בפתחו של חג הפסח, עוברות לי בראש מילות השיר הנפלא שכתב אמנון ריבק: "כל אדם צריך שתהיה לו איזו מצרים". מילים אלו מזכירות לי את המחויבות הגדולה שלנו, לצאת מעבדות לחירות. מ"המצרים" של כל אחד מאיתנו, בעולמו האישי והקהילתי. והנה, לנו בקיבוץ ובמושב, בחקלאות ובמדינה, ל"מצרים" שלנו, שחייבים לצאת ממנה, קוראים הימין הליברטיני הקיצוני, בחסות פורום "קהלת", במעטפת לכאורה אובייקטיבית של פורום "מחקרי".
בשבוע האחרון אף התפרסמה כתבה מכעיסה על "מחוקקי הצללים" מאחורי אנשים אלה, השולטים דרך הונם במסדרונות הרשות המחוקקת, הכנסת. כ-150 איש הם מעסיקים לטענתם, לא פחות. מנכ"ל הפורום, לדוגמא, מקבל כ-80 אלף ש"ח בחודש – ושוב, לא פחות.
הם אלה ששולטים בחברי הכנסת, מחוקקים חוקים וקובעים את סדר היום. היקף המועסקים והסכום המפנק, לכל הדעות, נובעים ככל הנראה מהמטרה הגדולה שמניעה את אנשים אלה, או שמא "המפץ הגדול" לשיטתה: שינוי סדרי עולם בצביונם ובמאפייניהם של החברה והמשק במדינת ישראל. שינוי מהיסוד והכשרת כל האמצעים אל מול המטרה שעומדת לפניהם. מכאן, סלולה דרכם ליישום אגרסיבי של מדיניות אנטי ציוניות, אנטי חברתית, לרבות פירוק בית המשפט העליון, פירור החברה בישראל והריסת הדמוקרטיה הישראלית. מדיניות הניזונה מכספי השנור הזרים, בכדי להרוס כל חלקה טובה ובשם הכשר מחקרי להפריט את החינוך והרפואה הציבורית, לבטל את שירותי המדינה, להוריד עוד מיסים, לתת לכוחות השוק לרמוס את השכבות החלשות, הלוא ממילא הם לא תורמים.
כן כן, גם החקלאות מתמודדות אל מול האזהרות הנלוזות של הפורום, אל מול תפיסת העולם המזוהה עם דרכו. רק השבוע הפורום עתר לבית המשפט העליון בבקשה לפרק את משק החלב, ולהתיר ייבוא פתוח מארצות שכנות. אך לא רק המרחב הכפרי סופג מחורשי המזימות, הספונים אי-שם במשרדים מרווחים במרכז הארץ. הם גם נגד המיעוט הערבי (זוכרים את חוק הלאום שהפורום הוביל בריצת אמוק?) והם בעיקר בעד הטייקונים, אדוני השוק הפתוח, אלה המתפרנסים מהייבוא הפרוע בכל מחיר. עבור מעטים עם הווילות בשכונות היוקרה, אשר שורת הרווח הפכה להיות חזות הכל. אלה אשר ינציחו את פערי המעמדות וכל ערך בסיסי של שותפות, ערבות הדדית, סולידריות.
ואנחנו מתבוננים בהם, נדהמים כל פעם מחדש מעזות המצח, מהיעדר הענווה, מחציית כל גבול ציני אפשרי. לא ירחק היום ובעזרת מצבורי ממון בלתי מוגבלים הם יהפכו אותנו ל"עבדים" או שמא "נתינים". לכן, כל אחד מאיתנו המאמין בערכי החקלאות, בשיתוף ובערבות הדדית, צריך לגאול עצמו מבית העבדים שמוביל אותו הימין הליברלי ההולך ומתחזק. לצאת ממדבר הפחדים, לצעוד הישר אל תוך המים, לראותם נפתחים מפניו לצדדים, לעבר אופק אין סופי למימוש עצמי. הרי כל אדם צריך כתף, לשאת עליה את עצמות יוסף, כל אדם צריך להזדקף.
כן חברים, הגיע הזמן להישיר מבט ל"ירושלים" שלנו. להיות גאה במפעל ההתיישבות, החקלאות והשוק המתוכנן בקפידה במשק החלב, למען ביטחון המזון של כלל אזרחי ישראל – ולא למען מתי מעט, השולטים ביד רמה על הכלכלה בישראל ומשאירים פירורים לכל האחרים.
מותר לנו גם, חברים, ליהנות מפרנסה טובה מעמל ידינו, שלעולם תהיה חלק מעשייה ציונית ומאהבת האדמה. מהשורשים שלנו הנטועים בכל חלקי ישראל. הגיע הזמן באותה נשימה להשתחרר מהפחדים, מהקשיים. להפסיק להתבייש במי שאנחנו ובמה שאנחנו מייצגים אלא להיות גאים. תמיד נזכור את מצרים, אולם גם נתסכל תמיד לירושלים. נזכור את המסע הארוך והעיקש שעברו אבותינו במדבר. נזכור אותו לעד בכפות הרגלים ובידיים העבודות. לא נשכח ובמקביל נשיל מעצמנו את "המצרים" שלנו, של הגורמים הרוצים ברעתנו, החולקים את אותו חזון הרס ההתיישבות והחקלאות בישראל.
מה מתאים יותר מפסח להחליט שאנחנו מתחברים במובן העמוק של המילה למי שאנחנו באמת לערכים שלנו – לקיבוץ, להתיישבות, לחקלאות. מה מתאים יותר ממועד המסמל צמיחה ופריחה, בכדי להתחבר שוב ליסודות שלנו, למה שבנה ועשה אותנו כקהילה וכבודדים. חברים במובן העמוק של המילה, מתוך האמונה בכוחו של המשותף והמאחד בינינו, במעגלים הפנימיים והחיצוניים כאחד. כל זאת, בחברה ישראל מפולגת, משוסעת, מנוכרת. חברה שהפריטה כמעט כל ערך בסיסי ומשוועת לחזור לבסיס. אותו מסד ערכי של צדק ושוויון, הכלה ושותפות. ערכים אלו הם "הירושלים" שלנו ולשם אנחנו צריכים לחתור לא רק כעת, בפסח, אלא כל השנה, בכל יום מחדש.
אני מאד מקווה שמדינת ישראל תדע להשתחרר מהר מאוד מחברי פורום קהלת, מהימין הכלכלי המסוכן, מהטייקונים השולטים בפירמידה הכלכלית המעוותת, שבה מעטים שולטים וקובעים עבור הרוב. כולי תקווה כי בשנים הבאות גם נמצא את המשה שלנו, שידע להוציאנו למסע מפרך זה. ליציאה מחייבת ואמיצה מהעבדות הכלכלית לחירות ציונית.
כמעט חג שמח חברים.
ליאור.