אנו ביומה השביעי של המלחמה.
את יום שישי הקדשתי לביקור החברים המפונים.
עברתי בלא מעט קיבוצים ופגשתי חברים טובים, כמו אחים.
באחד הביקורים, ממש ביציאה מפתח המלון, נתקלתי במקרה בחבר, ניר חג׳בי, מרכז המשק הקודם של קיבוץ כיסופים, שלבש את מדי המילואים ואת דרגות הסא״ל. אני מודה, לא האמנתי למראה עיני.
ביום שבת האחרון שלחתי לניר הודעה: "הכל בסדר שם?״, והוא מצידו ענה: ״שום דבר לא בסדר, הבן שלי נרצח״.
עוד לא הספיק לקבור את בנו יהונתן, ולמחרת ניר כבר היה על מדים, במילואים. אילו תעצומות נפש, חשבתי לעצמי.
יהונתן חגבי זיכרונו לברכה היה רפתן ונרצח בשבת. רק בן 18, לפני גיוס, אין לתאר את העצב הנורא.
שבעה ימים מאז פרוץ המלחמה הארורה וכמה מראות קשים וזוועות חלפו לנגד עינינו.
אין-סוף סיפורים אישיים קורעי לב ואין-סוף סיפורי גבורה הירואיים.
אנשים שאנו מכירים ואוהבים הלכו כך מאיתנו, חברים אחרים בוכים על בני משפחה שנטבחו או נחטפו. זהו כאב שלא הכרנו.
לצערנו, איבדנו חברים יקרים בדרך. טובי בנינו אשר היו מחויבים ונאמנים לדרכה של ההתיישבות, החקלאות והביטחון – ושילמו בחייהם.
כגודל האובדן והכאב, כך הנחישות ודבקות המטרה.
כה רבים נקראו לדגל והתייצבו מיד למשימות המלחמה, כמו ניר, אביו של יהונתן ז״ל, מדמם בתוך עצמו, אבל גם דואג למדינה שלו-שלנו.
והוא יודע שהבן הגיבור שלו גאה באבא שלו, בדיוק כך הוא מכיר אותו.
וכן, זה הסיפור של עם ישראל בין שכול לתקווה, בין אובדן לחיים, בין אנשים אהובים שנפלו לאנשים מדהימים שבזכותם ננצח!
ליאור שמחה
