שלום לכולם,
צילומי השער לגיליון זה, צולמו כולם בעוטף עזה. בחרנו 4 תמונות המסמלות בעינינו את התקווה, הציונות, החקלאות והעתיד.
יישובי עוטף עזה, הקהילות שספגו מכה קשה, של תחושת הפקרה נוראית, קהילות שעברו מסע של טבח, רצח, קהילות הממתינות לבני משפחה, ילדים, נשים, גברים וקשישים, שנחטפו לעזה על ידי רוצחים. הסיפור שלהם ילווה אותנו לנצח, כפרק שחור, כואב וקורע לב, מהמסע שלנו, כיהודים, כאן בארצנו.
ועדיין אנחנו ננצח ולאחר שנבטיח את קיומם של הישובים בביטחון ובשלום, נחל עוז, בארי, כפר עזה, ניר עוז, חולית, ניר יצחק וכל יישובי העוטף על הקהילות המופלאות, ישובו לביתם, יבנו מחדש את חלומם ויעבדו ויזרעו בשדותיהם ויחלבו ברפתותיהם. ואת הגיליון הזה, הקדשנו לתושבי העוטף, לרפתנים שלנו שם, למשפחותיהם, למתנדבים הנהדרים. 'משק הבקר והחלב' מצדיע למתיישבי העוטף שבזכותם, החלום הציוני ימשיך להתקיים, כי פשוט אין לנו אופציה אחרת.
בתמונה הגדולה, הסילו המפורסם של קיבוץ נחל עוז, מבנה היסטורי שבתאריך ה- 16.11 נתלה עליו דגל ישראל.
בתמונה הקטנה משמאל, הסיפור המדהים על המתנדבים שהגיעו בהמוניהם לרפתות העוטף. (מתנדבים ברפת חולית)
בתמונה המרכזית למטה, הפוסטר הענק שנתלה בכניסה לקיבוץ נחל עוז ומספר את הסיפור כולו במשפט אחד. יש לציין כי קיבוץ נחל עוז חגג 70 שנה ב- 5.10.23 שלושה ימים לפני המתקפה הרצחנית על יישובי העוטף.
בתמונה מימין, העגלה הראשונה שנולדה ברפת נחל עוז, מאז השבת השחורה, היא נולדה כשבועיים לאחר תחילת המלחמה.
הגיליון הזה הוא בעיקר אמוציונלי, כאוב, עצוב ומביא גם את הפן המקצועי של כל רפתות העוטף, מאז תחילת המלחמה. זהו גיליון שבו אנו זוכרים, כואבים וכותבים על מתינו. אך זהו גיליון עם מבט לעתיד וידיעה אבסולוטית כי ענף החלב, כמו גם יישובי העוטף ומדינת ישראל, ימשיכו קדימה, כי יש לנו מה שאין לאויבנו, המשאב האנושי הנדיר והמיוחד.
'משק הבקר והחלב' העיתון של הרפתנים, המודפס כבר למעלה מ- 70 שנים והוא ימשיך עוד שנים רבות קדימה.
וכרגיל, בנוהל, בשבילי
רק חלב ישראלי!!!
