הוא אחד ממנהלי הרפת הצעירים והמצליחים, המנהל רפת משותפת של שני קיבוצים בעוטף עזה. ואם מחפשים קצת אופטימיות בתוך כל הרעש הענפי, רפת ניר יצחק היא בהחלט מקום טוב להתחיל איתו. יאיר, במילים פשוטות כותב על אהבה, פרות וצוות איכותי
רפת ניר יצחק, ממוקמת בדרום מערב הנגב, כ- 3 ק"מ מגבול רצועת עזה. הרפת הוקמה בשנת 1952 ועברה 4 מכונים שונים- קרוסלה, שדרת דג מיושנת, שדרת דג משודרגת ומכון חליבה פרלל מחודש. את כל המכונים בנינו, שיפצנו באותו מקום, דבר שהקל על הכיס שלנו, הפרות שלנו והצוות. אנחנו מייצרים מזון לעצמנו. בשנת 2014 התחלנו לייצר אומנה לקיבוץ סופה, בשנת 2018 חברנו לתהליך של שותפות עם קיבוץ סופה והיום יש לנו מכסה של 7,604,886 מיליון ליטר עם חריגה של 300,000 אלף ליטר.
החוזקה -הצוות
מנהל הרפת – יאיר בלברמן (דור שני לרפתנים), בן 34 , בן המקום שהקים את ביתו כאן.
איש הבריאות – נוריאל ארזי, בן 32 , בן ותושב המקום שיקים כאן אץ ביתו.
איש התפעול – גדעון "גידי" לוין חיימי- בן 27 , בן המקום ונקווה שיקים כאן את ביתו.
יונקיסטית – פאר עידה, בת 38 , בת המקום, חברת ניר יצחק שבנתה כאן את ביתה.
בנוסף לשדרה הניהולית יש ברפת עוד 2 פנסיונרים, מתנדב מארגנטינה שמצא בת זוג בניר יצחק והקימו כאן ביתם, נער לפני גיוס ועוד 3 תאילנדים. בנוסף לצוות הקבוע ברפת יש לנו 7 נערים שעובדים בחופשים, סופ"שים ושהם עפים מבית ספר. כמנהל הרפת, זוהי שלוחת העובדים הכי חשובה ברפת!
הרבה שואלים אותי כיצד אני מצליח לגייס צוות שכזה, והשאלה הקשה יותר- כיצד אני שומר עליהם לאורך זמן?
אנסה לתת כמה נקודות למחשבה:
א . העובדים יותר חשובים מהפרות
ב . לא לפסול שום עובד – גם אם הוא בא רק לחודשיים, וגם אם אין לו ניסיון ברפת.
ג . לפשט את העבודה – לחברה יותר כיף להיות בבית מאשר בעבודה.
ד . להשקיע כסף בעובדים – לא רק במשכורות.
ה . ליצור צוות מלוכד וחברי עם אוירה חיובית שלא קשורה לרפת. ברפת ניר יצחק הנושא המרכזי הוא כדורגל.
האתגרים
אז כמובן שלא הכל ורוד (למרות שדרך עיניים אדומות הכל נראה ורוד…) וגם רפת ניר יצחק מתמודדת עם לא מעט אתגרים:
1 . כוח אדם
גיוס ושימור כוח אדם הוא נושא מאד מורכב ולא פשוט. השימור הרבה יותר קשה מהגיוס. אשתי עובדת בתחום ההיטק, אמנם אין לנו את המשאבים של ההייטק אבל לקחתי רעיונות של שימור העובדים. את העובדים לא מעניין רק המשכורת, מעניין אותם עניין, התפתחות, ראיה לטווח ארוך והקשבה לצרכים שלהם- גם מקצועיים ויותר חשוב – לצרכים האישיים.
2 . טיפול בזבל
למרות ריבוי שטחי הגידול שסובבים את אזורנו. הדרישה לזבל פרות מטופל יורדת עם השנים. גם פה בנגב התחלנו לשלם, ולא מעט. אבל יש בעיה לא פחות קטנה- לא רוצים לפנות את הזבל מהרפת. אני חושב שצריך להגיע לפתרון כולל של טיפול בזבל בשטח הרפת (עם אישורים של איכות הסביבה) ולפזר בשטחי הגידול.
3 . חוסר מקצועיות
אני סיימתי לפני 5 שנים מסלול של תואר הנדסאי בעלי חיים ברופין. למרות כל שנותיי לצד אבי ברפת. שום עבודת שטח לא יכלה לתת לי את התאוריה של ניהול ענף כל כך מורכב. לצערי הרב הוחלט לסגור את המגמה ברופין ולא לפתוח שום אלטרנטיבה ראויה.
בתור מנהל רפת צעיר עם צוות צעיר – זה דבר הכרחי לשימור כוח האדם. אני חושב שכל קברניטי הענף צריכים לעשות משהו בנידון כדי לטפל בדבר הזה. אנחנו בעוד מספר שנים לא מבוטל נשאר ללא דמויות עם רקע תאורטי בענף.
4 . "הרפתן" בעיני הציבור
כשהייתי ילד (כמו היום, רק גם לפי הגיל…) להיות רפתן הייתה גאווה, היינו הולכים עם החזה נפוח. היום – זה עוד מקצוע שעושק את הציבור… ואני חושב שפה אנחנו נפלנו, ביחד עם המחלבות – היינו צריכים לשווק את מוצרי החלב ביחד עם הרפתנים. בדומה למה שעשו בפרסומת של תפוצ'יפס – המציג הוא חקלאי, כמונו!
סיכום
אני מאד אוהב את הרפת, את המקום שאני חי בו וזה המסר שעובר לצוות. זאת ציונות אמיתית – לא כמו שהאלה מירושלים דואגים לפמפם לנו. ומילה לקברניטי הענף, תתחילו לקבל החלטות ביחד עם השטח, ובעצת השטח. כי לשטח יש את הבעיות המורכבות ביותר. בוא נהיה גאים לענף שאנחנו שותפים אליו, הוא מודל לחיקוי בכל העולם!