למרות זאת ואף על פי כן,
מוכרחים שתהיה ארץ זבת חלב
תתארו לכם מדינה קטנה, חצי אי, שפקידיה החליטו ששוק המזון שלה יישען על יבוא חופשי, בלי תכנון של ענפי ייצור מקומיים, בלי תכנון משק החלב ובלי השקעה בחקלאות – לאט לאט סוגרים את החקלאות, לאט לאט אנחנו היצרנים מוותרים על הפרנסה שלנו, מוכרים פָּרות, סוגרים רפתות, ובמקביל מייבאים עוד ועוד.
תתארו לכם את אותה מדינה בגל השני של משבר הקורונה כאשר השמיים נסגרים, הגבולות נחסמים, אין יוצא ואין בא. תתארו לכם מיליוני אנשים יושבים בבתים ומאשימים זה את זה, כותרות בעיתונים, אבל זה כבר לא יעזור – כי פשוט אין מי שיספק להם חלב, גבינות, ירקות ופירות, אין להם בטחון-מזון; ועכשיו תפסיקו לתאר לעצמכם. כי בקצב הזה, במדיניות שנוקטת כיום מדינת ישראל ביחס לחקלאות הישראלית ככלל ולענף החלב בפרט, עלול תרחיש האימים הזה להתגשם.
מקרה הבוחן הנוכחי הוא החמאה. במהלך השנה האחרונה, בזמן ממשלת המעבר, התקבלה החלטה שיש לה השלכות רוחביות על ענף החלב ועל עתידו. יומיים לפני הבחירות האחרונות, בזמן ממשלת מעבר, חתם שר האוצר לשעבר, משה כחלון, לאחר לחצים כבדים, על צו המאפשר לפתוח את השוק לייבוא פרוע של חמאה לישראל. יש להדגיש כי עד היום היה תכנון שאִפשר לייבא חמאה רק בזמן מחסור, בהתאם למכסות שניתנו מראש, ובכך היה אפשר לתכנן את צריכת החלב השנתית.
ההחלטה התקבלה באפריל האחרון, כאשר באותו הזמן לא היה כלל מחסור בחמאה בישראל, כפי שמעידים גורמי המקצוע במשרד החקלאות. הטענה הייתה – רוצים להוזיל את יוקר המחיה.
אבל אמירות לחוד ומציאות לחוד: שוב פעם מטיבים עם היבואנים ועם בעלי ההון על חשבון ציבור הצרכנים והמגזר החקלאי. הנתונים מראים שאין קשר בין פתיחת השוק ליבוא לבין יוקר המחיה. התזה הדוגלת בפתיחת השוק ליבוא במטרה לייצר תחרות ולהוריד מחירים לא הוכיחה את עצמה בענפים נוספים, הטיבה מאוד עם היבואנים והרעה מאוד עם היצרנים המקומיים, מה גם שלא הורידה מחירים לצרכנים. גם הרפורמות שעשו בשוק הבשר, המדגה והטונה לאחר ועדת טרכטנברג לא הביאו לירידת מחירים משמעותית אבל הובילו לשבירת השוק המקומי ולגריפת הון ליבואנים (שהם גם בעלי רשתות המזון, מישהו אמר ריכוזיות?) כך גם במקרה הזה, יבוא החמאה הגורף לא רק שלא הביא להורדת יוקר המחיה אלא עלול לעלות את מחירה לצרכנים.
תראו את האבסורד – החמאה היא מוצר בפיקוח. מחירה של חמאה ישראלית בשוק הוא 3.94 ₪, בעוד שהחמאה המיובאת נמכרת כיום בשוק כמעט בפי שתיים. נוצר (כנראה במכוון) כשל שוק שגורם ליצרנים הישראלים להפסיד על ייצור וליבואנים להרוויח, וכל זאת, רבותיי, על חשבון הצרכנים שמשלמים היום בסופר מחירים מופקעים.
משבר הקורונה חשף יותר מתמיד את הצורך בחיזוק התוצרת המקומית. היינו אלה אנחנו שהמשכנו בכל עת לצאת לעבודה במגבלות ובהתאם להנחיות שהקשו על העבודה, וכל זאת בכדי להמשיך ולספק חלב לאזרחי ישראל בעת המשבר. עשינו זאת ב"צוק איתן" תחת מטחי אש, בכל יום בחמסין, בקרה, במשברים הכלכליים ובימי החג, היינו שם תמיד. בחודשיים האחרונים קיבלו החקלאים הישראלים תמיכה וחיזוק מסיבי מאזרחי ישראל שקראו לצרוך תוצרת כחול לבן, אך נראה כי האהדה הציבורית לא מתורגמת למעשים בשטח בקרב מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות.
המשך המדיניות של פתיחת השוק ליבוא גורף ושחיקת מחיר המטרה יביאו לפגיעה קשה בתכנון משק החלב ולסגירת רפתות. צריך להבין כי מספר הרפתות נחתך כמעט בחצי בעשרים השנים
האחרונות: מ-1250 רפתות בשנת 2001 ל-723 רפתות בשנת 2019. רוב הרפתות ממוקמות באזורי הפריפריה של מדינת ישראל ויושבות על גבולות המדינה – בגולן, בגליל, בעוטף עזה, בערבה ועוד.
בכל העולם עומדים המנהיגים הישראלים ומתגאים בטכנולוגיות הישראלית שפותחו במשק החלב ובכך שתנובת החלב לפרה בארץ היא הגבוהה ביותר בעולם.
בתקופה הכלכלית המאתגרת שניצבת לפנינו יש משמעות רבה לחיזוק התעשייה והתוצרת המקומית ולפיתוח מקומות תעסוקה ועבודה. על כל ליטר חלב שאנחנו מייצרים היום, המדינה מקבלת בחזרה דרך מיסים ישירים ועקיפים יותר מ-25% מתקבולי הרפתן, זאת אומרת שהמדינה מרוויחה פעמיים: גם מאות אלפי משפחות שמתפרנסות מהענף, וגם תקבולי מיסים של מאות מיליונים בשנה.
נכון, אנחנו לא פוליטיקאים גדולים, ומכאן אנו קוראים לקובעי המדיניות: אנא שימרו על הענף, תאבקו על הציונות ועל הכלכלה הישראלית, תסגרו את הצו המתיר את פתיחת השוק לייבוא פרוע ובלתי מידתי, ותילחמו על פרנסה בכבוד לחקלאי הישראלי, אל תתנו ידכם לשליחת מאות רבות של רפתנים וחקלאים לחפש את לחמם.
אנחנו נושאי הדגל של הורדת יוקר המחיה וחיים בכבוד בארץ שלנו, אבל לא זו הדרך; זו העת לבחון ביחד חלופות שיחזקו את היצרנים מצד אחד וישמרו על הצרכנים מצד שני.
בואו נפעל יחד לטובת הארץ שלנו, ארץ זבת חלב ודבש.
שבת שלום
ליאור שמחה