יאיר בלבלרמן הוא סוג של מותג מבחינת ענף החלב, מנהל הרפת הצעיר ביותר, מצטלם נהדר לתשדירי פרסומת, ציוני, דור שלישי למתיישבי הנגב המערבי. אך מאז השבת השחורה, החיים התהפכו עליו, “עזוב, הוא אומר לי, “אתה לא תמצא אצלי ראיון אופטימי, אני בעיקר כעוס, עצוב ואגיד לך, שלא מגיע לאזרחים במדינה הזאת הנהגה כזו נוראית וחסרת אחריות”. יאיר החליט לדבר, לא קל לו אך חשוב לו להשמיע את דבריו, קשים ככול שיהיו. מציאות מוטרפת, קהילה המומת כאב וכעס, חיים שהתרסקו. יאיר בלברמן יומן מלחמה והישרדות
אפשר להתחיל ישר מהסוף, כששואלים את בלברמן ג’וניור על העתיד, הוא עונה בזעם “מה העתיד, איזה עתיד, אז יופי, נציל את הענף אבל מה הלאה. המדינה הזאת שכחה את החקלאות כבר לפני 3 עשורים. במשך שנים ריסקו את הענף שלנו, בטענות שונות ופתאום כולם משתוממים שזה מה שקרה. על מה אני אלחם עכשיו תגיד לי”. הוא כועס כמו שלא כעס בחייו “אני כאן רק בגלל מנהל הרפת הבא שיבוא במקומי. איזה בית זה, שפורצים לי ככה לבית, רוצחים, אונסים, חוטפים, בוזזים. לי אין בית כרגע, אני לא יכול לגור בניר יצחק כרגע ולא יודע מתי. כל יום זה מלחמות כאן, על היום יום. אני לא איש אופטימי ולא מנסה ליפות את המצב, הענף היה מחורבן לפני אז למה שיהיה יותר טוב אחרי”. ואז הוא צועק, “מה יהיה כאן, הממשלה פתאום תבין את חשיבות החקלאות”???
בלברמן “ההסכם שלנו עם המדינה הופר”
יאיר בלברמן, 32 , נשוי לדפנה ואב לתמר ונועה, בן קיבוץ ניר יצחק, שושלת מכובדת, סוג של נסיך שחייו התנהלו במסלול די צופי וקבוע, עד להגעה לרפת הקיבוצית שלהם שהיא מרכז חברתי, כלכלי, כמעט קיומי בקיבוץ. על השבת השחורה הוא מספר “ב- 7 לאוקטובר הייתי בחיפה, אוהד מכבי חיפה שרוף, ככה ניצלו חיי, בגלל הכדורגל, היינו אצל ההורים של אשתי. ואז קבלתי טלפון ב 06:20 בבוקר מאבא שלי במילים האלה “יאיר המצב חריג, לא כמו כל פעם”. גם מהרפת קבלתי טלפונים שהביעו חשש, שלחתי את כולם הביתה, אבא שלי החליט להמשיך לחלק אוכל וזאת בניגוד לבקשתי המפורשת, הוא עשה זאת עד לשעה 09:45 . מאז לא חלבנו 36 שעות ולאחר מכן מפנים אותנו מהקיבוץ. לקח לי כחודש להגיע שוב לרפת, הכל היה בשלט רחוק. בתחילה ירדנו לאילת והייתי על הקו, אך הבנתי שככה אי אפשר ובעזרת קיבוץ ניר יצחק עברנו לקיבוץ רביבים”.
ואיך אתה?
“תשמע, זה חתיכת אירוע, סיוט מבחינתנו, אני כאן בשביל החבר’ה שנפלו בהגנה על הבית הזה. הפעם בשביל זה אני כאן ולא בשביל שום דבר אחר. הקיבוץ איבד 4 חברים מכיתת כוננות, בן קיבוץ שנפל בקרב במחסום סופה, בת קיבוץ שנהרגה במסיבה בנובה ושני חטופים שאחד מהם הוא בעלה של אחותי. אני לא ידעתי עד עכשיו מה זה אומר אובדן אישי וזו הפעם הראשונה בעצם שאני חווה כאב של אובדן, של מוות, הכאב הוא כאב גופני מעבר לכאב בלב, בנפש. ושוב, שיהיה ברור, אני כאן רק בגלל הנופלים. לי כבר לא היה אכפת לאבד את הרפת, אתה מבין מה זה אומר מבחינתי. הרפת, שהיתה מרכז חיי וחיי משפחתי. אני כאן בגלל בן כיתה שלי, אורן גולדין, חבר נפש שנפל בשבת השחורה, הוא היה המוסכניק שלנו ואני כאן רק בגללו ובגלל הנופלים. חוץ מזה, הרפת בניר יצחק היא הקהילה, השייכות הבלתי אמצעית של הקהילה כאן עם הרפת ואנחנו כאן ממשיכים, רק בגללם. אגיד לך משהו שלא אמרתי מעולם, החלב פחות מעניין אותי, גם הרפת. מרגיש בושה גדולה לייצר כאן חלב, ההסכם שלנו עם המדינה הופר, כמנהל רפת מהצעירים בארץ, חייב לומר לך שענף החלב לא מעניין אותי, מאז השבת השחורה. חוץ מזה לא אכפת לי, לא מהמדינה ולא מהענף”.
מילים קשות?
“כן, בהחלט, מציאות קשה, חטפנו חזק, אין מה לעשות. לנהל רפת במדינת ישראל לא היה כייף גם לפני, אז עכשיו על מה להילחם, על מה לקום בשלוש בבוקר לחליבה .מעבר לחשיבות העצומה של הרפת לקהילת ניר יצחק. אמנם תושבי המדינה איתנו והמתנדבים הם מי שהצילו את הרפת שלנו ואת הרפתות בעוטף. אך הממשלה שהפקירה, ממשיכה לשים מקלות בגלגלים שלנו, במקום פשוט לעזור לנו להתרומם. אז יש אנשים שאנחנו חייבים להם תודה, ליאור שמחה, חברת תנובה, המתנדבים, אזרחי המדינה, האחים לנשק, אך בתוך כל הסיטואציה הזו, חייבים להמשיך הלאה ולהבין כי המדינה מפקירה אותנו שוב וזה עצוב וזה כואב וזה קשה מאוד”.
ומה המצב עכשיו, כמעט 3 חודשים מאז השבת השחורה?
“אני עזבתי את המשפחה המורחבת שלי ועברתי עם המשפחה הגרעינית שלי לקיבוץ רביבים שאוכל להמשיך ולנהל את הרפת. אחותי אלה המדהימה נמצאת באילת, מחכה לבעלה טל חיימי, הוא נסיך עם ביגל’ה על הראש. הוא דור שלישי בניר יצחק, כל הדורות שלנו במשפחה, כאן, ניר יצחק זה בית של המשפחה שלנו כבר מעל 51 שנים וככה עם עוד מאות משפחות בקיבוץ. עדיין לא שמענו ממנו כלום, הוא אחד הבודדים שלא יודעים מה מצבו. אחותי מתנהלת בסיטואציה הזו באצילות נפש, היא מטפלת בשלושת ילדיה ובהריון מתקדם. בעצם כשאני חושב על זה, זו המציאות של רבים מתושבי עוטף עזה. זו מציאות בלתי נסבלת שנכפתה עלינו והכי עצוב שהממשלה עדיין לא קולטת את גודל האירוע. שיסתיים האירוע הזה, אני חושב שאני ומשפחתי נעזוב את ניר יצחק, אין לי יותר מה לחפש כאן. נתנו והקרבנו מספיק. אנחנו 20 שנה בתוך האירוע של מלחמה בעוטף עזה, האירוע בשבת השחורה טרפה את כל הקלפים. פשוט ככה. אני לא אותו אדם מאז ה- 7 לאוקטובר. כל מי שחווה את הדבר הזה וטוען כי נשאר אותו דבר, הוא שקרן”.
ומצב הרפת?
“המצב מצוין, כרגע אנחנו עדיין בשתי חליבות, נשמח לעבור לשלוש חליבות, אך זה תלוי במתנדבים ובעובדים שיגיעו. וכאן אני חייב לומר על המתנדבים, תשמע, נעתקו מילותיי מפי, אנשים נהדרים, מלח הארץ שפשוט הצילו לנו את הרפת וממשיכים להגיע לכאן למקום לא פשוט, עם טילים, צבע אדום במהלך כל היום. אך צריך לזכור שיש כאן עשרות אלפי משפחות של פליטים מעוטף עזה, אתה בכלל מתחיל לקלוט את העניין, לאנשים אין בית, ברגע אחד איבדנו הכל”.
ושאתה מביט שנה קדימה?
“שאלה קשה, מי יכול להביט כעת שנה קדימה, להתאבל עוד לא מצאנו זמן. קודם נראה מה יהיה במדינה שלנו, הרבה תלוי בתוצאות המלחמה ואגיד את האמת, אם תתחלף ההנהגה במדינה, להנהגה שתבין את חשיבות החקלאות, עוטף עזה, תפיסת השטחים, ציונות של עבודה כחול לבן, אז נראה. אבל נכון לעכשיו, יש בנו כעס עצום, כאב נורא ולב שבור. אם הנהגת המדינה תשתנה ונחתום על חוזה חדש בינינו אז אולי יהיה על מה לדבר. אך אתה לא יכול לייבא ירקות ממקומות אחרים, לייבא חלב מתורכיה ולצפות שאנחנו נמשיך להיות כאן בשר תותחים. מה אגיד לך, מאז ה- 7 באוקטובר, כל יום קשה לנו”.
אכזבה מהפוליטיקאים?
אגלה לך סוד, אף פעם לא היו לי ציפיות מהפוליטיקאים, בטח לא מאלה שבשלטון היום. אך עברו יותר מחודשיים מאז השואה שעברנו ולניר יצחק, עדיין, אף אחד לא הגיע. שר החקלאות, מנכ”ל משרד החקלאות, הם יודעים היכן זה ניר יצחק, חודשיים פלוס אנחנו כאן, מקיזים דם תרתי משמע ואף אחד לא הגיע מהממשלה, כלום. מי שרוצה שיגיע לכאן, מוזמן, רק בלי מצלמות ותקשורת”.
טל חיימי ז”ל
יום לאחר הריאיון, התבשרה משפחת בלברמן על הירצחו של טל חיימי, על ידי מחבלי החמאס הארורים. טל, בן 41 במותו, הותיר אחריו את אלה אשתו הנמצאת בהריון מתקדם ושלושה ילדים, תאומים בני 9 וילד בן 6. טל, דור שלישי בקיבוץ ניר יצחק, היה מעמודי התווך של הקהילה, חבר בכיתת הכוננות ואיש אהוב ונאהב. יהי זכרו ברוך.