לאחרונה התבשרנו על קריסת מחלבות הגולן והגעה לחדלות קיומה של המחלבה. כל זה לא קרה בחלל ריק, אפשר היה לקרוא את הכתובת על הקיר וזו נכתבה כבר מזמן. כיום ניתן לומר בוודאות, מדיניות ה”רק יבוא” נכשלה ולא האטה את קצב עליית המחירים. נהפוך הוא. וגרמה לחיסולה האיטי אך המתמשך של חקלאות כחול לבן.
כשמחיר הליטר לרפתן מתעדכן (מנגנון עדכון מעוגן במחיר המטרה) עקב התייקרות מחירי תשומות היצור, סירבה הממשלה לעדכן את מחיר המפוקחים למחלבות ולמחלבות הגדולות שלהן סל מוצרים מגוון ורובו לא נמצא בפיקוח רטנו ובצדק יש לומר, אבל התמהמהות האוצר בעדכון מחיר המפוקחים, לא היווה איום על קיומן. מחלבה קטנה כמחלבות רמת הגולן, שייצרה מוצרים בפיקוח, פשוט לא יכלה לעמוד בעליית מחיר החלב הגולמי וקרסה.
ביטחון מזון? לא בישראל
כשמדברים בישראל ובעולם בכלל על בטחון מזון, זו לא סיסמא ריקה, אלא אמירה ערכית שיש אחריה אחריות לאומית. בישראל, בטחון המזון זו סיסמא ריקה, משום שמדיניות ממשלתית שמייתרת את היצור המקומי, משתלחת בחקלאים, ומעדיפה יבוא (כיאה לכל סוחר טוב) מעמידה את החקלאים ואת המחלבות בפני תחרות לא הוגנת עם תוצרת מיובאת. ברור לכל שלייצר מזון עולה כסף, ליצר ליטר חלב באירופה, לא יותר זול מאשר בישראל וגם בהולנד עלות המזון היא כ 60ֵ% מעלות היצור הכוללת, כל ההבדל הוא בתמיכה המעניק האיחוד האירופי ליצרן המקומי, וכמובן שאין תוספת מע”מ לעלות המוצר הסופי. כנגד זה, נאלץ החקלאי הישראלי ליצר את תוצרתו במחיר תשומות גבוה שאת רובו קובעת המדינה. זה כמובן לא שוק חופשי וזו לא תחרות הוגנת, רחוק מכך. אבל כאמור בישראל, התפיסה הכלכלית, שאותה מוביל פורום קהלת לו מהלכים מרכזיים בכל צומת כלכלית במדינה ובמיוחד באוצר, משתמשת בסיסמאות כמו שוק חופשי או הסרת כל חסמי יבוא, אבל לא באמת רואה את טובת משקי הבית או היצרנים המקומיים. השיטה הנהוגה כיום רואה את טובתן של קבוצות קטנות באוכלוסייה. יש לזכור כי הכותרת “יבוא זול” יכול להעניק לשר נקודות זכות בציבור, שברוב חסדו דואג לכאורה למשקי הבית. אבל המציאות הגלובאלית רחוקה מכך.
מדיניות חסרת אחריות וסיכון אסטרטגי
אפשר לראות כיצד דווקא כשמתנהלת מלחמה באירופה, משבר האקלים בתחילתו או בעיצומו גורמים לכך שמחיר המזונות בעולם עולה, מחירי ההובלה הימית עולים או יורדים ממש כמו גלי הים ויציבות אין בהם, כל אלו מובילים להתייקרות מוצרי המזון המיובאים ולחוסר יצ יבות במחירים לצרכן. כל עוד היו אלו סיסמאות שהיבוא מוזיל ומסייע למשקי הבית וכך אמנם היה, אפשר היה למכור את הסחורה הזו לעיתונות, אבל כשסיסמאות נתקלות במציאות ומחיר התוצרת המיובאת גבוה, זה כבר לא תופס. אך מדיניות ממשלתית חסרת אחריות כפי שזה קורה כבר לאורך שנים, מובילה בשורה התחתונה לחיסול המשקים המשפחתיים ולמעשה, משקים חקלאיים, בעיקר משפחתיים, כורעים תחת הנטל ומתחסלים. דור צעיר ממעט לחזור למשקי ההורים והתוצאה ארוכת הטווח היא שהחקלאות בישראל תשנה את פניה ותהפוך לחקלאות תאגידית, כלומר יהיו בישראל מספר תאגידים, חלקם הגדול בידיים זרות (תנובה לדוגמא) והם יהיו אלו שישלטו על שרשרת הערך ועל בטחון המזון במדינת ישראל. זוהי המגמה וזה הסיכון האסטרטגי שמדינת ישראל צועדת אליו. כל זה קורה כתוצאה מהיעדר חזון וחשיבה לטווח ארוך. אך הבעיה היא קשה ועמוקה הרבה יותר, פקידי האוצר ופוליטיקאים חסרי מעוף, רואים בנו החקלאים ובאדמותינו, בעיקר מאגר נדל’ן. טייקונים, קבלנים ונדלניסטים, בסיוע לוביסטים, פקידי ממשלה ושרים, לוטשים עיניים לאדמות החקלאיות ובדמיונם רואים רק בטון ומלט וכשהמהלך יחל חלילה, לא יהיה אפשר להחזירו לאחור. יש למהלכים האלה השפעה דרמטית על מבנה המשק הישראלי, על בטחון המזון ועל יכולת המדינה לשמור על עצמאותה בקבלת החלטות וכמובן שמירה על האינטרסים החיוניים ביותר שלנו, האזרחים. הדרך למנוע את התהליכים האלו היא בראש ובראשונה בידי המדינאים, אם עדיין נותרו כאלה, שלהם צריכה להיות חשיבה אסטרטגית וראיה בעלת חזון על עתיד המדינה. אבל לא רק, גם לנו , החקלאים אחריות, כל עוד איננו מבינים את חשיבות ההתאגדות ויצירת רצף של שרשרת הערך, מהשדה עד לצרכן, כל עוד מי שמנהל את המשק הישראלי אלו סוחרים או מתווכים, לא נוכל להתרומם למלוא היכולות שלנו. אם רק נחשוב מעט מעל לענייני היום יום ונבין שהליכה לשיתוף פעולה ענפי (קואופרציה , הנה אמרתי את המילה המפורשת) נהיה תמיד נתונים להתעמרות של כל מיני גורמים אינטרסנטים שלא אנחנו
בראש מעיניהם. לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל המתחדשת ועוד בטרם קום המדינה, היו החקלאים חוד החנית של הציונות וההולכים בראש, אין סיבה אמיתית שלא נתעלה מעל היריבויות החשדות וחוסר האמון ונקים קואופרציות יצרנים שיבנו את שרשרת הערך מתחילתה ועד סופה, זה קרה לפני מאה שנים כשהקימו את תנובה, זה קיים באירופה וזה כורח המציאות כאן אצלנו. ויפה שעה אחת קודם.