נדמה שרובנו מכירים את שירו של יונתן גפן, אומרים שהיה כאן שמח, ללא ספק שיר נפלא, אבל לא באמת מתחבר למציאות. הנטייה האנושית מייפה את העבר, בוכה על ההווה וחרדה לעתיד, לא בלי סיבה כנראה. אבל לגבי העבר, יש על מה לדון. את ההיסטוריה כידוע, כותבים המנצחים, כך היה תמיד וכך יהיה גם בעתיד.
אם נזכור מעט את תקומתה של מדינת ישראל, או את תחילתה של התנועה הציונית שהפכה את החזון של הרצל וחבריו מחלום למציאות, נוכל לראות לאורך ההיסטוריה הלא ארוכה הזו, שלא כל כך היה כאן שמח לפני שהגענו, הסבים שלי ואני מניח של הרוב המכריע, הגיעו לארץ מארצות מצוקה, מעוני ודלות, מרדיפות ואנטישמיות, להם בוודאי לא היה שמח, אבל מה שהניע אותם לעבור לארץ זבת חלב ודבש, היה החלום, החזון, תכנית גדולה שלהם היה בה חלק כחלוצים לפני המחנה. ובעיקר, הם הפכו את ישראל, לפחות בחלקה, לארץ פורחת, לארץ חקלאית. לא קלה הייתה הדרך, רבים מספור נשרו, נטשו או עזבו. ההתמודדות עם הניתוק מהמשפחה בגלות, מהסביבה החברתית, מחיים בארץ בה יש, והמעבר לארץ שחונה, חסרת תשתיות, בשכונה עוינת, הפכו את תקומת ישראל לקשה, צריך היה אופי מיוחד כדי לשרוד את כל הקשיים.
חקלאות, ציונות, אידיאולוגיה
גם ההליכה לתחום עיסוק שלרבים היה זר, חקלאות, לא היה דבר של מה בכך. קחו אנשים שגדלו בעיירה בה המקצועות הנפוצים היו פחחות, סנדלרות ומסחר ופתאום כאן הפכו לחקלאים תוך יצירת מסגרות חיים חדשות, שלא היו קיימות מעולם בשום מדינה, מושב וקיבוץ. היו מעשים שהצריכו אורך רוח, סבלנות, סובלנות ועיקשות שנבעה מתוך הכרה בחוסנה של האידאולוגיה. רק אידאליסטים עקשנים חסרי מנוח, יכלו למשימה החלוצית הזו והם שהניחו את התשתית לקיומה של המדינה והחקלאות בישראל. אז כנראה שלא באמת היה שמח, אבל היה דבר, שהעוצמה שלה החזיקה את מייסדי המדינה והחקלאות, קראו לזה אידאולוגיה. הרעיון הציוני שהיה רך בימים היה עד כדי כך חזק, שזה הוביל להתנגשויות רעיונית ולעיתים פיזיות בין חברים, לדוגמא, הפיצול בתנועה הקיבוצית, כה עזה הייתה האידאולוגיה, שחדרי אוכל נחצו לשניים, משפחות התפרקו וכשחושבים על זה היום, זה כמעט בלתי נתפס. האידאולוגיה הנוקשה הזו היא שהפרתה וחידדה עמדות, קמו קיבוצים, קבוצות, מושבים ולכולם היה בסיס אידאולוגי חזק. מתוך האידאולוגיה, קשות העורף, צמחה כאן מדינה, עם עורף חקלאי חזק, ממושמע, המגויס
לכל משימה לאומית. לרוב העורף הזה היה דווקא בחזית, חזית הביטחונית, קליטת עליה, חזית הליווי של העולים במושביהם החדשים, חזית הליבה האידאולוגית. הרוח הציבורית החלוצית הייתה חזקה מכל. אבל אין צורך לצבוע את העבר בצבעים עליזים ואת ההווה בשחורים. נכון שהיום ההתמודדויות שונות, המאבקים קשים וחריפים א פחות, לא כנגד אויב זר, אלא דווקא כנגד המדינה שבהתנהלותה הכלכלית, מייתרת את החקלאות והיצור המקומי. כעת, זו מלחמתנו, כעת עלינו מוטלת האחריות להמשיך ולהוביל את החקלאות והיצור המקומי להתחזקות, להתפתחות, בתחומים רבים, בטכנולוגיה, בחדשנות המחקר וכמובן, התחום החשוב מכל והוא חיבור דור צעיר לאתגרי החקלאות. המאבק לשמירת החקלאות המאבק הערכי החשוב הזה לקיומה של חקלאות, רחב לאין ערוך מרק שמירה על בטחון המזון, החקלאות היא הכסות בה לבושה ישראל ובלעדיה תיוותר עירומה. החקלאות היא נשמת אפה של הציונות, החקלאות כחול לבן, היא מהמתקדמות והטובות בעולם. מכל רחבי תבל באים ללמוד על החקלאות הישראלית, בטח על ענף החלב שלנו הניצב כיום מול אויבים מבית המאיימים לחסלו. החקלאות
משמעה התיישבות ברחבי הארץ, לרוב בפריפריה. החקלאות משמעותה שמירה על אדמות הלאום וכמובן בטחון המזון.
הליבה הערכית (אם יותר לנחתום להעיד על עיסתו) היא אנשי ההתיישבות. לאורך ההיסטוריה של ישראל המתחדשת, תמיד היו החקלאים בחוד החנית אולי זה הקהילה הקטנה, או החינוך הייחודי להתיישבות ואולי זה עצם העיסוק בחקלאות הדורש מהעוסקים בו קשב, ריכוז, יכולת קבלת החלטות, חריצות ואופטימיות חסרת תקנה. אולי המכלול הזה יוצר שכבת אוכלוסייה הנותנת ערך מוסף רב מסך חלקיו. ביהדות, רוב המועדים קשורים לעונות השנה ולחקלאות ולא בכדי, החקלאות והחיבור לאדמה, הלכו תמיד ביחד ושמרו על גבולות ישראל. כאדם חילוני, הרי שחייב לציין כי גם בתנ"ך, החקלאות היתה ערך חשוב בקרב אבותינו. היא השומרת על חוסנה של המדינה וחג החגים שלנו החקלאים זה כמובן שבועות.
הכל מתחיל בשדה חקלאי…
ברבים מהישובים החקלאיים מצוין כחג מיוחד ורבים מהעיר דווקא בחג הזה, טורחים לבוא ולהתארח במושבים ובקיבוצים, שכן גם מי שגר במגדל מגורים בעיר, חש את הצורך לבוא לגעת בחיבור הזה לאדמה, השייכות למקום, לארץ, זר לא יבין זאת. לא פעם תמצא עירוני המתגאה שפעם חלב פרות בקיבוץ או במושב, או שהיה בעברו מושבניק, קיבוצניק. נדמה שלכולם החיבור הזה חשוב ואם נביט סביב למדינות אחרות, שגם בהן החקלאות היא אבן יסוד, נמצא מדינות המקדשות את התוצר החקלאי שלהן. ולא סתם כמובן, משום שבסופו של דבר, כל ארוחת בוקר צהרים או ערב, כל יציאה למסעדה, וכל אירוע חגיגי, מתחיל בשדה של חקלאי, בלול, ברפת, בכוורת או במטע, כך שאי אפשר להפריז בחשיבותה של החקלאות ובצורך היסודי בקיומה. מה גם שכולנו ערים לשינויי האקלים ולצורך להבטיח מזון כך שהעתיד, עבורנו החקלאים, דווקא מבטיח ובניגוד למקצועות אחרים, בעתיד יזדקקו בני האדם למזון, בטח בעידן בה מזג האויר משתנה וכבר כיום יש מחסור במזון ואפילו רעב, בחלקים נרחבים בעולם. דווקא בתקופה זו, בחג השבועות שלנו, קציר חיטים, ישראל חייבת להיזכר איך הכל החל כאן ולמה. לנטוש את הקפיטליזם החזירי, את רעיונות הזוועה של פורום קהלת ולחזור לשורשים, תרתי משמע. כי רק ישראל המייצרת את המזון שלה, רק ישראל המאפשרת לענף החקלאות שלה לצמוח ולשגשג, רק ישראל כזו, תמשיך להתקיים לעד. אז לכולנו, חג שבועות שמח, חג של תקווה, עשייה והעיקר שלום במקומותינו.