קיבוץ דפנה פונה ימים אחדים לאחר תחילת המלחמה, הקיבוץ שוכן על גבול לבנון. ארז שמואל מנהל הרפת "בהתחלה התאילנדים ברחו, נאלצנו לרדת ל 2- חליבות היו הרבה אנשים טובים שבאו להתנדב, איכשהוא תפעלנו את המקום על 2 חליבות. חזרנו ל 3- חליבות ברגע שחזרו
התאילנדים, עדיין לא מצאתי מאביס אז אני עושה ההזנה, המאביס מפונה ממושב שאר ישוב. רפת דפנה בעלת מכסה של 3.9 , 350 חולבות, מכון חליבה ישן שדירת דג 9 על 9. ארז "הרפת דורשת השקעה, אנחנו עושים את זה בשלבים, חזרנו לייצר במרכז המזון אצלנו, התזונאי שלנו הוא סטיבן רוזן.

מה המצב הכללי?
"תשמע, כל המרחב תחת איום נ"ט, חצי קיבוץ תחת איום נ"ט, זו צרה צרורה מאוד קשה להתנהל ככה, המצב הביטחוני משפיע, חסימות צירים, יש אנשים, החוששים להגיע. מי שנשאר במשק הם רק כוחות הבטחון, רפתנים וכיתת כוננות, הקיבוץ ריק לגמרי, עצוב מאוד, גם לא רואים את האור בקצה המנהרה. כרגע הותקנו שהאריכו את הפינוי עד יולי. עושים מה שאפשר במסגרת האפשרויות. משתדלים לשמור על אופטימיות. לא קל".

יש חשש מחדירות?
"כן, בטח, היו כבר ניסיונות חדירה מהר דוב. זה החשש הכי גדול שלנו כאן. יש את יחידת דבורה, שהוקמה עוד לפני ה 7- באוקטובר ואמורה לתת מענה לתוכנית החיזבאללה לכבוש את הגליל העליון. הם מסתובבים לאורך הגבול".

איך היית רוצה שייגמר?
"שום אופציה היא לא טובה, בסופו של דבר אין ברירה, בשלב כזה או אחר נצטרך להסיר את האיום הזה, אך חיזבאללה זה לא חמאס. נראה מה יהיה".

קיבוץ כפר גלעדי מפונה כבר למעלה מ 4- חודשים, קיבוץ נטוש לחלוטין, אין כמעט אף אחד, בקיבוץ הגבוה בישראל, הנמצא ממש על גדר גבול לבנון. רק כיתת כוננות, יחידות צבא ועובדים חיוניים, משמע, עובדי רפת. התחושה היא ששכחו אותם מאחור. רחוק מהעין, רחוק מהלב.
עמרי זלצר מנהל רפת כפר גלעדי "אין לצערי חדש, חוץ מזה שהעובדים נשחקים, חלקם רוצים לעזוב. להיות במציאות של מלחמה זה לא פשוט, דבר נוסף, הבדידות הזו שאתה לבד גם שאתה הולך הביתה, הקיבוץ נטוש לגמרי. כל היום שומעים יירוטים, אזעקות, מציאות קשה ומורכבת. קשה מאוד לחבר'ה".

איך נערך?
"אין לי הרבה כלים, אנחנו עדיין ב 2- חליבות ביום, גם בגלל כוח אדם וגם אני לא רוצה שיסתובבו ברפת יותר מדי. בניגוד לרפתות אחרות, אנחנו ממש בקו ישיר לכפר עדיסה, זה הכפר שממנו ירו על בית הלל וכפר יובל.

הרפת מקצועית?
"תשמע ברגע שאתה יורד מ 3- חליבות ל 2- כמות החלב יורדת. ירדנו בכ 15- אחוז בכמות החלב. אמנם השומן חלבון עולה בגלל 2 החליבות אך יש המון קשיים, ספקים לא מעוניינים להגיע לרפת, אתה צריך לפגוש אותם רחוק מהרפת ולקחת מהם את הסחורה. כל פינוי הזבל קשה מאוד, חוששים לעבוד שם, זה ממש מול הכפר מעבר לגבול, בכינון ישיר. כל רגע יכול להיות משהו. בינתיים הרופא והמזריע מגיעים חוץ מהפעמים שהכביש חסום. את האוכל מביאים מוקדם בבוקר ממילובר בעמיר, שלא יהיו בעיות או חסימות כבישים.

לא פשוט בכלל?
"תשמע יש איזה פוקוס על הדרום, אני לא בא חלילה להשוות, אנשי עוטף עזה עברו טבח נורא, אך יש הרגשה שקצת נשכחנו על ידי הממשלה וגם גורמים בענף. אנשים לא מבינים את המשמעות להיות תקופה כזו ארוכה מחוץ לבית. אך אנחנו כאן כבר למעלה מ 4- חודשים עובדים בתנאי מלחמה, זו בעיה לא פשוטה ואנשים מתחילים לגלות סימני שבירה. תזכור גם שיש משפחות, ילדים, גם העניין האישי לא פשוט בכלל".

יבוץ עמיר לא פונה, ההחלטה שלא לפנות את הקיבוץ השוכן קרוב לגבול, מעלה תהיות ושאלות לגבי השיקולים של מקבלי ההחלטות וצה"ל אך זה כבר סיפור אחר. אך למרות שחברי הקיבוץ נותרו, קיבוץ עמיר מתנהל כמעט במתכונת חירום ובקיבוץ מרגישים היטב את רוחות המלחמה כמו גם את רעמי התותחים. הגענו לרפת קיבוצית, בעלת מכסה של כ 3- מיליון ליטר, מנהל הרפת מקסים שטרק, חבר קיבוץ דפנה שפונה מחבריו "אנחנו פליטים, קיבוץ דפנה פונה מתחילת המלחמה והתושבים מפוזרים ברחבי הארץ, בעיקר סביב הכנרת. נשארו בקיבוץ כיתת הכוננות ומנהל הרפת".

ואיך המצב, איך ממשיכים לתפקד?
"סה"כ המצב סביר בהתחשב במצב, הספקים מגיעים, החלב נלקח הרופא מגיע כרגיל. ההבדל הוא ברעש מסביב, תותחים, כיפת ברזל וכמובן ההרגשה של כולם, הרגשה פשוט זיפט. בהתחלה כל התאילנדים חזרו הביתה. ואז הסתדרנו עם חברי קיבוץ, לשמחתי נשארנו כל התקופה עם 3 חליבות והתאילנדים חזרו לפני כחודש. אך המצב מאוד נזיל אז עדיין לא שחררתי את העובדים הישראלים הזמניים והתאילנדים שלנו עובדים במטע. מצב מאוד מורכב המשפיע על הוצאות העבודה".

והרפת, בפן המקצועי הכלכלי?
"בפן הכלכלי בסדר, בסה"כ רפת עמיר מנוהלת היום על ידי מילובר ובשנתיים האחרונות יש שיפור בתוצאות וכולם מרוצים. בסוף השנה אני פורש לפנסיה, אמור להגיע זמיר מאיילת השחר".

איך אתה רואה את עתיד הרפתות כאן בגליל עליון?
"לרוב הרפתות כאן באזור אין לאן לגדול, בעמיר יש מקום לגדול ולהתרחב וכנראה שרפת עמיר תיכנס לשותפות עם מנרה שקבלה מכסה לאחרונה ויש כאן עדיין מקום לרפת שלישית".

איך המצב הבטחוני אמור להסתיים?
"אהה, זה כבר גדול עלי, אני רוצה שלום, אני אופטימי, אנחנו כל כך עמוק בחרא שמכאן יש לנו רק לאן לגדול וללכת קדימה. בסופו של דבר אנשים יבינו שמלחמה זה לא הפתרון".

מיד בתחילת המלחמה, פונה מושב בית הלל מכל יושביו, המשפחות עזבו את המקום בהוראת צה"ל ומי שנותר במושב הם רק חברי כיתת הכוננות, רפתנים ובעלי תפקידים הכרחיים. דב דויטש מקבל את פני ומיד אומר "תראה לאיזה מצב הגענו, לא יאומן, המדינה זנחה אותנו ואנחנו ממש מאבדים חבל ארץ. בושה". דב מתאר את המצב המורכב ומביא קול הנשמע בקרב מרבית מתושבי אצבע הגליל. בליגת החלב לשנת 2023 הרפת שלו ממוקמת הרפת המשפחתית של דויטש, במקום השלישי. רפת קטנה כ- 1.6 ליטר מכסה כולל אמנה. דב "נפרדתי מהרפת המשותפת עם אחי אריה. אני חשבתי כבר לסגור אך הבן לחץ להמשיך ואז החלטנו להקים רפת חדשה, זה היה לפני כ- 7 שנים. בנינו סככה מרחבית, מכון חדש של acr פרלל 24 עמדות. מרכז מזון עצמאי, אנחנו עושים את כל האוכל לבד, אך עובדים עם התזונאי של אמבר".

דב דויטש דור שני למשק המשפחתי בבית הלל, דב הכאוב מאוד מהמצב וחושש לקראת עתיד לא ידוע, פותח במונולוג קשה "ההורים שלי מתהפכים בקברם ממה שקורה בישראל, הם עלו לארץ בשנת 57 להקים כאן מדינה ציונית ותראה לאן הגענו. פינו אותנו מהבתים שלנו, אתה למעשה כעת בשטח כבוש של חיזבאללה, אני לא רואה איך אנשים יחזרו לכאן עם המשפחות. החיזבאללה לא יזוז, צה"ל לא יכנס ללבנון, כל המצב הזה בושה וחרפה הרסו לנו את המדינה. גם אם לא היתה לי רפת, לא הייתי מתפנה, לא היה אף פעם דבר כזה מקום המדינה. אני מתבייש". המצב במדינה מדיר שינה מעיניי החקלאי הוותיק שחשב שראה הכל. דב מחייך בעצב "כבר אין מה לדבר על המדינה, המדינה שלנו הולכת. תאר לך אם החיזבאללה היה מצטרף ב- 7 לאוקטובר, כל הגליל היה כבוש. אתה יכול לתאר לך מצב כזה. אנחנו אשמים, כולנו, נתנו לפוליטיקאים לעשות מה שהם רוצים, עכשיו נתניהו לקח את כל הקנאים הימניים ותראה מה קורה כאן, זה סיוט מתמשך".

ועדיין, הרפת שלך מצוינת?
"תשמע, אנחנו עובדים קשה, התוצאות משמחות אבל בגלל המצב אין ממש שמחה, התוצאות לא באות לבד, הרבה הרבה עבודה קשה. בגדול, מי שלא מייצר אוכל לבד, לא יכול להגיע לתוצאות טובות גם במובן הכלכלי. זה הכל עניין של השקעה, עבודה וידע, הכי חשוב, מרכז מזון עצמאי, סככה מרחבית, עם שני אבוסים, זה מועיל לייבוש המדרך וכמובן ממשק חליבה וירידה לפרטים קטנים ברפת, לא לוותר על כלום".

ומה לגבי העתיד?
"תשמע, אם נשאר כאן אז הרפת תתפתח, אנחנו רוצים להגדיל את הרפת, מה גם שאנחנו בזמן האחרון מגדלים את השחת לבד והשאיפה שלנו לגדל את הכל לבד. השאיפה שלנו זה להגיע למכסת ייצור של כ 2- מיליון ליטר השאלה רק מה יהיה עם המדינה שלנו".

התחנה הראשונה, כפר בלום, קיבוץ שלא פונה אך סובל מפגיעה כלכלית קשה, כל העסקים בקיבוץ מושבתים, כולל המלון לאחר שהישראלים נטשו את הגליל. המפעל גלקון עובד במתכונת מצומצמת וכך גם כל המסחר בקיבוץ ובאצבע הגליל. הבשורה האופטימית, הרפת תמשיך להתקיים, כך החליטו חברי הקיבוץ לאחר תקופה ארוכה של חוסר וודאות באשר לעתידה. תם מרגלית, 40 בן קיבוץ כפר בלום, רפתן צעיר מבחינת ניסיון ושנים אומר לנו "אני כ- 8 שנים ברפת, באיזה שלב היתה אופציה לעבוד ברפת ואז לקחתי את ההזדמנות, את הידע המקצועי לימד אותי ד"ר בני שריר, שהיה הרופא שלנו, את פן הניהול והרפתנות, למדתי ממנהל רפת גליל מערבי היום. ויש לי מלווה, לני קפלן, שהוא עוזר בצד המקצועי". על המצב הבטחוני המורכב הוא אומר "זה קצת כמו לעבור למדינה אחרת, הכבישים ריקים, חנויות כמעט ולא פתוחות, יש תנועה מאוד דלילה של אנשים".

מתח וחוסר וודאות
קיבוץ כפר בלום לא פונה באופן רשמי, אך בפועל עזבו מרבית החברים את המשק מיד לאחר תחילת המלחמה. תם "בתחילה כ- 80 אחוז מהקיבוץ עזבו מיוזמתם ולאחר כמה שבועות בגלל המצב הכלכלי, אנשים חזרו בלית ברירה כי המדינה משום מה לא מממנת את העזיבה. אשתי והילדים חזרו כי לא היה לנו את הכסף לממן את השהיה מחוץ לאזור. כרגע אנחנו בסוג של שגרת מלחמה. הייתי צריך לקבל אישור מהצבא לדבר איתך, כי אני מגויס למילואים מה- 7 באוקטובר. היום במקרה יום שקט, אך יש המון מתח באוויר, מי שלא רגיל לשמוע רעש תותחים אז כל המצב כאן לא ממש סימפטי".

רפת כפר בלום היא רפת קיבוצית, כ- 370 חולבות, בעלת מכסה של כ- 3.800 מיליון ליטר לשנה, עם לא מעט בעיות ועד לאחרונה חוסר וודאות לגבי המשך קיומה. באשר למזון, מרכז מזון מילובר ועגלות ויבשות מכינים לבד. מכון חליבה ישן פרלל. תם "יש לציין כי לא הושקעו כאן כספים הרבה מאוד שנים. דובר על סגירת הרפת אך לאחרונה הקיבוץ קיבל החלטה על השארת הרפת והשקעה בה והפיכתה לרפת איכותית ואנחנו שמחים על כך".

המועצה האזורית כאן לא מתלהבת, בלשון המעטה, מרפתות באזור?
תם עונה בדיפלומטיות "יש בזה משהו, זה כבר כמה שנים מועצה אזורית גליל עליון מחמירה את הרגולציה על הרפתות, בדיקות שפכים מחמירות, ארנונה גבוהה, ביחס לרפתות האחרות בארץ".

מה עיקר הבעיות?
"מחירי המזון גבוהים מאוד והטיפול בשפכים, זבל והקנסות הגבוהים".

ומה באשר לכוח אדם?
"אני דווקא במצב טוב, צוות קבוע של בין 3-4 ישראלים, 2 תאילנדים והשאר על בסיס סטודנטים ועובדים זמניים".

איך מבחינתך צריך כל הסיפור להסתיים כאן?
"תשמע, התקווה הגדולה שנחיה כאן בלי פחד מהתקפה של אויבנו. כרגע התחושות לא טובות, מבחינתי מאז ה- 7 באוקטובר אנחנו עברנו טראומה כמדינה וכל אחד עם האבל שלו. עברנו השפלה, פחד, רצח, אונס. מי שגר בגבול הצפוני שואל את עצמו מה היה קורה כאן. אני לא מאמין שכרגע זה יכול לקרות כאן. מאוד עצוב שנצטרך לחיות על המשמר כל חיינו והפחד הגדול זה שאם המצב לא ישתנה, האוכלוסיה הצעירה לא תרצה להישאר ולאט לאט האוכלוסיה כאן תזדקן ותדעך".

אז יש עתיד לרפתות הצפון?
"לא בקונסטלציה של היום, אך יש עתיד, אני חושב שהשינוי חייב לבוא עם התיירות. ליצור רפתות ידידויות לנופשים באזור ולדעת לשווק את הרפתות וחשיבותן הכלכלית, חקלאית, ציונית".