מחבר: דויד שליט

יוני דמרי בעל רפת בעלת מכסה של מיליון וחצי ליטרים בשנה, ממושב גילת. מנהל אגף החקלאות ורכז אזור דרום בתנועת המושבים. יוני בוחן את משמעות המשק הקטן מול המשק הגדול ומה תרומתם לאספקה ולביטחון המזון בישראל?

במאמרי זה אבקש להתייחס ליתרונות העומדים למשקים המוגדרים "קטנים" קרי משק מושבי, זאת בהשוואה למשקים גדולים אותם נוכל למצוא לרוב בקיבוצים. זאת למרות שכיום קיימים חקלאים "מושבניקים" רבים בעלי היקפי גידול מאוד גדולים שאינם מייצגים את החקלאי המושבי הממוצע ואף משתווים לעיתים לסדרי גודל של קיבוץ.
את היתרונות הללו אבקש לשייך בעיקר לתחום "ביטחון המזון", נושא הנמצא לא מעט לאחרונה על סדר היום הציבורי הן בשל שינויי האקלים, הן בשל התפרצות הקורונה ולאחרונה אף בשל הרפורמה בחקלאות שיש האומרים כי תוביל לאבדן מוחלט של בטחון המזון במדינת ישראל.

הגדרת בטחון המזון
ראשית אפתח בהגדרה של "בטחון מזון". בטחון מזון הוגדר בפסגת המזון העולמית ברומא, 1996 "כמצב שבו לכל האנשים, כל הזמן, יש נגישות סבירה, פיזית וכלכלית, לכמות מספקת של מזון בריא ומזין, אשר מתאים להעדפותיהם ולצורכיהם התזונתיים והתרבותיים ומאפשר חיים פעילים ובריאים". לשם כך אנו נדרשים לוודא כי לא די בכך שיש מזון, עלינו לדאוג כי הוא יהיה נגיש הן פיסית והן כלכלית (משמע שלציבור תהיה האפשרות הכלכלית לרכוש אותו). כמו כן יש לוודא שהמזון בריא ומזין וכי הוא קיים בכמות מספקת.
רובם המכריע של הבוחנים את היתרון לגודל עושים זאת דרך הפריזמה הכלכלית או במילים אחרות – מהו הרווח הכלכלי הישיר הנוצר מהגדלת מספר היחידות המיוצרות "תחת קורת גג אחת". זאת עושים על ידי בחינת העלות השולית היא העלות הנוספת בייצור יחידת מוצר נוספת. במקרה שלי אני מעוניין לבחון את היתרון לגודל או את החיסרון לגודל כפי שאציג כאן, מנקודת המבט של הביטחון התזונתי בהתבסס על מאפייני מדינת ישראל ובהתייחס לכלל ענפי החקלאות השונים, לאו דווקא חלב.

התועלת במשק קטן
ראשית, אתייחס לתועלות החקלאות הישראלית בראי המשק הקטן שכן לתפיסתי לחקלאות  הישראלית יכולת לקדם ערכים חשובים מאוד שאינם בהכרח ניתנים לכימות בשקלים לדוגמא  העובדה שמשקים קטנים רבים פרוסים בגליל ובגולן, בנגב ובערבה מאפשרת לייצר פריסת  התיישבות רחבה והפחתת העומס במרכז הארץ. כמו כן פריסה זו מסייעת למדינה בתפיסת שטחים דווקא באזורים בהם הזנחתם תוביל לתפיסתם על ידי גורמים לא רצויים והדבר מקבל  משנה תוקף כאשר מחקרים שונים (The Multiple Functions and Benefits of Small Farm Agriculture In the Context of Global Trade Negotiations By Peter M. Rosset, Ph.D.
September 1999 ) הראו כי משקים קטנים נוטים לעבור בירושה מאב לבן והדבר מייצר זיקה  גדולה לקרקע, יכולת שרידות ושמירה על השטחים לאורך דורות ארוכים. המשקים הקטנים מהווים "מנוע כלכלי מקומי" שכן לדוגמא רפת קטנה במושב מעניקה תעסוקה למספר רב של  בעלי מקצוע באזור כדוגמת הווטרינר, המזריע, עובדי מרכזי המזון, מכונאים, חשמלאים ועוד. יצירת מקורות תעסוקה בפריפריה הן אינם דבר של מה בכך למרות על אף ההתפתחות  המרשימה של התקשורת המעניקה יכולת עבודה "מרחוק", עדיין אנו נתקלים במקומות רבים  בפריפריה שחסם מרכזי בהתפתחותן הוא היעדר תעסוקה. אם עד כה ייחסנו חשיבות רבה  דווקא למשקים הקטנים בפריפריה, אציין כי גם במרכז הארץ על אף הנסיקה בערך הקרקע,  קיימת מבחינתי חשיבות רבה לקיומם של המשקים החקלאיים והדבר מקבל ביטוי ביכולת לייצר ריאות ירוקות דווקא בריכוזי אוכלוסין תוך שמירה על אוויר נקי לטובת התושבים בעיר הסמוכה  שהגיעו בהמוניהם לטייל בשטחי החקלאות בתקופת הקורונה עת ברחו ממרכזי הערים הומי האדם.

מזון, ייבוא והגודל..
בהתייחס למגמות עולמיות עלינו לזכור כי קיימים גורמים מגבילים כגון קרקעות שהולכות  ומתמעטות ומים שעל אף מפעלי ההתפלה עדיין מצויים במחסור. במקביל משבר האקלים מאתגר את החקלאים, מייצר מזג אוויר קיצוני המקשה על הגידולים ומגדיל את מספר האירועים  המהווים סכנה ממשית לחקלאות (חמסין ממושך, קרה קיצונית ומשקעים רבים בפרקי זמן  קצרים) כל אלו יחד נמצא בשילוב עם עלייה מתמשכת בגודל האוכלוסייה מהווים סכנה ממשית לביטחון המזון של חלקים גדולים בעולם ובהם גם מדינת ישראל שכן חלק גדול מהמזון מיובא,  ובעת משבר יאלצו מדינות רבות לסגור שעריהן לייצוא מה שיותיר את מדינת ישראל ללא יכולת להבטיח לתושביה מזון איכותי בכמות מספקת וככל שמדינת ישראל תפקיר את החקלאות  ותעדיף פתרון של "מיקור חוץ" היא תאבד את היכולת שלה לחזור ולייצר מזון בעת  משבר. יתרונותיו של המשק הקטן על פני המשק הגדול הינם רבים ובאים לידי ביטוי בכך שהסקטור המושבי מחזיק ב כ 30% משטחי החקלאות במדינת ישראל ומייצר 72% מהירקות בבתי גידול (תחת כיסוי). כמו כן ב – 42% מגידולי ההדרים אך רק ב 24% מגידולי השדה. מנתונים אלו אנו למדים שחלק ניכר מהמשקים החקלאיים בסקטור המושבי העוסקים בצומח, עושים זאת בבתי  גידול כגון חממות, בתי רשת וכדומה.

חיסכון בתשומות, אינטנסיביות ונטרול השפעות מזג אוויר
גידול בבתי גידול מאופיין בדיוק מירבי שיש בו לחסוך במים, בקרקע, בדשנים ובשאר תשומות  ואף לייצר ללא הפסקה לאורך כל השנה באמצעות חיטויי קרקע \ גידול בדליים וכדומה מה  שמעניק יכולת לפעול בצורה אינטנסיבית שמייצרת לבית הגידול תפוקה של בין פי 2 לפי 10  תוצרת לדונם בהשוואה לשטח הפתוח (שם). כמו כן היכולת של בתי הגידול למזער את השפעת  מזג האוויר טומן בחובו יתרון משמעותי על פני השטחים הפתוחים והוא היכולת לשמור על זמינות התוצרת ולייצר מגוון רחב של מוצרים לאורך כל השנה כך שניתן לספק כמעט בכל עונות השנה  את כל הירקות בעלי ערך תזונתי הכרחי התואמים את מדינת ישראל מבחינת תרבות המזון  המקומית.

סניטציה
בהתייחס לנושא הסניטציה, אטען כי בתי הגידול מאופיינים ביכולת סניטציה גבוהה בהשוואה  לשטחים פתוחים כך שבתקופות בהן חלילה נכנס מזיק, היכולת למנוע ממנו להגיע לבתי הגידול  הינה גדולה יותר ואף קיימת יכולת לעצור התפשטותו מבלי שיחסל את כל הגידולים. בהתייחס  לענפי בע"ח הדבר מקבל חשיבות רבה לא פחות ביכולת למנוע התפשטות מחלות מדבקות כגון  שפעת העופות, פה וטלפיים, ברוצלוזיס ועוד שהפגיעה שלהן רבה יותר ככל שהמשק הנדבק גדול יותר. במקרים בהם ריכוז גדול של ענף אחד בידי מספר מצומצם של מגדלים במדינות כמו  ישראל, יכול להשפיע הדבר על היכולת לספק מוצרי מזון מה שפוגע בביטחון המזון.

מניעת מונופולים
קיומם של משקים קטנים רבים מסייעת בשמירה על התחרות ובמניעת מונופולים כמו כן מסייעים הם בשמירה על יציבות בכמויות המיוצרות ומניעת מחסור שכן בהנחה וקיימים בשוק שניים שלושה "שחקנים" מרכזיים בגידול מסוים המהווים 100% של ההיצע, קיימת סכנה שברגע שבו  אחד מהם יחליט משיקוליו שלו לחדול מייצור המוצר המסוים, מייד יורגש מחסור בשוק שיזניק את מחיר המוצר ויפגע בזמינותו וביכולת לרכוש אותו בשל העלויות הגבוהות.

גמישות ויכולת תמרון
במשקים קטנים קיימת גמישות גבוהה ויכולת תמרון בהתאם שכן בשל מאפייניהם, ניתן בצורה  פשוטה יותר יחסית לשנות סוגי גידול ולהתאים את הצורך של השוק באותה התקופה. רוב הגידולים הינם גידולים הדורשים תנאים ומיכון דומה (מערכות השקייה, דישון וכו') והמון ידיים  עובדות מה שמאפשר יכולת תמרון גבוהה. כמו כן במשק קטן הבעלים הוא לרוב אחד בהשוואה  לקיבוץ שם יש מועצת מנהלים, דירקטוריון וכדומה כך שהחלטות יכולות להתקבל בעניין של דקות ולא נדרשים תהליכים מורכבים שאורכים זמן. על אף כל היתרונות הללו, אין ספק כי גם למשק  קטן יש גודל מינימום שפחות ממנו לא ניתן להתקיים בתנאי תחרות ובהתייחס לעלויות הקבועות הקיימות ממילא. יחד עם זאת בשנים האחרונות אנו רואים כי גם למשקים גדולים קיימות נקודות בהן הם הופכים לפחות יעילים והגודל הופך להיות לנטל. קל וחומר כאשר המדובר בענפי בע"ח  שכן היום במדינת ישראל, בענף החלב לדוגמא, המשק המושבי צמצם חלק ניכר מהפער שהיה בינו לבין המשק הקיבוצי וישנן רפתות לא מעטות שמצליחות להגיע למצב שבו הרווח שלהן  לליטר משווק דומה לרווח של רפת קיבוצית טובה. אני צופה כי משקים רבים יתכנסו לכדי סדרי גודל בינוניים שיאפשרו להם לנצל חלק מהיתרונות לגודל ובד בבד לשמר לעצמם חלק  מהיתרונות של המשק המשפחתי הקטן.

צומת דרכים
החקלאות הישראלית נמצאת בצומת דרכים מרכזית והרפורמה בחקלאות מאיימת בצורה  משמעותית על קיומה ועל אופי הגידולים בה. אובדן מקומה של החקלאות כאתוס לאומי ויוקר המחיה הגואה מעמיד את הצורך בהתייעלות בראש סדר העדיפויות של כל חקלאי. בהתייחס  לכלל היתרונות של המשק הקטן ומבלי להתעלם מהיתרונות לגודל, לעניות דעתי אחד הפתרונות הטובים טמון ביכולת לפעול באמצעות קואופרטיבים. בעזרת קואופרטיב ניתן לממש את  היתרונות לגודל לדוגמא רכישה מרוכזת, שיווק משותף וכדומה וזאת בזמן שכל אחד מגדל לעצמו במשקו את התוצרת כפי שהיה עושה אלמלא היה מאוגד תחת קואופרטיב ונהנה מהיתרון  "לקוטן". כמובן שאני לא שוכח לרגע את ניסיון העבר העגום ומשבר האמון של החקלאים המושביים שחלקם אף שילם בחייו בשל כשלון הקואופרטיב אך לטכנולוגיה הקיימת היום יש  יכולת לגשר על הפערים הללו ולסייע בבניית מערכת אמון מחודשת בין החברים, כזו שתוביל את החקלאות הישראלית למקום בו היא ראויה להיות.

במושב קטן סמוך לאשדוד, עובד יחיאל שטיינבוים ברפת המשפחתית. דור שלישי, מהרפתנים  הצעירים בענף, הממשיכים במסורת המשפחתית, כי ככה בעצם חינכו אותם. הוא מדבר פשוט, מדויק והיה כדאי לפוליטיקאים להקשיב לו. 100 שנות מושב ועוד רפתן בן 28.

יחיאל שטיינבוים בן מושב גבעתי, דור שלישי למשפחת רפתנים, הסב, אפרים, היה ממקימי  המושב בשנת 1950 . גבעתי, מושב קטן ליד אשדוד, שעדיין רוב חבריו עובדים ומתפרנסים מחקלאות. לא מובן מאליו. במושב פועלות 8 רפתות חלב בגדלים ובמכסות יחסית קטנוות. יחיאל, 28 , ממשיך את הרפת המשפחתית אותה טיפח אביו, דוב שירש אותה מאביו אפרים. יחיאל מספר על הרגע שבו הבין סופית כי עכשיו תורו להמשיך את השושלת הרפתנית "לפני כ- 6 שנים אבי עבר תאונה קשה, נגח בו פר גדול ומהנפילה הוא נפגע בעמוד שדרה ולצערנו לא חזר מאז לתפקוד מלא, אז לדעתי הבנתי כי זה הרגע שאני ואחי צריכים לקחת את המושכות, מבחינתי לא היתה התלבטות". אחיו, אפרים (אפי) עוסק יותר בגד"ש, בתכנון המזון, יש  למשפחה ציוד למיכון חקלאי ואפי מתמקד בתחום זה, הקרוב אליו יותר.

חיים של זכות
יש לציין כי יחיאל עבר כמה גלגולים עד שחזר למושב, לאחר הצבא, געבר סיבוב בעיר הגדולה  ומהר מאוד הבין כי מקומו במושב. יחיאל "זה בדם אין מה לעשות, אני מושבניק, חקלאי בנשמה. בסוף, החיים במושב הם חיים של זכות. ועל כך אני מודה ולכן אני כאן, בשמחה ובאהבה".

תמיד ידעת שזה המקום שלך, כאן, בין הפרות?
"כן, זה תמיד ישב לי איפה שהוא, זה תמיד היה בראש, מאז שהייתי ילד, זו היתה מחויבות  משפחתית הרפת היתה ועדיין היא לב המשפחה. תכל'ס, זו ערכיות מעל העבודה היום יומית. באיזה שהוא שלב רציתי שאבא קצת ינוח ולא יעבוד, אך לא בסיטואציה הנוכחית והתאונה היא  פרק קשה ועצוב מבחינתנו. לאבא מגיע לנוח, הוא עבד מאוד קשה כל חייו, אך התאונה שיבשה הכל".

ואיך אתה מסתדר, כבחור צעיר, עם העבודה היום יומית, הקשה?
"נכון, יש בשאלה שלך הרבה מהאמת, רפת זו עבודה קשה סביב השעון ולבחור צעיר כמוני זה  גם משפיע על התנהלותי החברתית, זוגית. אך בסופו של דבר זו הבחירה שלי ונכון לעכשיו אני שלם איתה".

ובאשר ליציבות כלכלית?
"משק החלב היום, כמו בעשר שנים האחרונות לפחות, אף פעם לא הרגיש הדבר הכי יציב או  שהרפתנים מקבלים רוח גבית מהמדינה. הישראלים לא מודעים כלל למה שנעשה בענף החקלאות, אין להם מושג מה קורה ועד כמה חשיבות יש לביטחון מזון והשמירה על החקלאות כחול לבן. בוא נגיד שהייתי שמח שהילד שלי, עוד 10 שנים, יביא את הכיתה שלו לסיור ברפת המשפחתית".

חושש מהעתיד?
"תראה, אם היו לי תשובות באשר לעתיד, הייתי בן אדם יותר רגוע, אך אי אפשר לדעת מה יהיה. מה שכן, אני לא מכיר רפתנים בגילי וזה בעצם אומר הכל על מצב הענף. אתמול היה אצלי ביקור ווטרינר ודברנו הרבה על ה"מצב". תוך כדי שיחה הוא אמר לי שהוא כבר לא פוגש רפתנים בני  גילי וזה מספר את הסיפור כולו. חוסר הוודאות פוגע באופציה של דור המשך. תראה מה קורה  בשטח, יש לצערי יותר רפתות שנסגרות על כאלה שנפתחות. ואני מדבר בעיקר על הרפת המשפחתית".

ואיך החיים במושב?
"לשמחתי הרבה המושב שלנו הוא עדיין מאוד חקלאי ומקווה שכך גם הוא ישאר. יש המון גד"ש,  ירקות, פירות, זה כן מושב שהוא מאוד פעיל ואנשים חיים את החקלאות מדי יום. גם הדור הצעיר כאן מעורב וחוזר לחקלאות, פחות לרפתות. לעומת מושבים אחרים באזור שהם פחות בעניין של
חקלאות".

העתיד?
"באידיאל, ברפת, מאוד מקווה שמשק החלב ימשיך להתקיים בצורה הזו, כמשק מתוכנן שיגדל  דורות של רפתנים. רפת זה עסק כלכלי החייב להיות מתוכנן, מושקע, העבודה דורשת המון ידע, מקצועיות, טכנולוגיה. אני מאוד מקווה שהיחס לחקלאות כאן, ישתנה, אם יכולתי הייתי מייצר  חלב ומייצר חמאה שמנת, הופך את המקום למחלת בוטיק קטנה, ופועל להעלאת המודעות לחקלאות. לצערי היום החקלאים נתפסים כאויבי העם ומאשימים אותם על לא עוול בכפם, ביוקר המחיה. ומילה אחרונה, לא הכל לדעתי צריך להימדד בכסף, אם זה היה כך, מדינת ישראל לא  היתה קמה, חקלאות זה ביטחון, נקודה ואני לא בפנטזיות, אלא לגמרי ברמה הפרקטית. לדור שלנו יש איזה חשש להגיע לחקלאות וזה מובן, המדינה חייבת לעזור להם, לנו ולייצר כאן  חקלאות עתידית, איכותית, כחול לבן".

את נהלל אין ממש צורך להציג, מושב העובדים הראשון בהיסטוריה, שנוסד בשנת 1921 , מושב שהפך זה מכבר למיתוס ציוני וזכה למעמד של 'סלבריטי'. אך גם נהלל עובר שינויים, הרחבות  ואפילו, שומו שמיים, מדברים שם ברצינות על רפת אחת, משותפת לכולם. כיום דור המייסדים  כבר איננו, ענפי החקלאות מצטמצמים והקהילה גדלה והופכת למעורבת יותר שחלק גדול מאנשיה לא עוסקים כלל בחקלאות. וכן, יש אפילו בריכה פרטית ראשונה בהרחבה, זקני המושב מתפלצים. נפגשתי עם גיא גורן, דור רביעי במושב. אם תרצו, הוא ובני דורו מסמנים את נהלל  החדשה. שיחה כנה, פתוחה עם לא מעט עצב והשלמה

גיא גורן "סל ערכים לצד מציאות משתנה"

אם ניתן היה להריח את ההיסטוריה הרי שמושב נהלל בצפון עמק יזרעאל הוא אחד מהם. הוא  חקוק בספרי הלימוד באתוס הציוני של גאולת הארץ, הוא הראשון, סוג של בן מלכות, ממשפחת דיין ועד ח"כ רם בן ברק. לפגישה עם גיא גורן, שנערכה ברפת המשפחתית, נכנס גם עפר, אביו, העובד ומחזיק את הרפת הקטנה. גיא אופטימי יותר, אביו, למוד ניסיון, מביט למציאות בעיניים ויודע כי הרפת המשפחתית שלו, לא תשרוד את הקפיטליזם.

גיא גורן בן 42 , דור רביעי בנהלל, הסבא רבא שלו היה ממקימי נהלל, גיא "יש סיפור מיתולוגי  על השביעיה הראשונה שהגיע לנהלל, אז יצחק בורטניקר, הסבא רבא שלי היה שם. הוא התחתן עם חנה אוברמן מראשוני ראש פינה ומעניין שבחלוקה ביניהם היא היתה החקלאית והוא היה  איש רוח וספר שהקים את הארכיון המיתולוגי בנהלל שהוא ממש אוצר היסטורי רב ערך". גיא ממשיך ופורס את השושלת, די בגאווה יש לומר "הדור השני, רות ושרה, רות נשארה במשק והתחתנה עם הסבא שלי עלי גורן, שעלה לארץ לפני השואה ממש בדקה האחרונה לפני תחילת  השואה. נולדו להם 3 ילדים, אבא שלי הוא הבכור, עפר, תמר ונטע. סבא שלי בנה רפתות, עבד  בחקלאית, אבא שלי, עפר (בלי ו') התייתם בגיל צעיר ולמעשה הוא גודל על ידי הסבתא והסבא. אבי התחתן עם מזל, עפולאית, משפחת עולים מעירק והוא הבן הממשיך במשק, בעצם כל חייו היא כאן. והנה הגענו לדור שלי, אני הבכור, אחרי, עומר, אור, יעל וניר. אני הבן הממשיך כאן במשק, עומר גר בהרחבה החיצונית, מה שנקרא עיגול חדש. אור יבנה לידו, אחותי בנתה בית  בכפר ברוך וניר בן הזקונים, שוכר בית בנהלל".

חתיכת היסטוריה?
"כן לגמרי וזה בעצם חלק חשוב בתפקיד שלי, לשמר, לזכור ולהעביר הלאה. כי זה חשוב, ללא  ההיסטוריה שלנו, לא יהיה לנו עתיד".

אתה נבחרת להיות הבן הממשיך?
"אפשר לומר כך, אך מכל האחים אני הייתי הכי מחובר לרפת, ככה יצא, ללא תכנון ממשי, גם  זכיתי להכיר את שני הסבים, ללא ספק זכות משפחתית רגשית המחברת אותי לענף המשפחתי. ההיסטוריה והמשפחתיות מאוד חזקה אצלנו, בטח בקרב המושבניקים הבוחרים להישאר במושב הוא מאוד חזק, את הפרה".

עצמאות כלכלית
בצבא הלך גיא לשריון ועשה קריירה קצרה כקצין ומפקד פלוגה בחטיבה 7 ולאחר שבע שנות  צבא, השתחרר והיה ברור לו שהוא חוזר למשק המשפחתי. גיא "באותה תקופה עשינו את כל הבניה הגדולה של שנות האלפיים. היה דיבור בין הרפתנים על הקמת רפת אחת משותפת  גדולה, יצרנית,אני לא הייתי ממש נוכח בסיטואציה. בסוף זה נפל בסוף על המקום המושבניקי  לשיתוף פעולה הדדי, כלכלי. אצל המושבניק העצמאות הכלכלית היא הדבר החשוב. למרות שיש עזרה הדדית עד היום, הקהילתיות חזקה כאן, אבל קיימת הפרדה בין עסקים משפחתיים  לקהילה. זה שאין רפת משותפת זה אירוע רגשי ולטעמי טעות היסטורית".

בשנת 2005 גיא חזר למשק והחל לעבוד עם אבא במשק וגם בעבודות נוספות. גיא "זו היתה  תקופה של שינויים בענף החלב, הרפורמה הגדולה ששינתה לעד את ענף החלב ומבחינת החיבור לעבודה, אבי הצליח להחדיר בנו את חשיבות העבודה המשפחתית במשק ואני ואחיי כולנו באיזה שהוא שלב עבדנו במשק".

אבא עודד אתכם לחזור למושב?
"אבי אמר לנו כל הזמן, אל תחזרו למשק, לכו ללמוד, להשכיל וביום מן הימים נדבר על המשק. הלכתי ללמוד בתחומי החינוך והספורט. למעשה כיום אני לא מתפרנס מהמשק, יש לי 2 עבודות. מורה לחשבון בבית הספר הדמוקרטי בנהלל, כבר למעלה מעשור. וגם מאמן כדורסל במועצה, שזו אהבה ישנה".

אז איפה הרפת משתלבת?
"משתדל להגיע לרפת כל יום, לדבר עם אבא, לא קורה כל יום, אבל הרפת והמשק הם בדם".  עפר, אבא של גיא נכנס למשרד, דור שלישי לרפתנים, איש עבודה, חמוש במגפיים מהזן הישן. מתיישב לרגע ואומר "הרפת במתכונתה היא ללא עתיד, היה צריך כבר מזמן לערוך מהפיכה  במושב החקלאי וענף הרפת המשפחתי, רובו לצערי הולך להיסגר, מי שיכול לגדול, יגדל ומי שלא יסגור. אין כאן הרבה לאן ללכת, אמנם מנסים את העניין ככול הניתן אך הסיפור הזה כבר  למעשה נידון לסיום עצוב". שתיקה במשרד, המילים ברורות, עצובות, גיא מביט באביו שמחייך חיוך ציני ויוצא מהמשרד כי "יש הרבה עבודה לעשות".

למעשה המשפחה שלך היא בעצם הסיפור של סיפור המושב בישראל 2022 וענף החלב?
גיא "כן אפשר לראות את זה כך, כי בסופו של דבר היקף החקלאות הצטמצם, האפשרות לפרנס  כמה משפחות ממשק אחד כבר לא ממש קיים. בדור שלי, אין שני אחים העובדים באותו משק ומתפרנסים. זה נכון מה שאמרת, החקלאות הולכת ופוחתת, אין וואקום, מישהו אחר יגדל  עגבניות, אך המשק המשפחתי כמו שהכרנו, לצערי הרב, זה עולם הולך ונעלם. תשמע, חשוב לי  לומר, יש לי 3 אהבות בחיים חוץ מאשתי כמובן, להיות מורה, לאמן כדורסל והרפת. אם הייתי יכול לבחור עבודה אחת, ללא ספק הייתי בוחר ברפת, בתנאי כמובן שהיה לזה עתיד והשתכרות  ראויה לפרנס את משפחתי.
כיום אם אתה מסתכל על הדור שלי, מעטים מאוד מתפרנסים מחקלאות., רובם גרים כאן, אך  מעטים יודעים לחלוב פרה ולנהוג בטרקטור. יש רק בן ממשיך אחד בדור הרביעי העובד ברפת ושזו הפרנסה העיקרית שלו, זו המציאות".

עצוב לא?
"כן, זה עצוב מאוד, אבל שוב, הכתובת היתה על הקיר וזה תהליך ארוך טווח. זה תהליך העובר  על כל ענפי החקלאות בישראל. בסוף, מה שיהיה זה שחקלאי טורקיה יגדלו את הירקות עבורנו, תהליך רע ומסוכן ואם הממשלה לא תבין שחקלאות זה ביטחון לא פחות מטנקים, התהליך הזה  יימשך. כיום המושב הוא בעיקר קהילתי".

אז לאן הולך נהלל?
"יהיו כאלה שלא יאהבו את התשובה שלי, אך אומר אותה בכל זאת. יש כאן תנופת בניה  מטורפת, אם אתה שואל אותי, סוג של אובדן שליטה על ההוויה המושבית שלנו. מי שעדיין מנהל את הקהילה, מנסים מאוד לשמר את הרוח והמסורת המושבית. חלק מהמסורות מוחזק חזק על  ידי הדור של אבא שלי אך בסוף האנשים שהגיעו מבחוץ מוסיפים צבע ועניין אך הם לא חיים את  המסורת ואת הרוח המושבית. תפקידנו לחבר אותם לשורשים של נהלל. אני חבר בוועדות שונות ופעיל בחיי המושב ומאוד אוהב את זה. אני משתדל לשתף את החדשים, ככול שניתן, דרך אגב,  חדשים יכולים להיות גם בני המושב שחזרו לאחר שנים בחוץ. כי כיום יש אפשרות שיחזרו. יש  הרחבה פנימית, ואת מה שנקרא העיגול הרדיאלי, החיצוני שזה מאפשר לעוד בני נהלל שנולדו  וגדלו כאן, לחזור ולחיות בנהלל, כמו האחים שלי".

ומה עם חקלאות?
"תראה, השדות עדיין מעובדים כי בסוף יש כאן מרכז מזון נהלל שהוא נכס של האגודה, אך  מרבית המשקים, אינם מתפרנסים מחקלאות, יש 9 רפתות, קצת גד"ש, עגלים, גגות סולריים וזה פחות או יותר. זה עצוב לי לומר, אך נהלל משנה את פניה, זה אמנם תהליך איטי, אך זה קורה.  למרות שאנחנו מנסים להאט את התהליך אך אי אפשר לעצור אותו".

הבריכה הפרטית הראשונה ועתיד החקלאות
וותיקי נהלל כמרקחה, משפחה בהרחבה בנתה בריכה פרטית בביתה, איפה נשמע כדבר הזה, זעמו וותיקי המושב. גם גיא לא רואה זאת בעין יפה ואולי זה עוד סממן  מהשינוי הגדול העובר על המושב הציוני הראשון בהיסטוריה.

הבנתי כי יש כאן בריכה פרטית בהרחבה, הכצעקתה?
גיא מחייך "כן יש אפילו את הבריכה הפרטית הראשונה בנהלל, אני מאוד מקווה שהיא תישאר  הראשונה והאחרונה, כי הבריכה הציבורית בנהלל זה מקום מפגש של כולם. המחלבה שהיתה מקום מפגש עד לסוף שנות השמונים, כבר מזמן לא קיימת והפכה למועדון נוער. כיום המאבק והרצון הוא לשמור על המסורת הילדות שלי היתה מושלמת ואני כעת במאבק לשגם ילדיי יחוו  את החוויה המושבית, משפחתית. אני מאוד מודאג מה שיהיה כרא עוד 20 30 שנה".

אתה כועס על המדיניות הממשלתית
"תשמע, המדינה נבנית כל הזמן, כל עליה הביאה את הערך המוסף שלה. המדינה, בתחילת  דרכה, שמה את החקלאות במרכז וכיום לצערי החקלאות ופיתוח הכפר מוזנחים שלא לטובתם. זה מעציב אותי ברמה הלאומית, ציונית, כי מדינה שלא מעבדת את שדותיה אין לה זכות קיום.  הקטע הזה של תחרות חופשית וייבוא חסר עכבות, זו תפיסה קפיטליסטית השוחקת את החקלאי הישראלי. ובסוף ישראל תישאר ללא חקלאים, ללא ביטחון מזון ותהיה נתונה לחסדיה של טורקיה
וירדן ובמקום לממן את החקלאים שלנו, נממן חקלאים במדינות שכנות. בסוף לאדמה יש ערך  עליון ואם לא נדע לשמור על האדמה שלנו, מישהו אחר ייקח לנו אותם".

העתיד?
"למרות הכל, אני מאוד אופטימי, אני מדבר על העתיד הכלכלי, חברתי, ציוני, יש לנו את  האחריות לזכור, לשמור ולשמר את ערך המושב וזו חלק מהעוצמה של נהלל ובכלל המושב בישראל. באשר לנהלל, מקווה לשמור על המושב ברוח החקלאות, קהילה חזקה ואנשים שאכפת להם. ובאשר לרפת שלנו, אם לא תהיה שותפות בסוף היא תיעלם, רפתות משפחתיות ייעלמו  אלא אם כן יהיה שינוי מחשבתי בישראל גם באשר לביטחון תזונתי".

לסיום?
"כן, בשורה תחתונה להיות מושבניק זה להיות מסוגל לקחת על עצמך סל של ערכים ומחויבויות.  וקודם כל ולפני הכול להבין שאתה חי בסביבה שמהותה היא החקלאות ובשל כך אתה כתושב המושב חייב לתמוך בחקלאות, גם אם זה אומר פגיעה מסוימת באיכות החיים (ריחות, זבובים, משאיות בחמש בבוקר ועוד). מעבר לכך- ערכים של עזרה הדדית, אכפתיות, קהילתיות ובעיקר  חיבור לשורשים ולאדמה.
מושבניק זה אומר שרשרת דורות, ערכי משפחה חזקים וחיבור רגשי ללא תנאי לארץ ישראל  ומדינת ישראל, על כל המשתמע מכך. מקווה מאוד שהנכדים שלנו יחגגו גם את שנת ה- 200 למושבים בארץ ישראל. זה יהיה הניצחון שלנו".

בז'רגון המושבי הוא בקלות יכול להיקרא נסיך, דור רביעי למשפחת חקלאים שורשית, מעמק יזרעאל, בעל רפת בתל עדשים, משפחה בנהלל. אחד מהקולות החזקים של דור ההמשך הצעיר (יחסית) ובעל דעה ברורה ובהירה, לעיתים ביקורתית באשר לחקלאות, רפת ועתיד הענף. איל פייגין "אני לא מכיר חקלאים המתעשרים וקונים חברות תעופה"

איל פייגין 39 דור רביעי במושב תל עדשים, הוא נשוי לצורית "ייבוא מהעיר הגדולה" כדבריו ולזוג 3 ילדים וכעת הם בשיא התכנון והבניה של ביתם החדש במושב. איל בן למשפחת רפתנים, אלא מה, אימו, אחותו של טוטי בלוך ממושב נהלל, משפחה ששורשיה טמונים עמוק בעמק יזרעאל. איל בן ממשיך ברפת בעלת מכסה של כמיליון ליטר שעברה תהפוכות ושינויים בשנים האחרונות. איל מתחזק שדות של גידולי חורף, בעיקר מספוא לבקר ובשנתיים האחרונות החל לגדל
דשא לגינון. איל מוצא זמן להיות חבר בהנהלה ה'חקלאית', חבר הנהלה באגודה החקלאית של תל עדשים וחבר בפורום רפתנים צעירים. הוא נחשב לאחד הקולות הבהירים ולאחד הדוברים החשובים של דור ההמשך במשק המשפחתי.

איזה שנה עברת?
"האמת, בסה"כ השנה הזו היתה שנה רגועה יותר, עבורי לפחות. גם מבחינה מקצועית וכלכלית וגם מבחינה משפחתית, זו היתה שנה טובה, טפו טפו וזה לא קרה לנו הרבה שנים. השנה,. הגד"ש, לפחות, פעם ראשונה מזה הרבה שנים, שהמחיר של המספוא, שיקף באמת את המאמץ והמחיר שהשקענו בקרקע. דווקא המלחמה באוקראינה היטיבה עם הגד"ש. אך נוצרה בעיה חדשה כי מחירי המזונות מעלים אוטומטית את מחיר החלב ואת עלות הייצור שלו".

לטענת רפתנים הגדשניקים יצאו קצת חזירים בשנה האחרונה כשהעלו מחירים?
"זה לא נכון, לגדשניקים אין מחיר מטרה ואף אחד לא מבטיח להם שום דבר, אף פעם. הם נתונים לחסדי השמים ולא יודעים איך תסתיים העונה ובכמה ואם בכלל יהיה רווח. במשך השנים האחרונות, יש ניסיונות לשחוק את רווחיות הגד"ש בכדי להביא חומרי גלם לענף הרפת במחיר הנמוך ביותר שניתן. שחיקת הגד"ש לא מאפשרת לגד"ש המושבי להתקיים, אני מאמין שבקיבוצים להם יש כ 30- אלף דונם מספוא בשנה והיכולת להחזיק שדות בצורה יעילה יותר היא קלה הרבה יותר. לנו המושבניקים, אם יש לי לדוגמא כ-100 דונם מספוא, יכולת החזר ההשקעה היא פשוט נמוכה יותר".

ענף הרפת המשפחתי?
"המצב לא פשוט, אכן נסגרות רפתות שאני מכיר באופן אישי וגם כאלה שחושבים לסגור מכל מני סיבות וזה עצוב לי מאוד ולדעתי זה הפסד גדול לענף ולמדינה. הייתי שמח אם המדינה היתה מתמרצת רפתות קטנות ולא לסגור, כי זו לדעתי ממש בכיה לדורות, אבל בסוף, כל אחד צריך להסתכל על הרפת שלו, כי אחרי הכל זה ביזנס, למרות הערכים, המסורת והציונות. ומי שלא מצליח להחזיק את הרפת ברמה כזו שתביא לו רווח ורווחה כלכלית, אני יכול להבין את ההחלטה
שלו, לסגור. בנוסף, בהרבה מקרים שאני רואה זה בגלל שהדור הצעיר פשוט לא מעוניין להמשיך, הרפת פשוט לא מעניינת את הדור הצעיר. אני באופן אישי הבנתי כי לצד הערכים, אני חייב ללמוד להתנהל בצורה מקצועית, כלכלית נכונה אחרת אין לי זכות קיום כעסק".

אולי כי זה ענף עם סיכון?
"אני לא חושב שענף הרפת הוא ענף מסוכן, אם הייתי חושב כך, אני לא הייתי מתעסק בזה ולא נכנס לזה. נכון שאף אחד לא מבטיח לנו שום דבר. אבל יש דרכים להתמודד עם מצבי חוסר וודאות ויש אופציות, הכל עניין של רצון. אם נשווה את ענף הרפת לכל ענף ייצור אחר בארץ. יש ענפים הרבה יותר מסוכנים שאין בהם שום מחיר מובטח והסביבה הכלכלית שלהם נתונה לתהפוכות. תראה, אפילו בחברות הייטק יש לאחרונה צמצומים ופיטורים בקנה מידה נרחב, בכלכלה של היום שום דבר לא בטוח. ובתוך הסביבה הזו כל אחד צריך לעשות את החשבון של עצמו ומשפחתו".

אייל: "לא מצליח להבין את הגישה של פורר נגד החקלאות"
לאיל יש דעה ברורה בעניין מדיניות הממשלה, יוקר המחיה ובאשר לעתיד המושב בשינויים הגדולים העוברים על הכלכלה, החברה וגם על הקהילה במושבים.

היכן הממשלה במשוואה של רפת, חקלאות?
"תשמע, בשנה האחרונה, רוב הממשלה לתפיסתי עסקה בעיקר בהישרדות, שרי חקלאות באו והלכו במשך כל השנים האלה. כמעט כל שר לפני שמונה לתפקיד דיבר בשבחה ואז כשניכס לתפקידו החל להרוס. שוסטר הוא היה שר לתקופה קצרה והיחיד שלא הפריע ולא פגע. השר הנוכחי פורר, כמו אורי אריאל, יאיר שמיר, משה כחלון, הוא המקלקל התורן ואני כולי תקווה שגם הוא ייעלם מהמפה הפוליטית במהרה בימינו ואמרו אמן. אני לא מצליח להבין את הגישה של פורר נגד החקלאות, זה פשוט לא מובן. מעבר לזה אני אומר לך שאני חושד באופן אוטומטי בכל אדם המבקש את כיסא שר החקלאות.

יוקר המחיה?
"הסיבה היחידה שהחקלאים מואשמים ביוקר המחיה, זה להסתיר את הבושה הגדולה כי רשתות השיווק מתעשרות וגדלות והציבור קורע תחת נטל יוקר המחיה ואין את מי להאשים. זה מזכיר תקופות חשוכות שגם אז חיפשו את מי להאשים. לבוא ולהאשים את החקלאים ביוקר המחיה, אין דבר הרחוק יותר מהאמת. החקלאי עובד בסביבה מאוד תחרותית, בסביבה תחרותית. אני לא מכיר חקלאים המתעשרים וקונים חברות תעופה".

100 שנות מושב, לאן העסק הולך?
"אני כאן וכנראה גם כולנו בזכות דור המייסדים שהגיעו לכאן בתחילת המאה ועשרים מאירופה ומעוד מקומות בעולם והקימו כאן יש מאין ושילמו מחיר אישי ומשפחתי כבד. הם הגיעו לכאן להגשים חלום ציוני להקמת בית יהודי לעם ישראל. ואף אחד לא הבטיח להם שום דבר, הם ייבשו ביצות, עבדו 20 שעות, הסבא רבא שלי, ישראל בלוך, היה חלק מהקבוצה שהקימה את דגניה א' ואח"כ המציאו את רעיון המושב ועברו לנהלל. עבודה משותפת ועזרה הדדית ואני שמח לראות שבחלק מהמושבים עדיין שומרים על המסורת. זה לא שבמושבים החזקים שמרו על האגודות החקלאיות, אלא המושבים שהשכילו להמשיך ולשתף פעולה ולשמור על מכון התערובת, מרכז המזון ועסקים משותפים, הם אלה ששמרו על כוחם. כי בסוף כל חקלאי לבד, לא יכול להתמודד עם הנטל. החוכמה היא לדעת לשמור על המשותף, להתפשר בכדי לשמור על העתיד. וכיום בסביבה כלכלית של איומים וחוסר וודאות יש חשיבה עצומה של שיתוף פעולה ובמאמץ לייצר ערך במשותף. הכוח הכלכלי של אגודה חקלאית טובה הוא אדיר".

אתה גם חבר הנהלה בחקלאית, עוברת תקופה?
"אני חושב שברגע מופעל לחץ גדול מבחוץ על ענף הרפת להתייעלות שזה בעצם לייצר את אותו מוצר אבל במחיר יותר נמוך, אז אני יכול להבין את הרצון של הרפתן לקבל את אותו מוצר במחיר יותר נמוך, כי גם עליו מופעל לחץ. אני חושב שמנכ"ל החקלאית, עושה מאמץ גדול ומבורך ובתמיכה של כל ההנהלה להביא לענף מוצר טוב יותר וברמה מקצועית אחידה של שירות ותוך כדי, לנסות ולראות היכן אפשר וניתן להקל על הרפתן מבחינה כלכלית".

המושב וההרחבות?
"כן, בטח, אחרת לא הייתי כאן ולא הייתי חקלאי, אני לא מזוכיסט. המושב, כבר עכשיו, הוא גם מושב חקלאי וגם מושב עם אנשים שרק גרים במושב. אני חושב שללא הרחבת המושב והצערת המושב לא היה למושב עתיד. אי אפשר לבנות קהילה מקבוצה קטנה של אנשים ההולכים ומתבגרים כמעט כולם ביחד. אני חושב שהיה חכם יותר אם בדיעבד היינו מחלקים את איוש מגרשים בהרחבה בשלבים, בכדי לא לייצר בעצמם, הרחבות מזדקנות. שמירת האיזון בתוך המושב הינו דבר חשוב. אצלנו בתל עדשים, גני הילדים הולכים ומצטמצמים וזה תהליך לא טוב ולא בריא לקהילה. גם במושב הישן של פעם לא כולם היו חקלאים, החוכמה היא לשלב בין עבר, הווה, עתיד, זו המטרה שלנו, אך חייבים לקחת דברים באיזון ולא להפוך את המושב לעיירה כי לו זו היתה כוונת המשורר. הניסיונות הבלתי פוסקים של מנהל קרקעי ישראל לייצר בניה רוויה בתוך המושב, הם ניסיונות להפוך את המושב לעיר. עם כל הכבוד לשר החקלאות וניסיונותיו להרוס את החקלאות יש עוד כמה המנסים להרוס אותנו. בסופו של דבר המושב חייב להישאר מושב ולא שכונות מגורים".

לחבר את החדשים לרוח החקלאית זה עניין קשה?
"כן, מסכים איתך, זה אתגר קשוח, לא את כולם זה מעניין, לפעמים החדשים לא לוקחים בחשבון שבמושב יש פרות, תרנגולות, יש גם זבובים ואבק. זה מין דיסוננס כזה שבחלק מהמושבים לא מצליחים ליישב אותו. לשמחתי, אצלנו בתל עדשים המצב טוב בנושא זה".

עתיד?
אנחנו בתקופה שצופים לנו משבר מזון עולמי, עליות במחירי התשומות, זה הזמן שלנו כחקלאים בישראל, להראות לכל המפקפקים בנו שאנחנו יכולים, גם בתקופות החשוכות והקשות ביותר, להמשיך לייצר מזון בשפע באיכות ובביטחון המבטיח את ביטחון המזון בישראל".

ארנון אושרי, דור שלישי לחקלאים, רפתנים מכפר ויתקין, אידיאולוג של המשק המשפחתי  בישראל, מאמין כי עתיד המושב, הוא הכרחי ובליבו של הקיום הציוני. לא חושש להביע את דעתו גם אם היא לא פופולרית. מאמר דעה אישי

נתחיל עם ציטוט מדברי ראשונים הוגי רעיון ההתיישבות החקלאית וממקימי המדינה החדשה.  במועצת המפלגה שהתכנסה ב-1932 בכפר יחזקאל, אמר דוד בן גוריון "עמוד התווך עליו עומדת הציונות המתגשמת זוהי ההתיישבות החקלאית. אין ארץ בלי אדמה, אין ארץ ישראל בלי אדמה מיושבת ומעובדת ע"י יהודים" ב-1945 אמר אליעזר יופה "היסוד והתוכן של הישוב החקלאי  נמצאים בקשר הנפשי בין העובד ובין אדמתו וכל אשר עליה".

"בכדי שהתקנות תהיינה יותר ברורות יותר מוארות באור ההכרה הפנימית ויותר קרובות אל הלב לקיימן, צריך להאיר את יסודן בשאיפות העליונות של הרוח האנושית. צריך שיהיה ברור כי  ההבדל בין צורת ישוב זו המבוקשת, המושב, ובין צורות הישוב הקיימות, עיר כפר מושבה, הוא  לא רק בסידור עניינם הציבוריים החיצוניים והפנימיים כי אם גם ובעיקר ביסודן ברעיון המונח  ביסוד אותו הסידור וברוחו" א.ד. גורדון.

לכן השאלה הנדרשת כיום, מהו מושב בהגדרתו?

בתחום הארגון: גוף האחראי לניהול דמוקרטי  וחוקי של מוסדות האגודה

בתחום החברתי: מסגרת חברתית בעלת נורמות יחודיות השואבות את כוחן מהרמה האידאית שקיבלה על עצמה ההתאגדות

בתחום הכלכלי: משקי יצור תשומות חקלאיות כאשר ההתאגדות מהווה ישות של מכירת תוצרת  וגביית תמורה.

הקואופרטיב מהווה קניין מרכזי לבית ולמשק בתחום המשפטי: ישות משפטית חוקית, אגודה שיתופית.

בתחום הפוליטי: גוף שהינו בעל השתייכות ארגונית, תנועתית אידאולוגית הקשורה לאחד מן  הארגונים המושביים.

הסעיפים הללו הם אולי היסוד המארגן שנקרא מושב. המושב הוא פרי הבנה ויצירה של אנשי  העליה השניה אשר חיפשו דרך להגשמה עצמית במסגרת משפחתית ע"י כיבוש האדמה בארץ ישראל, כך הטעימו וייץ ואחרים. אפשר אולי להוסיף ולתמצת את העקרונות לארבעה סעיפים שיגדירו מושב מהו.

מטרה אישית כלכלית – יצירת מקור פרנסה קבוע ובלתי תלוי בגורמים חיצוניים ככל האפשר
מטרה לאומית ציונית – שיבה אל האדמה ויצירת של שכבת חקלאים עצמאיים בארץ ישראל
מטרה חברתית – הקמת חברה צודקת המבוססת על שוויון הזדמנויות ועל חרות הפרט.

המושב לאן?
כל האמור לעיל, מהווה את הבסיס וההגדרה לרעיון המושב. מתוך הבסיס הזה, בן מאת השנים,  החל המושב כישוב חקלאי ותרם את חלקו בהתיישבות ברחבי הארץ, לאורך גבולות המדינה, בני המושבים תרמו את חלקם בביסוס ההתיישבות ובסיוע לאחיהם במושבים אחרים שהוקמו (כפי שדרש בן גוריון מנוער המושבים הוותיקים) להתגייס לעזרת מושבי העולים והנוער אכן נענה לקריאה והצטרפו עם ילדיהם הקטנים למושבי העולים וסייעו בעדם בתחילת דרכם.

ברבות השנים, חלו שינויים בהרכב האנושי של המושבים. אם בתחילת דרכו של המושב, היו  המשקים מעורבים ומגוונים בתחומי החקלאות, לאט לאט ננטשו חלק מהענפים ומשקים בחרו להתמקד בענפים כבחירתם, מי בענפי החי ומי בצומח. גם סדרי הגודל של המשקים השתנה שכן בכדי להוציא פרנסה, חייב המושבניק להשקיע ולהגדיל את יחידות היצור שלו. מהלכים שכאלו הצריכו להיעזר בעבודה שכירה, כמו כל הענפים, גם מי שבחרו להתמקד בענף יצור החלב, הרפת, נדרשו להשקעות בסדרי גודל, מטבע מבנהו הפיזי של המושב. במושבים רבים, הוגבל  גודלה של הרפת לגודל הנחלה ובמקומות רבים מגבלה זו גזרה את דינו של הענף להיסגר, במקומות אחרים, הלכו הרפתות וגדלו וכמובן השתכללו בציוד שתפעל את הרפתות. אפשר  בהחלט לומר שכיום רוב כמעט מוחלט של הרפתות המושביות, נמצאות ברמה מקצועית ואיכותית גבוהה מאי פעם. לו הגיעו לרגע החלוצים שהחלו את הכול, ללא ספק היו שבעי נחת  מהמקצוענות והיכולת ואולם מעל לכל אלו מרחף ענן כבד של חוסר וודאות ושל תחושת רדיפה  של ממשלת ישראל את הענף. היה זה לוי אשכול שטבע את המשפט "הפרה, אויב המדינה"  ומאז צמחו יורשים חרוצים לאמרה האומללה הזו. כזכור, לא סוגה בשושנים הייתה דרכו של  המושב והיו שניצלו את עקרון הערבות ההדדית לצרכים אישיים ולא משקיים, ובתוך הסבך הזה, קרסו גם ארגוני הקניות שגררו משקים לסף חיסול ולאבדן עצמאות כלכלית. המושב כיום, אינו  דומה למושב כפי שיסדו וחלמו החלוצים. בכל מושב כיום מהווים החקלאים מיעוט והרוח הכללית בארץ שאת הכול יענה הכסף, פושה גם במושבים ואלו משנים את פניהם. ברבים, כמעט ולא  נשארו חקלאים ואלו שנשארו מרגישים לעיתים כמיעוט נרדף, דור צעיר מחפש את דרכו  בתחומים אחרים וגם המדינה כריבון, עושה ככל יכולתה לזנב בקיומו של המושב החקלאי. איך הפכנו לשכונות ומה אנחנו צריכים לעשות המושבים במקומות רבים הפכו לשכונות של מי שרוצים לשפר את רמת חייהם ובמושבים רבים הרוח שאפיינה את המושבים בתחילת דרכם וזו באה לידי ביטוי בעזרה הדדית במסגרת חברתית ובחגיגת חגים משותפת, כמעט ולא נותר ממנה דבר.

לסיום אולי רק נחזור מעט לערכים הבסיסים של המושב, לקואופרציה ולשיתוף, לערבות חברתית האחד לשני ואולי אז תהיה תקומה למושב לחקלאות הישראלית. הרבה מכל זה תלוי בנו,  המושבניקים שהסריטות שהותירה בנו ההיסטוריה של קריסת ארגוני הקניות, יצרה אצלנו חרדה מכל מה שמריח משיתוף והלוא זו הייתה החוזקה של המושב, היכולת לעבוד כקואופרטיב  ובעולם הגדול מבינים את זה.
אולי גם אצלנו נשחזר ימינו כקדם. המושבים בארץ שינו את פניהם כמעט ללא הכר, החקלאות  גם היא תפסה כיוונים שונים ואין כלל דמיון בין ראשית הדרך לימינו. אפשר אולי לומר,  שמעקרונות המושב כפי שנוסחו בהתחלה, מעט נשארו ואולי זו המציאות שכופה שינויים. אם  זאת, תפקידם של המושבים לא תם, עדיין אנחנו המושבניקים, גרים במרחבי הארץ מצפון עד דרום, עדיין עיבוד האדמה ובמיוחד נוכח האקלים המשתנה, המחסור העולמי המסתמן במזון, מתגלה במלוא חשיבותו. פניו של הכפר היום שונה ורוב הגרים בו אינם חקלאים והזיקה לאדמה,  לפחות של רובם, קלושה. אך יחד עם זאת, חשוב ביותר, לשמירה על אופיו של המושב, על ערכי העבודה והשמירה על אדמות הלאום, שכל מושב, ולטובת העניין, כל קיבוץ, ישמרו יטפחו וידאגו שכל משבצת אדמה תעובד ותטופח, חשוב שהחקלאות במושבים תתפתח.

עדיין, נכון לשנת 2022 רוב התוצרת החקלאית בישראל מגיעה ממושבים, פירות ירקות ביצים,  דבש, שמן זית. יש אולי משהו שנתפס מעט אנכרוניסטי בגישה הסוציאליסטית שממנה נולד המושב, אבל בסופו של דבר, כלכלה המבוססת רק על כדאיות כספית מבלי לקחת בחשבון  מרכיבים נוספים, כמו בטחון מזון, רציפות אספקה, פריסת ישובים, ויצירת אופק לדור צעיר וחדש של חקלאים, תרוקן את המדינה מתוכן ערכי, כזה שנוצר במושב ובקיבוץ. וכן, יש גם מילה  הנקראת ציונות, מילה שדהתה עם הזמן ונשים בה שימושים אחרים.

ולכן לתפיסתי, העתיד של המושבים והחקלאות בתוכם, הוא בליבו של הקיום הלאומי ואם לא  מתוך השקפת עולם, הרי שהמציאות העולמית תוכיח שזהו הכיוון.