מחבר: דויד שליט

המלחמה הזו שנכפתה על כולנו, האסון הנוראי שחווינו כולנו, ומעל לכל משפחות ויחידים ששילמו את המחיר האולטימטיבי, הולידו דבר שנרדם שנים ארוכות והעלה אבק במחסני ההיסטוריה. את הערבות ההדדית, את רוח הנתינה, את האכפתיות, את ההתגייסות למען הזולת.

 

מאחים לנשק לאחים למשק לאחים לרפת, מזק'א שכלל לא ברור כיצד יוצאים עם נפש שלמה ממלאכת הקודש האכזרית הזו ועד למטבחים שמכינים מנות לחיילים באשר הם. נדמה שמאז השבר הגדול (כך חשבנו אז) של מלחמת יום הכיפורים ועד לאסון הנורא של שמחת תורה, ה- 7.10.23 , מתגלה כאן עם מופלא. וכשאין ממלכה וממשלת ישראל נוכחת נעדרת, כולנו, כל אחד במקומו, כולנו הממשלה המעשית, מי ברפת מי במשק מי בהתנדבות בכל מקום נדרש. אבל אנחנו הרי ראשית לכל בתוך עמנו חיים, והאסון הנורא שחוו משקי העוטף, האבדות והשבר הנפשי, חייבו התגייסות ענפית, וכמו בעתות משבר, יודע ענף החלב להתגייס ולתת כתף לכל רפת בעוטף. זה לא מושלם, ובוודאי יש ויהיו נזקים פה ושם, אבל הענף יודע לתמוך ולהושיט יד, ההתעשתות של כל גורמי הענף מוכיחים פעם ושוב עד כמה החוזק והנחישות של כולנו, מבטיחים המשכיות.

החקלאות מוכיחה את כוחה, למרות הממשלה

החקלאות הישראלית שממשלות ישראל כה נהגו לחבוט בה ולדלדל את משאביה, מוכיחה את כוח החיות ששלה, את המשך הרציפות בהבטחת אספקה רציפה ומנגד, ממשיכים ברוח פורום קהלת לתמוך ביבוא ועוד מהיכן, ממדינה שבראשה חמאסניק שונא ישראל. אז הכול סובב הכסף? אין גבול? כנראה שלא. ומנגד, עם ישראל מתגלה כמי שמבין ויודע להעריך ומצטרף למסע החקלאי של שמירה על החקלאות המקומית. נדמה שמאז מלחמת יום הכיפורים, לא חווינו כולנו רוח ישראלית במיטבה. אלפי מתנדבים המגיעים למשקים בסיוע לקטיף, אסיף וכל עבודה נדרשת אחרת, אמנם כל זה לא מחפה על חוסר מקצוענות, אבל לפחות נותן אוויר לנשימה למשקים שכח אדם נחוץ נטש אותם. בעוטף, למרות המכה הקשה, ממשיכים משקי החלב לתפקד, מי יותר ומי פחות, אבל שוב ושוב יכול עם ישראל, יכולה הממשלה לראות בזמן אמת, מי עמוד השדרה הערכי, המתמיד והאיכותי של המדינה. ביוזמה שהחלה בה שרית מבית הספר החקלאי בנהלל, בהצטרפותם של בתי ספר אחרים וכמובן משקים ברחבי הארץ, החלה הכשרה של מתנדבים שרוצים לסייע ,ועם גל ינאי מחמ"ל ההתאחדות המנתבת מתנדבים לפי צרכי
המשקים השונים. כמובן שלא מצפים מהם להיות מספר אחת ברפתות הנזקקות, אבל מושג המתנדבים פורח ואנשים באים ותורמים את חלקם למאמץ. אשרינו שזה העם שבעת צרה יודע להתגייס ועצוב שכך נראית הממלכה, ממשלה, שהובילה לשבר הנוראי הזה. ללא ספק אחרי המלחמה, תידרש עבודת שיקום רבה, בכל תחום, וכמובן בחקלאות, אבל בהכירנו את החקלאים הישראלים, השיקום בוא יבוא וכל מי שנפגע, ישוקם ויחוזק. ואנחנו, בענף שלנו ובראיה לאומית, נדרשים גם לחשיבה מחודשת על התנהלות הענף. האם זו הדרך? האם בשם המרדף הפתולוגי לעוד ועוד, אנחנו לא כורתים את הענף עליו אנו יושבים? היתרון לגודל מתגלה כחיסרון לקיום שכן משק שנסגרת בו הרפת, משנה את פניו ללא הכר, מאידך, רפתות שגדלות ללא אופק, גם הן בסופו של דבר מתנתקות ממה שפעם נקרא התכלית הראויה, האם מגה רפתות זו
התכלית הראויה?

האם יש הצדקה למשק מתוכנן עם רפתות ענק? כמה רפתות כאלה יכולות להתקיים בארץ, ואיזה גוף כלכלי מושבי או קיבוצי יכולים להן? הרי ברור שבשלב מסוים, יהיו גופים כלכליים חזקים יותר עם כיסים עמוקים יותר ואז מה? מבחינתי, חייבת להיות מגבלת גודל וזה כמובן צריך להיות כחלק מתפיסה לאומית. כחלק מהתכלית הראויה. רפתות ענק הן בעוכרו של הענף ולכן, כדי לשמור על המשך קיומה של התכלית הראויה, חייב להיות גודל מקסימלי לרפת בין שהיא משפחתית ובין שקיבוצית. כולנו הלכנו שולל אחר המולך הקפיטליסטי וסופו שיוביל לחיסולנו כיצרני חלב.

בתקווה לימים רגועים יותר, לחזרתם של כל השבויים ובמעט נחמה למשפחות הנרצחים.

כתב-ראובן זלץ

עוד בערב השבת השחורה, הבין ליאור שמחה כי יש להיערך לקראת מצב שטרם היה בהיסטוריה הישראלית, ציונית. החמ"ל של התאחדות יצרני החלב היה הראשון שקם ונכון לעכשיו, מתפעל מערך מתנדבות ומתנדבים המתחזקים את כל רפתות העוטף כמו גם חלק מרפתות הצפון. בתוך כך, פנה שמחה לליעד שחר שינהל את חמ"ל הרפתות. ליעד "הלוואי שהממשלה היתה מתנהלת באותה מהירות ומקצוענות כמו ההתאחדות, מצב הישובים היה יכול להיות הרבה יותר טוב"

 

ליעד שחר הוא לא רפתן ולמרות זאת, כשליאור שמחה פנה אליו, ליעד לא היסס "ליאור פנה אלי כבר ביום ראשון ה- 8.10 וביקש לעזור לו בניהול חמ"ל בנושא הרפתות בעוטף, אני בא בכלל מתחום אחר, של אנרגיה וניהול פרויקטים, אך מייד נעניתי לקריאה". ליעד מגבעת חיים איחוד, בן קיבוץ עין גב, לקח את המשימה המורכבת ומייד פתח קבוצות ווטסאפ לצוותי הרפתות, משאיות, בעלי מקצוע, מזון, פינוי פגרים, מחלבות.

ספר על הימים הראשונים?
ליעד "במשך ארבעה ימים לא חילקו אוכל ברפתות ולא יכלו להגיע אליהן, מדובר ברפתות חולית, ניר יצחק, רפת מעון, נירים, עין השלושה, עלומים, מפלסים ונחל עוז. אלו היו רפתות סגורות בשטח צבאי סגור. התחלתי לעשות תיאומים מול הצבא, לכל רכב שנכנס, או מתנדב לרפת, משאית של אמבר, משאיות ציוד, כל כניסה כזו הצריכה תיאום וליווי. יש לזכור כי חלק ממנהלי הרפתות לא היו במשקים אלא פונו יחד עם המשפחות שלהם".

בימים הראשונות היה בעצם תוהו ובוהו?
" בימים הראשונים העוטף היה ממש אזור מלחמה, לאחר כמה ימים ובמשך השבוע שבועיים הראשונים הכוונה היתה להביא את הרפתות למצב תקין של עבודה שהרי בחלק מהזמן חלבו ושפכו חלב. זה החל בחליבה אחת, עברנו ל 2- חליבות, צריך לזכור שכל הקיבוצים מפונים ויש רק כוח צבאי לשמירה. ולכן ברגע שהמכון הגיע למצב שמיש, אפשר היה להתחיל לחלוב. היה צריך להביא אנשי מקצוע וכל כניסה כרוכה בתיאומים. "

סדר הפעולות?
"ברגע שהחל האירוע, הגענו לרפתות והדבר הראשון היה זה להאכיל את הפרות, לפנות פגרים, לתקן נזקים ראשוניים, חלק מהפרות היו משוחררות. ברפתות נחל עוז, עלומים וניר יצחק היו נזקים משמעותיים, הן ברפת והן במבנה ובציוד כולל ארונות חשמל שלא לדבר על כמות ההרוגים מקרב העובדים התאילנדים".

איך מתנדבים מחליפים בעלי מקצוע?
"אנחנו משתדלים שרוב המתנדבים יהיו רפתנים או רפתנים בעבר, מה גם שמנהלי הרפתות התחילו להגיע לרפתות יותר ויותר, ההתגייסות היתה פשוט מדהימה של המתנדבים. מהיום הראשון החלה ההתאחדות לארגן מתנדבים ולטפל במערך המקצועי וחלקם הגדול עובר מעין קורס מקצועי ששרית יוקר עורכת ברפת של ביה"ס החקלאי בנהלל, לפני שהם מגיעים לרפתות העוטף".

מה המצב כיום, אמצע נובמבר?
"היום כל הרפתות למעט כיסופים חולבות פעמיים ביום, מערך מתנדבים המתחלפים פעם בשבוע, מפנים חלב לתנובה או לטרה. אנחנו דואגים למתנדבים לאוכל, ציוד להתנהלות ביום יום ועכשיו מתחילים לעבוד עם מנהלי רפתות על צוותים קבועים, אך הרוב כרגע מתנדבים בין 10 ל- 15 אנשים בכל רפת. מערך המתנדבים של ההתאחדות מדהים והמתנדבים מגיעים מכל רחבי הארץ.
מדובר בעיקר במושבניקים וקיבוצניקים, רפתניות ורפתנים לשעבר, פנסיונרים שלא מפחדים מעבודה בוגרי בתי ספר חקלאים משנים רחוקות וגם הדור הצעיר המגיע, פשוט להוריד את הכובע, ארץ ישראל היפה שלנו".

ומה חסר כרגע?
"בעיקר עובדים מקצועיים, זה גם מה שיהיה חסר, בכל החקלאות ובעוטף ובכלל, יצטרכו לייצר ולהביא עובדים, כי מתנדבים זה נהדר אבל אני לא יודע אם לאורך זמן אפשר יהיה לתחזק רפתות רק באמצעות מתנדבים".

היתה התלבטות לסכן מתנדבים?
"אני לא חושב שהיתה התלבטות, זה נכון שמדובר באזור מלחמה, בעיקר בימים הראשונים, אך החיים נמשכים והרפת זה סוג של שפיות ציונית מטורפת והיאחזות בקרקע למרות כל מה שקורה. המהירות שבה הרפתות חזרו לעבוד זו תעודת עניות לענף החלב זה לא פחות ממדהים. הרפתנים שעברו את הנורא מכל, שחבריהם נטבחו, נחטפו, למרות הכל, הם לא וויתרו, ממשלת ישראל יכולה וצריכה ללמוד מהם על היאחזות בקרקע ועל ציונות ללא מרכאות. למרות שיהיו רפתות שיצטרכו לחדש את העדר, כי הטראומה שהפרות חוו קשה ביותר. האנשים בקיבוצים מדהימים, לראות אותם חוזרים לקיבוץ למרות הכל, זה פשוט להוריד את הכובע, אנשים מיוחדים מאוד".

אי אפשר להפריז באהבתו של יהונתן לבעלי חיים בכלל ולפרות בפרט. הנער שאמור היה להתגייס לצה"ל בתחילת נובמבר, נרצח על ידי מחבלים בשבת השחורה, סמוך למקום שאהב כל כך, הרפת
המשפחתית במושב יכיני. בן 18 ו- 9 חודשים היה, פרח מיוחד.
יהי זכרו ברוך

אריאל זהבי, 38 רבש"צ מושב יכיני, ב- 7 השנים האחרונות ומנהל את הרפת המשפחתית במושב, היה אולי האיש הקרוב ביותר ליהונתן, הבן של אחותו הגדולה. אריאל "בזמנו אחותי גרה באלפי מנשה, היא חזרה לדרום לפני כ- 4 שנים בשביל יהונתן, כי הוא רצה להיות קרוב לבעלי חיים, זו היתה פשוט אהבה ענקית. ילד עם נוכחות מדהימה, היה אמור להתגייס בסוף נובמבר, רצה להתגייס רק ליחידת עוקץ להיות עם כלבים, לא רצה לשמוע על שום דבר אחר".

מבין שהוא היה מעין ד"ר דוליטל קטן?
"ממש ככה, זו הגדרה מעולה, מאז שאני זוכר אותו, הוא אהב בעלי חיים, יש לנו 92 חולבות ברפת הנוכחית ויהונתן ידע את השמות של רובן, זה היה בנוהל. תמיד התווכחנו על איזה פרות למכור, הוא מאוד נקשר לפרות. כל הטלפון שלו היו עם תמונות של פרות, זו היתה האהבה המטורפת שלו הוא היה ילד מאוד אהוב, אך דעתן גדול, מדריך בתנועה. כל פעם שלא הייתי ברפת, הוא היה תופס פיקוד מבלי לשאול אפילו, יהונתן היה צימחוני ובעל תחושה עמוקה של חמלה לכל הולך על ארבע, אני מדבר עליו ודמעות בעיניים, באמת עצב גדול".

סיפור אחד שיתאר את יהונתן?
"יש המון אבל אספר לך אחד שתבין מי הוא היה הילד המקסים הזה. היתה לי פרה שקבלה קדחת חלב, נתנו לה קלציום, לא עזר, עוד מנה לא עזר, אני כבר התייאשתי. אבל יהונתן לא התייאש, הוא ישב איתה כל הלילה, דאג לתת לה אוכל ומים, ניקה לה את העטינים ובסוף היא הבריאה וחיה עד היום. זה יהונתן, ילד של אהבה. מעבר לכך שהוא היה רפתן על מלא, מטפל ביונקיה, חולב, מאכיל, מטפל, מזריק, מזריע, עוזר בלידות, רפתן במלוא מובן המילה. היתה לו אהבה לא מוסברת לפרות, הוא היה קורא להן והן באו אליו".

איך תזכור אותו?
אריאל עונה בבכי "את הנוכחות שלו, האהבה שלו לפרות, אני עדיין לא מבין שהוא לא פה איתי, הוא חסר לי בכל דקה ביום, זה מטורף, קשר כזה לא היה לי עם אף אחיין ובכלל, קשר קרוב מאוד. תשמע, מאוד חשוב לי שיידעו כמה הוא אהב את הפרות, את הענף הזה".

יכיני סרט מלחמה

אריאל מתאר במילותיו את השבת השחורה, לקרוא ולא להאמין
"המלחמה תפסה אותי בחופשה בבנקוק ובדרך לארוחת בוקר בבית חב"ד. ולפתע הטלפון לא הפסיק לרטוט, אני מבין שקורה משהו. נכנסתי לאיזו חנות, מכניס את הטלפון לטעינה ומתחיל לתפקד. בסביבות 07:00 בבוקר מבקש מהתושבים ביכיני להיכנס למרחבים מוגנים ולהסתגר בבתים. פותח את המצלמות בישוב ורואה בלייב את המחבלים נכנסים לישוב.
8 מחבלים, נכנסו ממש לתוך הישוב, הם נתקלו בכניסה בכוח מג"ב שעבר במקום ממש במקרה, הקצין שם הבין את הסיטואציה וחתרו למגע עם המחבלים. ואז חוליית המחבלים התפצלה לשתיים. חוליה אחת התחילה לרצוח ברחבי הישוב, המחבלים רצחו 5 תושבים. ואז אני רואה שהם גונבים רכב של בת דודה שלי, המפתח היה ברכב, מניעים וטסים אלי הביתה. הם לדעתי ידעו בדיוק מה הם מחפשים, הערכה אישית שלי שהם ידעו איפה גרו כל הרבשצי"ם בעוטף.
יהונתן גר אצלי בעיקר בימים שלא הייתי במושב. באותו בוקר שבת ארור, יהונתן ישב בחוץ, במרפסת, המחבלים ירו בו ורצחו אותו, הם גם זרקו רימון על אבא שלי, שלמזלנו לא התפוצץ. ואז ניסו לפרוץ את הבית, שוב, למזלי הם לא הצליחו. זה בגדול הסיפור. חמשת הרוצחים חוסלו לבסוף בכניסה למושב על ידי כוח צה"ל".

רפת כיסופים, היתה מפעל חייו של ראובן הייניק, רפתן בנשמתו ומנהל הרפת  מיתולוגי בקיבוץ. ביום שני, ה- 9.10 ראובן כבר לא יכול היה לשבת בבית והחליט לנסוע לרפת ולהאכיל את הפרות. הוא לא שמע לבקשות חבריו ובני משפחתו שהתחננו שלא יסע. אך ראובן בשלו, "חייבים להאכיל את הפרות". מחבל רצחני שארב במכון החליבה ירה בו למוות מטווח קצר. ראובן הייניק, היה בן 56 נשוי לדורית אב ל- 3 בנות, עדי, נטע ויובל. יהי זכרו ברוך

 

ראובן הייניק, רפתן ומחנך, במשך שנים רבות העמיד דורות של רפתנים צעירים כשהיה מנהל רפת כפר סילבר וב- 15 השנים האחרונות ניהל בהצלחה רבה את רפת קיבוץ כיסופים.
כל מי שדיבר עליו, סיפר מיד על חיוכו הגדול, על ליבו הטוב ועל אהבתו הגדולה לרפת. אבי עם שלם חבר של ראובן עוד מהילדות באשקלון "התחלנו לשחק יחד מגיל צעיר כדורגל, בנערים של הפועל אשקלון, המשכנו קצת לנוער ואח"כ לבוגרים, ראובן היה שמח אם אומר שהוא שיחק בגמר גביע הטוטו בשנת 84 ׳ נגד בני יהודה ולקחנו את הגביע". על החברות ביניהם הוא אומר "החברות שלנו היתה יום יומית, ומשנת 97 ' ראובן ואני טסים בכל שנה לחופשת סקי, לא מוותרים על אף שנה. התחלנו באתרי סקי במזרח אירופה ובשנים האחרונות באתרי סקי בצרפת". עם שלם עובד בחברת מילובר וקולו נסדק כשהוא מדבר על ראובן "קשה לי מאוד לדבר עליו בלשון עבר, אני מדבר איתך ולא מאמין ולא מעכל שהוא איננו. ראובן חבר אמת, איש חייכן, איש אמת, אהב מאוד טיולי אופנועים, טיולי ג'יפים, הוא החבר הכי טוב שלי, נפגשנו על בסיס יומי".

ספר לי על ראובן הרפתן?
"זה היה מה שנקרא, חלק גדול מחייו, הוא התחיל בכפר סילבר ושם היה ממש מורה לנערות ולנערים ואחר כך ברפת כיסופים, שזה היה ממש מפעל חייו, הוא מאוד אהב את העבודה, הרפת, הפרות וכמובן את הקיבוץ".

ניסיתם לשכנע אותו שלא יסע?
"בטח, כולנו ניסינו, חברים, משפחה, ניסינו לשכנע אותו לא להגיע לרפת ביום שני ה 9- לחודש, חששנו, כיסופים היה אזור קרב, אבל אי אפשר היה לעצור אותו, הוא קיבל את ההחלטה. עוד באותו הבוקר הבת שלו ניסתה לשכנע אותו, אבל הוא קיבל החלטה, עלה לרכב ונסע".

איך תזכור אותו?
אבי בקול סדוק מבכי "אני כבר מתגעגע אליו, אליו מאוד, תשמע זה קשה מאוד, הייתי רוצה שיזכרו אותו כאדם חייכן, אופטימי, אדיב, בן אדם ממש מיוחד. אבל לפני הכל חבר טוב. הוא יהיה חסר לי מאוד".

אורן פודור: "רפתן בנשמתו"
הוא היה רפתן בנשמתו, תמיד איש שמח וטוב לב עם חיוך ענק שאהב מאוד את החיים. כך אורן חבר של ראובן. ראובן פודור ממושב ניר ישראל, דור שני לרפתנים ובעל רפת. מספר אורן: "את ראובן אני מכיר עוד מהתקופה שהיה רפתן ומנהל רפת בכפר סילבר, בית הספר החקלאי ואני הייתי שם תלמיד וכמובן שהחלטתי ורציתי לעבוד ברפת ושם הכרתי את ראובן. דורות רבים של רפתנים צעירים עברו אצלו, הוא היה מדריך נהדר, חייכן, שמאוד אהב את הרפת. ישר התחברתי אליו וכשהוא יצא לחופש הייתי מחליף אותו וגם אחרי הצבא היה אותו סיפור. מאז אנחנו חברים מאוד מאוד טובים, חיבור מיוחד. לאחר שעזב את כפר סילבר, עבר לנהל את רפת כיסופים. ראובן ידע להיות חבר והיה חבר מאוד קרוב שלי. הוא אדם שמאוד אהב את החיים, יש לנו קבוצה הנפגשת אצלי בבית ועושים על האש, ראובן היה אחד מהחבר'ה. הוא אהב מאוד לטייל, בעיקר טיולי ג'יפים, יש לו חבורה של ג'יפאים שאיתם טייל בכל הארץ בעיקר בסופי שבוע. הוא היה חבר שעוזר, מייעץ, תמיד פנוי בשבילך. המשפחה שלי מאוד התחברה אליו, היה חבר טוב של כולנו, ראובן היה מגיע להתייעץ עם אבא שלי בנושא הרפת".

ראובן הרפתן?
"היה איש מקצוע מצוין, תמיד התייעץ, קידם את הרפת בכיסופים שהיתה מצוינת, העז לשנות כשהיה צריך ותמיד להתקדם. הוא אהב מאוד את העבודה. ראובן התקשר לאבא שלי וסיפר לו שהפרות שלו לא אכלו משבת והוא אמר לאבא שלי שהוא חייב להאכיל את הפרות. הוא עשה מאמצים להגיע לרפת למרות שביקשו ממנו לא להגיע. ביום שני הוא הגיע לרפת ושם הסתתרו 2 מחבלים, אחד מהם ירה בו למוות. האבדה נוראית, פשוט לא נתפס, אני עדיין לא מעכל את הדבר הזה, עצוב בצורה בלתי רגילה, איש יקר, אין לי מילים לתאר את הצער והכאב".

לפני כ 4- חודשים ראיינתי את יפתח גורני, איש יחיד ומיוחד, שהקים וניהל רפת שזכתה לשבחים רבים. יפתח, בן קיבוץ נען, סרן במיל' יוצא סיירת מטכ"ל, מנהיג, איש התיישבות, חקלאי, רפתן, ממייסדי מושב באר מילכה שכיהן כראש הוועד במשך שנים רבות, חבר בהנהלת מועצת פתחת ניצנה, חבר מסור ואיש משפחה למופת. יפתח נהרג ביום שבת השחור, לאחר שהוקפץ עם כיתת הכוננות של לוט"ר ניצנה, בה היה חבר בהתנדבות, כמובן.

ראיון אחרון ופרידה מאדם נדיר באיכותו. יפתח הותיר אחריו את אישתו סיון וילדיהם, נגב, בוסתן ושדה. יהי זכרו ברוך!