אמילי די קפואה מנהלת רפת כרמיה “המדינה חייבת להפסיק לירות לחקלאות ברגליים”

חברי קיבוץ כרמיה מודים למלאכים ששמרו עליהם באותה שבת השחורה, הקיבוץ עם המזל הכי גדול בעולם, אומרת אמילי די קפואה, מנהלת הרפת וממשיכה “המחבלים שהיו אמורים להגיע אלינו, נעצרו בזיקים וביד מרדכי”. הרפת המשיכה לפעול, ירדו לשתי חליבות, אמנם היו פגיעות של טילים, אבל מה זה לעומת הקיבוצים האחרים, אומרת לנו אמילי. עוד סיפור מעוטף עזה, מלא הפתעות ורפת אחת המנוהלת על ידי נשים

אמילי משמאל ורחל, אם וביתה הבת מנהלת האם מס,
אמילי משמאל ורחל, אם וביתה הבת מנהלת האם מס,

את הרפת בקיבוץ כרמיה מנהלת אמילי די קפואה 38 כבר למעלה משנה וחצי. אמילי עובדת ברפת כ- 12 שנים ועבדה במגוון תפקידים במהלך השנים. אך הסיפור המעניין של אמילי מתחיל כשהיא בת 6 ועלתה לארץ מבלגיה ביחד עם אמא רחל. לאחר שנה במרכז קליטה בבאר שבע הגיעו השתיים לקיבוץ כרמיה ומאז הם שם, בקיבוץ בנגב המערבי, פעם קראו לזה ציונות אמיתית. כשהגיעו לקיבוץ, התבקשה האם לעבוד בחינוך אך היא התעקשה לעבוד רק ברפת. מאז עברו שנים, האם יצאה ללימודי הנדסת בניין ועבדה במקצועה. אך כשהבת אמילי מונתה למנהלת הרפת בקיבוץ, ביקשה האם לחזור ולעבוד ברפת, יחד עם ביתה וכיום הבת מנהלת והאמא מס’ 2 ואם זה לא סיפור, תגידו לי מה כן. אך זה לא הסוף, ברפת מועסקת גם עינת וירסקי, חברת קיבוץ, העובדת שנים רבות ברפת ואחראית מרכז מזון וחלוקת מזון. יש עובדת נוספת, מלכה רואס, האחראית יונקיה במשך שנים רבות. אם תרצו, רפת של נשים המחוזקות ב -2 תאילנדים וסברי מהעיר רהט.

מזל של כרמיה
רפת כרמיה נחלבה במהלך כל המלחמה, למרות שמיום ראשון שלאחר השבת השחורה ירדה הרפת ל 2- חליבות ובתחילת דצמבר שבו ל- 3 חליבות ביום. הסיפור של כרמיה הוא סיפור על מזל גדול, אמילי: “הקיבוץ שלנו הוא עם המזל הכי גדול בעולם, המחבלים שהיו אמורים להגיע אלינו, עצרו בזיקים וביד מרדכי. הקיבוץ לא נפגע, ומחבלים לא הגיעו לכרמיה, אמנם היו פגיעות של טילים ברפת, נהרגו כמה עגלות וכמה נפצעו וחיכינו לווטרינר כשבוע שיבוא להרדים אותם. אך אני מרגישה בת מזל, לעומת הקיבוצים האחרים שחוו זוועות, הרג וחטופים”.

אז איפה תפסה אותך המלחמה?
“בשישי בלילה ישנתי מחוץ לקיבוץ, התעוררתי לאזעקות ובעצם מהרגע הזה מנסה לתקשר עם העובדים ללא הצלחה. ומתחילה לקבל הודעות מהעובדים הקמבודים הכותבים לי שהם לא רוצים למות. בשלב הזה אני מבינה שאני צריכה להגיעה אל הרפת ולמזלי הרב נעצרתי במחסום משטרתי, כי אם הייתי ממשיכה הלאה בנסיעה, בטח הייתי נרצחת. בזמן הזה נופלים קסאמים בכל האזור ממש קרוב אלי. מאחר ולא יכולתי להגיעה אל הרפת, נתיב לדרר, היועץ המקצועי של הרפת, המתגורר בקיבוץ, לקח על עצמו לתפעל את השבת השחורה ולא עזב אותי במשך שבועיים גם תחת ירי. ביום ראשון הגעתי לרפת על הבוקר, ישר למגורי העובדים הזרים שהסתגרו בחדרם לאחר שצפו בסרטונים. ביום ראשון ירדנו ל- 2 חליבות, מפנים את הקיבוץ ואף אחד לא בא לרוקן חלב. ביום רביעי נגמר לנו המקום במיכלים ואז שפכנו את כל החלב. בעצם נשארנו בקיבוץ רק חברי כיתת כוננות, 3 הרפתניות ו- 2 תאילנדים וסטודנט מגאנה”.

איך עברו הימים?
“עברו ימים לא פשוטים בכלל, ירי כמעט רצוף לאורך כל היום דבר שאינו מאפשר לסיים חליבה, אך עברנו גם את זה. מה שהיה באמת מפחיד בשבוע הראשון, זה הניסיונות חדירה מהים. לשמוע ירי של נשק קל קרוב אליך, היה לא פשוט, בסוף החלטנו לישון בחמ”ל עם חברי כיתת הכוננות. אני יכולה לומר שאני מאוד שמחה שיש כאן כיתת כוננות, בלעדיהם לא הייתי מוכנה להישאר כאן בקיבוץ ולהמשיך לעבוד וזאת למרות שיש כאן צבא, על חברי כיתת הכוננות אני הכי סומכת”. צוחקת אמילי.

איך אך מסכמת את האירוע נכון לעכשיו?
“זה תסריט אימים, פשוט בלתי נתפס שנכנסו מחבלים למדינת ישראל ורצחו, אנסו, חטפו, בזזו. אני מאוד מאוכזבת, כי היו המון סימנים, שומעים את חברי נתיב העשרה הצועקים כבר שנה כי בונים להם עמדת חמאס. את חברי קיבוץ ארז, השומעים חפירות וקציני הצבא מנפנפים אותם. תשמע, הייתי תצפיתנית בנחל עוז בהתנתקות וממש הופתעתי שלא מקשיבים להם, לי היה קשר ישיר עם המפקדים, היית יכול לדבר עם המג”ד של הגדוד, אני כתצפיתנית הרגשתי שיש לי כוח ואני מבינה כי התצפיתניות שנטבחו, פשוט לא הקשיבו להן. אנחנו היינו עם נשק, איך השאירו אותן שם ככה ללא נשק, מופקרות, לא היה להן סיכוי, זה נורא, פשוט נורא, לא יכולה לדמיין את מה שעבר על החיילות שם. היינו תמיד כל כך בטוחים בצבא, סומכים עליו ופתאום זה קורה. ולכן, הכי חשוב, יש למדינה חובה מוסרית להחזיר מיד את כל החטופים, זה המעט שאנחנו יכולים לעשות”.

חליבות תחת מטחי רקטות. רפת כרמיה
חליבות תחת מטחי רקטות. רפת כרמיה

קהילת כרמיה תחזור לקיבוץ?
אני באמת לא יודעת, זה לא תלוי בנו, אנחנו לא נחזור לקסאמים ולטפטופים של מטחי טילים, אין יותר הכלה של המצב שהיה. אני מוכנה לחיות באזור סכסוך בתנאי אחד, שאני מרגישה שמגינים עלי בכל תנאי כולל צעדים מניעתיים. לא יכול להיות שיקרה דבר כזה, פשוט לא הגיוני. כשאומרים לצבא שמתאמנים על הגדר והם אומרים שזה בסדר “הם רק מתאמנים”. זה פשוט מוטרף”.

הרפת בפן המקצועי?
“ירדנו מטבע הדברים בכמות החלב בגלל 2 חליבות, עלינו באחוזי השומן חלבון. ניסינו לשמור על העדר כמה שניתן. כרגע לא יודעים בדיוק מה תהיה המכסה בשנה הבאה, אך היא כנראה תהיה גדולה, כך שאני לא יכולה להרשות לעצמי למכור פרות. מבחינתנו חזרנו לשגרה מלאה בכל מה שקשור לרפת, לעבודה ולממשקים השונים”.

לסיום?
“כן, יש לי שני דברים חשובים לומר בשעה הזו, המדינה חייבת להחזיר את כל החטופים, את כולם, מיד, כי זו האחריות שלהם והם האשמים בכל מה שקה. דבר נוסף, הגיע הזמן שהממשלה תבין את חשיבות החקלאות, ההיאחזות בקרקע, ביטחון המזון ותפסיק לירות לחקלאות ברגלים, כי מעבר לכך שזו הפרנסה שלנו, לדעתי כולם כבר הבינו, כי מדינה המסתמכת על יבוא מזון, בטח ירקות, פירות ומוצרי חלב, היא מדינה מקולקלת ואם מדברים על יוקר מחיה, לא ראיתי שהיבוא הוריד את המחירים, בשום תחום במזון”.