תגית: דור ההמשך

מי לא מכיר את השיר על החולצה הכחולה, סמל מעמד הפועלים, שפעם, מזמן, היא היתה עולה על כל העדיים. מאז ששרנו את השיר, נועה קירל שולטת ומעמד הפועלים כבר לא ממש קיים. אך מתברר כי גם במציאות כיום, פועלת תנועת נוער, חטיבת בני המושבים וכבר נערכים שם לחגיגות ה 100 בשנה הבאה. אדם קימחי מ"מ מנהלת, מנהל כספים ושטח של חטיבת בני המושבים: "התנועה חיה וקיימת בקהילות שלנו ואף עולה וצומחת"

פעם הקימו כאן קיבוצים ומושבים באמצעות גרעיני נח"ל מתנועות הנוער. גם כותב השורות היה בגרעין שכזה ואף זוכר את השירה האדירה על החולצה הכחולה, מחנות העבודה בקיבוצים, הוויכוחים האידיאולוגיים על הסוציאליזם ולילות הירח מסביב למדורה. כן, היו ימים ומאז ישראל שינתה פניה, כבר לא מקימים כאן קיבוצים ותנועות הנוער עברו שינויים בניסיון להתאים את עצמם לעידן האינטרנט והטיקטוק. אך מתברר כי בשקט בשקט, פועלת ביסודיות, בהתמדה ובנחישות, חטיבת בני המושבים, שהיא תנועת הנוער של תנועת המושבים וחטיבה בתנועת הנוער העובד והלומד המיתולוגית, המציינת בשנה הבאה 100 שנים להיווסדה. מאז ומתמיד היו נערות ונערים מהמושבים חלק מתנועת הנוער העובד והלומד עוד מימי הקמתו של מושב תל עדשים. כיום חטיבת בני המושבים מונה כ 200 ישובים ברחבי הארץ וכ 17.000 בני נוער. תנועה ציונית ארץ ישראלית, המעלה את ערך העבודה העברית, קיומה של חקלאות כחול לבן.

אדם קימחי: "התנועה רואה את עצמה כאחראית לגיבוש דור העתיד והמנהיגות ההתיישבות בשנים הקרובות". אדם, 44 , אב ל 4 ילדים, גדל בנוער העובד והלומד, עסק בהקמת קהילות של צעירים בנגב ופרויקטים של חינוך בנגב. אדם: "למעשה תכננתי למצוא עבודה של מבוגרים וללכת לנהל בית ספר, אך תוך כדי שנת חפיפה לניהול תיכון בירושלים, בינואר 2019 התבקשתי לבוא לעזור בתנועת המושבים לכמה חודשים, התאהבתי ונשארתי. עיקר תפקידי, פיתוח הקשר של סביבת המבוגרים לתנועה, אני רואה חשיבות מאוד גבוהה לקשר בין הדרג המתנדב, לבין היכולת של התנועה להגיע ל 100 אחוז ילדים בישוב".

איך מסבירים לילד על תנועת נוער בישראל 2023 ?
"תראה, אחת מהסיבות שהאנשים חיים שם בהתיישבות, זו הקהילה. והלב של הקהילה זו תנועת הנוער שלה. מי שמכנס את הילדים והנוער במושבים, זו תנועת הנוער ועל זה הישוב בונה את שאר המעגלים שלו, אך תנועת הנוער היא המנוע בכל קהילה בהתיישבות החקלאית, למרות שחלק גדול מהישובים לא עוסקים בחקלאות. אני מדבר על צורת הישוב הייחודית המפרידה בינך ובין העולם שבחוץ".

הרעיונות עברו שדרוג מאז ימי חומה ומגדל?
"ציונות בתפיסה האידיאולוגית שלי היא חברת מופת לשיטתו של הרצל. זאת אומרת, שוויון ערך האדם הוא המעלה הראשונה בסולם. יש כמה שכבות של החינוך התנועתי. בעיקרון החינוך שלנו הוא דרך חוויה ודיאלוג ולפתח את הסולם הערכי של הנערים. כל חודשיים יוצא תלם הדרכה, מערך של פעולות כתובות לשלל הגילאים השונים. בטווח הגילאים של התיכון, המטרה היא להביט לנוער דילמות מעולם המבוגרים, אקטואליים ושהנער יתמודד. לדוגמא, האם זה טוב שיהיה משק חלב בישראל, האם משתלם למדינת ישראל יהיה מערך עצמאי של ייצור מזון והנער מתמודד עם השאלה הזו ומגיע למסקנה עצמאית".

אך המדיניות השתנתה ויחד איתה החברה הישראלית?
"לצערי היתה כאן מדיניות, במשך עשרות שנים של אנטי ייצור, במדיניות המקדשת כסף בכל מחיר וכיום אנחנו אוכלים את פירות הבואש. אני סוציאליסט בגאווה, איש של עבודה, מדינת ישראל היא נס, היא קרתה כי אנשים החליטו שזה יקרה. לפני כ 150 שנים החליטו אנשים להגיע לכאן, לעבוד קשה ולבנות חברה צודקת ושוויונית. היי טק זה מצוין, אך זה לא אומר שמורים לא צריכים להיות מתוגמלים היטב ותחבורה ציבורית מתוקנת וחקלאות משגשגת. מי יגור בגבול לבנון ויגדל ביצים אם לא תהיה לו תמיכה ממשלתית, עזרה".

על מסרים וסוציאליזם
זה לא סוד כי הנוער כיום, בטח בחלקו, פחות קשוב למסרים שיתופיים ולרעיונות סוציאליסטיים. ההתמודדות של תנועות הנוער מול השינויים בחברה הישראלית, כלל לא פשוטים. קשה לשווק לנוער כיום ערכים שפעם היו מובנים מאליהם.

מה המסרים שלכם ואיך מתמודדים עם עזיבת הצעירים והיעלמות החקלאות?
"תנועה בלב הקהילה, תנועה ציונית המחנכת לשוויון ערך האדם ובונה את המנהיגות לשנת 2040 . הבוגר הראוי מבחינתי הוא זה החוזר לישוב שלו לאחר צבא ולוקח אחריות על הקהילה בתוכה הוא חי. אם המושב, הקיבוץ, לא יקיים אורח חיים שיתופי קהילתי ברמה כזו או אחרת ולהיאבק על ייצור חקלאי בישראל. בחלק מהמקומות לא עוסקים בחקלאות כי זה לא משתלם, זו החלטה של מדיניות וצריך לשנות את ההחלטה הזו. ובשביל זה צריך שיהיה ציבור צעיר ומודע ויהיה חשוב לו שהחקלאות תשגשג בישראל. התפקיד שלנו זה לייצר תנועת נוער טובה, פעילה, עדכנית שתייצר דור המשך איכותי לקהילה, במושב, בקיבוץ. כיום אנשים מחפשים חיים קהילתיים וזהו ערך חשוב בקהילות שלנו".

איך התנועה עם המחאות הפוליטיות האחרונות?
"אנחנו מבינים את המציאות, כתנועה ואנחנו חושבים שהמדריכים צריכים לדבר עם החניכים על אקטואליה עכשווית ועם החניכים רוצים לקיים מעגלי שיח במושבים שלהם, אנחנו בעד. התפקיד שלנו זה שהם לא ישמעו על המחאה רק מהעיתונות ומהוריהם. מי שרוצה להפגין, אנחנו
מברכים אך שיהיה להם את הכלים המתאימים על הנושא".

סוציאליזם, הפכה כמעט למילה גסה היום?
"אני חושב שזו מילה לא מובנת, זו מילה שכמעט הצליחו להכחיד אותה בחברה הישראלית. אז אנחנו יכולים לדבר על שוויון, צמצום פערים, התאגדויות, קואופרטיבים. אני לא קומוניסט, אני סוציאליסט. במשך 40 שנה גרמו לאנשים לחשוב כי מה שחשוב זה רק הכסף והמדינה לא צריכה להשקיע בנו, בבריאות, ברווחה, בתחבורה ציבורית. היום חלק גדול מהציבור מבין שזו היתה טעות ומדינת רווחה היא אלמנט חשוב כמו ביטחון לפחות. מדינה היא לא כמו חשבון בנק פרטי, מטרתה היא להשקיע בציבור וכמה שיותר. לצערי המדיניות הקפיטליסטית החזירית, הביאו אותנו למקום שבו מייבאים עגבניות מירדן ותורכיה, וחקלאים ישראלים נאלצים לזרוק עגבניות לפח. זו מדיניות מעוותת הפוגעת קשה במרקם האנושי, חברתי שלנו.

עברתם שינויים?
"בשנים האחרונות עשינו שינוי ארגוני גדול לאחר זיהינו שאיכות ההדרכה ירדה ושינינו את המבנה הארגוני כדי לתת תשומת לב למה שקורה בקהילה וכל קהילה נראית אחרת וכך חייבים להתייחס, אי אפשר לעבוד עם כל המושבים עם אותו תוכן. הקהילות שונות, אחת מהשניה ואנחנו משקיעים המון אנרגיה בתוכניות ייעודיות לכל ישוב והתאמה למרקם האנושי בישוב".

ומה לגבי עתיד?
"אני חושב שחטיבת בני המושבים תמשיך לצמוח ולהיות התנועה הגדולה במושבים ובישובים הקהילתיים ברחבי הארץ. אני עדיין מאמין שיש סיכוי להקים כאן חברת מופת בארץ ישראל, אך יש עוד עבודה רבה. רעיון המושב שהוא המצאה ישראלית, יש לו המון רלוונטיות שבין השיתוף
המשפחתי לקהילתי, המתכתב עם הצרכים של החברה הישראלית שבין קפיטליזם לסוציאליזם". ואם יש אור במנהרה שלנו, הרי שהוא מתחיל מכאן, מבני נוער המחויבים למטרות משותפות, של ציונות, ערכי עבודה, חמלה, שיתוף ושוויון. וכן, גם קצת סוציאליזם לא יזיק כאן בחברה שלנו, כי בסופו של דבר, כולנו כאן ביחד ואם נשיר שוב בקול, על החולצה הכחולה, בטח יהיה כאן קצת יותר טוב

הוא אחד ממנהלי הרפת הצעירים והמצליחים, המנהל רפת משותפת של שני קיבוצים בעוטף עזה. ואם מחפשים קצת אופטימיות בתוך כל הרעש הענפי, רפת ניר יצחק היא בהחלט מקום טוב להתחיל איתו. יאיר, במילים פשוטות כותב על אהבה, פרות וצוות איכותי

רפת ניר יצחק, ממוקמת בדרום מערב הנגב, כ- 3 ק"מ מגבול רצועת עזה. הרפת הוקמה בשנת 1952 ועברה 4 מכונים שונים- קרוסלה, שדרת דג מיושנת, שדרת דג משודרגת ומכון חליבה פרלל מחודש. את כל המכונים בנינו, שיפצנו באותו מקום, דבר שהקל על הכיס שלנו, הפרות שלנו והצוות. אנחנו מייצרים מזון לעצמנו. בשנת 2014 התחלנו לייצר אומנה לקיבוץ סופה, בשנת 2018 חברנו לתהליך של שותפות עם קיבוץ סופה והיום יש לנו מכסה של 7,604,886 מיליון ליטר עם חריגה של 300,000 אלף ליטר.

החוזקה -הצוות
מנהל הרפת – יאיר בלברמן (דור שני לרפתנים), בן 34 , בן המקום שהקים את ביתו כאן.
איש הבריאות – נוריאל ארזי, בן 32 , בן ותושב המקום שיקים כאן אץ ביתו.
איש התפעול – גדעון "גידי" לוין חיימי- בן 27 , בן המקום ונקווה שיקים כאן את ביתו.
יונקיסטית – פאר עידה, בת 38 , בת המקום, חברת ניר יצחק שבנתה כאן את ביתה.
בנוסף לשדרה הניהולית יש ברפת עוד 2 פנסיונרים, מתנדב מארגנטינה שמצא בת זוג בניר יצחק והקימו כאן ביתם, נער לפני גיוס ועוד 3 תאילנדים. בנוסף לצוות הקבוע ברפת יש לנו 7 נערים שעובדים בחופשים, סופ"שים ושהם עפים מבית ספר. כמנהל הרפת, זוהי שלוחת העובדים הכי חשובה ברפת!

הרבה שואלים אותי כיצד אני מצליח לגייס צוות שכזה, והשאלה הקשה יותר- כיצד אני שומר עליהם לאורך זמן?
אנסה לתת כמה נקודות למחשבה:
א . העובדים יותר חשובים מהפרות
ב . לא לפסול שום עובד – גם אם הוא בא רק לחודשיים, וגם אם אין לו ניסיון ברפת.
ג . לפשט את העבודה – לחברה יותר כיף להיות בבית מאשר בעבודה.
ד . להשקיע כסף בעובדים – לא רק במשכורות.
ה . ליצור צוות מלוכד וחברי עם אוירה חיובית שלא קשורה לרפת. ברפת ניר יצחק הנושא המרכזי הוא כדורגל.

האתגרים
אז כמובן שלא הכל ורוד (למרות שדרך עיניים אדומות הכל נראה ורוד…) וגם רפת ניר יצחק מתמודדת עם לא מעט אתגרים:
1 . כוח אדם
גיוס ושימור כוח אדם הוא נושא מאד מורכב ולא פשוט. השימור הרבה יותר קשה מהגיוס. אשתי עובדת בתחום ההיטק, אמנם אין לנו את המשאבים של ההייטק אבל לקחתי רעיונות של שימור העובדים. את העובדים לא מעניין רק המשכורת, מעניין אותם עניין, התפתחות, ראיה לטווח ארוך והקשבה לצרכים שלהם- גם מקצועיים ויותר חשוב – לצרכים האישיים.
2 . טיפול בזבל
למרות ריבוי שטחי הגידול שסובבים את אזורנו. הדרישה לזבל פרות מטופל יורדת עם השנים. גם פה בנגב התחלנו לשלם, ולא מעט. אבל יש בעיה לא פחות קטנה- לא רוצים לפנות את הזבל מהרפת. אני חושב שצריך להגיע לפתרון כולל של טיפול בזבל בשטח הרפת (עם אישורים של איכות הסביבה) ולפזר בשטחי הגידול.
3 . חוסר מקצועיות
אני סיימתי לפני 5 שנים מסלול של תואר הנדסאי בעלי חיים ברופין. למרות כל שנותיי לצד אבי ברפת. שום עבודת שטח לא יכלה לתת לי את התאוריה של ניהול ענף כל כך מורכב. לצערי הרב הוחלט לסגור את המגמה ברופין ולא לפתוח שום אלטרנטיבה ראויה.
בתור מנהל רפת צעיר עם צוות צעיר – זה דבר הכרחי לשימור כוח האדם. אני חושב שכל קברניטי הענף צריכים לעשות משהו בנידון כדי לטפל בדבר הזה. אנחנו בעוד מספר שנים לא מבוטל נשאר ללא דמויות עם רקע תאורטי בענף.
4 . "הרפתן" בעיני הציבור
כשהייתי ילד (כמו היום, רק גם לפי הגיל…) להיות רפתן הייתה גאווה, היינו הולכים עם החזה נפוח. היום – זה עוד מקצוע שעושק את הציבור… ואני חושב שפה אנחנו נפלנו, ביחד עם המחלבות – היינו צריכים לשווק את מוצרי החלב ביחד עם הרפתנים. בדומה למה שעשו בפרסומת של תפוצ'יפס – המציג הוא חקלאי, כמונו!

סיכום
אני מאד אוהב את הרפת, את המקום שאני חי בו וזה המסר שעובר לצוות. זאת ציונות אמיתית – לא כמו שהאלה מירושלים דואגים לפמפם לנו. ומילה לקברניטי הענף, תתחילו לקבל החלטות ביחד עם השטח, ובעצת השטח. כי לשטח יש את הבעיות המורכבות ביותר. בוא נהיה גאים לענף שאנחנו שותפים אליו, הוא מודל לחיקוי בכל העולם!

יעקב יודנפרוינד בן 78 , איכר ורפתן בכל נפשו, הוא מהדור שהפך אדמות, נטע עצים ובנה רפתות לתפארת. דור החקלאים שהפריחו את עמק יזרעאל וכעת מביטים בעיניים כלות במפעל חייהם ההולך ומצטמק אל מול איומים רבים. אך יעקב עקשן, כמו חבריו, כמו בניהם הממשיכים, הם לא מתכוונים לוותר. בעולם מתוקן, כל פוליטיקאי מתחיל, היה צריך וחייב לעבור שם במשק בשדה יעקב, לספוג ציונות ואהבת הארץ ורק אז לנסוע לכנסת

שדה יעקב, המושב הראשון של הפועל המזרחי, עלה לקרקע ב 1927- , מושב חקלאי בעמק יזרעאל הירוק. וכמו בכל המושבים, גם בשדה יעקב מורגשת היטב נטישת החקלאות לטובת מקצועות אחרים. אך עדיין יש שם חקלאים בני חקלאים, 6 רפתות עדיין פועלות במושב, כ-65 משקים חקלאיים, שדות פלחה מטעי זיתים, שקדים, דיר עיזים ועוד. משפחת יודנפרוינד היא משפחה ששורשיה נטועים עמוקים
בקרקע, כמו משפחות נוספות במושב הוותיק אלפי משפחות במושבים ברחבי הארץ. הסיפור שלהם הוא אמנם אחד מני רבים, אך מספר את סיפור המשק המשפחתי לדורותיו. סיפור שהחל בקול תרועה ציונית רמה, נמשך עם קשיים ופוליטיקאים מחריבים וכולנו תקווה כי עם עתיד טוב יותר מההווה הלא ברור.

יעקב: "העבודה היא חיינו"
השושלת המשפחתית של משק יודנפרוינד החלה עם עלייתו לישראל של אריה יודנפריוד בשנת 1923 אז התארגן גרעין חלוצי דתי ראשון מסוגו לעליה לקרקע. אריה ממקימי המושב, קיבל בזמנו פרה אחת מהמוסדות המיישבים כי כך היה נהוג ואז גם החל סיפור הרפת המשפחתית. אריה התחתן עם חוה שהביאו לעולם את יעקב ו- 3 בנות, כולם נשארו במושב עד היום. יעקב התחתן עם חמדה מקיבוץ גבת ולזוג 3 ילדים, שני בנים, עמיחי, יפתח והבת אלה, גם הם במשק. המשק המשפחתי כולל רפת, שטחי פלחה ורק לפני כחודשיים סגרו את הלול המשפחתי. יעקב "חכה, אני עוד לא מוותר על הלול, אני מתכוון לעשות כל מני שיפורים ולהחזיר את הלול. אני עובד רק בחקלאות ולא אוותר". אריה לא לבד, כל חבריו, אלה שעדיין מסוגלים, קמים לעבוד מוקדם בכל בבוקר, כי הם לא יודעים אחרת. יעקב 78 לא מתכוון להפסיק לרגע, נעזר במקל הליכה, הוא לא יורד מהטרקטור שלו מהבוקר עד הערב ומעולם לא יצא ליום חופש, עולם הולך ונעלם. עולם שבמדינה נורמלית, היה צריך לעשות הכל בכדי לשמרו למען הדורות הבאים, למען הערכים, למען הציונות ודורות ההמשך. יעקב "זה מה שאני יודע ואוהב לעשות, לעולם לא אפסיק כל עוד אני יכול".
חמדה, אשתו, נכנסת עם העיתון של קיבוץ גבת, לא שוכחת את שורשיה, למרות השנים שעברו. אי אפשר לטעות בהם, הם מהעמק ושום דבר לא יוציא אותם מכאן ומאורח חייהם, הבעיה מתחילה כשמדברים על הדור הבא והדורות שיבואו. חמדה "אני עבדתי בלול המשפחתי, גם בגבת עבדתי בלול. הלול היה חלק ממני, עצוב שככה הלול נסגר".

החקלאות בבעיה לא?
יעקב "לפי דעתי כן, אין בנים ממשיכים, הממשלה לא רואה אותנו, היבוא מתגבר, תשמע חביבי, אם לא תהיה כאן חקלאות, לא תהיה מדינה".

ומה באשר לרפתות המשפחתיות?
יעקב "סוגרים בלי סוף רפתות, חלק מהסיבות, כי אין דור המשך, זו הבעיה, הצעירים רוצים עבודות אחרות. כולם רוצים הייטק. אני נולדתי כאן בחצר ולא אעזוב את הרפת לעולם, יש לי אדמות, מרוויח לא מרוויח, אני עובד ולעולם לא אלך לשום מקום. מזל שלי שהבן רצה לחזור, אם עמיחי לא היה חוזר, זה היה נגמר, הייתי סוגר את הרפת בצער רב. בטח הייתי ממשיך קצת על הטרקטור בפלחה וזהו. המנהלים של הענף חייבים לעשות כל מה שניתן, בכדי להביא צעירים לענף אחרת לא יהיה טוב".

והנה הטוויסט כאן, יש דור המשך
יעקב בר מזל, שלא כמו רבים מחבריו בעמק ובכלל, בנו עמיחי, החליט סופית, לפני כמה שנים, לחזור לרפת. כך גם בנו יפתח שאמנם עובד בעבודת חוץ, אך חולב כל בוקר. עמיחי 48 , נשוי למרב ולזוג 3 בנות, המשפחה מתגוררת במושב, סמוך להורים. עמיחי חזר לרפת המשפחתית לפני כשנתיים ולאחר כ- 30 שנות צבא קבע בשריון של שירות צבאי ארוך במגוון תפקיד פיקוד הוא השתחרר בדרגת אל"מ. עמיחי: "זה לא שהייתי מנותק חלילה מהמשק, כל השנים עבדנו במשק, אחי יפתח ואני. גם שהייתי מ"פ הייתי חוזר הביתה לחליבה, כך היה במשך כל השנים, המשק זה לב המשפחה, הדבר הכי חשוב.
לזכותו של אבי הוא מעולם לא עצר אותי וביקש שאחזור למשק, הוא נתן לי למצות את חלומותיי בחוץ, כך גם היה עם אחי יפתח. אך לי לא היתה דילמה, כשהשתחררתי, ידעתי כי אחזור למשק המשפחתי". הרפת המשפחתית של המשפחה בעלת מכסה של כ 1.2- מיליון ליטר לשנה, כ 120- חולבות, מכון שדירת דג, של צח"מ אפיקים 20 עמדות 2 חליבות ביום.
עמיחי: "אנחנו, המשפחה, נמצאים בכל החליבות, אלו חליבות מסוג אחר, דאגה לרווחת הפרה. עובדים לאט ושומרים על מה שיש". וכאן בא הטוויסט, משפחת יודנפרוינד הבינה מה שרבים ברפתות המשפחתיות לא. במציאות המשתנה של הכלכלה הישראלית, רק השקעה לטווח ארוך ברפתות, בציוד ובעדר, יצדיקו את המשך קיומן. וכך, ברפורמה של שנות האלפיים, בנתה המשפחה רפת חדשה, סככת חולבות מרחבית עם גג נפתח ומכון חליבה חדש וכיום הם קוצרים את הפירות. עמיחי "אנשים לא הבינו וחשבו שהשתגענו, להשקיע כל כך הרבה כסף ברפת חדשה, היום אני יודע שצדקנו, השקעות
כמו שעשינו אז, היום זה היה כמעט בלתי אפשרי לבצע".
בספטמבר 2021 הוקמה שותפות עם המשק של אילן כהן. לאחר השותפות הרפת כיום עם מכסה כ 1.9- עם מרכז מזון עצמאי, תערובת מאילן רפאל. מרבית המזון הגס מיוצר על ידי המשק המשפחתי, שחת, דגן ושחת קטנית (בקיה) עמיחי: "רפת לא יכולה להסתיים בגדר המקיפה אותה, בשביל שהיא תוכל להתקיים היא חייבת, מרכז מזון, שטחי פלחה, מתקנים ראויים. בטח כשמדובר ברפת משפחתית. הזבל מהרפת הולך לדישון הפלחה, יש כאן משהו שהוא גדול יותר מסך חלקיו ורק כך, לדעתי, אפשר לשרוד ולהתקיים".

כשאתה מביט על הרפת המשפחתית, מה אתה רואה?
עמיחי: "כאב לב גדול, אני מרגיש שהמדינה, הרשויות, לא מבינות את העניין ובעצם פוגעות בביטחון הלאומי. חלק מהביטחון שלנו כעם, השמירה על החקלאות, על האדמות, על הביטחון התזונתי זה לא מובן מאליו. והממשלה בשם יוקר המחיה, פשוט פוגעת בצורה אנושה במרקם החברתי ובמגזר החקלאי. לכל מי שבא אלי אני אומר " 100 ק"מ מכאן, מעבר לגבול, אין מים, אין חשמל והורגים אנשים במלחמת אזרחים. וכאן אנחנו חיים כמו בניו יורק, לא מעריכים את מה שיש. בדו"ח המבקר האחרון, נכתב שמשפחה ממוצעת צורכת כאלף ליטר חלב ואם משפחה תשלם 10 אג' יותר, זה כ 100- שקלים
למשפחה בשנה, זה פחות מקפה בארומה בדרך הביתה. בסוף, על זה יוצאים נגד הרפתנים, זה מה שיציל את המדינה. חקלאות ישראלית היא הרבה יותר מהחור שבשקל".

המעטפת של הרפתנים, שיאון, החקלאית, ההתאחדות?
"תראה, אני לא יודע מה מתרחש ולמה, שמעתי פה ושם, לא מתעסק בפוליטיקה, אין לנו זמן לזה, אנחנו עובדים. אני רק רוצה להגיד לך כאן חד וחלק, בלי שיאון ובלי החקלאית, לא תהיה רפת ישראלית מצליחה ומתפתחת. נקודה. כל הדיבורים האלה על לעזוב ארגון כזה או אחר בשביל 300 400 שקל לשנה, אלו דיבורים מסוכנים היכולים להביא לאסון, לא פחות. רק מעטפת חסרת אינטרסים כלכליים שאינה מנוהלת על ידי חברות פרטיות, יכולה לספק לרפתן את מה שהוא צריך. אם יש פה ושם בעיות, ניתן לתקן, בית לא עוזבים".

ציונות?
"נו מה, אנחנו ציונים כאן, מה אתה חושב שאנחנו עושים, גם הקריירה הצבאית, הכי קל זה לסגור וללכת. בסוף יש לנו מדינה לשמור עליה. אחי, מהנדס ואני אל"מ במילואים, שנינו מסודרים ברוך השם, אך בסוף היום אנחנו כאן, מחזיקים אדמות בעמק, חולבים פרות ועושים חקלאות".

רגע לפני שנפרדים, ניגש אלי יעקב , בהליכה איטית, נעזר במקל ההליכה שלו, מתקרב אלי קרוב וכמעט לוחש לי "אדמת ארץ ישראל קדושה, האדמה שלנו כאן בשדה יעקב כאן קדושה יותר ולעולם לא נלך מכאן, לעולם לא נזוז מכאן. החקלאות זה בדם, כמו הציונות".

במושב קטן סמוך לאשדוד, עובד יחיאל שטיינבוים ברפת המשפחתית. דור שלישי, מהרפתנים  הצעירים בענף, הממשיכים במסורת המשפחתית, כי ככה בעצם חינכו אותם. הוא מדבר פשוט, מדויק והיה כדאי לפוליטיקאים להקשיב לו. 100 שנות מושב ועוד רפתן בן 28.

יחיאל שטיינבוים בן מושב גבעתי, דור שלישי למשפחת רפתנים, הסב, אפרים, היה ממקימי  המושב בשנת 1950 . גבעתי, מושב קטן ליד אשדוד, שעדיין רוב חבריו עובדים ומתפרנסים מחקלאות. לא מובן מאליו. במושב פועלות 8 רפתות חלב בגדלים ובמכסות יחסית קטנוות. יחיאל, 28 , ממשיך את הרפת המשפחתית אותה טיפח אביו, דוב שירש אותה מאביו אפרים. יחיאל מספר על הרגע שבו הבין סופית כי עכשיו תורו להמשיך את השושלת הרפתנית "לפני כ- 6 שנים אבי עבר תאונה קשה, נגח בו פר גדול ומהנפילה הוא נפגע בעמוד שדרה ולצערנו לא חזר מאז לתפקוד מלא, אז לדעתי הבנתי כי זה הרגע שאני ואחי צריכים לקחת את המושכות, מבחינתי לא היתה התלבטות". אחיו, אפרים (אפי) עוסק יותר בגד"ש, בתכנון המזון, יש  למשפחה ציוד למיכון חקלאי ואפי מתמקד בתחום זה, הקרוב אליו יותר.

חיים של זכות
יש לציין כי יחיאל עבר כמה גלגולים עד שחזר למושב, לאחר הצבא, געבר סיבוב בעיר הגדולה  ומהר מאוד הבין כי מקומו במושב. יחיאל "זה בדם אין מה לעשות, אני מושבניק, חקלאי בנשמה. בסוף, החיים במושב הם חיים של זכות. ועל כך אני מודה ולכן אני כאן, בשמחה ובאהבה".

תמיד ידעת שזה המקום שלך, כאן, בין הפרות?
"כן, זה תמיד ישב לי איפה שהוא, זה תמיד היה בראש, מאז שהייתי ילד, זו היתה מחויבות  משפחתית הרפת היתה ועדיין היא לב המשפחה. תכל'ס, זו ערכיות מעל העבודה היום יומית. באיזה שהוא שלב רציתי שאבא קצת ינוח ולא יעבוד, אך לא בסיטואציה הנוכחית והתאונה היא  פרק קשה ועצוב מבחינתנו. לאבא מגיע לנוח, הוא עבד מאוד קשה כל חייו, אך התאונה שיבשה הכל".

ואיך אתה מסתדר, כבחור צעיר, עם העבודה היום יומית, הקשה?
"נכון, יש בשאלה שלך הרבה מהאמת, רפת זו עבודה קשה סביב השעון ולבחור צעיר כמוני זה  גם משפיע על התנהלותי החברתית, זוגית. אך בסופו של דבר זו הבחירה שלי ונכון לעכשיו אני שלם איתה".

ובאשר ליציבות כלכלית?
"משק החלב היום, כמו בעשר שנים האחרונות לפחות, אף פעם לא הרגיש הדבר הכי יציב או  שהרפתנים מקבלים רוח גבית מהמדינה. הישראלים לא מודעים כלל למה שנעשה בענף החקלאות, אין להם מושג מה קורה ועד כמה חשיבות יש לביטחון מזון והשמירה על החקלאות כחול לבן. בוא נגיד שהייתי שמח שהילד שלי, עוד 10 שנים, יביא את הכיתה שלו לסיור ברפת המשפחתית".

חושש מהעתיד?
"תראה, אם היו לי תשובות באשר לעתיד, הייתי בן אדם יותר רגוע, אך אי אפשר לדעת מה יהיה. מה שכן, אני לא מכיר רפתנים בגילי וזה בעצם אומר הכל על מצב הענף. אתמול היה אצלי ביקור ווטרינר ודברנו הרבה על ה"מצב". תוך כדי שיחה הוא אמר לי שהוא כבר לא פוגש רפתנים בני  גילי וזה מספר את הסיפור כולו. חוסר הוודאות פוגע באופציה של דור המשך. תראה מה קורה  בשטח, יש לצערי יותר רפתות שנסגרות על כאלה שנפתחות. ואני מדבר בעיקר על הרפת המשפחתית".

ואיך החיים במושב?
"לשמחתי הרבה המושב שלנו הוא עדיין מאוד חקלאי ומקווה שכך גם הוא ישאר. יש המון גד"ש,  ירקות, פירות, זה כן מושב שהוא מאוד פעיל ואנשים חיים את החקלאות מדי יום. גם הדור הצעיר כאן מעורב וחוזר לחקלאות, פחות לרפתות. לעומת מושבים אחרים באזור שהם פחות בעניין של
חקלאות".

העתיד?
"באידיאל, ברפת, מאוד מקווה שמשק החלב ימשיך להתקיים בצורה הזו, כמשק מתוכנן שיגדל  דורות של רפתנים. רפת זה עסק כלכלי החייב להיות מתוכנן, מושקע, העבודה דורשת המון ידע, מקצועיות, טכנולוגיה. אני מאוד מקווה שהיחס לחקלאות כאן, ישתנה, אם יכולתי הייתי מייצר  חלב ומייצר חמאה שמנת, הופך את המקום למחלת בוטיק קטנה, ופועל להעלאת המודעות לחקלאות. לצערי היום החקלאים נתפסים כאויבי העם ומאשימים אותם על לא עוול בכפם, ביוקר המחיה. ומילה אחרונה, לא הכל לדעתי צריך להימדד בכסף, אם זה היה כך, מדינת ישראל לא  היתה קמה, חקלאות זה ביטחון, נקודה ואני לא בפנטזיות, אלא לגמרי ברמה הפרקטית. לדור שלנו יש איזה חשש להגיע לחקלאות וזה מובן, המדינה חייבת לעזור להם, לנו ולייצר כאן  חקלאות עתידית, איכותית, כחול לבן".

אלעד תמיר 38 , דור שני למשפחת רפתנים ממושב היוגב, מקים פורום רפתנים צעירים ויו"ר וועדת נוער במושב ופעיל למען ענף החלב ודור ההמשך בוחן את מוסכמות בנים ממשיכים ומנסה להציע אלטרנטיבות אחרות.

כשאנחנו מדברים על דור חדש בחקלאות בעיקר עולה לנו לראש המושג בנים ממשיכים. שזה בסדר אך האם זה היחידי שיכול לתת מענה לירידה בכמות העוסקים בחקלאות? אז ברשותכם אאתגר את המחשבה הזו ואציג בפניכם גם אלטרנטיבות אחרות. בעלי נחלות חדשות, שגם הם מתחלקים לשני סוגים

בעלי המשקים החדשים

ברוב מוחלט של המקרים אלו בעלי ממון ובעלי יכולת המסוגלים לקנות משק בעלות של 4 מיליון וצפונה (כי זה מחיר השוק ובדרך כלל הרבה יותר צפונה). מדובר בדרך כלל באנשים יחסית בשלב חיים בוגר יותר, אזור גילאי ה-38 שכנראה כבר נמצאים עמוק בתחום עיסוק אחר וכנראה גם באופן מוצלח. האם יש בהם בכלל רצון לעסוק בחקלאות או שפשוט רצו לקנות בית עם מרחבים, לגור בקהילה עם השקעה בחינוך ועוד פרמטרים לא קשורים כל כך לענייננו. מאידך הם בעלי הון ויכולת ההשקעה שלהם בעסק חקלאי חדש ראלית יותר, מתקדמת יותר ואולי גם תחום עיסוקם יכול להתמזג עם יזמות חקלאית. מה חסר להם בדרך כלל-ידע, רעיונות והיכרות עם השוק. אצלי במושב יש מספר משקים שהקימו חקלאות חדשה- חממת פטריות ותיירות לצד גידולים אקזוטיים, כרמים וסוסים.

חלוקת נחלות לא מאוישות

ויש את הסוג השני- אנשים שקיבלו נחלות במסגרת חלוקת הנחלות הלא מאוישות, בדרך כלל אלו בני המושב שעפ"י קריטריונים של המושב קיבלו את הזכות למשקים הללו (לא נכנס לעניין העלות). פה כבר יש יותר סיכוי של היכרות עם ידע חקלאי, אולי אפילו המושב הציב קריטריונים של חקלאות פעילה או כיוון שכזה. אך מאידך הסיכוי ליכולות השקעה נמוך יותר, אולי גם הם כבר מספיק עמוק בתחום עיסוק אחר שהרצון לנסות ליזום עסק חקלאי כבר לא קיים. האם יש בין מקבלי הנחלות הללו בוגרי בתי ספר חקלאים שכבר בעלי ידע והתמקצעות בתחומי חקלאות? לא תמיד. דור חדש נוסף אלו יזמים חדשים, שזה כבר סיפור מורכב יותר. לא בהכרח גרים במושב ולא בהכרח בעלי נחלות אך בעלי רעיון, אולי בעלי הון ורצון להשקיע בתחום החקלאות. האם נגדיר אותם דור חדש בחקלאות? זו כבר שאלה כיצד מגדירים דור חדש בחקלאות. אבל מי יסכים בין בעלי הנחלות לקחת את הסיכון ולהשקיע כסף וזמן. ברוב המקרים מדובר ביזמים קטנים שלא בעלי הון ולכן עוד נדרש לגייס את הכסף. לעומת זאת היקף יצוא הידע החקלאי מוערך מעל 12 מליארד דולר, יש מעל 150 חברות שונות שמפתחות את הידע פה וגם לא מעט חברות מחו"ל שחשוב להן להצליח בישראל. האם בכלל יזמות נחשבת עיסוק בחקלאות? הרי המטרה היא מכירת טכנולוגיה או ידע? האם התוצר יישאר רק בארץ ויקדם את החקלאות הישראלית
או ישווק גם לחו"ל? הסוג הבא זה כבר ממש לאתגר את ההגדרה של חקלאים חדשים, חברות השקעה, הדוגמא הטובה ביותר זה תחום הקנאביס הרפואי. חברות גדולות שנכנסות לתחום החקלאי עם כל החבילה למעט האדמה בדרך כלל. יש פה חקלאות אך האם יש פה דור חדש? הרי החברה מעסיקה שכירים מתחומי החקלאות- אגרונומים, מומחי מזיקים חוקרים ועוד. האם נקרא לה דור חדש? או חשוב לעודד אותה כי היא מעודדת תעסוקה בתחום החקלאות ומחקר בתחומי החקלאות.

והנה הגעתי למוכר והידוע – בנים ממשיכים וגם יש לא מעט בנות

האם הגאולה להחייאת החקלאות, הם בנים ממשיכים המגיעים בדרך כלל מהענף החקלאי של הוריהם וברוב מוחלט של המקרים למעשה ממשיכים את העסק המשפחתי. נולדו במשק וגדלו במשק. הם בעלי היכרות עם הענף ויודעים כבר דבר או שניים, מה דורש שימור ומה דורש שיפור, הם נשענים על ההון של הוריהם וגם על הידע והליווי של הוריהם. אז למה לא? הרי על פניו זה מושלם, אך הפוטנציאל הכמותי מוגבל. בנים ממשיכים מגיעים מקשר דם עם בעלי הנחלות (חתונה או לידה) כדאי שהנחלה תהיה פעילה חקלאית (אחרת זה כמו בעל נחלה חדשה), שיהיה לתחום החקלאות פוטנציאל כלכלי, ואחרי זה שאחד הילדים או החתנים (הכוונה גם לבנות כמובן) ירצה להיכנס לתחום החקלאות וגם שאשתו תרצה בכך, שלא נשכח שהאחים גם יאפשרו. ואחרי שהתחלנו והוא כבר נכנס למשק הוא צריך להצליח לא רק בעסק אלה גם ביחסים האישיים והעסקיים עם ההורים, אשתו צריכה גם להסתדר עם ההורים. בקיצור מסתבר שמה שפה קרוב לא פחות מסובך ואולי אף יותר.

יש פתרונות?

את החלק של הפוטנציאל סיימתי, האם הצגתי את כולן, לא בטוח, שאציג להן פתרונות? פה אני מסרב, פתרונות יש בשפע ואת חלקן במובן מסוים כבר הצגתי. יש פה ספינה שכל תזוזה של ההגה תעשה גלים גדולים לכן נדרש אומץ לשנות, להחליט, לעשות ובעיקר לעשות נכון, ובעיקר לא ליצור בעיות עתידיות. יש גופים – המדינה בדגש משרד החקלאות, התנועות המיישבות, האגודות החקלאיות כל אחת בתחומה וביכולותיה יכולה ליזום. כל אחת בתחומה צריכה להחליט שהנושא מספיק חשוב (ויסלחו לי אנשי משרד החקלאות) לא כדי שניתן צ'ופרים. אלה כדי שנקבל החלטות אופרטיביות שמסתכלות לטווח הארוך. ב 2014- הקמתי את פורום רפתנים צעירים ביחד עם חברים שהכרתי בענף. קיימנו (היום כבר התבגרנו אז יותר קשה) מפגשים שמשלבים ידע מקצועי עם מפגש חברתי. בסופו של יום ידע עובר בין חברים ואכן ליבת הפעילות הינה קבוצת ווטסאפ שמאוד פעילה בהקשר המקצועי. ואכן יש לא מעט דור חדש בחקלאות שהעברת הידע והיעוץ החברי עזר להם. אך זו יוזמה קטנה ומקומית לענף רפת החלב. אשאל ברשותכם עוד שאלה חשובה, ואם לא יהיה דור המשך – מה יקרה? למה אנחנו צריכים לדאוג
לזה? האם לא נכון יהיה שהשוק ידאג לזה? כמה דור המשך אנחנו צריכים? הרי כמות האדמות מוגבלת – כניסה חדשה דוחקת חקלאים ותיקים או דור המשך אחר. כדי שאגדל בכמות האדמות שאני מעבד אני צריך ברוב המקרים לדרוס חקלאים אחרים ואולי גם חקלאות אחרת. הרי מפותחת וקיימת טכנולוגיה חדשה אשר תאפשר פחות אנשים על יותר דונמים או עבודה. חקלאי אחד יוכל לנהל כמות גדולה יותר של דונמים.

ואם דור חדש אז איזה דור חדש אנחנו צריכים- דיברנו על טכנולוגיה אז אולי חשוב שיבינו בתחום, ולא רק בגידול הצמח או בע"ח. היום מכונאי רכב כבר צריך לעבור הסבה לחשמלי כדי להישאר רלוונטיים שלא נדבר על מכוניות שמתוקנות כבר מהמחשב בחברה. הסיפור של איתן סטיבה זה לא הטיסה כמו שהחללית הייתה אוטונומית, יש רובוטים בענף החלב, פיתוח רובוטים לקטיף, היום מקצרה זה מערכת ממוחשבת. אבל מעל הכל- עדיין נותרה השאלה החשובה ביותר לעתיד החקלאות כחול לבן, למה חשוב דור המשךבחקלאות?