מחבר: דויד שליט

מושב היוגב שבעמק יזרעאל פועלת מחלבה קטנה המייצרת בעיקר גבינות רכות, חצי קשות ויוגורט בטעמים שונים. שם, במושב הירוק שחבריו למדו להזיז את הגבינה ולהקים חקלאות בוטיק, שחר הלפרין מנהל המחלבה "בגדול, כיום החקלאי רוצה לשלוט בגידול, במחיר ובשיווק". שחר, שעזב את ההוראה וחזר למחלבה המשפחתית, מסמן אולי, דרך חדשה לדור הצעיר יותר של בני החקלאים. החקלאים החדשים.

במושב היוגב פועלת מחלבה קטנה, בבעלות 2 שותפים, אורי גזית וחיים הלפרין, המחלבה פועלת משנת 2000 . שחר הלפרין הבן של חיים, מנהל כיום את המחלבה מספר "המחלבה עברה הרבה גלגולים, אני כאן כ 5- שנים. כיום יש לנו 6 עובדים, מייצרים בעיקר גבינות רכות, חצי קשות, משקאות, יוגורטים בטעמים שונים, הכל מחלב בקר המגיע מהרפת הסמוכה של אבי חיים הלפרין". שחר 38 נשוי לעדי, לזוג 2 ילדים ומתגוררים בקיבוץ ניר אליהו. שחר הוא מה שנקרא, 'החקלאי החדש', מודע למציאות המשתנה, פחות אמוציונלי מהדור הוותיק אך נחוש לא פחות. שחר "אני מאוד אוהב חקלאות, מאז ומעולם, חשבתי שאישאר במקום שלי במושב, אך דברים קורים אתה יודע. אבי עדיין ברפת עם אחיו, גם כאן, גם בשדות, הוא עושה חקלאות ומאמין גדול באדמה שלנו".

איך הגעת למחלבה?
"הגעתי מעולם החינוך, הייתי מורה ועשיתי הפסקה מההוראה והגעתי לכאן. הצטרפתי, למדתי על המחלבה והעבודה והיום אני כאן. האמת חשבתי שאעסוק יותר בחקלאות, פלחה וכזה. עדיין לא ידעתי מה אעשה, בסוף הגעתי לכאן ונכנסתי לעבודה. לאבי ולאורי יש פלחה, מגדלים חיטה, בקיה ומרכז מזון לרפת".

מי הלקוחות שלכם?
"לאורך השנים זה יתפתח, כעת אנחנו בעיקר עובדים עם השוק הרוסי, המזרח אירופאי, הלקוחות שלנו אוהבים את הגבינות המתוקות, אנחנו מייצרים גבינה לבנה עם תוספות של צימוקים, דובדבן ממותק, משמיש, שזיף, מחית תות. זה הולך הרבה. כמובן שגם הגבינות הלבנות, שהן הולכות הכי הרבה ומשקאות חלב בסגנון כפיר. יש לנו בערך כ 20- מוצרים".

כמה קשה או לא, להיות בעל מחלבה קטנה בישראל?
"לא חושב שזה קשור למחלבות דווקא, אלא לעסקים. כמה בעלי עסקים אתה מכיר שיגידו לך שקל ונעים להיות בעל עסק בישראל. אז זה נכון שיש רגולציה בתחום ענף מוצרי המזון. אבל אני לא רוצה להישמע קוטר, הדבר היחיד שאשמח לדעת הוא, מראש מה הולך לקרות שנדע להיערך מראש".

שוק הגבינות הישראלי?
"תשמע, זה לא שוק קל, בלשון המעטה, הוא שוק רווי מאוד. אך אנחנו עובדים בנישה שלנו, הרבה מוצרים הגיעו לאחר דרישה ובקשה של הלקוחות. בעתיד יש כוונה להיכנס לעוד שווקים ולכן אנחנו מייצרים יוגורטים בטעמים עם מחית פרי. הדגש כל הזמן להיות עם היד על הדופק ולהבין ולראות לאן הולך השוק".

ומה בעתיד?
"מצד אחד יהיו משקים גדולים ומצד שני חבר'ה העושים חקלאות עם כל מיני גידולים, חקלאות בוטיק מגוונת. בסוף החקלאות בישראל תחת מתקפה ויש עזיבה, אני מקווה שמתי שהוא כולם יבינו, כולל הממשלה, עד כמה החקלאות חשובה ולא רק בפן החקלאי. תראה, נראה לי שלחקלאים קצת נמאס היום מכל מה שהולך בענפי החקלאות, חוסר הוודאות, התחרות, היבוא, הרגולציה ורבים מאיתנו מעדיפים ללכת על מה שנקרא, חקלאות בוטיק. שזה אומר, ייצור ושיווק עצמי של מוצרים ייחודיים. כאן במושב למשל יש יקב מצליח, יצרן שמן שקדים, יצרני דבש, יצרן שמן, פקאנים למכירה, חממות פרחים, ירקות ייחודיים בגידול הידרופוני, גידול פטריות. החקלאים מגדלים ומשווקים בעצמם וכך יש להם שליטה גם על המחיר וגם על הרווחים. מה שנקרא "farm to tabel".

גילוי נאות, כותב השורות מכור לאיטליה, לאוכל, לנופים ולאנשים. וכאשר הגעתי למחלבת הבוטיק הקטנה בגבעת חיים איחוד, גיליתי זוג צעיר, המכין גבינות בוטיק ייחודיות ואיכותיות, בסגנון איטלקי. אז בתיאבון או בעצם, buon appetite

דנה טל ותמיר פרץ, זוג נשוי, שהתקבלו לפני כשנה לחברות קיבוץ גבעת חיים איחוד. שם, במקום קטן קטן, או בשמה המלא, המחלבה הקטנה, בית מלאכה לגבינות, מייצר תמיר, קסמים אמיתיים. תמיר אמנם נולד בקיבוץ אך הסתובב לא מעט עד שנחת עם דנה באיטליה. ומטעימה של המוצרלה שלהם אני יכול לומר, טעם אלוהי, לא פחות. ואכן, הגבינות של הזוג מככבות ברבות מהמסעדות המובילות והנחשבות בת"א.

איך אומרים ממש טעים באיטלקית?
תמיר סיים תואר בטכנולוגיית מזון והחל לעבוד במשק יעקבס והתאהב בתחום ייצור הגבינות. הזוג החליט להתמקצע וטס לפיאמונטה במחוז טורינו באיטליה. דנה סיימה שם תואר שני בגסטרונומיה ותמיר עבד במחלבת בוטיק. הזוג הסתובב באזור, טעם את המגוון הקולינרי ובעיקר התנסה בסוגי גבינות, ייצורן, עישונן ועוד. לאחר שנתיים החליט הזוג לשוב לארץ. בשנת 2019 פעלה במשק מחלבה קיבוצית ותמיר החל לעבוד בה כשכיר. לאחר מו"מ מתמשך עם הקיבוץ החליטו שם, להמר על תמיר. לפני כשנה קיבל הזוג את כל האישורים והרישיונות והחל לייצר גבינות מחלב בקר בסגנון איטלקי, פיאמונטזי, החלב מועבר מרפת הקיבוץ השוכנת ממש בסמוך למחלבה. הגבינות מתיישנות בין 3 חודשים לשנתיים ומייצרים אותם בשיטה מסורתית, ידנית וללא חומרים משמרים. גבינת גלי בסגנון תומה פיאמונטזית, נילי בסגנון פונטינה, נעמי בסגנון גוגונזולה, עפרי בסגנון קצ'וטה. תמיר: "המחלבה מייצרת ב 3- אופני הכנה, רק גבינות קשות, 3 הסוגים, עופרי המתיישנת 3 חודשי לפחות, גלי בסגנון תומה פיאמונטזית מתיישנת 6 חודשים לפחות ונילי בסגנון פונטינה מתיישנת 7 חודשים לפחות. אנחנו מייצרים גם גבינה כחולה, נעמי. וגבינות ממשפחת המוצרלות, 4 סוגי מוצרלה". הגבינות הן מוצר מקומי, ייחודי, ארטיזינלי. תמיר מתייחס לעבודתו ברצינות תהומית, ממוקד, כולו שקוע בייצור הגבינות "החלב כאן נפלא, בדר"כ רפתות בגודל הזה מייצרות חלב פחות טוב, הצוות של הרפת סופר מקצועי ואנחנו נהנים מאוד מהאיכות ושיתוף הפעולה, יש לציין כי אנחנו עובדים אך ורק עם חלב בקר. מה שמבדיל אותנו זה שאנחנו לא מפעל, אלא מחלבה, דנה, אני ועוד עובד ומכינים גבינות, ביישון מלא".

כששואלים את תמיר על תוכניות לעתיד, הוא עונה "להישאר קטנים ולהנות ממה שאנחנו עושים". בעוד תמיר אחראי על ייצור הגבינות, כל ניהול המחלבה, שיווק ועבודה מול לקוחות וספקים, באחריות דנה "תמיר מייצר בערך פעמיים בשבוע, העובד נמצא 4 פעמים בשבוע. יום בשבוע אנחנו משנעים בעצמנו את הגבינות, בעיקר למרכז הארץ. לשמחתי אנחנו עובדים עם מסעדות נהדרות, מסעדות שף".

קשה להיות עצמאי בתחום?
"כן, אבל נראה לי שקשה להיות עצמאי ולא משנה באיזה תחום. קשה כי אנחנו שניים וזה עסק מתחיל ומנסים לנווט את עצמנו בשוק מאוד קשה, משתנה. הנה, מחר יהיו כאן טילים אף אחד לא ייצא למסעדות".

איך אתם מבחינת רווחיות ונושא היבוא הגדל?
"תראה, אנחנו עושים מוצר שהוא מאוד ייחודי, הלקוחות שלנו הן באמת פיינשמייקרים היודעים בדיוק מה הם רוצים. ברור שהיבוא פוגע בי ואם הוא לא היה, הייתי יכולה לעבוד פי אלף. הקהל הישראלי מחפש את הדברים שהוא מכיר. לאט לאט אנחנו מחדירים לו את הגבינות שלנו ומזל שהטעם שלנו מדבר בעד עצמו".

המצב משפיע?
"בטח, ממש משפיע, יורדות הזמנות, ללא ספק. בגלל שאנחנו עובדים עם שוק הפנאי ההולך להפגין בשבתות. אנשים לא רואים את זה אבל ברגע שמסעדה לא עובדת בשבת יש המון ספקים שלא עובדים יחד איתה".

נראה כי אתם ממוקדים ואוהבים את מה שאתם עושים?
"אוהבת מאוד את מה שאנחנו עושים, חשוב לנו מאוד קשרים אישיים, גם עם הלקוחות, בסוף אני לא מוכרת גבינה לבנה או קוטג', אלא מוצר העובד על שוק פנאי ויוקרה ולכן הוא מאוד לתנודות פוליטיות, חברתיות, כלכליות".

הסיפור של שלומי עקיבא אינו סיפור רגיל. איש עסקים, בעלים ושותף ברשת סופר מרקט גדולה, הכי רחוק מעבודה חקלאית, שהחליט ללכת לקורס להכנת גבינה ומאז, התאהב בלבן הזה. בשנת 2016 הקים מחלבה בשיתוף קיבוץ מלכיה עד להגעה לבית הנשיא עם הגבינות שלו.

שלומי עקיבא, 49 מתגורר באלפי מנשה, אב ל- 3 ילדים, שותף ברשת סופר בונוס, רשת סופר שכונתית הכוללת 12 סניפים. בשנת 2012 מכר חלק מעסקיי והתפנה לו זמן, השותף שלו אלי אוחיון הציע שילכו ללמוד להכין גבינה ומאז הוא לא עזב את התחום. שלומי: "החלטנו ללכת לעשות קורס ביתי להכנת גבינות. מאוד התלהבנו מהעניין והתחלנו להתעמק יותר ויותר בנושא וללמוד ברצינות את התחום. לימים, הכרנו את הגבן יואב בלחסן והוא החל ללמד אותנו באופן אישי על סוגי גבינות ועוד". בשנת 2015 בשיתוף בלחסן, החליטו שלומי ושותפו להקים מחלבה בצפון, בקיבוץ מלכיה, ממש על גבול לבנון".

למה להקים מחלבה דווקא בגבול הצפון?
"זה החל בעיקר מתוך חשיבה ציונית ובשביל הנשמה והתפתח. בשנת 2016 חתמנו הסכם עם הקיבוץ והקמנו את המחלבה, כחצי שנה לאחר קבלת כל האישורים מהרגולטור קבלנו את הציוד והתחלנו לייצר". הגבינות מיוצרות מחלב בקר, עיזים, ללא חומרים משמרים, גבינות בהחלה פתוחה, מינימום הבחלה נעשה בין 4 חודשים לשנתיים. שלומי "אנחנו גם מייצרים יוגורטים בטעמים, גבינות עובש לבן, לבנה וכדורי לבנה. בעיקרון מייצרים עבור מספר מחלבות ופרייבט לבל' שלנו, ניתן למצוא את הסחורה שלנו ב- 700 נקודות ברחבי הארץ. אנחנו כרגע עובדים על הרחבת המחלבה ופתיחת מרכז מבקרים בקיבוץ מלכיה".

קשה להיות בעל מחלבה בישראל?
"קשה מאוד, מחירי החלב מאוד גבוהים והצרכנים לא יודעים לשלם על מוצר איכותי בגלל היבוא לצערי אם לא ייעצר הטירוף הזה של הייבוא, ענף החלב יילך וייעלם. או שצריך לדאוג לנו להפחתות מיסים, הפחתות מחיר החלב, כי גם הרפתנים סובלים, היחידים שנהנים הם הטייקונים.
יש כאן בעיה קשה נוספת, איכות המוצרים המיובאים לא ממש גבוהה וזאת בלשון המעטה. אני מאוד אוהב את ענף החלב, זה בנשמה, זה לא מקצוע או רק פרנסה, זה תרבות, זה לנפש. הממשלה חייבת לשמור על הענף הזה המייצר מוצרים מהטובים והאיכותיים בעולם. מתח הרווחים הוא זעיר ונע בין 8 ל- 12 אחוז".

מה צריך לעשות?
"זו שרשרת של דברים, צריך לעזור לרפתנים וזאת בכדי להשאיר בחיים את הייצור הישראלי ואת החקלאות הישראלית. לפתוח את השוק לייבוא ללא כל חשיבה זו בכיה לדורות. כיום המוצר הישראלי לא יכול להתחרות ביבוא, אנחנו עם הראש מתחת למים. נתח השוק של המוצרים
הישראלים הולך ויורד, גבינות בעלות תוקף קצר לא יפגעו אבל זה לא עיקר השוק, בגבינות קשות כבר מרגישים את זה היטב. איך החקלאות הישראלית תשרוד במצב הזה".

יש לך רשת סופרים, אתה רואה את השוק?
"נכון והמגמה היא לרעת ענף החלב הישראלי. אתה שואל על מגמות בשוק בענף החלב, אז בוא ניקח את הגבינות הקשות, היום היבוא גבר בצורה משמעותית על הייצור המקומי. מבלי לדבר על איכות המוצר, הגבינה הישראלית לא יכולה להתחרות בגבינה מפולין ועוד. בסוף מי שמתעשר זה רק היבואנים בעוד החקלאות הישראלית קורסת. הכל עניין של פוליטיקה וכסף, הון ושלטון".

פוליטיקה?
"תעזוב אותי מפוליטיקה מה שלא אגיד זה לא ייצא טוב. אני חושב שזה תלוי בהחלטות ממשלה, לשמור על ייצור חקלאי כחול לבן, זה צורך. הגיע הזמן שנדע לשמר ולטפח את החקלאות הישראלית. ייבוא בכל מחיר זה לא הפתרון ולראיה, יוקר המחיה רק עולה כל הזמן, למרות היבוא. משהו חייב להשתנות מהבסיס ומהר".

הכנות לקראת שבועות?
"מינואר אנחנו מתכוננים לחג שבועות, אוגרים כמויות למכירה, מנסים להגביר מחירות, מייצרים יותר, כדי להחזיק מעמד מעל המים, כי כשאתה מוכר יותר יש לך איך להתגלגל הלאה".

ולסיום?
שיהיה חג שמח לעם ישראל ולמדינת ישראל".

מעשה בשני אחים ובן דוד שהלכו בעקבות החלום והחליטו להקים מחלבה קטנה. האירוע אליו הוזמנו בבית הנשיא, סגר להם מעגל ופתח כמה נוספים.

ג'ואד וג'ליל טרבוש, אחים מהעיר מגאר ובן דודם סמי טרבוש, הקימו את המחלבה הקטנה בשנת 2018 ובתחילת 2019 החלו לייצר. ג'ואד "מאז ומתמיד אהבנו גבינות ואיך מייצרים אותן. אני במקור מהנדס מערכות מידע בהיי טק, עזבתי הכל ובאתי בעקבות החלום לייצר גבינות. גם השותפים שלי כמוני, עזבו את מקצועם הקודם ובאנו ביחד. אני זוכר כי בתחילת שנות ה- 2000 היינו בטיול בהולנד ונכנסנו למחלבת בוטיק המייצרת גבינות ושם נדלקתי על הנושא. מה גם שאמא שלי עושה כל הזמן לאבנה ויוגורט בבית, כך שמאז ומעולם הייתי קרוב לנושא. אני לא זוכר פעם אחת שכילד היינו קונים גבינות בחנויות". במחלבה מייצרים האחים ובן דודם גבינות מחלב בקר ומחלב עיזים. גבינות רכות, לאבנה, יוגורט טבעי ובטעמים, ג'יבני, גבינה חצי קשה, ריקוטה, אלו מוצרי הבסיס אך המחלבה מייצרת מוצרים נוספים, כמו גבינות לכנאפה למסעדות ועוד.

איך זה להיות בעל מחלבה קטנה?
"לא פשוט, זה אומר לוותר על המון דברים בחיים. חלב זה מוצר מאוד רגיש וזה מצריך תשומת לב בתהליכי הייצור, כל טעות קטנה עלולה להוביל לתקלות. חוץ מזה שיש דרישה גבוהה מצד הרגולטור בעיקר מהמשרד לאיכות הסביבה, זה לא פשוט. בגדול זה עסק לא פשוט וצריך לעבוד בצורה קפדנית והגיינית".

גם הרווחים לא משהו?
"הרווחים זו הבעיה שלנו, כי בשביל להקפיד על הכל, המוצר עצמו לא נמכר ברווח גדול, אחוזי הרווח לא מזהירים וצריך לעבוד קשה בשביל להרוויח מעט, לעומת העבודה שאנחנו משקיעים. צריך לאהוב את זה ולדעת שאתה תעבוד קשה ולהרוויח רגיל. אין כאן פוטנציאל גדילה גדול, אבל זה המצב. משתדלים בכל הכוח להמשיך לעבוד, אנחנו הלכנו לכיוון הגבינות הרכות זה פחות מתנגש עם היבוא, אבל אין ספק שהיבוא פוגע בענף, בעיקר בגבינות הקשות. בסוף המדינה צריכה לחזק את הענף, אחרת אנשים ימשיכו לקנות יבוא. בסוף זה ענף תעשייתי לכל דבר, ענף המביא פרנסה להמון משפחות. אך בסוף זו המציאות שלנו וצריך לזרום איתה, אני לא אבוא להתלונן עכשיו, זה מה יש".

החוויה בית הנשיא?
"היה אירוע מרגש, פנו אלינו ממועצת החלב ונענו, והאמת, האירוע פתח לנו הרבה רעיונות, דווקא הגבינות המסורתיות של הים התיכון, זכו להצלחה גדולה. אנחנו היסטורית, דווקא לא חזקים בגבינות קשות והאורחים אהבו את הגבינות שלנו, הבריאות, הפשוטות. אנחנו עושים את הגבינות עם הרבה אהבה וזה הכי חשוב לנו".

תוכניות לעתיד?
ננסה להתרחב קצת ולהגיע לכמה שיותר אנשים בארץ. אנחנו לקראת פתיחת חנות המפעל שיש בה הרבה מהמוצרים שלנו. החנות תיקרא the village והיא תיפתח אצלנו בעיר שלנו וכולם מוזמנים, הפתיחה אמורה להיות ממש לקראת חג השבועות.

נדמה שרובנו מכירים את שירו של יונתן גפן, אומרים שהיה כאן שמח, ללא ספק שיר נפלא, אבל לא באמת מתחבר למציאות. הנטייה האנושית מייפה את העבר, בוכה על ההווה וחרדה לעתיד, לא בלי סיבה כנראה. אבל לגבי העבר, יש על מה לדון. את ההיסטוריה כידוע, כותבים המנצחים, כך היה תמיד וכך יהיה גם בעתיד.

אם נזכור מעט את תקומתה של מדינת ישראל, או את תחילתה של התנועה הציונית שהפכה את החזון של הרצל וחבריו מחלום למציאות, נוכל לראות לאורך ההיסטוריה הלא ארוכה הזו, שלא כל כך היה כאן שמח לפני שהגענו, הסבים שלי ואני מניח של הרוב המכריע, הגיעו לארץ מארצות מצוקה, מעוני ודלות, מרדיפות ואנטישמיות, להם בוודאי לא היה שמח, אבל מה שהניע אותם לעבור לארץ זבת חלב ודבש, היה החלום, החזון, תכנית גדולה שלהם היה בה חלק כחלוצים לפני המחנה. ובעיקר, הם הפכו את ישראל, לפחות בחלקה, לארץ פורחת, לארץ חקלאית. לא קלה הייתה הדרך, רבים מספור נשרו, נטשו או עזבו. ההתמודדות עם הניתוק מהמשפחה בגלות, מהסביבה החברתית, מחיים בארץ בה יש, והמעבר לארץ שחונה, חסרת תשתיות, בשכונה עוינת, הפכו את תקומת ישראל לקשה, צריך היה אופי מיוחד כדי לשרוד את כל הקשיים.

חקלאות, ציונות, אידיאולוגיה
גם ההליכה לתחום עיסוק שלרבים היה זר, חקלאות, לא היה דבר של מה בכך. קחו אנשים שגדלו בעיירה בה המקצועות הנפוצים היו פחחות, סנדלרות ומסחר ופתאום כאן הפכו לחקלאים תוך יצירת מסגרות חיים חדשות, שלא היו קיימות מעולם בשום מדינה, מושב וקיבוץ. היו מעשים שהצריכו אורך רוח, סבלנות, סובלנות ועיקשות שנבעה מתוך הכרה בחוסנה של האידאולוגיה. רק אידאליסטים עקשנים חסרי מנוח, יכלו למשימה החלוצית הזו והם שהניחו את התשתית לקיומה של המדינה והחקלאות בישראל. אז כנראה שלא באמת היה שמח, אבל היה דבר, שהעוצמה שלה החזיקה את מייסדי המדינה והחקלאות, קראו לזה אידאולוגיה. הרעיון הציוני שהיה רך בימים היה עד כדי כך חזק, שזה הוביל להתנגשויות רעיונית ולעיתים פיזיות בין חברים, לדוגמא, הפיצול בתנועה הקיבוצית, כה עזה הייתה האידאולוגיה, שחדרי אוכל נחצו לשניים, משפחות התפרקו וכשחושבים על זה היום, זה כמעט בלתי נתפס. האידאולוגיה הנוקשה הזו היא שהפרתה וחידדה עמדות, קמו קיבוצים, קבוצות, מושבים ולכולם היה בסיס אידאולוגי חזק. מתוך האידאולוגיה, קשות העורף, צמחה כאן מדינה, עם עורף חקלאי חזק, ממושמע, המגויס
לכל משימה לאומית. לרוב העורף הזה היה דווקא בחזית, חזית הביטחונית, קליטת עליה, חזית הליווי של העולים במושביהם החדשים, חזית הליבה האידאולוגית. הרוח הציבורית החלוצית הייתה חזקה מכל. אבל אין צורך לצבוע את העבר בצבעים עליזים ואת ההווה בשחורים. נכון שהיום ההתמודדויות שונות, המאבקים קשים וחריפים א פחות, לא כנגד אויב זר, אלא דווקא כנגד המדינה שבהתנהלותה הכלכלית, מייתרת את החקלאות והיצור המקומי. כעת, זו מלחמתנו, כעת עלינו מוטלת האחריות להמשיך ולהוביל את החקלאות והיצור המקומי להתחזקות, להתפתחות, בתחומים רבים, בטכנולוגיה, בחדשנות המחקר וכמובן, התחום החשוב מכל והוא חיבור דור צעיר לאתגרי החקלאות. המאבק לשמירת החקלאות המאבק הערכי החשוב הזה לקיומה של חקלאות, רחב לאין ערוך מרק שמירה על בטחון המזון, החקלאות היא הכסות בה לבושה ישראל ובלעדיה תיוותר עירומה. החקלאות היא נשמת אפה של הציונות, החקלאות כחול לבן, היא מהמתקדמות והטובות בעולם. מכל רחבי תבל באים ללמוד על החקלאות הישראלית, בטח על ענף החלב שלנו הניצב כיום מול אויבים מבית המאיימים לחסלו. החקלאות
משמעה התיישבות ברחבי הארץ, לרוב בפריפריה. החקלאות משמעותה שמירה על אדמות הלאום וכמובן בטחון המזון.
הליבה הערכית (אם יותר לנחתום להעיד על עיסתו) היא אנשי ההתיישבות. לאורך ההיסטוריה של ישראל המתחדשת, תמיד היו החקלאים בחוד החנית אולי זה הקהילה הקטנה, או החינוך הייחודי להתיישבות ואולי זה עצם העיסוק בחקלאות הדורש מהעוסקים בו קשב, ריכוז, יכולת קבלת החלטות, חריצות ואופטימיות חסרת תקנה. אולי המכלול הזה יוצר שכבת אוכלוסייה הנותנת ערך מוסף רב מסך חלקיו. ביהדות, רוב המועדים קשורים לעונות השנה ולחקלאות ולא בכדי, החקלאות והחיבור לאדמה, הלכו תמיד ביחד ושמרו על גבולות ישראל. כאדם חילוני, הרי שחייב לציין כי גם בתנ"ך, החקלאות היתה ערך חשוב בקרב אבותינו. היא השומרת על חוסנה של המדינה וחג החגים שלנו החקלאים זה כמובן שבועות.

הכל מתחיל בשדה חקלאי…
ברבים מהישובים החקלאיים מצוין כחג מיוחד ורבים מהעיר דווקא בחג הזה, טורחים לבוא ולהתארח במושבים ובקיבוצים, שכן גם מי שגר במגדל מגורים בעיר, חש את הצורך לבוא לגעת בחיבור הזה לאדמה, השייכות למקום, לארץ, זר לא יבין זאת. לא פעם תמצא עירוני המתגאה שפעם חלב פרות בקיבוץ או במושב, או שהיה בעברו מושבניק, קיבוצניק. נדמה שלכולם החיבור הזה חשוב ואם נביט סביב למדינות אחרות, שגם בהן החקלאות היא אבן יסוד, נמצא מדינות המקדשות את התוצר החקלאי שלהן. ולא סתם כמובן, משום שבסופו של דבר, כל ארוחת בוקר צהרים או ערב, כל יציאה למסעדה, וכל אירוע חגיגי, מתחיל בשדה של חקלאי, בלול, ברפת, בכוורת או במטע, כך שאי אפשר להפריז בחשיבותה של החקלאות ובצורך היסודי בקיומה. מה גם שכולנו ערים לשינויי האקלים ולצורך להבטיח מזון כך שהעתיד, עבורנו החקלאים, דווקא מבטיח ובניגוד למקצועות אחרים, בעתיד יזדקקו בני האדם למזון, בטח בעידן בה מזג האויר משתנה וכבר כיום יש מחסור במזון ואפילו רעב, בחלקים נרחבים בעולם. דווקא בתקופה זו, בחג השבועות שלנו, קציר חיטים, ישראל חייבת להיזכר איך הכל החל כאן ולמה. לנטוש את הקפיטליזם החזירי, את רעיונות הזוועה של פורום קהלת ולחזור לשורשים, תרתי משמע. כי רק ישראל המייצרת את המזון שלה, רק ישראל המאפשרת לענף החקלאות שלה לצמוח ולשגשג, רק ישראל כזו, תמשיך להתקיים לעד. אז לכולנו, חג שבועות שמח, חג של תקווה, עשייה והעיקר שלום במקומותינו.

אפשר בקלות רבה ליפול לקלישאות כשמספרים את הסיפור של סרג'יו פישלין. העליה לישראל והפרידה מהמשפחה בברזיל, קיבוצניק, רפתן ומנהל רפת, יו"ר הנהלת ההתאחדות יצרני החלב, ציוני נלהב וכן, סוציאליסט במובן הכי טוב שיש. זה סיפור על אהבה, ציונות, חקלאות ורפתנות סרג'יו מהאנשים המוערכים והאהובים בענף ובכלל ואיזה מזל שהוא עלה לארץ והקים כאן, ברמת הגולן משפחה לתפארת.

סרג'יו פישלין הוא המנהל המיתולוגי של רפת כפר חרוב, שותפות 'רפת בזלת' של קיבוצי אפיק וכפר חרוב. אך הסיפור שלו רק מתחיל ברפת. זה סיפור על ציונות, אהבת הארץ, ערכים, חינוך וחקלאי בלב ובנפש. מהאנשים המוערכים והראויים בענף, איש נעים הליכות, ערכי, רפתן נהדר ואם היו שואלים אותי (אבל אף אחד לא שואל) הוא ראוי להדליק משואה ביום העצמאות, לתפארת החקלאות, הערכים והציונות. סיפור קטן גדול על איש אחד הנותן תקווה שיהיה כאן טוב הרבה יותר.

העליה לישראל והפרידה מהמשפחה
נתחיל מהתחלה, סרג'יו עלה לארץ מברזיל בשנת 1982, עם גרעין של תנועת נוער ברזילאית. הוא נחת בקיבוץ גזר והחבר'ה החליטו שזה לא בשבילם. סרג'יו: "גזר הוא קיבוץ עם הרבה אמריקאים ודרום אמריקאים וזה פחות התאים, חשבתי שאם לעלות לארץ ישראל אז פחות מתאים קיבוץ של דוברי פורטוגזית ואנגלית". ואז הם הגיעו לכפר חרוב ומאז הוא שם, 42 שנים בדרום רמת הגולן. סרג'יו "זה המקום הכי יפה בארץ, אוהב אותו בכל ליבי ונשמתי". סרג'יו נשוי לדורית, שהגיעה לכפר חרוב דרך גרעין נחל של תנועת הצופים מרמלה ולזוג 4 ילדים ו 2- נכדים. עד גיל 20 מסלול חייו של סרג'יו היה ידוע
וברור, לימודים, עבודה בברזיל. הסיפור שלו עם ישראל החל לאחר שהיה כאן בשנה בקיבוץ. סרג'יו: "היינו בשנת הכשרה בקיבוץ ראש הנקרא כמה חודשים וחיפשנו קיבוץ צעיר והגענו לקיבוץ גשור ואז חזרתי לברזיל ועבדתי בסוכנות תוך כדי. הגעתי להדריך בבית יעקב בכפר נוער, חזרתי שוב לברזיל ולאחר שנה עליתי סופית לארץ"

מה גרם לך לעלות לארץ ולהשאיר את כל המשפחה בברזיל?
"הייתי מזכיר תנועת נוער ציונית, תנועה קהילתית שהפכה להיות תנועה ציונית. שני הוריי נולדו בברזיל, שם המשפחה המקורי שלי הוא פישבין אבל בברזיל עיוותו את השם וזה נשאר פישלין. הרומן שלי עם ישראל החל בתחילת שנות השמונים, הייתי בתוכנית הכשרה בישראל ואז חזרתי לברזיל. בסוף 82 עליתי לארץ וכל המשפחה שלי נשארה עד היום שם. הם קבלו את זה מאוד קשה, היה משבר מאוד גדול. ההורים שלי היום שניהם חיים בגיל 90 ואני מבקר אותם והם באים לכאן".

איך התגלגלת לכפר חרוב?
"פנינו לתנועה וקבלנו 2 אפשרויות או קליה בים המלח או בכפר חרוב. אני התלהבתי מהגולן ורציתי להגיע לכפר חרוב ולשמחתי כך היה. כפר חרוב היה בזמנו בן 10 שהגענו. הנוף, הגולן, זה מה שמשך אותי, כמובן שתוך כדי התאהבתי בקיבוץ, קלטו אותנו מאוד יפה. הגענו כגרעין בודדים, 7 חבר'ה ובכפר חרוב נשארנו 3 חברים". סרג'יו עשה שירות צבאי של עולים חדשים "הייתי כבר נשוי, כמובן שהייתי קרבי, יחידת צנחנים של מילואים. חוויה אמיתית שחיברה אותי לכאן, יש לציין שעשיתי מילואים עד גיל 45 ". מסיים סרג'יו בחיוך.

ולמה דווקא רפת?
סרג'יו "לפני שעליתי לארץ, למדתי ווטרינריה, אך עזבתי את האוניברסיטה לפני הסוף. תמיד היתה לי את האהבה לבעלי חיים מכל המינים והסוגים. ואז שהגעתי לכפר חרוב זה היה טבעי שאגיע לרפת". סרג'יו עבד ברפת במשך 3 שנים ואז התמנה למנהל הרפת. בין 1987 ל 1992- היה בברזיל ועבד בתחום פרויקטים להקמת בניינים. לאחר שובו לארץ בשנת 92 , התקבל שוב לחברות בקיבוץ בכפר חרוב, החל כרכז בניין ומפיק של חגיגות ה- 20 לקיבוץ ואחראי לבניית מצפה השלום בסמוך לקיבוץ. הוא יצא ללימודי כלכלה בשלוחה של בר אילן, סיים לימודים ובסוף 96 נקרא שוב לדגל לנהל את רפת הקיבוץ ועד היום הוא שם, בין הפרות. סרג'יו: "הענף חייב להתמודד עם האתגרים"

הסיפור של סרג'יו עם פרות והרפת הקיבוצית הוא ארוך ומתמשך, הוא מספר: "רפת כפר חרוב היתה תמיד רפת טובה מבחינת ביצועים כלכליים טובים. היה לי מאוד טבעי לעבוד ברפת ועוד לפני שידעתי עברית התחלתי לעבוד כאחראי עדר במשך שנתיים ובשנת 86 התחלתי לנהל את הרפת. היום התאחדנו עם קיבוץ אפיק ולאחר האיחוד אנחנו במכסה של 8.3 מיליון ליטר חלב לשנה. כ 650- חולבות מכון חליבה קרוסלה על מים, 36 עמדות. בנינו את המכון בשנת 91 והוא מותאם למצב גם לאחר האיחוד, כ- 4 שעות חליבה. כעת אנחנו בתחילת תכנון לקראת היתר בניה להגדלת סככות ולהצמיח את הרפת בצורה נכונה, מקווה שנגדיל את הרפת עד סוף השנה. יש לנו מרכז מזון שלנו, מקומי, מאז ומעולם היה לנו מרכז מקום מקומי".

ב- 5 השנים האחרונות היה סרג'יו מנהל החינוך בכפר חרוב, יועץ לרפתות ובהנהלה של כמה רפתות, חבר מועצה בהתאחדות ויו"ר הנהלת ההתאחדות. היה רכז אזורי של רפתות עמק הירדן ורמת הגולן במשך 6 שנים עד לשנת 2006 , פרש מתפקידו וחזר לפני כשנה לתפקיד זה. איש רב פעלים, פעיל, מאוד מוערך ולא נח לרגע.

איך אתה ענף החלב כיום?
"זה ברור לגמרי שענף החלב צריך להתמודד עם תחרות. ויחד עם זאת אני חושב שיש לנו אתגרים מאוד מאוד גדולים, האתגר הראשון הוא הייבוא, השני זה החלב הצמחי והעדפת הצרכנים והשלישי זה הטכנולוגיה החדשה של יצירת מזון וחלב מלאכותי. בגדול אנחנו חייבים לחשוב מחוץ לקופסא ולהביא את הרפת הישראלית להיות כמה שיותר טכנולוגית וכמה שפחות מזהמת. יחד עם זאת צריך להתמודד
עם בעיית כוח אדם קריטית בענף ובכלל ורק טכנולוגיה מתקדמת יכולה לתת פתרון".

עתיד הענף?
"גם הרפתנים חווים את הקושי ולא תמיד אנחנו מבינים עד כמה זה חשוב שנהיה מאוחדים, אחרת לדעתי לא יהיה לנו סיכוי. אנחנו צריכים להכין את עצמנו כדי שהשירות שאנחנו נותנים לנו, יהיה האיכותי ביותר ואני מתכוון לחקלאית, לשיאון, להתאחדות, אם צריך לעשות שינויים אז נעשה, חייבים להתאים את עצמנו למצב כיום".

מה דעתך על כניסת חברות מסחריות המתחרות בחקלאית ובשיאון?
"לדעתי אסור לנו לאפשר לחברות מסחריות להיכנס במקום הגופים הקואופרטיביים. זאת ועוד, אני חושב שלשמור על הרפתות המשפחתיות זה מאוד חשוב וזה ערך אך לצערי המגמה לא כזו. הערך הזה לא קיים כיום בישראל ולדעתי זו בכיה לדורות".

רפתות גדולות לעומת רפתות משפחתיות?
"כיום מחפשים רק רפתות גדולות וזה עצוב מאוד מבחינתי. הרי כיום רשתות השיווק הם המונופלים בענף המסחר והאבסורד הוא שמאשימים את החקלאים ביוקר המחיה. הרצון להפוך בכל תנאי את ישראל למדינה קפיטליסטית, במיוחד כיום עם כל השינויים שרוצים לעשות במערכת החוק והמשפט. זה מזכיר לי משטרים בדרום אמריקה וזה כואב לי מאוד. עליתי לישראל לברוח מדיקטטורה ושלטון מושחת וכעת אנחנו כאן נלחמים על הדמוקרטיה שלנו. הדרך היחידה להתמודד עם כל הסיפור זה בעצם האחריות על הנטל של המדינה. כל האוכלוסיה חייבת לשאת בנטל ולא רק אחוז מסוים. אני בעד מדינת רווחה הדואגת לחלשים, לחולים, לנכים, בגלל זה אנחנו כאן. אמנם הקיבוץ גם עובר מהפכים כלכליים אך עדיין יש עזרה הדדית ודאגה לזולת. אנשים צריכים לדעת שהם חייבים לתרום למשק, לתעשיה ולחברה, ככה אני מחנך את ילדיי וכך לדעתי זה ראוי".

מחיר החלב בעליה?
"ענף החלב הולך להצטמצם, אני לא רואה שהענף יצמח כמו פעם, אנחנו חייבים לייצר את החלב הכי איכותי, רק כך נוכל לשרוד ולהתקיים. הרווחיות הולכת ונשחקת, הדרישות של הרגולטור מייקרות מאוד את ייצור החלב. יש מי שחושב שלא צריך לייצר כאן כלום, אם זה כל כך יקר, אני חושב בדיוק ההיפך. רק תעשיה כחול לבן, חקלאות כחול לבן יהפכו את ישראל לחזקה יותר".

בעד הקמת קואופרטיב?
"בהחלט כן, זו הדרך הנכונה להתמודד עם שינויי השוק. באמצעות הקואופרטיב הרפתנים יוכלו להתמודד יותר טוב ולקבל מחיר טוב יותר. לא פחות חשוב, הגיע הזמן שנתחיל לשווק את עצמנו טוב יותר. תחשוב שכמעט כל שנתיים אנחנו צריכים לחתום על הסכם חדש, פתיחת היבוא, להתייעל, קשה מאוד להתנהל ככה".

עתיד החקלאות?
"אני עליתי לארץ בגלל ציונות מעשית ואמיתית ולא רק ציונות במלל. אני חושב כמדינה אנו חייבים לשמור על בטחון המזון בעיקר בגלל מצבנו באזור. חקלאות זה הלב של המקום, למרות שזה לא אופנתי לומר. זה מה שנותן פרנסה לפריפריה זה מה שמאכלס שטחים וכשאני רואה את מצב החקלאות זה עצוב מאוד. אני חושב שעדיין לא הפנימו כאן בישראל שהולך להיות מחסור עצום של מזון בעולם ואנחנו חייבים לשמור על בטחון המזון שלנו, זה חשוב לא פחות מלהיות חזק בטחוני ואת זה לצערי ממשלת ישראל לא הבינה".

היבוא לא תורם להורדת יוקר המחיה?
"נכון מאוד, היום יותר ויותר בעולם רואים מדינות השומרות על הבטחון התזונתי שלה. כל משבר שיש בעולם מקפיץ את המחירים לשמיים. אני לא רואה שהמחירים יורדים גם לאחר הייבוא ומשהו בכל ההסתכלות הכלכלית חייב להשתנות. יחד עם זאת אנחנו בעד הצרכנים, כמה שיותר זול יותר טוב, אבל זה לא אומר שזה צריך להיות על חשבון החקלאים. לצערי הפכנו להיות ממדינה יצרנית למדינה צרכנית, האנשים החזקים במדינה הם אנשי מסחר ולא היצרנים. להגיד לך את האמת, לא בשביל זה באנו ורצינו לבנות מדינה".

יש לך הרהורי חרטה שעלית לארץ?
"לא, מה פתאום, אני אוהב את הארץ, אבל אני חושב שהיום אנחנו במשבר קשה ועמוק, זה חלק מהצמיחה של המדינה. חייבים לצלוח אותו, זה עוד שלב של בניית המדינה ונילחם על המדינה שלנו מבפנים ומבחוץ".

יעקב יודנפרוינד בן 78 , איכר ורפתן בכל נפשו, הוא מהדור שהפך אדמות, נטע עצים ובנה רפתות לתפארת. דור החקלאים שהפריחו את עמק יזרעאל וכעת מביטים בעיניים כלות במפעל חייהם ההולך ומצטמק אל מול איומים רבים. אך יעקב עקשן, כמו חבריו, כמו בניהם הממשיכים, הם לא מתכוונים לוותר. בעולם מתוקן, כל פוליטיקאי מתחיל, היה צריך וחייב לעבור שם במשק בשדה יעקב, לספוג ציונות ואהבת הארץ ורק אז לנסוע לכנסת

שדה יעקב, המושב הראשון של הפועל המזרחי, עלה לקרקע ב 1927- , מושב חקלאי בעמק יזרעאל הירוק. וכמו בכל המושבים, גם בשדה יעקב מורגשת היטב נטישת החקלאות לטובת מקצועות אחרים. אך עדיין יש שם חקלאים בני חקלאים, 6 רפתות עדיין פועלות במושב, כ-65 משקים חקלאיים, שדות פלחה מטעי זיתים, שקדים, דיר עיזים ועוד. משפחת יודנפרוינד היא משפחה ששורשיה נטועים עמוקים
בקרקע, כמו משפחות נוספות במושב הוותיק אלפי משפחות במושבים ברחבי הארץ. הסיפור שלהם הוא אמנם אחד מני רבים, אך מספר את סיפור המשק המשפחתי לדורותיו. סיפור שהחל בקול תרועה ציונית רמה, נמשך עם קשיים ופוליטיקאים מחריבים וכולנו תקווה כי עם עתיד טוב יותר מההווה הלא ברור.

יעקב: "העבודה היא חיינו"
השושלת המשפחתית של משק יודנפרוינד החלה עם עלייתו לישראל של אריה יודנפריוד בשנת 1923 אז התארגן גרעין חלוצי דתי ראשון מסוגו לעליה לקרקע. אריה ממקימי המושב, קיבל בזמנו פרה אחת מהמוסדות המיישבים כי כך היה נהוג ואז גם החל סיפור הרפת המשפחתית. אריה התחתן עם חוה שהביאו לעולם את יעקב ו- 3 בנות, כולם נשארו במושב עד היום. יעקב התחתן עם חמדה מקיבוץ גבת ולזוג 3 ילדים, שני בנים, עמיחי, יפתח והבת אלה, גם הם במשק. המשק המשפחתי כולל רפת, שטחי פלחה ורק לפני כחודשיים סגרו את הלול המשפחתי. יעקב "חכה, אני עוד לא מוותר על הלול, אני מתכוון לעשות כל מני שיפורים ולהחזיר את הלול. אני עובד רק בחקלאות ולא אוותר". אריה לא לבד, כל חבריו, אלה שעדיין מסוגלים, קמים לעבוד מוקדם בכל בבוקר, כי הם לא יודעים אחרת. יעקב 78 לא מתכוון להפסיק לרגע, נעזר במקל הליכה, הוא לא יורד מהטרקטור שלו מהבוקר עד הערב ומעולם לא יצא ליום חופש, עולם הולך ונעלם. עולם שבמדינה נורמלית, היה צריך לעשות הכל בכדי לשמרו למען הדורות הבאים, למען הערכים, למען הציונות ודורות ההמשך. יעקב "זה מה שאני יודע ואוהב לעשות, לעולם לא אפסיק כל עוד אני יכול".
חמדה, אשתו, נכנסת עם העיתון של קיבוץ גבת, לא שוכחת את שורשיה, למרות השנים שעברו. אי אפשר לטעות בהם, הם מהעמק ושום דבר לא יוציא אותם מכאן ומאורח חייהם, הבעיה מתחילה כשמדברים על הדור הבא והדורות שיבואו. חמדה "אני עבדתי בלול המשפחתי, גם בגבת עבדתי בלול. הלול היה חלק ממני, עצוב שככה הלול נסגר".

החקלאות בבעיה לא?
יעקב "לפי דעתי כן, אין בנים ממשיכים, הממשלה לא רואה אותנו, היבוא מתגבר, תשמע חביבי, אם לא תהיה כאן חקלאות, לא תהיה מדינה".

ומה באשר לרפתות המשפחתיות?
יעקב "סוגרים בלי סוף רפתות, חלק מהסיבות, כי אין דור המשך, זו הבעיה, הצעירים רוצים עבודות אחרות. כולם רוצים הייטק. אני נולדתי כאן בחצר ולא אעזוב את הרפת לעולם, יש לי אדמות, מרוויח לא מרוויח, אני עובד ולעולם לא אלך לשום מקום. מזל שלי שהבן רצה לחזור, אם עמיחי לא היה חוזר, זה היה נגמר, הייתי סוגר את הרפת בצער רב. בטח הייתי ממשיך קצת על הטרקטור בפלחה וזהו. המנהלים של הענף חייבים לעשות כל מה שניתן, בכדי להביא צעירים לענף אחרת לא יהיה טוב".

והנה הטוויסט כאן, יש דור המשך
יעקב בר מזל, שלא כמו רבים מחבריו בעמק ובכלל, בנו עמיחי, החליט סופית, לפני כמה שנים, לחזור לרפת. כך גם בנו יפתח שאמנם עובד בעבודת חוץ, אך חולב כל בוקר. עמיחי 48 , נשוי למרב ולזוג 3 בנות, המשפחה מתגוררת במושב, סמוך להורים. עמיחי חזר לרפת המשפחתית לפני כשנתיים ולאחר כ- 30 שנות צבא קבע בשריון של שירות צבאי ארוך במגוון תפקיד פיקוד הוא השתחרר בדרגת אל"מ. עמיחי: "זה לא שהייתי מנותק חלילה מהמשק, כל השנים עבדנו במשק, אחי יפתח ואני. גם שהייתי מ"פ הייתי חוזר הביתה לחליבה, כך היה במשך כל השנים, המשק זה לב המשפחה, הדבר הכי חשוב.
לזכותו של אבי הוא מעולם לא עצר אותי וביקש שאחזור למשק, הוא נתן לי למצות את חלומותיי בחוץ, כך גם היה עם אחי יפתח. אך לי לא היתה דילמה, כשהשתחררתי, ידעתי כי אחזור למשק המשפחתי". הרפת המשפחתית של המשפחה בעלת מכסה של כ 1.2- מיליון ליטר לשנה, כ 120- חולבות, מכון שדירת דג, של צח"מ אפיקים 20 עמדות 2 חליבות ביום.
עמיחי: "אנחנו, המשפחה, נמצאים בכל החליבות, אלו חליבות מסוג אחר, דאגה לרווחת הפרה. עובדים לאט ושומרים על מה שיש". וכאן בא הטוויסט, משפחת יודנפרוינד הבינה מה שרבים ברפתות המשפחתיות לא. במציאות המשתנה של הכלכלה הישראלית, רק השקעה לטווח ארוך ברפתות, בציוד ובעדר, יצדיקו את המשך קיומן. וכך, ברפורמה של שנות האלפיים, בנתה המשפחה רפת חדשה, סככת חולבות מרחבית עם גג נפתח ומכון חליבה חדש וכיום הם קוצרים את הפירות. עמיחי "אנשים לא הבינו וחשבו שהשתגענו, להשקיע כל כך הרבה כסף ברפת חדשה, היום אני יודע שצדקנו, השקעות
כמו שעשינו אז, היום זה היה כמעט בלתי אפשרי לבצע".
בספטמבר 2021 הוקמה שותפות עם המשק של אילן כהן. לאחר השותפות הרפת כיום עם מכסה כ 1.9- עם מרכז מזון עצמאי, תערובת מאילן רפאל. מרבית המזון הגס מיוצר על ידי המשק המשפחתי, שחת, דגן ושחת קטנית (בקיה) עמיחי: "רפת לא יכולה להסתיים בגדר המקיפה אותה, בשביל שהיא תוכל להתקיים היא חייבת, מרכז מזון, שטחי פלחה, מתקנים ראויים. בטח כשמדובר ברפת משפחתית. הזבל מהרפת הולך לדישון הפלחה, יש כאן משהו שהוא גדול יותר מסך חלקיו ורק כך, לדעתי, אפשר לשרוד ולהתקיים".

כשאתה מביט על הרפת המשפחתית, מה אתה רואה?
עמיחי: "כאב לב גדול, אני מרגיש שהמדינה, הרשויות, לא מבינות את העניין ובעצם פוגעות בביטחון הלאומי. חלק מהביטחון שלנו כעם, השמירה על החקלאות, על האדמות, על הביטחון התזונתי זה לא מובן מאליו. והממשלה בשם יוקר המחיה, פשוט פוגעת בצורה אנושה במרקם החברתי ובמגזר החקלאי. לכל מי שבא אלי אני אומר " 100 ק"מ מכאן, מעבר לגבול, אין מים, אין חשמל והורגים אנשים במלחמת אזרחים. וכאן אנחנו חיים כמו בניו יורק, לא מעריכים את מה שיש. בדו"ח המבקר האחרון, נכתב שמשפחה ממוצעת צורכת כאלף ליטר חלב ואם משפחה תשלם 10 אג' יותר, זה כ 100- שקלים
למשפחה בשנה, זה פחות מקפה בארומה בדרך הביתה. בסוף, על זה יוצאים נגד הרפתנים, זה מה שיציל את המדינה. חקלאות ישראלית היא הרבה יותר מהחור שבשקל".

המעטפת של הרפתנים, שיאון, החקלאית, ההתאחדות?
"תראה, אני לא יודע מה מתרחש ולמה, שמעתי פה ושם, לא מתעסק בפוליטיקה, אין לנו זמן לזה, אנחנו עובדים. אני רק רוצה להגיד לך כאן חד וחלק, בלי שיאון ובלי החקלאית, לא תהיה רפת ישראלית מצליחה ומתפתחת. נקודה. כל הדיבורים האלה על לעזוב ארגון כזה או אחר בשביל 300 400 שקל לשנה, אלו דיבורים מסוכנים היכולים להביא לאסון, לא פחות. רק מעטפת חסרת אינטרסים כלכליים שאינה מנוהלת על ידי חברות פרטיות, יכולה לספק לרפתן את מה שהוא צריך. אם יש פה ושם בעיות, ניתן לתקן, בית לא עוזבים".

ציונות?
"נו מה, אנחנו ציונים כאן, מה אתה חושב שאנחנו עושים, גם הקריירה הצבאית, הכי קל זה לסגור וללכת. בסוף יש לנו מדינה לשמור עליה. אחי, מהנדס ואני אל"מ במילואים, שנינו מסודרים ברוך השם, אך בסוף היום אנחנו כאן, מחזיקים אדמות בעמק, חולבים פרות ועושים חקלאות".

רגע לפני שנפרדים, ניגש אלי יעקב , בהליכה איטית, נעזר במקל ההליכה שלו, מתקרב אלי קרוב וכמעט לוחש לי "אדמת ארץ ישראל קדושה, האדמה שלנו כאן בשדה יעקב כאן קדושה יותר ולעולם לא נלך מכאן, לעולם לא נזוז מכאן. החקלאות זה בדם, כמו הציונות".