ארגון השומר החדש פרסם בתחילת פברואר 2024 סקר מקיף על השפעות המלחמה על החקלאים, מהסקר עולה כי כ 89%- מהחקלאים מדווחים שנפגעו בעקבות המלחמה. כ 84%- מהחקלאים ענו כי יש פגיעה בביטחון התזונתי של ישראל
סקר חדש של 'השומר החדש' משקף את נזקי המלחמה בענף החקלאות ואת ההשלכות העתידיות על בטחון המזון של ישראל. מאז פרוץ המלחמה ב 7- באוקטובר, נקלעו חקלאי ישראל לאחד המשברים הגדולים שידע ענף החקלאות. ברחבי הארץ, חקלאים רבים נשארו עם מחסור עצום בידיים עובדות ושטחי חקלאות רבים במרחבי העוטף ובגבול הצפון ניזוקו קשות ויצרו מחסורים גדולים. היקפי הפגיעה במשקים חקלאיים בעקבות המלחמה.
החקלאות משאב יקר שיש לטפח, עכשיו יותר מתמיד. יואל זילברמן
רוב חקלאי ישראל, נפגענו מהמלחמה
למלחמה השפעה קטלנית על חקלאי ישראל, רוב מכריע של חקלאי ישראל מכל רחבי הארץ מעידים שנפגעו מהמלחמה(89%), 19% העידו כי עצרו את פעילות המשק לגמרי. כמובן שישנו שוני בהיקף הפגיעה ביחס לאזורים ברחבי הארץ. בגבול הצפון 25% העידו כי עצרו את הפעילות לגמרי ו 65%- העידו כי המשק נפגע באופן חלקי, ברחבי הצפון 67% העידו על פגיעה חלקית. ואילו בעוטף עזה 35% מהמשקים עצרו לגמרי את הפעילות ו 63%- העידו שהמשק נפגע חלקית. הפגיעה במשקים חוצה את כל הענפים, פירות, ירקות, גידולי שדה, פרחים, צאן, בקר, עופות.
הענפים המרכזיים בהם נעצרה הפעילות כליל הם, ירקות (23%), פירות (18%) עופות (20%). הפגיעה בביטחון התזונתי של ישראל בעקבות המלחמה, אחד הנושאים החשובים שעלו על סדר היום במהלך המלחמה, זהו הנושא של הבטחון התזונתי והיכולת של מדינת ישראל לספק
לעצמה מזון בעתות משבר. על פי הסקר, 84% מהחקלאים העידו כי יש פגיעה בביטחון התזונתי של תושבי ישראל. מתוכם, 53% העידו כי ישנה פגיעה בביטחון התזונתי במידה רבה. רוב חקלאי העוטף ) 70% ( וגבול הצפון ) 60% ( סבורים שבעקבות המלחמה ישנה פגיעה במידה רבה מאוד בביטחון התזונתי. יש להזכיר כי 70% מהירקות של ישראל גדלים בעוטף עזה.
בעיית המחסור בידיים עובדות
חקלאים רבים בכל רחבי הארץ נותרו ללא ידיים עובדות בשל המצב. מתוך 25,000 עובדים זרים, אשר עובדים בשדות, במטעים ובחממות, מעל 10,000 עזבו חזרה למדינותיהם. בנוסף לכך, אלפי חקלאים בכל הארץ נקראו בצו 8 לשירות מילואים ונאלצו לנטוש את המשקים שלהם, חקלאים ועובדים במקצועות המעטפת, נפגעו ישירות מהמלחמה, חלק נפצעו, נחטפו ובודדים אף נהרגו במלחמה על הבית. 80% מהחקלאים העידו כי הם נמצאים במחסור של ידיים עובדות (מעובד אחד ועד מעל ל 20- עובדים) בכל רחבי הארץ. בעוטף עזה 90% מהחקלאים העידו כי הם נמצאים במחסור של ידיים עובדות (מעובד אחד ועד מעל ל 20- עובדים) ו 80%- בגבול הצפון (שטח צבאי סגור) מצוקה ניכרת גם בכל רחבי הצפון, 66% מהחקלאים העידו כי הם נמצאים במחסור של ידיים עובדות (מעובד אחד ועד מעל ל 20- עובדים).
מתנדבים בחקלאות, מחסור קשה בידיים עובדות
פגיעה בתוצרת חקלאית בעקבות המלחמה
המחסור בידיים עובדות השפיע רבות על היכולת לקטוף את התוצרת החקלאית בזמן ולהמשיך את הפעולות החקלאיות השונות, דבר שגרם לנזקים גדולים בתוצרת החקלאית: 77% מהחקלאים העידו על פגיעה כלשהי בתוצרת החקלאית שלהם (התוצרת נפגמה או הושמדה). 20% העידו כי היקף הפגיעה בתוצרת החקלאית הוא מעל 50%.
40% מהחקלאים המגדלים ירקות מציינים כי התוצרת החקלאית שלהם נפגמה/הושמדה/חוסלה בשיעור של 50% או יותר.
כ 50%- מהחקלאים בעוטף עזה ציינו על פגיעה בתוצרת בשיעור של 50% או יותר.
71% מחקלאי הצפון העידו פגיעה כלשהי בתוצרת החקלאית במשקם.
מהסקר עולה, פגיעה בביטחון המזון
מנכ"ל ומייסד ארגון "השומר החדש", יואל זילברמן מלחמת "חרבות ברזל" העלתה על סדר היום את מצבם של חקלאים ישראל. בתוך השיח על מצב הבטחון בישראל, ראינו כולנו כמה חשוב לעסוק בסוגיית בטחון התזונתי של מדינת ישראל ויחד עם זאת ראינו איך חלקם של החקלאים בהגנת הגבולות עדיין קיים ומתממש. כעת, יותר מתמיד אנחנו רואים כמה החקלאים במדינת ישראל הם משאב יקר שיש לפתח ולטפח. לא יתכן שהם יאלצו לשאת בעול הקשה לבדם, מאז פרוץ המלחמה עשרות אלפי מתנדבים יצאו לתרום ולהתגייס עבור החקלאים, אך המשימה לא תמה, ואנחנו נדרשים להמשיך ולסייע להם למען עתידה והתפתחותה של מדינת ישראל".
אודי שהם מנהל רפת סעד כבר למעלה מ 30- שנה, רפתן וותיק ואדם שכבר חשב כי ראה הכל, עד שהגיעה השבת השחורה וטרפה את כל הקלפים. ה 7- באוקטובר, פגע בקהילת הקיבוץ המפונה ובתחושת הביטחון האישית ועדיין, 4 חודשים אחרי, יש לומר, השקט לא חזר לעוטף. שהם "ברור שהיתה הפקרות, אבל עכשיו מלחמה וצריך לנצח, בכל מקרה, לא נסכים לחזור למצב של לפני ה 7- באוקטובר"
אודי שהם, מנהל כבר כ 30- שנה את הרפת הנחשבת לאחת מהטובות בארץ, דור שלישי בקיבוץ סעד שפונה בתחילת המלחמה. בקיבוץ סעד כ 260- חברים, הקיבוץ הראשון של בני עקיבא, במועצה האזורית שדות נגב. הקיבוץ עדיין מתפרנס בעיקר מחקלאות.
איפה תפסה אותך השבת השחורה?
"אני לא הייתי בקיבוץ בשבת השחורה, צחוק הגורל, כי זו הפעם הראשונה שעשיתי את חג שמחת תורה מחוץ לקיבוץ, אף פעם לא הסכמתי להיות מחוץ לקיבוץ בחג הזה, אז אני והמשפחה היינו במרכז. בבוקר שבת החלו האזעקות מיד הבנתי שזה משהו מאוד חריג, מיד החלו תכתובות ווטסאפ בקבוצות הקיבוץ ובכיתת הכוננות. ואני התחלתי לעבוד מול התאילנדים והחברים".
איך התנהלו הימים הראשונים?
"למרות המצב והיריות מבחוץ, התאילנדים לא וויתרו והתעקשו לחלוב רגיל. ביום ראשון הקיבוץ פונה ומי שנכנס לרפת, זה העובד השכיר שהגיע מאשדוד והצליח לחלק אוכל, ביקשתי ממנו שיחלק אוכל ליומיים. עוד הצלחתי להכניס משאית אוכל מאמבר, לאחר שהנהג הסכים להיכנס, למיכלית חלב כבר לא נתנו להיכנס. אך למזלנו היה לנו מיכל חלב חדש בקיבולת 35 אלף ליטר אז הסתדרנו. ביום שני, יצחק אבו הני, נהג משאית חלב מרהט, הסכים להיכנס ולקח מיכלית מלאה וזה אפשר לי להמשיך לחלוב מבלי לשפוך ליטר חלב. אני רוצה לציין כי הוא לא וויתר במהלך כל המלחמה ותמיד הגיע לקחת חלב, הוא קבלן משנה של חברת התובלה 'הנגב והערבה'. אנחנו המשכנו לחלוב במהלך כל המלחמה, 3 חליבות ביום ועבדנו לכאורה רגיל למרות הקרבות שהיו ביום הראשון על הגדר של הקיבוץ שהסתיים לאחר הגעה של טנק משום מקום שחיסל את המחבלים על הגדר. 2 בני משק שלנו נרצחו, אחד בבארי ואחד במהלך ימי המלחמה".
ניסיתם להגיש עזרה לכפר עזה?
"כן, הבנו שהמצב שם חמור, שני לוחמים מהקיבוץ הגיעו הגיעו לעזור לכפר עזה, שניהם נפצעו ממש בהתחלת הקרבות. חובש בן קיבוץ שנותק הקשר איתו, וחששנו שנחטף או נהרג, חזר בסופו של דבר בריא ושלם. דבר נוסף, לאחר שכיתת הכוננות של סעד הבינה שמי שנוסע לכיוון מפלסים צפוי להיהרג, חברי כיתת הכוננות חסמה את כביש 232 והכניסו את כולם דרך סעד והוציאו אותם דרך השער השני לכיוון נתיבות. בסה"כ עברו דרך סעד כ 450- ניצולי המסיבה סמוך לבארי".
איך התנהלת מהשבוע השלישי?
"הבאנו מתנדבים מההתאחדות, 2 תאילנדים עזבו ולמעשה בשבוע השלישי חזר הרופא, כי בשבועיים הראשונים לא היו הזרעות ולא היה רופא. ולאט לאט התחלנו לחזור לסוג של שגרת חליבות וממשקים".
שהם: "הרפת לא נפגעה"
רפת סעד נחשבת כבר שנים, לאחת מהרפתות הטובות בארץ, בכל הפרמטרים ולצד ענפי חקלאות נוספים הרפת מאוד מרכזית בכלכלת הקיבוץ. התוכניות להרחבת הרפת עברו כבר את כל האישורים ונעצרו בעקבות המלחמה וכעת ממתינים לגיוס המענקים והתקציב לבניית רפת חדשה לחלוטין, במיקום אחר, רפת שתוכל לעמוד גם בתוספת המכסה שהובטחה לכל רפתות העוטף.
מהרפתות הבודדות שלא נפגעו. רפת סעד
איך הרפת כיום?
שהם: "הרפת לא נפגעה בכלל, לשמחתי הרבה, אין משהו חריג למזלנו, עבדנו כמעט רגיל. ככה שמהבחינה הזו לא היתה פגיעה".
תוכניות לעתיד?
"תראה, מדברים על זה שרפתות העוטף מקבלות תוספת מכסה נוספת ממה שמקבלים כולם. כרגע אין לנו מקום לתוספת, אנחנו נעשה אומנה ממה שלא נצליח לייצר. יש לנו תוכנית עוד לפני המלחמה, לבנייה של רפת חדשה לגמרי, התוכנית עברה אישורים, כעת נראה איך מגייסים תקציב ומענקים. כיום אנחנו במכסה של 4.350 מיליון ואם נקבל תוספת נהיה מעבר כ 5- מיליון ליטר. הרפת שלנו מאוד ישנה ואין מקום להרחיב אותה, אני מעריך שינסו לחזק את הפן הדמוגרפי".
ומה עם הקהילה שלכם?
"הקיבוץ עדיין מפונה, יש כמה משפחות שחזרו, הקהילה עצמה די התפזרה כבר, חלק בים המלח, אם בהתחלה היו שם כ 95- אחוז מהקיבוץ, כעת נשארו במלון כ 50- אחוז והשאר התפזרו לכל מיני מקומות. אני מקווה מאוד שרוב המשפחות יחזרו לסעד, אך מרכיב הביטחון הוא פן חשוב אם לא קריטי בחזרה, עד היום אין ביטחון".
ענף החלב לאן?
"יש לי הגדרה מאוד ברורה לענף, ככול שאנחנו בוכים יותר, כך אנחנו מרוויחים יותר, השנה האחרונה היתה שנה מאוד טובה, לפחות אצלנו ברפת. בסוף הענף צריך יציבות וצריך להבין כי לא הכל תלוי בנו ולעשות את הדברים בצורה טובה ויעילה יותר".
מה למדת מהמלחמה?
"תשמע, הפקרות היתה, סמכו יותר מדי על הטכנולוגיה וקבלנו את זה בפנים. לא אכנס לפוליטיקה, עכשיו מלחמה וצריך לנצח וזהו, דבר אחד ברור, כולם אשמים, כולם".
הכלניות פורחות שוב ונקווה לימים שקטים יותר. אודי שהם
מילה לסיום?
תראה, הכלניות פורחות ונקווה שיהיו לנו ימים שקטים, להגיד לך שקל לחיות בעוטף, זה לא, אבל אנחנו כאן ואוהבים את המקום והאזור. ומהממשלה, שיחזירו את הביטחון והשקט לעוטף, בטח שלא נחזור למצב שהיה כאן ושיעשו את העבודה עד הסוף, פעם אחת ולתמיד".
לאחר שלושה חודשים של שירות מילואים פעיל בעזה, חזר גדי אורשחובסקי בתחילת פברואר למשפחתו שהמתינה לשובו בחשש גדול. כעת מוכן גדי לספר על החודשים הקשים, הגורליים, ששינו את חייו, את חיי משפחתו, הקהילה שלו, חודשים שבעצם שינו את כולנו. גדי "אין ספק שהיה כאן מחדל רציני, אך אנחנו בוחרים לצאת מזה חזקים יותר".
'משק הבקר והחלב' ממשיך ללוות את רפתני העוטף במאבקם לחזרה לחיים של שפיות וביטחון. המשך יומן מלחמה!
גדי, בן קיבוץ עין השלושה, שהמלחמה תפסה אותו בתורנות ברפת הקיבוץ, מתרגל לחיים האזרחיים, לאחר חודשים ארוכים בעזה. גדי לא יאמר זאת על עצמו, אך תפקודו באותה שבת שחורה, התנהלותו, לחימתו, כמו גם גבורת חבריו ואנשי כיתת הכוננות, יכולים בקלות להוות תסריט לסרט הוליוודי, לסרט אקשן, רק שמבחינת גדי, משפחתו וחבריו, זו היתה המציאות, החיים עצמם, החיים והמוות שלהם. גדי 37 נשוי לנטלי ואבא ל 3- ילדים (8, 6, 5 חודשים) המשפחה מתגוררת בקיבוץ עין השלושה. ולשאלה הבנאלית, איך הגעת לרפת, גדי "בכיתה י' התחלתי לעבוד ברפת בקיבוץ וישר התחברתי לעשייה ולאחריות שבדבר. אחרי הצבא בחרתי ללכת ללמוד הנדסאי בעלי חיים ברופין עם התמחות ברפתות, כדי להרחיב את הידע והניסיון שכבר צברתי. כיום אני סגן מנהל רפת בקיבוץ עין השלושה, אחראי על העובדים, הבריאות ותפעול הרפת. אשתי ואני בני משק, נולדנו בקיבוץ עין השלושה ולכן מבחינתנו היה הכי נכון וטבעי להקים את משפחתנו בקיבוץ. רצינו שילדינו יגדלו במקום שבו אנחנו גדלנו, איפה שלכל פינה יש סיפור, זה הבית".
היכן תפסה אותך המלחמה בשבת השחורה?
בשבעה באוקטובר הגעתי לתורנות ברפת בשעה 6 ובשעה 6 וחצי כבר החלו אזעקות ופיצוצים בלתי פוסקים. מיד נכנסנו עובדי הרפת לממ"ד, פלג ספקטור עובד שכיר וחבר יקר, שני תאילנדים ואני. מתורגלים למצב, לצערי, ומחכים לרגע שהאזעקות יגמרו. היה ניתן להבחין כבר באותו הרגע שמדובר במקרה חריג. לאחר כמה דקות של אזעקות פלג ואני יצאנו לראות אם היו נפילות של רקטות ברפת ומכיוון שעין השלושה ממוקמת בגבעה כבר היה ניתן לחזות בעשן שחור סמיך שעולה ממפעל ניר-לט שבקיבוץ ניר עוז. מכיוון שהפיצוצים והאזעקות לא פסקו נכנסנו חזרה לחכות בממ"ד הרפת".
היכן המשפחה?
"בשעה 7 אשתי שלחה לי הודעה שהיא שומעת יריות קרובות לבית, יריות משמעותן חדירה לקיבוץ. באותם רגעים המחשבה הייתה שיש אירוע גדול ואני חייב להגיע למשפחתי שממוקמת בקצה המרוחק מהרפת. התחלתי ללכת לאותו כיוון כאשר אני לא חמוש וממולי הבחנתי ב 5- מחבלים ממש מטרים ספורים ממני. מכיוון שהסתתרתי מאחורי שיחים הם לא ראו אותי וחזרתי חזרה לממ"ד הרפת. ניסיתי כמה פעמים להגיע לבית אך ללא הצלחה. צריך לזכור כי קבלה ומסירת מידע הייתה איטית ומסורבלת, בטח כאשר סגורים בממ"ד ללא קליטה. אני מנסה להיות בקשר עם משפחתי, חברי, כיתת הכוננות, צח"י, ההרגשה היתה של חוסר אונים מוחלט. ככל שעוברות השעות אני מגלה שאין צבא שמגיע לעזור ושכולנו בקיבוץ וכיתת הכוננות בפרט נדרשים להתמודד עם האירוע לבד".
איך מבחינתך מסתיימת, היום הראשון למלחמה, השבת השחורה?
"בשעות אחר הצהריים הגיע כוח צבאי לקיבוץ, חברתי אליהם, התחמשתי באקדח ויחד עם חבר כיתת כוננות חילקנו את הקיבוץ לגזרות והתחלנו לבצע בהן סריקות במהירות. לאשתי והילדים הגעתי רק בשעה 19 בערב, הרגשה של אושר והקלה נפלה עליי. למרות הצורך הראשוני והתחושה המיידית להישאר עם משפחתי, הדבר החשוב ביותר היה להמשיך ולסיים את הסריקות וכך עשיתי. בשעה 20 בערב לאחר אריזה זריזה של מספר דברים יצאתי מהקיבוץ עם אשתי והילדים, למשפחתה שגרה מחוץ לקיבוץ. בדרך חזינו במראות קשים ומזעזעים, לא האמנו לגודל האירוע שהיה, למרות השמועות והחדשות מהקיבוצים בסביבה. רק כשהגענו למקום בטוח סיפרתי לאשתי על 4 הנרצחים מהקיבוץ".
למחרת כבר חזרת לקיבוץ, לרפת?
"אכן, למחרת בבוקר חזרתי לקיבוץ, תושבי הקיבוץ עדיין שהו בממ"דים ובמתח אינסופי כולל ההורים שלי, אחי הצעיר ובת זוגתו והיה לי ברור שאני נשאר עד שכולם מתפנים. הפינוי המתוכנן של תושבי הקיבוץ התעכב ולא הגיע מסיבות שעדיין אינני יודע. כל דקה נוספת בממ"ד היא בלתי נסבלת, לכן, הרמתי טלפון לחבר מהצבא והסברתי לו שאני זקוק לפינוי מיידי של כ 200- אנשים. לאחר מספר שעות קיבלתי תשובה שהם יגיעו לחלץ את כולם, היתה הקלה גדולה, תושבי עין השלושה היו בין הראשונים להתפנות. הפינוי בוצע על ידי 4 משאיות ממוגנות בליווי 4 ג'יפים ו 2- מסק"רים, לאחר הפינוי נשארנו בקיבוץ רק כיתת הכוננות".
עשינו הכל בכדי להציל את הרפת. גדי אורשחובסקי
גדי: "החלטנו כי חייבים להציל את הרפת"
כ 4- חודשים עברו מאז אותה שבת שחורה ונדמה כי לפחות במרכז הארץ אנשים שבים לחיים רגילים, לכאורה. אך בעוטף עזה, הפצעים, הצלקות, הכאב והכעס עדיין צורבים את הגוף והנפש. קשה לתאר את מה שעברו קהילות העוטף, על גבול הבלתי נתפס. כך גם גדי, כשהוא נזכר באותם ימי מלחמה ראשונים, ההלם, החשש, גילויי הגבורה וההתעקשות הבלתי נתפסת לא לוותר ולהציל את הרפת, כמעט בכל מחיר. "ביום שלישי, 3 ימים מפרוץ המלחמה, הוחלט בקיבוץ לאור כל האירועים הביטחוניים שכל האנשים שנשארו יתפנו ובעצם נשאיר את הקיבוץ בפעם הראשונה מאז שהוקם ללא תושבים וללא יכולת לתפעל את הרפת".
ללא ההתעקשות שלכם, הרפת למעשה היתה מחוסלת?
"משהו כזה, כן, 4 ימים הפרות לא קיבלו אוכל, לא היו חליבות ולא היה טיפול ביונקים או המלטות. ביום רביעי באותו שבוע דני ווייס מנהל הרפת ואני קיבלנו החלטה שחייבים לחזור להציל את הפרות ואת הרפת שלנו. יצאנו כוח חלוץ של מתנדבים לנסות להציל את הרפת, בשלוש שעות לבצע חליבה אחת, טיפול ביונקיה וחלוקת אוכל לפרות וכל זה תחת איום ממשי. הרפת קיבלה זעזוע רציני, רוב העדר חטף דלקות קליניות קשות ולמספר פרות היה נדרש לבצע המתת חסד. מצב הרפת לאחר 4 ימים ללא טיפול היה מחזה קשה מאוד, ידענו שהגענו ברגע האחרון כדי להציל את הרפת".
סוג של שגרת מלחמה?
"משהו כזה, כל יום היינו מגיעים לרפת ומבצעים את מינימום המשימות ורק בכדי לשמור על רפת מתפקדת ובריאות הפרות. בעקבות המצב התאילנדים של הרפת עזבו ונשארנו ללא עובדים זרים, דבר שהקשה עוד יותר על העבודה ברפת. גיבשנו צוות לגיוס מתנדבים דרך רשתות חברתיות ואלו נתנו אור ותקווה לשיקום הרפת אשר התייצבה בכל יום שעבר. באחת האזעקות הייתה נפילה של רקטה בשטח הרפת אשר פגעה בכמה עגלות ועשתה נזק לאחת הסככות. מספר עגלות לא שרדו את הפגיעה והשאר טופלו ויצאו מכלל סכנה לחייהם. בשלב הראשון חלבנו את העדר פעם ביום וחילקנו פעם ביומיים אוכל לפרות. הבעיה העיקרית שנתקלנו בה הייתה המלטות וטיפול ביונקיה. לכן החלטנו להעביר את כל הפרות היבשות למושב פטיש, ברפת שאינה פעילה כבר מספר שנים, בני סופר איש האחזקה של רפת עין השלושה גר במושב זה והחזיר את הרפת לכשירות מינימאלית תוך כמה ימים בודדים".
הרפת כיום?
"בעזרת צוות האלופים והמתנדבים של הרפת חזרנו ל 3- חליבות ביום, ביקורי רופא והזרעות באופן סדיר, קילטורים וחלוקת אוכל בצורה מסודרת. הדרך היתה מסוכנת, ארוכה ומאתגרת אבל אין ספק שעשינו הכל כדי להצליח ולחזור לתפוקה מלאה. רפתני העוטף הם אנשים שעשויים מחומר אחר, מובחר ולכן אני בטוח שהרפתות באזור יחזרו לפעילות מלאה ופורחת כפי שהייתה".
איך מתמודדים עם תחושת ההפקרות?
"התחושה הראשונית הייתה של חוסר אונים מוחלט שהופקרנו ע"י המדינה ברגע שהכי היינו צריכים אותה. עם הזמן שמעתי על עדויות לטנק שלחם מאחורי הקיבוץ ומסק"רים שהגיעו וטבחו מאחורי הקיבוץ במחבלים ובלעדיהם התוצאה הייתה שונה לחלוטין. אין ספק שהיה פה מחדל רציני, אכזבה, שברו לנו את האמון ואת הבית. אבל אנחנו בוחרים לצאת מזה חזקים יותר ומפוקסים יותר".
ספר על תקופת המילואים, איפה היית והרהורים לאחר השחרור
"חודש אחרי ה 7/10- התגייסתי למילואים בצו 8 והצטרפתי ליחידה לשורות הלחימה ברצועת עזה. חלק מתפקידנו הוא לנייד כוחות פנימה והחוצה מהרצועה ואת שאר מעשינו לא אוכל לפרט. בשטחי הכינוס לפני הכניסה לרצועה שותים קפה, מעשנים עוד סיגריה ומדברים על החיים. צוחקים, שרים, מתווכחים, לא משנה כמה הדעות שלנו שונות אחד מהשני, מה שבלט זה שכאשר עוברים את גדר ההפרדה כולנו הופכים להיות סלע איתן חדור מטרה ותחושת שליחות שאין צודקת ממנה. תחושה שקשה לתאר במילים".
מהי תמונת הניצחון במלחמה, אם יש כזו?
"תשמע, אני חוזר הביתה ממילואים שנמשכו כמעט 4 חודשים ברצועת עזה מצפון הרצועה ועד דרומה, המלאכה עוד רבה מאוד ויש חטופים שעדיין שם וצריכים להחזיר אותם הביתה. הרס וחורבן והמתת חמאס לא מספיקים, הם חייבים להבין ביד קשה שלא ניתן לפגוע בישראל ואם הם רוצים לחיות חיים משגשגים כדאי להם לשתף פעולה איתנו. קטונתי מלתת פתרון לסכסוך הפלסטיני ישראלי אך כפי שזה נראה היום אסור לעצור בלחימה עד ביטחון מוחלט של כל האזור וחזרת כל החטופים. לא רואה כעת תמונת ניצחון".
חזר למשפחתו לאחר 3 חודשי מילואים. אורשחובסקי.
איך אתה רואה את העתיד המשפחתי?
"תראה, האירוע בשבת השחורה בהחלט טלטל את עולמנו. משפחתי ואני נהינו פליטים בעל כורחנו, חוסר יציבות לילדים, חוסר פרטיות, הרגשה שהכל נעצר באותה שבת. לאחר 4 חודשי מילואים של מתח ואדרנלין בלתי פוסק חזרתי למשפחתי כדי לבנות מחדש את הביטחון והשגרה
שלנו. מבחינתי הגיבורה האמיתית זאת אשתי, שאחרי אירוע נורא שעברנו נאלצה להתמודד בלעדי ולחזק את החוסן הנפשי של הילדים ושל עצמה תוך כדי טיפול באיתי התינוק שלנו שנולד בדיוק חודש לפני אותה שבת. בלי שום ספק מצדיע לה. לגבי העתיד מוקדם מדי לקבל החלטות כל עוד הלחימה נמשכת".
הדרך לקיבוץ כיסופים עוברת דרך כביש הדמים 232 , עוברים דרך אתר מסיבת הדמים ברעים, זיכרון ה 7- באוקטובר מלווה אותנו לאורך כל דרך לאירוע הנחת אבן פינה לרפת כיסופים שנפגעה קשות וחדלה לפעול מאז תחילת המלחמה. אך לצד החגיגה המאופקת, קשה שלא לשאול ולתהות שוב ושוב, איך לעזאזל הופקרו יישובי העוטף ולמה עדיין הממשלה לא נרתמה במלוא כוחה, למען אנשי העוטף שהפכו בין לילה, לפליטים בארצם. ראש מועצה אזורית אשכול, גדי ירקוני אמר במהלך הטקס "לצערי המדינה לא איתנו, הם לא עשים כלום חוץ מדיבורים". ותודה לתנובה וליזמים שונים שפעלו במהירות וביעילות להקמת הרפת, מחדש. ברכות לחברי כיסופים ולחיי תקומת העוטף
המכון שנהרס בכיסופים
למרות המראות היפים של השדות המוריקים בעוטף עזה, הנסיעה בכבישי העוטף, לוותה בתחושה קשה והזיכרונות מהשבת השחורה צפו ועלו ככול שהתקרבנו לכיסופים ולגבול עזה הנמצא כ-ק"מ מרפת הקיבוץ. נדמה כי ה 7- באוקטובר, שינה לעד את האזור היפה הזה, המוריק בכל חורף מחדש. ביום שלישי, ה 13.2- מזג האויר היה חורפי, כביש 232 , הציר הראשי ליישובי העוטף, ציר שהפך ב 7- לאוקטובר לכביש דמים ורצח, עמוס ברכבים. הנסיעה בכביש המוביל לכיסופים הופכת לשקטה ומהורהרת וכשעוברים בסמוך למיקום מסיבת הדמים ברעים, השקט מתחלף בזעם, עצב ושאלות רבות הנותרות ללא תשובה. עדיין בלתי נתפס מה שקרה ממש כאן, בצידי הדרך, מעשי הרצח והאונס של אנשים חפים מפשע, קשה מלהכיל ורק המיגוניות בצדי הדרך עם הכתובות לזכר הנרצחים, החטופים, עומדים כעדות למה שהיה כאן, כמו גם אתר הזיכרון באזור מסיבת 'נובה' שהפך למקום עליה לרגל.
טקס הנחת אבן הפינה
דורית אלמנת ראובן הייניק: "שילם בחייו על מסירותו לרפת ולפרות"
אנחנו בדרך לכיסופים, לטקס חגיגי להנחת אבן הפינה לרפת הקיבוץ שנהרסה בתחילת המלחמה ולמעשה חדלה לפעול. זר כנראה לא יבין זאת, אך להביט באנשי הקיבוץ המפונה, לראות בעיניהם את הכאב והצער, קהילה שאיבדה 12 חברים שנרצחו בשבת השחורה. ולצד זה לשמוע את ראשי הקהילה שעם כל הכאב והעצב, הם דבקים בקיבוצם, בבניה מחדש, בתקווה לימים טובים יותר. וכעת הם החליטו, למרות הכל, להמשיך ולבנות ולעבד את אדמתם וגם לבנות רפת חדשה. ובעזרת חברת תנובה, יזמים פרטיים, עסקים ואנשים טובים, רפת כיסופים ע"ש ראובן הייניק ז"ל תקום ותשמש עדות נוספת, לחוזקם הבלתי נתפס של קהילת כיסופים ואנשי יישובי עוטף עזה בכלל. ראובן הייניק שניהל את רפת כיסופים ב 15- השנים האחרונות, הגיע לרפת במיוחד מביתו באשקלון, ביום השלישי למלחמה כדי לטפל בפרות שלא נחלבו מספר ימים, ושם נרצח על ידי חוליית מחבלים שארבה ברפת. בקרב עקוב מדם הצליחו כוחות צה"ל לטהר את המקום ומכון החליבה נהרס כליל בקרב. לטקס הוזמנה משפחתו של ראובן הייניק ז"ל וההגעה למקום בו נירצח ראובן, כמו גם הפגישה עם אנשי הקיבוץ היתה מרגשת ודומעת. דורית הייניק אלמנתו של ראובן אמרה במהלך הטקס "ראובן חי ונשם את הרפת, במקום שבו איבד את חייו. כולי תקווה שתיבנה כאן רפת גדולה שתישא בגאווה את מורשתו".
להשבר זאת לא אופציה. שושי שקד
להישבר זו לא אופציה
שושי שקד, מנהלת פרויקטים של קיבוץ כיסופים פתחה את הטקס ואמרה "להישבר זו לא אופציה, אנחנו כאן ונישאר כאן לעולמים. הצחוק, השמחה עוד ישובו לכאן במהרה. אנחנו חייבים לנופלים את התקומה וכך נעשה זאת. הכאב והאובדן שלנו עצום ועדיין לא נוותר ונקים כאן רפת לתפארת". גברי ברגיל יו"ר כיסופים "התיישבות לא נוטשים ומשק לא עוזבים. לא שוכחים את הנופלים והנרצחים ואת החטוף שלנו שעדיין כשם בעזה. החקלאות היא נשמת אפה של הציונות והרפת היא הלב הפועם. כשראובן נפל נשבענו שנקים את הרפת שתהיה הגדולה והטובה בארץ. העגלות כבר איתנו כאן ובעוד שנה כשהמכון יעמוד על תילו, נביא את הפרות מרפת גלגל. כיסופים הייתה וכיסופים תהיה, קיבוץ גדול, חזק, פורח ומלא חיים. אם החקלאות היא נשמת אפו של הרעיון הקיבוצי, הרי הרפת היא הלב הפועם של הקיבוץ. ביום הנורא ההוא בו איבדנו את ראובן הייניק ז"ל והרפת נהרסה, נדרנו נדר, הרפת תקום מחדש והיא תהיה הרפת הגדולה והטובה במשק החלב בארץ. אנו חייבים זאת לראובן אמרנו לעצמנו, אנו חייבים זאת לעצמנו". אמנון זרקא מרכז משק כיסופים "לא ראינו את הרוצח שארב לרפתן המסור שהגיע להאכיל את הפרות. אנחנו כאן להודות לכל מי שעזר להגיע לרגע הזה להקים את רפת ראובן, רפת חלבלבן. לאחר חורבנה של הרפת הזו, שהיתה מפעל חייו של ראובן ז"ל, החלטנו לשקם אותה ולשקם לתפארת. מכון החליבה החדש אשר יופעל בעוד 9 חודשים, יאפשר למשק כיסופים לייצר חלב בכמות גדולה בהרבה מזו שיוצרה עד תחילת חודש אוקטובר 2023 ".
אנחנו כאן כדי להישאר. גדי ירקוני
גדי ירקוני "עם או בלי הממשלה, נכפיל את מספר תושבי העוטף"
הרפת החדשה בכיסופים תקום בעזרת קרן הרפתנים שהקימה חברת תנובה וגם הפיקה את הטקס המרגש. חיים גבריאלי, יו"ר דירקטוריון תנובה אמר בטקס "קרן הרפתנים של תנובה נועדה לשיקום מהיר של רפתות העוטף. אחד העקרונות המרכזיים שהגדרנו לעצמנו הוא אישור מהיר של המענקים, והיום כ 3- חודשים מאז הקמת הקרן, כבר הספקנו לסייע ביותר מ 5- מיליון שקל מתוך הקרן לשיקום הרפתות בקיבוצים נחל עוז, בעין השלושה, בעלומים, בניר יצחק, במושב יכיני, וכמובן בכיסופים". גדי ירקוני, ראש מועצת חבל אשכול ביקר קשות הממשלה לצד ברכות חמות לתושבי כיסופים. ירקוני "כיסופים זה הבית השני שלי, אני מכיר את החטופים, הנרצחים והחוזה שלנו לדאוג שכולם יחזרו ומהר. הרפת היתה הבית של ראובן הייניק, חוץ ממשפחתו, הרפת וכיסופים היו הבית שלו. ראובן הוא זה שבנה כאן את הכל, דחף את הקיבוץ להשקיע ברפת שלפעמים אף אחד לא הבין למה וכמה. לצערי החלאות חיכו לו ברפת שהגיע לתת מים ואוכל לפרות שהיו צמאות ורעבות. ומה שאתם חברי כיסופים עושים כאן זה ההוכחה שאי אפשר לנצח אותנו ולגרש אותנו מהארץ הזאת. לא בדיבורים, אלא במעשים, יש שרים וחברי כנסת שמדברים הרבה ולא עושים כלום. המדינה לא איתנו, הם לא עושים כלום חוץ מדיבורים. וכאן יש אנשים טובים שבאו ועושים ולא מדברים. עם כל הקשיים מבית ומחוץ נוכיח שאנחנו כאן להישאר ובסוף העוטף הזה, עם או בלי העזרה של המדינה נכפיל את תושבי העוטף". ירקוני סיים את דבריו, פנה לחברי כיסופים ואמר "אני רוצה לחזק אתכם ביום הזה, הרפת זו רק דוגמא אחת מתוך המון דוגמאות. אתם הלוחמים האמיתיים של עוטף עזה. לחיי תקומת העוטף".
משפחת ראובן הייניק זל
דמעות ותקווה
טקס הנחת אבן הפינה בקיבוץ כיסופים להקמת רפת חלבלבן על שם ראובן הייניק ז"ל.
הטקס התקיים במעמד משפחת הייניק, חברי קיבוץ כיסופים, דירקטוריון והנהלת תנובה, אנשי משרד החקלאות, אנשי מנהלת תקומה, חברי הפורום העסקי ועוד. הזמרת ירדנה ארזי שהיתה הזמרת האהובה על ראובן, שרה את השיר 'שהשמש תעבור עליי' ודיברה בטקס על החיבור שלה להתיישבות העובדת, ולאזור העוטף בפרט. משפחתו של ראובן ז"ל התרגשו מאוד ולא יכלו לעצור את הדמעות. בסוף הופעתה ניגשה ירדנה לאלמנתו של ראובן וחיבקה אותה חזק. קיבוץ כיסופים, השוכן כק"מ מהגבול עם עזה, ספג מהלומה קשה ב 7- באוקטובר, כאשר 12 מחברי הקיבוץ ושישה עובדי חקלאות מתאילנד נרצחו, וחבר הקיבוץ שלמה מנצור בן ה 85- נחטף, ועדיין נמצא בשבי (החטוף המבוגר יותר) רפת כיסופים מנתה כ 770- פרות ועגלות וייצרה עבור תנובה כ 4- מיליון ליטר חלב גולמי בשנה. מרגע שקיבוץ כיסופים קיבל החלטה לשוב וליישב את הקיבוץ ואף להקים מחדש את הרפת, תנובה החליטה לסייע בשיקום הרפת ובהקמת מכון החליבה, כחלק מקרן הרפתנים שהקימה לשיקום רפתות העוטף שנפגעו במלחמה, בהיקף כולל של כ 15- מיליון שקלים.
פרטוש: "עד סוף השנה תהיה רפת בכיסופים"
שמעון פרטוש, בעל חברת 'רמתן' בע"מ מונה לפרויקטור רפת כיסופים, הוא גם בעלים ושותף שקט ב'הרמן פרוג'קט בר'. "פנו אלי אנשי כיסופים וביקשו את עזרתי להרים את כל המערך ולצאת קדימה עם הפרויקט, כמובן שנעניתי מיד ויצאנו לדרך בכל הכוח". בכיסופים רוצים לראות את הרפת פועלת מוקדם ככול האפשר ופרטוש בהחלט מודע לסיטואציה "לאחר שפינינו את העדר שנפגע מאוד במלחמה לאחר שהיה ללא מזון והפרות לא נחלבו כמה ימים, העדר נמכר כולו לבשר וכל העגלות עברו למשק אמנה במושב ברכיה. את כל העגלות ההרות העברתי למשקים אמנים ואת העגלות שנותרו העברתי בחזרה לכיסופים לאחר ששיפצנו את סככת העגלות". פרטוש, בעל מקצוע בעל ניסיון רב, הפועל כבר שנים ארוכות בענף, ממשיך ומספר "במקביל קניתי את כל עדר רפת קיבוץ גלגל ושכרתי את רפת גלגל לשם הפעלת רפת כיסופים עד שהרפת תקום בכיסופים. ולצד כל הפעילות המהירה והעצימה, אנחנו בונים מחדש את מכון החליבה בכיסופים, 40 עמדות קרוסלה. זו רפת שתהיה בעלת מכסה של כ 5- מיליון ליטר. חשוב לי לציין כי כרגע אנחנו מחדשים את הציוד הקיים במכון ומחדשים קרוסלה קיימת של אפיקים. אני מניח שעד סוף השנה תהיה רפת מסודרת בכיסופים. חשוב לי לומר שחברת תנובה עזרה לנו מאוד ודחפה את הפרויקט ועל כך אנחנו מכירים לה תודה". על עלות ההשקעה בהקמת הרפת אומר פרטוש "להערכתי הרפת ושיפוצה תעלה כ 13- מיליון שקלים, כולל הכל".
לצד תחושות קשות של הזנחה, אכזבה וחשש מהעתיד, ממשיכים רפתני אצבע הגליל לתפעל את הרפתות, בדבקות מטרה, בחריצות וזאת למרות שכבר למעלה מ- 4 חודשים המלחמה הגיעה לבתיהם והפכה את חלקם לפליטים. דב דויטש מבית הלל אומר לנו בעצב "זאת בושה וחרפה לאן שהגענו, אני לא רואה איך אנשים יחזרו לגור כאן". בירת האזור, קרית שמונה עיר רפאים, בתים הרוסים. 'משקהבקר והחלב' במסע קצר לארץ לא נודעת, לא נשמעת, לאצבע של הגליל הנטושה כמעט לחלוטין. לחבל ארץ שהעתיד כלל לא ברור ובטח לא בטוח. והתחושה היא שמישהו שכח אותם, שם למעלה. וידיעה אופטימית, רפת כפר בלום תמשיך להתקיים
באצבע הגליל יש 5 רפתות קיבוציות ו 5- רפתות מושביות שכולן במושב בית הלל. מאז ה- 7 באוקטובר החיים באצבע הגליל למעשה נעצרו כמעט לחלוטין. יישובים, מושבים וקיבוצים פונו ומי שנותר פועל במתכונת חירום. שגרת חיים קשה, יש מי שיאמר, בלתי נסבלת הנמשכת כבר למעלה מ- 4 חודשים. ומה הממשלה עושה?, פחות או יותר כלום, עדיין אינה מתגמלת כראוי או בכלל את אלו שנותרו והתחושה היא של הפקרה, בדומה לתחושה ביישובי העוטף. מעולם לא נסעתי בקטע כביש 90 בצפון כשהוא ריק כמעט לחלוטין. רק רכבי צבא, משאיות עם סחורה חקלאית ופה ושם רכב פרטי. תחושה מוזרה בטח למי שמגיע מהמרכז הפקוק. מיותר לציין כי קריית שמונה ריקה לחלוטין, בתים הרוסים, חנויות סגורות ומה שפתוח אין כמעט סחורה, עיר רפאים. "אנחנו למעשה בשטח כבוש על ידי החיזבאללה", אומרים לי בייאוש באצבע הגליל. וכן, יש גם בשורות טובות, רפת כפר בלום תמשיך ותשודרג, רפת עמיר תיכנס כנראה לשותפות עם קיבוץ מנרה שקיבל מכסה ורפתות החלב באצבע הגליל ימשיכו להתקיים. ניסינו לדבר על הרפתות, ממשקים וענף החלב, אך מטבע הדברים, מה שמטריד כרגע את תושבי אצבע הגליל, עד מתי יימשך המצב ואיך תסתיים המלחמה.
קיבוץ דפנה פונה ימים אחדים לאחר תחילת המלחמה, הקיבוץ שוכן על גבול לבנון. ארז שמואל מנהל הרפת "בהתחלה התאילנדים ברחו, נאלצנו לרדת ל 2- חליבות היו הרבה אנשים טובים שבאו להתנדב, איכשהוא תפעלנו את המקום על 2 חליבות. חזרנו ל 3- חליבות ברגע שחזרו
התאילנדים, עדיין לא מצאתי מאביס אז אני עושה ההזנה, המאביס מפונה ממושב שאר ישוב. רפת דפנה בעלת מכסה של 3.9 , 350 חולבות, מכון חליבה ישן שדירת דג 9 על 9. ארז "הרפת דורשת השקעה, אנחנו עושים את זה בשלבים, חזרנו לייצר במרכז המזון אצלנו, התזונאי שלנו הוא סטיבן רוזן.
כל האזור תחת איום מתמיד של ירי נט. ארז מנהל רפת דפנה
מה המצב הכללי?
"תשמע, כל המרחב תחת איום נ"ט, חצי קיבוץ תחת איום נ"ט, זו צרה צרורה מאוד קשה להתנהל ככה, המצב הביטחוני משפיע, חסימות צירים, יש אנשים, החוששים להגיע. מי שנשאר במשק הם רק כוחות הבטחון, רפתנים וכיתת כוננות, הקיבוץ ריק לגמרי, עצוב מאוד, גם לא רואים את האור בקצה המנהרה. כרגע הותקנו שהאריכו את הפינוי עד יולי. עושים מה שאפשר במסגרת האפשרויות. משתדלים לשמור על אופטימיות. לא קל".
יש חשש מחדירות?
"כן, בטח, היו כבר ניסיונות חדירה מהר דוב. זה החשש הכי גדול שלנו כאן. יש את יחידת דבורה, שהוקמה עוד לפני ה 7- באוקטובר ואמורה לתת מענה לתוכנית החיזבאללה לכבוש את הגליל העליון. הם מסתובבים לאורך הגבול".
איך היית רוצה שייגמר?
"שום אופציה היא לא טובה, בסופו של דבר אין ברירה, בשלב כזה או אחר נצטרך להסיר את האיום הזה, אך חיזבאללה זה לא חמאס. נראה מה יהיה".
קיבוץ כפר גלעדי מפונה כבר למעלה מ 4- חודשים, קיבוץ נטוש לחלוטין, אין כמעט אף אחד, בקיבוץ הגבוה בישראל, הנמצא ממש על גדר גבול לבנון. רק כיתת כוננות, יחידות צבא ועובדים חיוניים, משמע, עובדי רפת. התחושה היא ששכחו אותם מאחור. רחוק מהעין, רחוק מהלב.
עמרי זלצר מנהל רפת כפר גלעדי "אין לצערי חדש, חוץ מזה שהעובדים נשחקים, חלקם רוצים לעזוב. להיות במציאות של מלחמה זה לא פשוט, דבר נוסף, הבדידות הזו שאתה לבד גם שאתה הולך הביתה, הקיבוץ נטוש לגמרי. כל היום שומעים יירוטים, אזעקות, מציאות קשה ומורכבת. קשה מאוד לחבר'ה".
העובדים נשחקים ולא רואים את הסוף. עמרי זלצר
איך נערך?
"אין לי הרבה כלים, אנחנו עדיין ב 2- חליבות ביום, גם בגלל כוח אדם וגם אני לא רוצה שיסתובבו ברפת יותר מדי. בניגוד לרפתות אחרות, אנחנו ממש בקו ישיר לכפר עדיסה, זה הכפר שממנו ירו על בית הלל וכפר יובל.
הרפת מקצועית?
"תשמע ברגע שאתה יורד מ 3- חליבות ל 2- כמות החלב יורדת. ירדנו בכ 15- אחוז בכמות החלב. אמנם השומן חלבון עולה בגלל 2 החליבות אך יש המון קשיים, ספקים לא מעוניינים להגיע לרפת, אתה צריך לפגוש אותם רחוק מהרפת ולקחת מהם את הסחורה. כל פינוי הזבל קשה מאוד, חוששים לעבוד שם, זה ממש מול הכפר מעבר לגבול, בכינון ישיר. כל רגע יכול להיות משהו. בינתיים הרופא והמזריע מגיעים חוץ מהפעמים שהכביש חסום. את האוכל מביאים מוקדם בבוקר ממילובר בעמיר, שלא יהיו בעיות או חסימות כבישים.
לא פשוט בכלל?
"תשמע יש איזה פוקוס על הדרום, אני לא בא חלילה להשוות, אנשי עוטף עזה עברו טבח נורא, אך יש הרגשה שקצת נשכחנו על ידי הממשלה וגם גורמים בענף. אנשים לא מבינים את המשמעות להיות תקופה כזו ארוכה מחוץ לבית. אך אנחנו כאן כבר למעלה מ 4- חודשים עובדים בתנאי מלחמה, זו בעיה לא פשוטה ואנשים מתחילים לגלות סימני שבירה. תזכור גם שיש משפחות, ילדים, גם העניין האישי לא פשוט בכלל".
יבוץ עמיר לא פונה, ההחלטה שלא לפנות את הקיבוץ השוכן קרוב לגבול, מעלה תהיות ושאלות לגבי השיקולים של מקבלי ההחלטות וצה"ל אך זה כבר סיפור אחר. אך למרות שחברי הקיבוץ נותרו, קיבוץ עמיר מתנהל כמעט במתכונת חירום ובקיבוץ מרגישים היטב את רוחות המלחמה כמו גם את רעמי התותחים. הגענו לרפת קיבוצית, בעלת מכסה של כ 3- מיליון ליטר, מנהל הרפת מקסים שטרק, חבר קיבוץ דפנה שפונה מחבריו "אנחנו פליטים, קיבוץ דפנה פונה מתחילת המלחמה והתושבים מפוזרים ברחבי הארץ, בעיקר סביב הכנרת. נשארו בקיבוץ כיתת הכוננות ומנהל הרפת".
תחושות לא טובות, רק שייגמר כבר. שטרק רפת עמיר
ואיך המצב, איך ממשיכים לתפקד?
"סה"כ המצב סביר בהתחשב במצב, הספקים מגיעים, החלב נלקח הרופא מגיע כרגיל. ההבדל הוא ברעש מסביב, תותחים, כיפת ברזל וכמובן ההרגשה של כולם, הרגשה פשוט זיפט. בהתחלה כל התאילנדים חזרו הביתה. ואז הסתדרנו עם חברי קיבוץ, לשמחתי נשארנו כל התקופה עם 3 חליבות והתאילנדים חזרו לפני כחודש. אך המצב מאוד נזיל אז עדיין לא שחררתי את העובדים הישראלים הזמניים והתאילנדים שלנו עובדים במטע. מצב מאוד מורכב המשפיע על הוצאות העבודה".
והרפת, בפן המקצועי הכלכלי?
"בפן הכלכלי בסדר, בסה"כ רפת עמיר מנוהלת היום על ידי מילובר ובשנתיים האחרונות יש שיפור בתוצאות וכולם מרוצים. בסוף השנה אני פורש לפנסיה, אמור להגיע זמיר מאיילת השחר".
איך אתה רואה את עתיד הרפתות כאן בגליל עליון?
"לרוב הרפתות כאן באזור אין לאן לגדול, בעמיר יש מקום לגדול ולהתרחב וכנראה שרפת עמיר תיכנס לשותפות עם מנרה שקבלה מכסה לאחרונה ויש כאן עדיין מקום לרפת שלישית".
איך המצב הבטחוני אמור להסתיים?
"אהה, זה כבר גדול עלי, אני רוצה שלום, אני אופטימי, אנחנו כל כך עמוק בחרא שמכאן יש לנו רק לאן לגדול וללכת קדימה. בסופו של דבר אנשים יבינו שמלחמה זה לא הפתרון".
מיד בתחילת המלחמה, פונה מושב בית הלל מכל יושביו, המשפחות עזבו את המקום בהוראת צה"ל ומי שנותר במושב הם רק חברי כיתת הכוננות, רפתנים ובעלי תפקידים הכרחיים. דב דויטש מקבל את פני ומיד אומר "תראה לאיזה מצב הגענו, לא יאומן, המדינה זנחה אותנו ואנחנו ממש מאבדים חבל ארץ. בושה". דב מתאר את המצב המורכב ומביא קול הנשמע בקרב מרבית מתושבי אצבע הגליל. בליגת החלב לשנת 2023 הרפת שלו ממוקמת הרפת המשפחתית של דויטש, במקום השלישי. רפת קטנה כ- 1.6 ליטר מכסה כולל אמנה. דב "נפרדתי מהרפת המשותפת עם אחי אריה. אני חשבתי כבר לסגור אך הבן לחץ להמשיך ואז החלטנו להקים רפת חדשה, זה היה לפני כ- 7 שנים. בנינו סככה מרחבית, מכון חדש של acr פרלל 24 עמדות. מרכז מזון עצמאי, אנחנו עושים את כל האוכל לבד, אך עובדים עם התזונאי של אמבר".
אם נשאר כן, נרצה לפתח ולהגדיל את הרפת. דויטש בית הלל
דב דויטש דור שני למשק המשפחתי בבית הלל, דב הכאוב מאוד מהמצב וחושש לקראת עתיד לא ידוע, פותח במונולוג קשה "ההורים שלי מתהפכים בקברם ממה שקורה בישראל, הם עלו לארץ בשנת 57 להקים כאן מדינה ציונית ותראה לאן הגענו. פינו אותנו מהבתים שלנו, אתה למעשה כעת בשטח כבוש של חיזבאללה, אני לא רואה איך אנשים יחזרו לכאן עם המשפחות. החיזבאללה לא יזוז, צה"ל לא יכנס ללבנון, כל המצב הזה בושה וחרפה הרסו לנו את המדינה. גם אם לא היתה לי רפת, לא הייתי מתפנה, לא היה אף פעם דבר כזה מקום המדינה. אני מתבייש". המצב במדינה מדיר שינה מעיניי החקלאי הוותיק שחשב שראה הכל. דב מחייך בעצב "כבר אין מה לדבר על המדינה, המדינה שלנו הולכת. תאר לך אם החיזבאללה היה מצטרף ב- 7 לאוקטובר, כל הגליל היה כבוש. אתה יכול לתאר לך מצב כזה. אנחנו אשמים, כולנו, נתנו לפוליטיקאים לעשות מה שהם רוצים, עכשיו נתניהו לקח את כל הקנאים הימניים ותראה מה קורה כאן, זה סיוט מתמשך".
ועדיין, הרפת שלך מצוינת?
"תשמע, אנחנו עובדים קשה, התוצאות משמחות אבל בגלל המצב אין ממש שמחה, התוצאות לא באות לבד, הרבה הרבה עבודה קשה. בגדול, מי שלא מייצר אוכל לבד, לא יכול להגיע לתוצאות טובות גם במובן הכלכלי. זה הכל עניין של השקעה, עבודה וידע, הכי חשוב, מרכז מזון עצמאי, סככה מרחבית, עם שני אבוסים, זה מועיל לייבוש המדרך וכמובן ממשק חליבה וירידה לפרטים קטנים ברפת, לא לוותר על כלום".
ומה לגבי העתיד?
"תשמע, אם נשאר כאן אז הרפת תתפתח, אנחנו רוצים להגדיל את הרפת, מה גם שאנחנו בזמן האחרון מגדלים את השחת לבד והשאיפה שלנו לגדל את הכל לבד. השאיפה שלנו זה להגיע למכסת ייצור של כ 2- מיליון ליטר השאלה רק מה יהיה עם המדינה שלנו".
מי שלא מייצר אוכל לבד, לא יכול להגיע לתוצאות טובות. דב דויטש (בתמונה, מרכז המזון של הרפת)
התחנה הראשונה, כפר בלום, קיבוץ שלא פונה אך סובל מפגיעה כלכלית קשה, כל העסקים בקיבוץ מושבתים, כולל המלון לאחר שהישראלים נטשו את הגליל. המפעל גלקון עובד במתכונת מצומצמת וכך גם כל המסחר בקיבוץ ובאצבע הגליל. הבשורה האופטימית, הרפת תמשיך להתקיים, כך החליטו חברי הקיבוץ לאחר תקופה ארוכה של חוסר וודאות באשר לעתידה. תם מרגלית, 40 בן קיבוץ כפר בלום, רפתן צעיר מבחינת ניסיון ושנים אומר לנו "אני כ- 8 שנים ברפת, באיזה שלב היתה אופציה לעבוד ברפת ואז לקחתי את ההזדמנות, את הידע המקצועי לימד אותי ד"ר בני שריר, שהיה הרופא שלנו, את פן הניהול והרפתנות, למדתי ממנהל רפת גליל מערבי היום. ויש לי מלווה, לני קפלן, שהוא עוזר בצד המקצועי". על המצב הבטחוני המורכב הוא אומר "זה קצת כמו לעבור למדינה אחרת, הכבישים ריקים, חנויות כמעט ולא פתוחות, יש תנועה מאוד דלילה של אנשים".
אנחנו בשגרת מלחמה. תם מרגלית
מתח וחוסר וודאות
קיבוץ כפר בלום לא פונה באופן רשמי, אך בפועל עזבו מרבית החברים את המשק מיד לאחר תחילת המלחמה. תם "בתחילה כ- 80 אחוז מהקיבוץ עזבו מיוזמתם ולאחר כמה שבועות בגלל המצב הכלכלי, אנשים חזרו בלית ברירה כי המדינה משום מה לא מממנת את העזיבה. אשתי והילדים חזרו כי לא היה לנו את הכסף לממן את השהיה מחוץ לאזור. כרגע אנחנו בסוג של שגרת מלחמה. הייתי צריך לקבל אישור מהצבא לדבר איתך, כי אני מגויס למילואים מה- 7 באוקטובר. היום במקרה יום שקט, אך יש המון מתח באוויר, מי שלא רגיל לשמוע רעש תותחים אז כל המצב כאן לא ממש סימפטי".
רפת כפר בלום היא רפת קיבוצית, כ- 370 חולבות, בעלת מכסה של כ- 3.800 מיליון ליטר לשנה, עם לא מעט בעיות ועד לאחרונה חוסר וודאות לגבי המשך קיומה. באשר למזון, מרכז מזון מילובר ועגלות ויבשות מכינים לבד. מכון חליבה ישן פרלל. תם "יש לציין כי לא הושקעו כאן כספים הרבה מאוד שנים. דובר על סגירת הרפת אך לאחרונה הקיבוץ קיבל החלטה על השארת הרפת והשקעה בה והפיכתה לרפת איכותית ואנחנו שמחים על כך".
המועצה האזורית כאן לא מתלהבת, בלשון המעטה, מרפתות באזור?
תם עונה בדיפלומטיות "יש בזה משהו, זה כבר כמה שנים מועצה אזורית גליל עליון מחמירה את הרגולציה על הרפתות, בדיקות שפכים מחמירות, ארנונה גבוהה, ביחס לרפתות האחרות בארץ".
מה עיקר הבעיות?
"מחירי המזון גבוהים מאוד והטיפול בשפכים, זבל והקנסות הגבוהים".
ומה באשר לכוח אדם?
"אני דווקא במצב טוב, צוות קבוע של בין 3-4 ישראלים, 2 תאילנדים והשאר על בסיס סטודנטים ועובדים זמניים".
איך מבחינתך צריך כל הסיפור להסתיים כאן?
"תשמע, התקווה הגדולה שנחיה כאן בלי פחד מהתקפה של אויבנו. כרגע התחושות לא טובות, מבחינתי מאז ה- 7 באוקטובר אנחנו עברנו טראומה כמדינה וכל אחד עם האבל שלו. עברנו השפלה, פחד, רצח, אונס. מי שגר בגבול הצפוני שואל את עצמו מה היה קורה כאן. אני לא מאמין שכרגע זה יכול לקרות כאן. מאוד עצוב שנצטרך לחיות על המשמר כל חיינו והפחד הגדול זה שאם המצב לא ישתנה, האוכלוסיה הצעירה לא תרצה להישאר ולאט לאט האוכלוסיה כאן תזדקן ותדעך".
אז יש עתיד לרפתות הצפון?
"לא בקונסטלציה של היום, אך יש עתיד, אני חושב שהשינוי חייב לבוא עם התיירות. ליצור רפתות ידידויות לנופשים באזור ולדעת לשווק את הרפתות וחשיבותן הכלכלית, חקלאית, ציונית".
