תמיד נזכור את מצרים, תמיד נסתכל לירושלים.
השנה נחגוג את חג הפסח באווירה שונה משנים עברו. נשב מסביב לשולחן הסדר עם המשפחה הגרעינית שלנו, נקרא בהגדה ונרים כוסית לחיים, אולם ברקע בוודאי יהדהדו האתגרים העצומים עמם מתמודדת החברה הישראלית בחודשים האחרונים.
אכן, מצבה של החברה הישראלית מדיר שינה מעינינו. הוא שואב אותנו ברוח החג לקשיים העצומים שעבר עמנו כדי להגיע לארץ המובטחת, להיות בני חורין ולחיות במדינה דמוקרטית. אותם קשיים, שהחלו עם נדודי בני ישראל במדבר עם יציאתם ממצרים ומסעם לאורך ארבעים שנים בכדי להשיל מעצמם את עול העבדות.
והנה, גם ממרחק של אלפי שנים, עומדת שאלת החירות לנגד עינינו: האם מדובר באותה חירות פרט משיחית כמו זו שמוביל פורום קהלת? חירות פרט שהיא סוג של אמונה דתית, איש איש לדרכו, תוך ריסוק הפרטת כל הערכים אשר עיצבו את חיי העם היושב בציון, בדרכו מתקומה למדינה עצמאית חזקה, ריסוק של ממש של מגילת העצמאות.
כאן, עומדת השאלה המרכזית: באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות? לאורך שנים התרענו בכל עת על הפעולות של ארגוני ימין קיצוני והשלכותיהן ההרסניות. התרענו כי פתיחת השוק לייבוא פרוע יביא דווקא לעליית מחירים וכלל ועיקר לא יתרום למאבק ביוקר המחייה. וצדקנו.
התרענו כי הפערים בחברה הישראלית רק יתעצמו וכי היבואנים והרשתות רק "יחגגו" על חשבון הציבור. וצדקנו. התרענו כי התפיסה הליברטנית הקיצונית, בחסות ערמות של דולרים נסתרות מהעין, יסדקו את חוסנו של הסקטור היצרני בישראל. וצדקנו. התרענו כי הפערים בחברה הישראל רק יתעצמו. וצדקנו.
על רקע המציאות הכאוטית, נוכל עדיין למצוא נקודת אור בוהקת והיא התיישבות העובדת, ובמיוחד הסקטור החקלאי. קהילה של אחים לאחים, חילוניים ודתיים, אשכנזים וספרדים, מושבניקים וקיבוצניקים, צעירים וותיקים, החולקים את אהבת המדינה והחקלאות מעל לכל השקפה או עמדה פוליטית. היודעים למצוא את המאחד והמשותף, להיות מגדלור מוסרי לכלל הציבור המאיר את הבסיס לחברה צודקת ומכילה: סולידריות, ערבות הדדית ושותפות.
עלינו להרים את הראש, ולהיות מודל לחיקוי עבור כל מי שישראל יקרה לו. אנשי אדמה ערכיים וצנועים, שבחרו דווקא באזורי בפריפריה והגבולות, באזורים המאתגרים ביותר, לגדל בזיעת אפיים תוצרת חקלאית מזינה, שהיא המובילה והאיכותית בעולם. לדאוג לביטחון המזון לאורך כל השנה, תוך ויתורים אישיים מפליגים, שמעטים היו מסכימים לשאת אותם. הם כן מסכימים להיות שם במשקי החלב, 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה, בחום ובקור, בכל עת ותנאי.
קוראים לזה שליחות ציונית, העוברת מדור לדור, בגאווה ובנחישות, מתוך אחריות לאומית ורגישות חברתית. כל מבוקשנו הוא חירות. חירות בעבודתנו החקלאית וביכולתנו להתפרנס בכבוד רחמנא ליצלן, במסגרת שוק מאורגן ומתוכנן, בכדי להבטיח אספקה שוטפת של תוצרת חקלאית לכלל אזרחי ישראל.
אמרנו שוק מאורגן ומתוכנן? ימים מורכבים וקשים לפנינו. החלשת מערכת המשפט היא רק ההתחלה. זה עלול להגיע גם לכרסום נוסף בסקטור הציבורי, כמו למשל להחלשת הרפואה הציבורית, החינוך הממלכתי והתעשייה הישראלית, החלשת החברה הישראלית ופתיחת מעמדות כלכליות הרסניות. כמעט לכל תחום במציאות חיינו. על-כן, מה שברור הוא, כי מחובתנו לתמוך בהידברות ובהגעה להסכמות רחבות של החברה הישראלית בשלמותה, ומנגד אסור לנו בתכלית האיסור לתת יד להמשך פעולות דורסניות והרסניות.
אחרי הכול, תמיד נזכור את מצרים, אולם גם נתסכל תמיד לירושלים. נזכור את המסע הארוך והעיקש שעברו אבותינו במדבר. נזכור אותו לעד בכפות הרגלים ובידיים העובדות. לא נשכח ובמקביל נשיל מעצמנו את "המצרים" שלנו, של הזרמים הקיצוניים, החולקים את אותו חזון הרס הדמוקרטיה וערך השוויון בישראל.
מסענו ממשיך. הוא ממשיך באמונה מלאה בשליחותנו למען עתיד החקלאות בישראל, למען צביונה של המדינה שאנחנו כל-כך אוהבים.
חג שמח, חברים.
כל אדם צריך מצרים – אמנון ריבק
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וּנְחָמָה, והַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעוֹד הַיְשֵׁר אֶל תוֹך הַמָּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדָקֵףְ.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלָיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֶחָד,
לִזְכּוֹר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.