קיבוץ גלגל הוקם בשנת 1973 וכעת חברי הקיבוץ נמצאים ממש בשיא חגיגות ה- 50. קיבוץ מתחדש, משק קטן אי שם באמצע המדבר בלב בקעת הירדן. 64 חברים, מתפרנסים בעיקר מחקלאות, רפת, לול, תמרים, בית אריזה גדול. לצד החקלאות, פועל בית דפוס קטן. ומה עם הרפת אתם שואלים, לא בטוח שהיא תשרוד.
ציפי שמאע מנהלת הרפת המיתולוגית של גלגל פוגשת אותי בחיוך ענק למרות הסיטואציה המורכבת (בלשון המעטה) במציאות העכשווית. ציפי עובדת ברפת גלגל משנת 98 מכירה כל אבן ברפת וידעה ימים טובים יותר ופחות. ציפי: "ראשית אנחנו קיבוץ החי רק על חקלאות והמיקום שלנו בעייתי, לצערי. בעשור וחצי האחרונים הפכנו לפתע פתאום ל"מתנחלים" ולכן החלב שאנחנו מייצרים הוא רק חלב ניגר והוא מתנייד עד מחלבת רחובות ובלתי אפשרי לייצר ממנו גבינות אינו משמש לייצור גבינות מחשש שאי אפשר יהיה לייצא לחו"ל".
אני מבין כי אותה בעיה יש עם התמרים שזה הענף העיקרי שלכם?
ציפי "נכון מאוד, זו הבעיה שלנו גם בתמרים, קשה מאוד לייצא לחו"ל בגלל שאנחנו נמצאים "בשטחים". בשנים האחרונות קשה יותר להיות קיבוצניקים בגלגל, הן בגלל מצב החקלאות והן בגלל המצב הפוליטי".
מרגישים את המתח ביום יום?
"אנחנו לא מרגישים שום מתח ביום יום, תושבי האזור הערבים, עובדים איתנו, עובדים בחקלאות, ברפת ובדר"כ מאוד רגוע כאן. זה אזור חקלאי, מרוחק ובדר"כ מחוץ לכותרות העיתונים שזה טוב ולעיתים קשה, תלוי בפוזיציה, אך אנחנו חיים מחוץ לרדאר עם כל החסרונות והיתרונות".
ימים של חוסר וודאות
רפת גלגל הוקמה בשנת 1985 וכיום מונה כ 330- פרות, עם מכסה של 3.680 מיליון ליטר לשנה 3 חליבות ביום, מרכז מזון עצמאי. אך בשנים האחרונות הרפת עומדת במקום, לא מתפתחת, לא משודרגת ועם מכון חליבה ענתיקה שאיננו עומד בסטנדרטים העכשוויים. במציאות הזו, עננים שחורים מכסים את שמי הרפת ועתידה לוט בערפל. ציפי: "לצערי לא שיפצנו את הרפת כבר שנים רבות וזה נותן את אותותיו, גם ביכולת שלנו להגיע למכסה. היו לנו בעיות קשות של סומאטיים וממשק הרפת אך כעת אנחנו במגמת שיפור, רואים את האור אבל לצערי עדיין לא את הגענו למכסת החלב שלנו. כשאתה נמצא במקום מבודד ומנותק כמו גלגל אין לך הרבה ברירות ועדיף לך לעשות את המזון לבד. צריך לקחת בחשבון את עלות ההובלות לרפת וממנה, דבר המייקר את כל הסיפור. אנחנו רפת מבודדת על כל המשתמע וזה לעיתים יוצר לא מעט בעיות".
המכון מאוד ישן, יש כוונה לשדרגו, לבנות חדש?
"כן, נכון, מכון החליבה ישן משנת 85 שדירת דג, 10 עמדות בכל צד, מכון של אפימילק ואני מאוד אוהבת לעבוד איתם, אוהבת את הציוד שלהם, את העבודה מולם, את השירות שלהם. כרגע לצערי אין כוונה להשקיע במכון חליבה".
ומה עם השקעות לעתיד?
"כמו שציינתי, בנינו סככה לפרות המבוגרות, שדרגנו את חצר ההמתנה, ממתינים לראות כיצד ממשיכים עם הפרויקט הסולרי, הקיבוץ מעוניין ברפת אבל יש חשיבה על המשך הדרך, מקווה שלכולנו תהיה סבלנות ואורך רוח, לעבור את המשבר הנוכחי ולצאת מחוזקים יותר. תראה, בגדול אני מאוד גאה ברפת שלנו, עם כל הבעיות שיש, אבל לא הכל שחור, ממש לא. זוהי רפת מתפקדת, עם כוח אדם חרוץ, אני מאוד אוהבת את העבודה שלי ומאמינה שיהיה טוב, חייב להיות טוב".
ליווי וצוות מקצועי?
"תראה, אני מאוד מרוצה מהסביבה החיצונית התומכת, שה"מ, החקלאית, שיאון, התאחדות, כולם ממש בסדר, מקצועיים, מראים נכונות, רצון".
את יכולה לשים את האצבע על הבעיות?
"בגדול, בעיה של ממשק הרפת, זוהי רפת ישנה שאיננה מותאמת לזמן, נשארנו מאחור מבחינת השקעות והתחדשות. חלק מהסככות אינן מותאמות למקום, לצפיפות ולממשק צינון איכותי. אמנם הרפת נקיה, מטופחת אך אין לי ספק שאם ירצו את רפת גלגל, יצטרכו להרים כאן סככות חדשות, ממשק צינון חדש יותר, כי פשוט אין ברירה. אני מודעת למצבי ומייחלת לטוב" מסיימת ציפי בפתיחות ובחיוך גדול.
את במקום החם בעולם, איך הצינון בקיץ?
"הקיץ כאן קשוח, יש לנו יום אחד של אביב" צוחקת ציפי וממשיכה "אנחנו נחשבים לאחד המקומות החמים בארץ ויכולים להגיע עד ל- 48 מעלות בקיץ. בשנים האחרונות גם הלחות עלתה בגלל מטעי התמרים, אז עומס החום קצת יותר גבוה. אמנם זו לא הלחות של תל אביב אבל עדיין, היא מורגשת. באשר לצינון, יש צינון בזמן החליבות, לפני ואחרי, וגם באבוסים. הירידה בקיץ היא בין 4 ל- 6 ק"ג לפרה, הכל תלוי בקיץ ומזג האויר, רצף חום. בוא נגיד שלבנות רפת בבקעת הירדן, זו משימה מאוד מורכבת".
ומי עם כוח אדם?
" 4 קיבוצניקים מגלגל, שני עובדים זרים ושני בני דודים פלסטינאים, תושבי האזור. לשמחתי אין לנו בעיות כוח אדם כמו במרכז הארץ, אך הצעירים לא רוצים לעבוד בחקלאות או ברפת, הם רוצים היי טק, תל אביב".
אז איך פתאום הפכתם למתנחלים?
ציפי מחייכת בעצב "האמת, לא יודעת, כל החיים שלי ידעתי שאני מתיישבת, הייתי חברת תנועת נוער המחנות העולים שפתאום בגלל מצב פוליטי הפכה למתנחלת. זה ממש הזוי וזה משפיע על החיים שלנו כאן, כי כשהגענו הנה היינו חלוצים, ציוניים והיום מתנחלים, באסה".