אנו נמצאים לפני צמתים מרכזיים של החלטות, אשר יעצבו וישפיעו על עתידה של החקלאות בכלל וענף החלב בפרט. מדובר למשל בצו השעה לעניין הייבוא החופשי של חמאה, כמו גם "הפיל" הגדול שבחדר – גיבוש הסכם חלב ארוך טווח.
אל מול אותם אתגרים, אנו מנהלים דיונים אינטנסיביים, לילות כימים, עם משרדי הממשלה וקשת רחבה של חברי כנסת מכל סיעות הבית. המאבק שלנו מגובה בעבודות מחקר, בנתונים ובעבודה מערכתית מאומצת, אשר מצביעה על מגמה מרכזית אחת: הייבוא אינו חזות הכל ואין בו כדי להביא להורדת יוקר המחייה, נהפוך הוא. הצרכנים הופכים להיות שבויים של היבואנים, שפועלים נטו מתוך אינטרסים עסקיים. שורת הרווח – והיא בלבד – זו שמניעה אותם, יחד עם פורומים שונים ומשונים, הקוראים לפתיחה כוללת של ענף החלב לייבוא. פורומים, שמאחוריהם עומדים גורמים כלכליים, המפיצים רעה על עובדי האדמה ועל אלו הנושאים כשליחות את הביטחון התזונתי של אזרחי ישראל. אנשי ממון, שיושבים במשרדים מפוארים וניזונים ממקורות כספיים לא ברורים בשם האידיאל הקפיטליסטי, המשותף להם, ליבואנים ולכל אלה הנהנים מאוויר הפסגות בקצה הפירמידה הכלכלית בישראל.
הדבר מקומם במיוחד בימים אלו, ימים של שבר כלכלי וחברתי, בהשפעת מגפת הקורונה. מחצית מהעסקים בישראל משותקים וייקח עוד שנים לשקם את הכלכלה הישראלית. מצב כאוטי זה מדיר שינה מעיניי, כמו רבים נוספים. ברור לכל מי שהמשק הישראלי יקר לליבו ומחובר בכל נימיו לייצור המקומי, כי בנקודת שפל זו חייב לבוא שינוי במדינות הממשלה.
אך מתבקש, כי ניקח דוגמא מהעבר בכדי לראות איך אפשר בכל זאת, למרות האתגרים המשמעותיים, להציל ולשקם את הכלכלה הישראלית והייצור המקומי. היה זה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, עת הגיעה תקופת "השפל הגדול" לארצות הברית. שפל אשר החלה בעקבות התרסקות שוק ההון והשפיע על כל העולם. את המשבר הכלכלי הגדול פתר הממשל האמריקאי בראשות הנשיא רוזוולט, עם תכנית שנקראה "הניו-דיל". עיקרה: הקלה, שיקום ורפורמה, שנועדו לחזק את שכבות הנמוכות והביניים באוכלוסייה ולבצע צעדים, שימנעו בעתיד נקודות שפל כדוגמת "השפל הגדול". באותה עת, יזם הממשל פרויקטים לאומיים ועבודות יזומות בהיקפים עצומים, תוך שהוא מחזיר לשוק העבודה מיליוני עובדים. התהליך שיצר רוזוולט לא רק שהוציא את המשק האמריקאי מהמשבר, אלא אף הביא אותו לפריחה חסרת תקדים, כשנקודת מוצא אחת מובילה אותו: בעוד שהממשל האמריקאי הקודם לרוזוולט דגל במינימום מעורבות במשק והעדיף לחזק את העשירים, כדי שאלו אולי יסייעו לעניים ולמעמד הביניים, מדיניות "הניו-דיל", הגבירה את מעורבות הממשל במשק וחיזקה את שכבות הביניים והשכבות החלשות, כקטר יצרני להנעת גלגלי הכלכלה מחדש.
תכנית זו הצליחה בצורה יוצאת דופן ויש בה כדי ללמד את כולנו, כי בהיעדר מעורבות ובהיעדר תמיכה, בדגש על תקופת משבר חסר תקדים, הפתרון איננו בחיזוק החזקים ממילא, אלא דווקא ביצירת משוואה כלכלית מאוזנת יותר, שבה ניתן יותר כוח למגזר יצרני כמו החקלאות והחלב.
חתירתנו כי גם אצלנו בבית, בישראל, ישכילו מקבלי ההחלטות להבין כי לא ניתן עוד לקיים עבודה ציונית, ערכית, ששורשיה טמונים עמוק באדמה, ללא היתכנות כללית וללא אופק יציב ובטוח. מחמם את הלב היה לראות בהקשר זה את הפעיל החברתי, עוז אברהם, לוקח אחריות אישית וציבורית ומפרסם ברשתות את סקנדל מחירי החמאה המיובאת. בפוסט נוקב מציב עוז את השאלה: למה הישראלים צריכים לשלם יותר על החמאה ועל הדרך לממן חקלאים מכל העולם?
את השאלה הזו עלינו להמשיך ולמנף, וזה הזמן להציף את הסוגיות אשר בנפשנו בקרב הציבור הרחב, חברי הכנסת וחברי הממשלה. אל לנו לשבת בחיבוק ידיים ולייחל כי מישהו אחר ייעשה את העבודה בשבילנו. רק אנחנו נדאג לעצמנו, רק אנחנו יכולים להניע קדימה את הקריאה לחזק את העשייה שלנו, לאפשר לנו לעשות את מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב בעולם וזה לייצר מזון איכותי ומזין, לרווחתם של אזרחי ישראל.
אני פונה ומבקש מכם, להפשיל שרוולים ממש כמו במשקים שלכם, כדי להניע ברשתות החברתיות ובכל זירה נוספת מאבק ציבורי צודק על הזכות שלנו לעבוד ולהתפרנס בכבוד, על החובה של הממשלה להכיר בחשיבות ובתרומה של החקלאים למען המדינה, הכלכלה והחברה בישראל.
רגע האמת לפנינו – וזו שעת המבחן שלנו. השעה שבה עלינו לפעול יחד במלוא הנחישות על מנת להראות את כוחנו ועוצמתנו, לחולל יחד את השינוי המיוחל ביחס לחקלאות המקומית, להוביל יחד את הסיכוי והתקווה לעתיד בטוח וטוב יותר ליצרני החלב המקומיים וכפועל יוצא מכך, לכל אזרחי ישראל.
נעשה ונצליח. שבת שלום, חברים.