כתב-ראובן זלץ
עוד בערב השבת השחורה, הבין ליאור שמחה כי יש להיערך לקראת מצב שטרם היה בהיסטוריה הישראלית, ציונית. החמ"ל של התאחדות יצרני החלב היה הראשון שקם ונכון לעכשיו, מתפעל מערך מתנדבות ומתנדבים המתחזקים את כל רפתות העוטף כמו גם חלק מרפתות הצפון. בתוך כך, פנה שמחה לליעד שחר שינהל את חמ"ל הרפתות. ליעד "הלוואי שהממשלה היתה מתנהלת באותה מהירות ומקצוענות כמו ההתאחדות, מצב הישובים היה יכול להיות הרבה יותר טוב"
ליעד שחר הוא לא רפתן ולמרות זאת, כשליאור שמחה פנה אליו, ליעד לא היסס "ליאור פנה אלי כבר ביום ראשון ה- 8.10 וביקש לעזור לו בניהול חמ"ל בנושא הרפתות בעוטף, אני בא בכלל מתחום אחר, של אנרגיה וניהול פרויקטים, אך מייד נעניתי לקריאה". ליעד מגבעת חיים איחוד, בן קיבוץ עין גב, לקח את המשימה המורכבת ומייד פתח קבוצות ווטסאפ לצוותי הרפתות, משאיות, בעלי מקצוע, מזון, פינוי פגרים, מחלבות.
ספר על הימים הראשונים?
ליעד "במשך ארבעה ימים לא חילקו אוכל ברפתות ולא יכלו להגיע אליהן, מדובר ברפתות חולית, ניר יצחק, רפת מעון, נירים, עין השלושה, עלומים, מפלסים ונחל עוז. אלו היו רפתות סגורות בשטח צבאי סגור. התחלתי לעשות תיאומים מול הצבא, לכל רכב שנכנס, או מתנדב לרפת, משאית של אמבר, משאיות ציוד, כל כניסה כזו הצריכה תיאום וליווי. יש לזכור כי חלק ממנהלי הרפתות לא היו במשקים אלא פונו יחד עם המשפחות שלהם".
בימים הראשונות היה בעצם תוהו ובוהו?
" בימים הראשונים העוטף היה ממש אזור מלחמה, לאחר כמה ימים ובמשך השבוע שבועיים הראשונים הכוונה היתה להביא את הרפתות למצב תקין של עבודה שהרי בחלק מהזמן חלבו ושפכו חלב. זה החל בחליבה אחת, עברנו ל 2- חליבות, צריך לזכור שכל הקיבוצים מפונים ויש רק כוח צבאי לשמירה. ולכן ברגע שהמכון הגיע למצב שמיש, אפשר היה להתחיל לחלוב. היה צריך להביא אנשי מקצוע וכל כניסה כרוכה בתיאומים. "
סדר הפעולות?
"ברגע שהחל האירוע, הגענו לרפתות והדבר הראשון היה זה להאכיל את הפרות, לפנות פגרים, לתקן נזקים ראשוניים, חלק מהפרות היו משוחררות. ברפתות נחל עוז, עלומים וניר יצחק היו נזקים משמעותיים, הן ברפת והן במבנה ובציוד כולל ארונות חשמל שלא לדבר על כמות ההרוגים מקרב העובדים התאילנדים".
איך מתנדבים מחליפים בעלי מקצוע?
"אנחנו משתדלים שרוב המתנדבים יהיו רפתנים או רפתנים בעבר, מה גם שמנהלי הרפתות התחילו להגיע לרפתות יותר ויותר, ההתגייסות היתה פשוט מדהימה של המתנדבים. מהיום הראשון החלה ההתאחדות לארגן מתנדבים ולטפל במערך המקצועי וחלקם הגדול עובר מעין קורס מקצועי ששרית יוקר עורכת ברפת של ביה"ס החקלאי בנהלל, לפני שהם מגיעים לרפתות העוטף".
מה המצב כיום, אמצע נובמבר?
"היום כל הרפתות למעט כיסופים חולבות פעמיים ביום, מערך מתנדבים המתחלפים פעם בשבוע, מפנים חלב לתנובה או לטרה. אנחנו דואגים למתנדבים לאוכל, ציוד להתנהלות ביום יום ועכשיו מתחילים לעבוד עם מנהלי רפתות על צוותים קבועים, אך הרוב כרגע מתנדבים בין 10 ל- 15 אנשים בכל רפת. מערך המתנדבים של ההתאחדות מדהים והמתנדבים מגיעים מכל רחבי הארץ.
מדובר בעיקר במושבניקים וקיבוצניקים, רפתניות ורפתנים לשעבר, פנסיונרים שלא מפחדים מעבודה בוגרי בתי ספר חקלאים משנים רחוקות וגם הדור הצעיר המגיע, פשוט להוריד את הכובע, ארץ ישראל היפה שלנו".
ומה חסר כרגע?
"בעיקר עובדים מקצועיים, זה גם מה שיהיה חסר, בכל החקלאות ובעוטף ובכלל, יצטרכו לייצר ולהביא עובדים, כי מתנדבים זה נהדר אבל אני לא יודע אם לאורך זמן אפשר יהיה לתחזק רפתות רק באמצעות מתנדבים".
היתה התלבטות לסכן מתנדבים?
"אני לא חושב שהיתה התלבטות, זה נכון שמדובר באזור מלחמה, בעיקר בימים הראשונים, אך החיים נמשכים והרפת זה סוג של שפיות ציונית מטורפת והיאחזות בקרקע למרות כל מה שקורה. המהירות שבה הרפתות חזרו לעבוד זו תעודת עניות לענף החלב זה לא פחות ממדהים. הרפתנים שעברו את הנורא מכל, שחבריהם נטבחו, נחטפו, למרות הכל, הם לא וויתרו, ממשלת ישראל יכולה וצריכה ללמוד מהם על היאחזות בקרקע ועל ציונות ללא מרכאות. למרות שיהיו רפתות שיצטרכו לחדש את העדר, כי הטראומה שהפרות חוו קשה ביותר. האנשים בקיבוצים מדהימים, לראות אותם חוזרים לקיבוץ למרות הכל, זה פשוט להוריד את הכובע, אנשים מיוחדים מאוד".
