. ככול שנחשפים לפרטים אנחנו רק יותר מבינים איך הם התכוננו לזה שנים, במקצועיות מפחידה. זו טרגדיה שיהיה לנו מאוד קשה לצאת ממנה. התחושה הכללית היא מאוד קשה. למרות שאנחנו ממש קרובים למחסום ארז ולגבול, אנחנו משום מה, פחות מטווחים אך שומעים חזק את כל קולות המלחמה. למזלנו הרפת לא נפגעה פיזית, לא חדרו אלינו מחבלים, לא לקיבוץ ולא לרפת. הם הגיעו לקיבוץ ממחסום ארז באיחור כנראה ואז כיתת הכוננות שלנו היתה מוכנה אליהם. הצלחנו להדוף את החוליות שניסו להיכנס לקיבוץ, גם עם עזרה מכיתת הכוננות של אור הנר. לצערי נהרג אמיר נעים חבר כיתת הכוננות ונפצעו 3 חבר'ה,
אבל הם כבר משוקמים".

מדברים על לחזור?
"כן, מדברים, בעיקר עכשיו יש דיבור על העניין הזה. בסופו של דבר זו תהיה החלטה אישית של כל אדם או משפחה. אני מאמין שרבים מקהילת ארז יחזרו. אני אחזור, מאוד יפתיע אותי אם משפחות רבות יחליטו שלא לחזור, לפחות זה מה שאני שומע. אנחנו כנראה נחזור אבל זה מאוד תלוי איך תסתיים המלחמה ומה יקרה לאחר מכן".

ומה מצב הרפת?
"בשבת השחורה התחלנו לרדת בקצב החליבות, בזמן האירוע היו כאן תאילנדים, אוכל לא חילקנו כמעט שבוע פלוס, ככה התנהלנו לאורך השבוע הראשון. ואז פנינו למרכז מזון משואות יצחק, שישר נענו ובתיאום הצבא התחלנו להכניס אוכל במשאית אחת ליום. ככה פעלנו בהמשך כשבועיים עד שחזרנו לפקד יחסית רגיל. לאט לאט התחלנו להחזיר את כל הממשקים כולל מערך המזון. 2 תאילנדים עזבו ואחד נשאר ובזמן הקרוב אמורים לחזור, כולל תאילנדים למטעים אז זה יתן קצת יותר מרחב נשימה. כרגע אנחנו מתפקדים בעצימות נמוכה, לא חזרנו לפעילות מלאה. מתכננים לחזור לפעילות כמעט מלאה בתחילת ינואר, שזה אומר 3 חליבות. אנחנו ירדנו בכ- 15 אחוז לנחלבת מאז ה-7 לאוקטובר. בריאות העדר נפגעה אבל לא ברמות דרמטיות, יצאו כמה פרות שנפגעו, בעיקר בגלל מחסור בכוח אדם וחוסר יכולת לטפל גם במובן הרפואי".

רצית להגיד משהו על הרפתנים?
שחר צוחק "כן, למיטב התרשמותי, כקהילת רפתנים בעוטף ובכלל, מדובר באנשים מיוחדים, שורשיים, הנאחזים באדמה וברפת שלהם בכל הכוח. הרפתות בעוטף מניעות חלק גדול מהכלכלה בעוטף, ההיאחזות בקרקע, החקלאות, ההתנדבות. מוריד את הכובע בפני החברים שלי בענף. רפת חייבת להמשיך לייצר וזה דבר שראינו גם בשיא הקרבות כאן".

כתב-ראובן זלץ

עוד בערב השבת השחורה, הבין ליאור שמחה כי יש להיערך לקראת מצב שטרם היה בהיסטוריה הישראלית, ציונית. החמ"ל של התאחדות יצרני החלב היה הראשון שקם ונכון לעכשיו, מתפעל מערך מתנדבות ומתנדבים המתחזקים את כל רפתות העוטף כמו גם חלק מרפתות הצפון. בתוך כך, פנה שמחה לליעד שחר שינהל את חמ"ל הרפתות. ליעד "הלוואי שהממשלה היתה מתנהלת באותה מהירות ומקצוענות כמו ההתאחדות, מצב הישובים היה יכול להיות הרבה יותר טוב"

 

ליעד שחר הוא לא רפתן ולמרות זאת, כשליאור שמחה פנה אליו, ליעד לא היסס "ליאור פנה אלי כבר ביום ראשון ה- 8.10 וביקש לעזור לו בניהול חמ"ל בנושא הרפתות בעוטף, אני בא בכלל מתחום אחר, של אנרגיה וניהול פרויקטים, אך מייד נעניתי לקריאה". ליעד מגבעת חיים איחוד, בן קיבוץ עין גב, לקח את המשימה המורכבת ומייד פתח קבוצות ווטסאפ לצוותי הרפתות, משאיות, בעלי מקצוע, מזון, פינוי פגרים, מחלבות.

ספר על הימים הראשונים?
ליעד "במשך ארבעה ימים לא חילקו אוכל ברפתות ולא יכלו להגיע אליהן, מדובר ברפתות חולית, ניר יצחק, רפת מעון, נירים, עין השלושה, עלומים, מפלסים ונחל עוז. אלו היו רפתות סגורות בשטח צבאי סגור. התחלתי לעשות תיאומים מול הצבא, לכל רכב שנכנס, או מתנדב לרפת, משאית של אמבר, משאיות ציוד, כל כניסה כזו הצריכה תיאום וליווי. יש לזכור כי חלק ממנהלי הרפתות לא היו במשקים אלא פונו יחד עם המשפחות שלהם".

בימים הראשונות היה בעצם תוהו ובוהו?
" בימים הראשונים העוטף היה ממש אזור מלחמה, לאחר כמה ימים ובמשך השבוע שבועיים הראשונים הכוונה היתה להביא את הרפתות למצב תקין של עבודה שהרי בחלק מהזמן חלבו ושפכו חלב. זה החל בחליבה אחת, עברנו ל 2- חליבות, צריך לזכור שכל הקיבוצים מפונים ויש רק כוח צבאי לשמירה. ולכן ברגע שהמכון הגיע למצב שמיש, אפשר היה להתחיל לחלוב. היה צריך להביא אנשי מקצוע וכל כניסה כרוכה בתיאומים. "

סדר הפעולות?
"ברגע שהחל האירוע, הגענו לרפתות והדבר הראשון היה זה להאכיל את הפרות, לפנות פגרים, לתקן נזקים ראשוניים, חלק מהפרות היו משוחררות. ברפתות נחל עוז, עלומים וניר יצחק היו נזקים משמעותיים, הן ברפת והן במבנה ובציוד כולל ארונות חשמל שלא לדבר על כמות ההרוגים מקרב העובדים התאילנדים".

איך מתנדבים מחליפים בעלי מקצוע?
"אנחנו משתדלים שרוב המתנדבים יהיו רפתנים או רפתנים בעבר, מה גם שמנהלי הרפתות התחילו להגיע לרפתות יותר ויותר, ההתגייסות היתה פשוט מדהימה של המתנדבים. מהיום הראשון החלה ההתאחדות לארגן מתנדבים ולטפל במערך המקצועי וחלקם הגדול עובר מעין קורס מקצועי ששרית יוקר עורכת ברפת של ביה"ס החקלאי בנהלל, לפני שהם מגיעים לרפתות העוטף".

מה המצב כיום, אמצע נובמבר?
"היום כל הרפתות למעט כיסופים חולבות פעמיים ביום, מערך מתנדבים המתחלפים פעם בשבוע, מפנים חלב לתנובה או לטרה. אנחנו דואגים למתנדבים לאוכל, ציוד להתנהלות ביום יום ועכשיו מתחילים לעבוד עם מנהלי רפתות על צוותים קבועים, אך הרוב כרגע מתנדבים בין 10 ל- 15 אנשים בכל רפת. מערך המתנדבים של ההתאחדות מדהים והמתנדבים מגיעים מכל רחבי הארץ.
מדובר בעיקר במושבניקים וקיבוצניקים, רפתניות ורפתנים לשעבר, פנסיונרים שלא מפחדים מעבודה בוגרי בתי ספר חקלאים משנים רחוקות וגם הדור הצעיר המגיע, פשוט להוריד את הכובע, ארץ ישראל היפה שלנו".

ומה חסר כרגע?
"בעיקר עובדים מקצועיים, זה גם מה שיהיה חסר, בכל החקלאות ובעוטף ובכלל, יצטרכו לייצר ולהביא עובדים, כי מתנדבים זה נהדר אבל אני לא יודע אם לאורך זמן אפשר יהיה לתחזק רפתות רק באמצעות מתנדבים".

היתה התלבטות לסכן מתנדבים?
"אני לא חושב שהיתה התלבטות, זה נכון שמדובר באזור מלחמה, בעיקר בימים הראשונים, אך החיים נמשכים והרפת זה סוג של שפיות ציונית מטורפת והיאחזות בקרקע למרות כל מה שקורה. המהירות שבה הרפתות חזרו לעבוד זו תעודת עניות לענף החלב זה לא פחות ממדהים. הרפתנים שעברו את הנורא מכל, שחבריהם נטבחו, נחטפו, למרות הכל, הם לא וויתרו, ממשלת ישראל יכולה וצריכה ללמוד מהם על היאחזות בקרקע ועל ציונות ללא מרכאות. למרות שיהיו רפתות שיצטרכו לחדש את העדר, כי הטראומה שהפרות חוו קשה ביותר. האנשים בקיבוצים מדהימים, לראות אותם חוזרים לקיבוץ למרות הכל, זה פשוט להוריד את הכובע, אנשים מיוחדים מאוד".

כתב וצילם – ראובן זלץ

 

עוטף עזה הוא אזור צבאי סגור, הכניסה רק באישור צה"ל וככול שקרבים לגבול, נדרש ליווי צבאי צמוד. כל רפתות העוטף עובדות מלבד רפת כיסופים שנהרסה כליל. הרפתות בשתי חליבות ביום, עם עשרות מתנדבים העובדים לרעש הפגזות, הפצצות ואזעקות צבע אדום. צריך להיות שם בכדי לנסות ולקלוט את גודל המחדל, ההפקרה, את עומק העצב והכאב. להתפעל מהמתנדבים, מהרוח הציונית ולהבין כי, למרות הכל, החיטה, תצמח שם שוב.

 

כשהחלטנו, נירית, המוציאה לאור של המגזין ואני על הנסיעה לרפתות העוטף לא ממש ידענו לקראת מה אנחנו מגיעים. אך הבנו כי אנחנו צריכים להגיע לעוטף ולראות מקרוב, לנסות להבין. כי אין טוב ממראה עיניים, שנינו לא באמת ידענו עד כמה השעות הללו בקיבוצי העוטף, תשפענה עלינו, אך לעומת הזוועות שעברו תושבי הישובים, צריך להישאר צנוע ולהצדיע לקהילות שם. ליעד שחר, הפרויקטור המיוחד של התאחדות יצרני החלב לרפתות העוטף שליווה אותנו, אמר "אין בעיה, ניפגש בצומת אורים ומשם נמשיך". (ראו כתבה נפרדת איתו) הדרך לעוטף עמוסה, פקוקה, משאיות, רכבי צבא, רכבים פרטיים, פקק בלתי נגמר בכביש 6 עד צומת בית קמה וזאת מאחר שהכניסה לעוטף מצומת יד מרדכי, סגורה. מגיעים לחניון בצומת רעים, עשרות רבות של חיילות וחיילים לפני ולאחר לחימה, מאובקים, טרוטי שינה.

עוצרים לחניה לפני הכניסה לעזה. קפה ארומה מפוצץ, כי אנחנו כבר יודעים, יש מי שעושה כסף ממלחמות. יום חמישי, זה היום בו מתחלפים המתנדבים ברפתות העוטף, הבאים לשבוע עבודה. ליעד רושם את כולם, מסביר את נוהל הכניסה לעוטף ולרפתות ויוצאים לדרך. מחסומי צה"ל בכל צומת, עוטף עזה ממתין לסתיו, השדות האין סופיים פרוסים משני צידי הכביש, ממתינים לגשם, לחקלאות הם גשמי ברכה, לחיילים שלנו בעוטף, גשם לא ממש מבורך, אנחנו עם החיילים. ככול שממשיכים בנסיעה הרכבים הפרטיים הולכים ומתמעטים, קולות הנפץ הולכים וגדלים. זר לא יבין זאת, אנחנו נוסעים בכביש שבו דהרו רוצחי החמאס בטנדרים אל אופקים, שדרות נתיבות, לטבח במסיבה. עדיין קשה להבין, מביטים לנוף המתחלף, הנפש מסרבת לתפוס את גודל הזוועה, את המחדל.

ניר מעון – המתנדבים המופלאים
ברפת ניר מעון המתינו למתנדבים ה'טריים' בקוצר רוח, כי למרות הכל, שבוע קרוב לגבול עזה, זה עסק מורט עצבים. המתנדבים החדשים עושים חפיפה עם המתנדבים שסיימו סבב של שבוע התנדבות. איזה עם יש לנו, איזו רוח התנדבות, התאחדות יצרני החלב ומטה המתנדבים בניצוחה של גל ינאי ומאות ישראלים העומדים בתור בכדי להגיע לאזור מלחמה ולחלוב פרות, לעיתים תחת אש או אזעקות צבע אדום. הם באים מכל רחבי הארץ, קיבוצים, מושבים, ערים גדולות, עיירות קטנות. ברפת ניר מעון כמו בכל רפתות העוטף חולבים שתי חליבות ביום. לא אכנס לפן המקצועי (ראו כתבה של יניב לבון המסכם את הנושא המקצועי של כל רפתות העוטף) אך כבר ניתן לומר כי רפתות העוטף יצטרכו להחליף לפחות חלק מהפרות בעדר, לחדש את העדר לאחר הטראומה המלחמתית ולאחר הימים הראשונים ללא אוכל וללא חליבות. אך גם לזה יגיע הזמן והמעטפת המקצועית של ענף החלב, תדע לעשות את מה שנכון בעניין זה.

השקט בחולית
ואז הגענו לחולית, קיבוץ קטן שהוקם בשנת 1977 , הרפת אולי הענף החשוב בקיבוץ שכעת ריק מתושבים. שקט עכשיו בחולית, אבל זה לא השקט הרגוע, הנעים כל כך מימים רגילים. זה לא אותו הקיבוץ, זו לא אותו השקט. אנחנו עוברים בין הבתים השרופים, 13 חברי קיבוץ נרצחו בשבת השחורה ו- 2 עובדים זרים ו- 6 תושבים נחטפו לעזה. קהילה שחוותה זוועות שלעולם כבר לא תהיה כשהיתה. הציפורים מצייצות בחולית אך הריח חורך את האף, ריח כבד של שריפה, האלימות הנוראית שהיתה כאן רק לפני 6 שבועות, לא מותירה אף עין יבשה, בעוד אנחנו מביטים אל מול הזוועות, הבתים שקרסו. הנה עגלת תינוקת ומושב לתינוקות, בפתח בית שרוף עד היסוד. בפנים הבית ריח של מוות, כתמי דם, הקירות מנוקבי כדורים, מיטות הפוכות, ארונות שרופים, לא נותר דבר, הכל נשרף, מראות באמת קשים. השקט בחולית מלווה אותך לאן שלא תלך, הכתובות של כוח צה"ל על קירות הבתים כסימן שהבית טוהר, קרבות קשים ומרים היו כאן. ברפת ניר יצחק מצב הרוח טוב, המתנדבים יושבים לארוחת רפתנים לאחר חליבת בוקר. יאיר בלברמן, מנהל הרפת, מסתובב בחיוך רחב אך אל תטעו, בפנים הוא סוער, כאוב וכועס, ההפקרה שחוו עוד תצא, בזמנה. המלחמה עוד כאן, גם האזעקות, המון צבא, הקיבוץ ריק. עוד יגיע הזמן להתחשבנויות.

 

 

הרעש בנחל עוז

נחל עוז הפך לבסיס צבאי, אין אזרחים, או תושבים, רק המתנדבים ברפת הקיבוץ וכוח צבאי עצום. מחוץ לגדר הקיבוץ רועמים ללא הפסקה תותחי צה"ל, רעש מחריש אוזניים, מרפת הקיבוץ רואים את עזה
המופצצת ותימרות העשן העולים ממנה. מכון החליבה שרק נחנך לפני פחות משנה, שרוף, אך המכון עצמו עובד והמתנדבים חולבים פעמיים ביום, תחת שמירה הדוקה של חיילי צה"ל. סוג של שגרת חיים הזויה, קשה, בלתי נתפסת. המלחמה בשיאה ובנחל עוז הפרות נחלבות, סוג של מחזה סוריאליסטי. הפרות אוכלות אך רעש המלחמה והסטרס פוגע ולאחר המלחמה, תהיה כאן עבודה מורכבת לחידוש העדר. אבל עכשיו, מלחמה ולנו אין ברירה אלא לנצח, כי תוצאות הטבח בשבת השחורה, ילוו את כולנו לנצח, כעדות למה שיכול לקרות בכל ישראל, אם חלילה נפסיד. השעה היתה כבר מאוחרת כשיצאנו מהעוטף, לא ממש קלטנו את מה שראינו, עצב גדול, אך לצידו תחושת ביטחון כי ננצח והחיטה, כן, החיטה בעוטף עזה, היא תצמח שוב כי גרים שם אנשים מופלאים.

העותק המפוחם של 'משק הבקר והחלב'
ובעוד אנחנו מסתובבים במשרדי רפת נחל עוז השרופים, נזכרתי בגידי, מנהל הרפת כשדיבר איתי בהתרגשות על חנוכת המכון החדש. תכנון הרפת החדשה לקח זמן רב, מכון חליבה לתפארת, המילה
האחרונה בתחום, משרדים, שירותים, מקלחות, מטבח. והיום, כמה חודשים לאחר הפתיחה החגיגית, ריח העשן, הנזקים הכבדים, זיכרון עצוב לאותה שבת השחורה. ובאחד החדרים בסמוך למכון החליבה, על שולחן שרוף, היה מונח העותק האחרון של 'משק הבקר והחלב' שלנו. בשער, ברכה לראש השנה ולחודש החגים, 'ארץ זבת חלב ודבש' כך כתבנו בשער, כחודש לפני השבת השחורה. ולרגע אחד, כשברקע רעש ההפצצות והמראות הקשים, עותק אחד של מגזין ענף החלב, ריגש אותנו, מאוד. בתחתי שער העיתון כתבנו 'כי בשבילי רק חלב ישראלי'. אנחנו ב'משק הבקר והחלב' מצדיעים לרפתני העוטף ולמתנדבים הרבים ונמשיך ללוות אותם, אתכם, באהבה, בהתמדה, במקצועיות ובצניעות. וכן, החיטה שם, תצמח שוב ומהר.
ראובן זלץ

רק לבקש סליחה
כל שר בממשלת המחדל, היה חייב להגיע, לראות בעיניו, להריח את הריח ולבקש סליחה. כל שר, כל חבר כנסת, לעבור כל קיבוץ, כל ישוב, לנסוע לכל בית מלון, בכל מקום בהם מתאכסנים פליטי
העוטף, לעבור, להקשיב לביקורת ולבקש סליחה. כך זה אמור היה להיות במדינה נורמלית. כמה טינופת נשפכה על הקיבוצים, כמה הסתה, שטנה, איך לא כינו אותם, באיזה מילים קשות. והם, גיבורי העוטף יבנו מחדש את בתיהם, למרות הממשלה הזו. כי הם הציונות האמיתית, הם שומרי הגחלת החקלאית, הם מי שהופקרו בשבת השחורה, הם מי שסופרים את מתיהם. תבואו לבקש סליחה ואז, בבקשה, לכו הביתה.

שלום לכולם,

צילומי השער לגיליון זה, צולמו כולם בעוטף עזה. בחרנו 4 תמונות המסמלות בעינינו את התקווה, הציונות, החקלאות והעתיד.
יישובי עוטף עזה, הקהילות שספגו מכה קשה, של תחושת הפקרה נוראית, קהילות שעברו מסע של טבח, רצח, קהילות הממתינות לבני משפחה, ילדים, נשים, גברים וקשישים, שנחטפו לעזה על ידי רוצחים. הסיפור שלהם ילווה אותנו לנצח, כפרק שחור, כואב וקורע לב, מהמסע שלנו, כיהודים, כאן בארצנו.

ועדיין אנחנו ננצח ולאחר שנבטיח את קיומם של הישובים בביטחון ובשלום, נחל עוז, בארי, כפר עזה, ניר עוז, חולית, ניר יצחק וכל יישובי העוטף על הקהילות המופלאות, ישובו לביתם, יבנו מחדש את חלומם ויעבדו ויזרעו בשדותיהם ויחלבו ברפתותיהם. ואת הגיליון הזה, הקדשנו לתושבי העוטף, לרפתנים שלנו שם, למשפחותיהם, למתנדבים הנהדרים. 'משק הבקר והחלב' מצדיע למתיישבי העוטף שבזכותם, החלום הציוני ימשיך להתקיים, כי פשוט אין לנו אופציה אחרת.

בתמונה הגדולה, הסילו המפורסם של קיבוץ נחל עוז, מבנה היסטורי שבתאריך ה- 16.11 נתלה עליו דגל ישראל.

בתמונה הקטנה משמאל, הסיפור המדהים על המתנדבים שהגיעו בהמוניהם לרפתות העוטף. (מתנדבים ברפת חולית)

בתמונה המרכזית למטה, הפוסטר הענק שנתלה בכניסה לקיבוץ נחל עוז ומספר את הסיפור כולו במשפט אחד. יש לציין כי קיבוץ נחל עוז חגג 70 שנה ב- 5.10.23 שלושה ימים לפני המתקפה הרצחנית על יישובי העוטף.

בתמונה מימין, העגלה הראשונה שנולדה ברפת נחל עוז, מאז השבת השחורה, היא נולדה כשבועיים לאחר תחילת המלחמה.

הגיליון הזה הוא בעיקר אמוציונלי, כאוב, עצוב ומביא גם את הפן המקצועי של כל רפתות העוטף, מאז תחילת המלחמה. זהו גיליון שבו אנו זוכרים, כואבים וכותבים על מתינו. אך זהו גיליון עם מבט לעתיד וידיעה אבסולוטית כי ענף החלב, כמו גם יישובי העוטף ומדינת ישראל, ימשיכו קדימה, כי יש לנו מה שאין לאויבנו, המשאב האנושי הנדיר והמיוחד.

'משק הבקר והחלב' העיתון של הרפתנים, המודפס כבר למעלה מ- 70 שנים והוא ימשיך עוד שנים רבות קדימה.

וכרגיל, בנוהל, בשבילי
רק חלב ישראלי!!!

שלכם ובשבילכם
ראובן זלץ עורך
נירית הקר מוציאה לאור
_ב_ש_ם _צ_וו_ת_ _הע_י_ת_ון_
050-5518827