המלחמה הזו שנכפתה על כולנו, האסון הנוראי שחווינו כולנו, ומעל לכל משפחות ויחידים ששילמו את המחיר האולטימטיבי, הולידו דבר שנרדם שנים ארוכות והעלה אבק במחסני ההיסטוריה. את הערבות ההדדית, את רוח הנתינה, את האכפתיות, את ההתגייסות למען הזולת.

 

מאחים לנשק לאחים למשק לאחים לרפת, מזק'א שכלל לא ברור כיצד יוצאים עם נפש שלמה ממלאכת הקודש האכזרית הזו ועד למטבחים שמכינים מנות לחיילים באשר הם. נדמה שמאז השבר הגדול (כך חשבנו אז) של מלחמת יום הכיפורים ועד לאסון הנורא של שמחת תורה, ה- 7.10.23 , מתגלה כאן עם מופלא. וכשאין ממלכה וממשלת ישראל נוכחת נעדרת, כולנו, כל אחד במקומו, כולנו הממשלה המעשית, מי ברפת מי במשק מי בהתנדבות בכל מקום נדרש. אבל אנחנו הרי ראשית לכל בתוך עמנו חיים, והאסון הנורא שחוו משקי העוטף, האבדות והשבר הנפשי, חייבו התגייסות ענפית, וכמו בעתות משבר, יודע ענף החלב להתגייס ולתת כתף לכל רפת בעוטף. זה לא מושלם, ובוודאי יש ויהיו נזקים פה ושם, אבל הענף יודע לתמוך ולהושיט יד, ההתעשתות של כל גורמי הענף מוכיחים פעם ושוב עד כמה החוזק והנחישות של כולנו, מבטיחים המשכיות.

החקלאות מוכיחה את כוחה, למרות הממשלה

החקלאות הישראלית שממשלות ישראל כה נהגו לחבוט בה ולדלדל את משאביה, מוכיחה את כוח החיות ששלה, את המשך הרציפות בהבטחת אספקה רציפה ומנגד, ממשיכים ברוח פורום קהלת לתמוך ביבוא ועוד מהיכן, ממדינה שבראשה חמאסניק שונא ישראל. אז הכול סובב הכסף? אין גבול? כנראה שלא. ומנגד, עם ישראל מתגלה כמי שמבין ויודע להעריך ומצטרף למסע החקלאי של שמירה על החקלאות המקומית. נדמה שמאז מלחמת יום הכיפורים, לא חווינו כולנו רוח ישראלית במיטבה. אלפי מתנדבים המגיעים למשקים בסיוע לקטיף, אסיף וכל עבודה נדרשת אחרת, אמנם כל זה לא מחפה על חוסר מקצוענות, אבל לפחות נותן אוויר לנשימה למשקים שכח אדם נחוץ נטש אותם. בעוטף, למרות המכה הקשה, ממשיכים משקי החלב לתפקד, מי יותר ומי פחות, אבל שוב ושוב יכול עם ישראל, יכולה הממשלה לראות בזמן אמת, מי עמוד השדרה הערכי, המתמיד והאיכותי של המדינה. ביוזמה שהחלה בה שרית מבית הספר החקלאי בנהלל, בהצטרפותם של בתי ספר אחרים וכמובן משקים ברחבי הארץ, החלה הכשרה של מתנדבים שרוצים לסייע ,ועם גל ינאי מחמ"ל ההתאחדות המנתבת מתנדבים לפי צרכי
המשקים השונים. כמובן שלא מצפים מהם להיות מספר אחת ברפתות הנזקקות, אבל מושג המתנדבים פורח ואנשים באים ותורמים את חלקם למאמץ. אשרינו שזה העם שבעת צרה יודע להתגייס ועצוב שכך נראית הממלכה, ממשלה, שהובילה לשבר הנוראי הזה. ללא ספק אחרי המלחמה, תידרש עבודת שיקום רבה, בכל תחום, וכמובן בחקלאות, אבל בהכירנו את החקלאים הישראלים, השיקום בוא יבוא וכל מי שנפגע, ישוקם ויחוזק. ואנחנו, בענף שלנו ובראיה לאומית, נדרשים גם לחשיבה מחודשת על התנהלות הענף. האם זו הדרך? האם בשם המרדף הפתולוגי לעוד ועוד, אנחנו לא כורתים את הענף עליו אנו יושבים? היתרון לגודל מתגלה כחיסרון לקיום שכן משק שנסגרת בו הרפת, משנה את פניו ללא הכר, מאידך, רפתות שגדלות ללא אופק, גם הן בסופו של דבר מתנתקות ממה שפעם נקרא התכלית הראויה, האם מגה רפתות זו
התכלית הראויה?

האם יש הצדקה למשק מתוכנן עם רפתות ענק? כמה רפתות כאלה יכולות להתקיים בארץ, ואיזה גוף כלכלי מושבי או קיבוצי יכולים להן? הרי ברור שבשלב מסוים, יהיו גופים כלכליים חזקים יותר עם כיסים עמוקים יותר ואז מה? מבחינתי, חייבת להיות מגבלת גודל וזה כמובן צריך להיות כחלק מתפיסה לאומית. כחלק מהתכלית הראויה. רפתות ענק הן בעוכרו של הענף ולכן, כדי לשמור על המשך קיומה של התכלית הראויה, חייב להיות גודל מקסימלי לרפת בין שהיא משפחתית ובין שקיבוצית. כולנו הלכנו שולל אחר המולך הקפיטליסטי וסופו שיוביל לחיסולנו כיצרני חלב.

בתקווה לימים רגועים יותר, לחזרתם של כל השבויים ובמעט נחמה למשפחות הנרצחים.

כתב-ראובן זלץ

עוד בערב השבת השחורה, הבין ליאור שמחה כי יש להיערך לקראת מצב שטרם היה בהיסטוריה הישראלית, ציונית. החמ"ל של התאחדות יצרני החלב היה הראשון שקם ונכון לעכשיו, מתפעל מערך מתנדבות ומתנדבים המתחזקים את כל רפתות העוטף כמו גם חלק מרפתות הצפון. בתוך כך, פנה שמחה לליעד שחר שינהל את חמ"ל הרפתות. ליעד "הלוואי שהממשלה היתה מתנהלת באותה מהירות ומקצוענות כמו ההתאחדות, מצב הישובים היה יכול להיות הרבה יותר טוב"

 

ליעד שחר הוא לא רפתן ולמרות זאת, כשליאור שמחה פנה אליו, ליעד לא היסס "ליאור פנה אלי כבר ביום ראשון ה- 8.10 וביקש לעזור לו בניהול חמ"ל בנושא הרפתות בעוטף, אני בא בכלל מתחום אחר, של אנרגיה וניהול פרויקטים, אך מייד נעניתי לקריאה". ליעד מגבעת חיים איחוד, בן קיבוץ עין גב, לקח את המשימה המורכבת ומייד פתח קבוצות ווטסאפ לצוותי הרפתות, משאיות, בעלי מקצוע, מזון, פינוי פגרים, מחלבות.

ספר על הימים הראשונים?
ליעד "במשך ארבעה ימים לא חילקו אוכל ברפתות ולא יכלו להגיע אליהן, מדובר ברפתות חולית, ניר יצחק, רפת מעון, נירים, עין השלושה, עלומים, מפלסים ונחל עוז. אלו היו רפתות סגורות בשטח צבאי סגור. התחלתי לעשות תיאומים מול הצבא, לכל רכב שנכנס, או מתנדב לרפת, משאית של אמבר, משאיות ציוד, כל כניסה כזו הצריכה תיאום וליווי. יש לזכור כי חלק ממנהלי הרפתות לא היו במשקים אלא פונו יחד עם המשפחות שלהם".

בימים הראשונות היה בעצם תוהו ובוהו?
" בימים הראשונים העוטף היה ממש אזור מלחמה, לאחר כמה ימים ובמשך השבוע שבועיים הראשונים הכוונה היתה להביא את הרפתות למצב תקין של עבודה שהרי בחלק מהזמן חלבו ושפכו חלב. זה החל בחליבה אחת, עברנו ל 2- חליבות, צריך לזכור שכל הקיבוצים מפונים ויש רק כוח צבאי לשמירה. ולכן ברגע שהמכון הגיע למצב שמיש, אפשר היה להתחיל לחלוב. היה צריך להביא אנשי מקצוע וכל כניסה כרוכה בתיאומים. "

סדר הפעולות?
"ברגע שהחל האירוע, הגענו לרפתות והדבר הראשון היה זה להאכיל את הפרות, לפנות פגרים, לתקן נזקים ראשוניים, חלק מהפרות היו משוחררות. ברפתות נחל עוז, עלומים וניר יצחק היו נזקים משמעותיים, הן ברפת והן במבנה ובציוד כולל ארונות חשמל שלא לדבר על כמות ההרוגים מקרב העובדים התאילנדים".

איך מתנדבים מחליפים בעלי מקצוע?
"אנחנו משתדלים שרוב המתנדבים יהיו רפתנים או רפתנים בעבר, מה גם שמנהלי הרפתות התחילו להגיע לרפתות יותר ויותר, ההתגייסות היתה פשוט מדהימה של המתנדבים. מהיום הראשון החלה ההתאחדות לארגן מתנדבים ולטפל במערך המקצועי וחלקם הגדול עובר מעין קורס מקצועי ששרית יוקר עורכת ברפת של ביה"ס החקלאי בנהלל, לפני שהם מגיעים לרפתות העוטף".

מה המצב כיום, אמצע נובמבר?
"היום כל הרפתות למעט כיסופים חולבות פעמיים ביום, מערך מתנדבים המתחלפים פעם בשבוע, מפנים חלב לתנובה או לטרה. אנחנו דואגים למתנדבים לאוכל, ציוד להתנהלות ביום יום ועכשיו מתחילים לעבוד עם מנהלי רפתות על צוותים קבועים, אך הרוב כרגע מתנדבים בין 10 ל- 15 אנשים בכל רפת. מערך המתנדבים של ההתאחדות מדהים והמתנדבים מגיעים מכל רחבי הארץ.
מדובר בעיקר במושבניקים וקיבוצניקים, רפתניות ורפתנים לשעבר, פנסיונרים שלא מפחדים מעבודה בוגרי בתי ספר חקלאים משנים רחוקות וגם הדור הצעיר המגיע, פשוט להוריד את הכובע, ארץ ישראל היפה שלנו".

ומה חסר כרגע?
"בעיקר עובדים מקצועיים, זה גם מה שיהיה חסר, בכל החקלאות ובעוטף ובכלל, יצטרכו לייצר ולהביא עובדים, כי מתנדבים זה נהדר אבל אני לא יודע אם לאורך זמן אפשר יהיה לתחזק רפתות רק באמצעות מתנדבים".

היתה התלבטות לסכן מתנדבים?
"אני לא חושב שהיתה התלבטות, זה נכון שמדובר באזור מלחמה, בעיקר בימים הראשונים, אך החיים נמשכים והרפת זה סוג של שפיות ציונית מטורפת והיאחזות בקרקע למרות כל מה שקורה. המהירות שבה הרפתות חזרו לעבוד זו תעודת עניות לענף החלב זה לא פחות ממדהים. הרפתנים שעברו את הנורא מכל, שחבריהם נטבחו, נחטפו, למרות הכל, הם לא וויתרו, ממשלת ישראל יכולה וצריכה ללמוד מהם על היאחזות בקרקע ועל ציונות ללא מרכאות. למרות שיהיו רפתות שיצטרכו לחדש את העדר, כי הטראומה שהפרות חוו קשה ביותר. האנשים בקיבוצים מדהימים, לראות אותם חוזרים לקיבוץ למרות הכל, זה פשוט להוריד את הכובע, אנשים מיוחדים מאוד".

אי אפשר להפריז באהבתו של יהונתן לבעלי חיים בכלל ולפרות בפרט. הנער שאמור היה להתגייס לצה"ל בתחילת נובמבר, נרצח על ידי מחבלים בשבת השחורה, סמוך למקום שאהב כל כך, הרפת
המשפחתית במושב יכיני. בן 18 ו- 9 חודשים היה, פרח מיוחד.
יהי זכרו ברוך

אריאל זהבי, 38 רבש"צ מושב יכיני, ב- 7 השנים האחרונות ומנהל את הרפת המשפחתית במושב, היה אולי האיש הקרוב ביותר ליהונתן, הבן של אחותו הגדולה. אריאל "בזמנו אחותי גרה באלפי מנשה, היא חזרה לדרום לפני כ- 4 שנים בשביל יהונתן, כי הוא רצה להיות קרוב לבעלי חיים, זו היתה פשוט אהבה ענקית. ילד עם נוכחות מדהימה, היה אמור להתגייס בסוף נובמבר, רצה להתגייס רק ליחידת עוקץ להיות עם כלבים, לא רצה לשמוע על שום דבר אחר".

מבין שהוא היה מעין ד"ר דוליטל קטן?
"ממש ככה, זו הגדרה מעולה, מאז שאני זוכר אותו, הוא אהב בעלי חיים, יש לנו 92 חולבות ברפת הנוכחית ויהונתן ידע את השמות של רובן, זה היה בנוהל. תמיד התווכחנו על איזה פרות למכור, הוא מאוד נקשר לפרות. כל הטלפון שלו היו עם תמונות של פרות, זו היתה האהבה המטורפת שלו הוא היה ילד מאוד אהוב, אך דעתן גדול, מדריך בתנועה. כל פעם שלא הייתי ברפת, הוא היה תופס פיקוד מבלי לשאול אפילו, יהונתן היה צימחוני ובעל תחושה עמוקה של חמלה לכל הולך על ארבע, אני מדבר עליו ודמעות בעיניים, באמת עצב גדול".

סיפור אחד שיתאר את יהונתן?
"יש המון אבל אספר לך אחד שתבין מי הוא היה הילד המקסים הזה. היתה לי פרה שקבלה קדחת חלב, נתנו לה קלציום, לא עזר, עוד מנה לא עזר, אני כבר התייאשתי. אבל יהונתן לא התייאש, הוא ישב איתה כל הלילה, דאג לתת לה אוכל ומים, ניקה לה את העטינים ובסוף היא הבריאה וחיה עד היום. זה יהונתן, ילד של אהבה. מעבר לכך שהוא היה רפתן על מלא, מטפל ביונקיה, חולב, מאכיל, מטפל, מזריק, מזריע, עוזר בלידות, רפתן במלוא מובן המילה. היתה לו אהבה לא מוסברת לפרות, הוא היה קורא להן והן באו אליו".

איך תזכור אותו?
אריאל עונה בבכי "את הנוכחות שלו, האהבה שלו לפרות, אני עדיין לא מבין שהוא לא פה איתי, הוא חסר לי בכל דקה ביום, זה מטורף, קשר כזה לא היה לי עם אף אחיין ובכלל, קשר קרוב מאוד. תשמע, מאוד חשוב לי שיידעו כמה הוא אהב את הפרות, את הענף הזה".

יכיני סרט מלחמה

אריאל מתאר במילותיו את השבת השחורה, לקרוא ולא להאמין
"המלחמה תפסה אותי בחופשה בבנקוק ובדרך לארוחת בוקר בבית חב"ד. ולפתע הטלפון לא הפסיק לרטוט, אני מבין שקורה משהו. נכנסתי לאיזו חנות, מכניס את הטלפון לטעינה ומתחיל לתפקד. בסביבות 07:00 בבוקר מבקש מהתושבים ביכיני להיכנס למרחבים מוגנים ולהסתגר בבתים. פותח את המצלמות בישוב ורואה בלייב את המחבלים נכנסים לישוב.
8 מחבלים, נכנסו ממש לתוך הישוב, הם נתקלו בכניסה בכוח מג"ב שעבר במקום ממש במקרה, הקצין שם הבין את הסיטואציה וחתרו למגע עם המחבלים. ואז חוליית המחבלים התפצלה לשתיים. חוליה אחת התחילה לרצוח ברחבי הישוב, המחבלים רצחו 5 תושבים. ואז אני רואה שהם גונבים רכב של בת דודה שלי, המפתח היה ברכב, מניעים וטסים אלי הביתה. הם לדעתי ידעו בדיוק מה הם מחפשים, הערכה אישית שלי שהם ידעו איפה גרו כל הרבשצי"ם בעוטף.
יהונתן גר אצלי בעיקר בימים שלא הייתי במושב. באותו בוקר שבת ארור, יהונתן ישב בחוץ, במרפסת, המחבלים ירו בו ורצחו אותו, הם גם זרקו רימון על אבא שלי, שלמזלנו לא התפוצץ. ואז ניסו לפרוץ את הבית, שוב, למזלי הם לא הצליחו. זה בגדול הסיפור. חמשת הרוצחים חוסלו לבסוף בכניסה למושב על ידי כוח צה"ל".

רפת כיסופים, היתה מפעל חייו של ראובן הייניק, רפתן בנשמתו ומנהל הרפת  מיתולוגי בקיבוץ. ביום שני, ה- 9.10 ראובן כבר לא יכול היה לשבת בבית והחליט לנסוע לרפת ולהאכיל את הפרות. הוא לא שמע לבקשות חבריו ובני משפחתו שהתחננו שלא יסע. אך ראובן בשלו, "חייבים להאכיל את הפרות". מחבל רצחני שארב במכון החליבה ירה בו למוות מטווח קצר. ראובן הייניק, היה בן 56 נשוי לדורית אב ל- 3 בנות, עדי, נטע ויובל. יהי זכרו ברוך

 

ראובן הייניק, רפתן ומחנך, במשך שנים רבות העמיד דורות של רפתנים צעירים כשהיה מנהל רפת כפר סילבר וב- 15 השנים האחרונות ניהל בהצלחה רבה את רפת קיבוץ כיסופים.
כל מי שדיבר עליו, סיפר מיד על חיוכו הגדול, על ליבו הטוב ועל אהבתו הגדולה לרפת. אבי עם שלם חבר של ראובן עוד מהילדות באשקלון "התחלנו לשחק יחד מגיל צעיר כדורגל, בנערים של הפועל אשקלון, המשכנו קצת לנוער ואח"כ לבוגרים, ראובן היה שמח אם אומר שהוא שיחק בגמר גביע הטוטו בשנת 84 ׳ נגד בני יהודה ולקחנו את הגביע". על החברות ביניהם הוא אומר "החברות שלנו היתה יום יומית, ומשנת 97 ' ראובן ואני טסים בכל שנה לחופשת סקי, לא מוותרים על אף שנה. התחלנו באתרי סקי במזרח אירופה ובשנים האחרונות באתרי סקי בצרפת". עם שלם עובד בחברת מילובר וקולו נסדק כשהוא מדבר על ראובן "קשה לי מאוד לדבר עליו בלשון עבר, אני מדבר איתך ולא מאמין ולא מעכל שהוא איננו. ראובן חבר אמת, איש חייכן, איש אמת, אהב מאוד טיולי אופנועים, טיולי ג'יפים, הוא החבר הכי טוב שלי, נפגשנו על בסיס יומי".

ספר לי על ראובן הרפתן?
"זה היה מה שנקרא, חלק גדול מחייו, הוא התחיל בכפר סילבר ושם היה ממש מורה לנערות ולנערים ואחר כך ברפת כיסופים, שזה היה ממש מפעל חייו, הוא מאוד אהב את העבודה, הרפת, הפרות וכמובן את הקיבוץ".

ניסיתם לשכנע אותו שלא יסע?
"בטח, כולנו ניסינו, חברים, משפחה, ניסינו לשכנע אותו לא להגיע לרפת ביום שני ה 9- לחודש, חששנו, כיסופים היה אזור קרב, אבל אי אפשר היה לעצור אותו, הוא קיבל את ההחלטה. עוד באותו הבוקר הבת שלו ניסתה לשכנע אותו, אבל הוא קיבל החלטה, עלה לרכב ונסע".

איך תזכור אותו?
אבי בקול סדוק מבכי "אני כבר מתגעגע אליו, אליו מאוד, תשמע זה קשה מאוד, הייתי רוצה שיזכרו אותו כאדם חייכן, אופטימי, אדיב, בן אדם ממש מיוחד. אבל לפני הכל חבר טוב. הוא יהיה חסר לי מאוד".

אורן פודור: "רפתן בנשמתו"
הוא היה רפתן בנשמתו, תמיד איש שמח וטוב לב עם חיוך ענק שאהב מאוד את החיים. כך אורן חבר של ראובן. ראובן פודור ממושב ניר ישראל, דור שני לרפתנים ובעל רפת. מספר אורן: "את ראובן אני מכיר עוד מהתקופה שהיה רפתן ומנהל רפת בכפר סילבר, בית הספר החקלאי ואני הייתי שם תלמיד וכמובן שהחלטתי ורציתי לעבוד ברפת ושם הכרתי את ראובן. דורות רבים של רפתנים צעירים עברו אצלו, הוא היה מדריך נהדר, חייכן, שמאוד אהב את הרפת. ישר התחברתי אליו וכשהוא יצא לחופש הייתי מחליף אותו וגם אחרי הצבא היה אותו סיפור. מאז אנחנו חברים מאוד מאוד טובים, חיבור מיוחד. לאחר שעזב את כפר סילבר, עבר לנהל את רפת כיסופים. ראובן ידע להיות חבר והיה חבר מאוד קרוב שלי. הוא אדם שמאוד אהב את החיים, יש לנו קבוצה הנפגשת אצלי בבית ועושים על האש, ראובן היה אחד מהחבר'ה. הוא אהב מאוד לטייל, בעיקר טיולי ג'יפים, יש לו חבורה של ג'יפאים שאיתם טייל בכל הארץ בעיקר בסופי שבוע. הוא היה חבר שעוזר, מייעץ, תמיד פנוי בשבילך. המשפחה שלי מאוד התחברה אליו, היה חבר טוב של כולנו, ראובן היה מגיע להתייעץ עם אבא שלי בנושא הרפת".

ראובן הרפתן?
"היה איש מקצוע מצוין, תמיד התייעץ, קידם את הרפת בכיסופים שהיתה מצוינת, העז לשנות כשהיה צריך ותמיד להתקדם. הוא אהב מאוד את העבודה. ראובן התקשר לאבא שלי וסיפר לו שהפרות שלו לא אכלו משבת והוא אמר לאבא שלי שהוא חייב להאכיל את הפרות. הוא עשה מאמצים להגיע לרפת למרות שביקשו ממנו לא להגיע. ביום שני הוא הגיע לרפת ושם הסתתרו 2 מחבלים, אחד מהם ירה בו למוות. האבדה נוראית, פשוט לא נתפס, אני עדיין לא מעכל את הדבר הזה, עצוב בצורה בלתי רגילה, איש יקר, אין לי מילים לתאר את הצער והכאב".

לפני כ 4- חודשים ראיינתי את יפתח גורני, איש יחיד ומיוחד, שהקים וניהל רפת שזכתה לשבחים רבים. יפתח, בן קיבוץ נען, סרן במיל' יוצא סיירת מטכ"ל, מנהיג, איש התיישבות, חקלאי, רפתן, ממייסדי מושב באר מילכה שכיהן כראש הוועד במשך שנים רבות, חבר בהנהלת מועצת פתחת ניצנה, חבר מסור ואיש משפחה למופת. יפתח נהרג ביום שבת השחור, לאחר שהוקפץ עם כיתת הכוננות של לוט"ר ניצנה, בה היה חבר בהתנדבות, כמובן.

ראיון אחרון ופרידה מאדם נדיר באיכותו. יפתח הותיר אחריו את אישתו סיון וילדיהם, נגב, בוסתן ושדה. יהי זכרו ברוך!

 

כתב וצילם – ראובן זלץ

 

עוטף עזה הוא אזור צבאי סגור, הכניסה רק באישור צה"ל וככול שקרבים לגבול, נדרש ליווי צבאי צמוד. כל רפתות העוטף עובדות מלבד רפת כיסופים שנהרסה כליל. הרפתות בשתי חליבות ביום, עם עשרות מתנדבים העובדים לרעש הפגזות, הפצצות ואזעקות צבע אדום. צריך להיות שם בכדי לנסות ולקלוט את גודל המחדל, ההפקרה, את עומק העצב והכאב. להתפעל מהמתנדבים, מהרוח הציונית ולהבין כי, למרות הכל, החיטה, תצמח שם שוב.

 

כשהחלטנו, נירית, המוציאה לאור של המגזין ואני על הנסיעה לרפתות העוטף לא ממש ידענו לקראת מה אנחנו מגיעים. אך הבנו כי אנחנו צריכים להגיע לעוטף ולראות מקרוב, לנסות להבין. כי אין טוב ממראה עיניים, שנינו לא באמת ידענו עד כמה השעות הללו בקיבוצי העוטף, תשפענה עלינו, אך לעומת הזוועות שעברו תושבי הישובים, צריך להישאר צנוע ולהצדיע לקהילות שם. ליעד שחר, הפרויקטור המיוחד של התאחדות יצרני החלב לרפתות העוטף שליווה אותנו, אמר "אין בעיה, ניפגש בצומת אורים ומשם נמשיך". (ראו כתבה נפרדת איתו) הדרך לעוטף עמוסה, פקוקה, משאיות, רכבי צבא, רכבים פרטיים, פקק בלתי נגמר בכביש 6 עד צומת בית קמה וזאת מאחר שהכניסה לעוטף מצומת יד מרדכי, סגורה. מגיעים לחניון בצומת רעים, עשרות רבות של חיילות וחיילים לפני ולאחר לחימה, מאובקים, טרוטי שינה.

עוצרים לחניה לפני הכניסה לעזה. קפה ארומה מפוצץ, כי אנחנו כבר יודעים, יש מי שעושה כסף ממלחמות. יום חמישי, זה היום בו מתחלפים המתנדבים ברפתות העוטף, הבאים לשבוע עבודה. ליעד רושם את כולם, מסביר את נוהל הכניסה לעוטף ולרפתות ויוצאים לדרך. מחסומי צה"ל בכל צומת, עוטף עזה ממתין לסתיו, השדות האין סופיים פרוסים משני צידי הכביש, ממתינים לגשם, לחקלאות הם גשמי ברכה, לחיילים שלנו בעוטף, גשם לא ממש מבורך, אנחנו עם החיילים. ככול שממשיכים בנסיעה הרכבים הפרטיים הולכים ומתמעטים, קולות הנפץ הולכים וגדלים. זר לא יבין זאת, אנחנו נוסעים בכביש שבו דהרו רוצחי החמאס בטנדרים אל אופקים, שדרות נתיבות, לטבח במסיבה. עדיין קשה להבין, מביטים לנוף המתחלף, הנפש מסרבת לתפוס את גודל הזוועה, את המחדל.

ניר מעון – המתנדבים המופלאים
ברפת ניר מעון המתינו למתנדבים ה'טריים' בקוצר רוח, כי למרות הכל, שבוע קרוב לגבול עזה, זה עסק מורט עצבים. המתנדבים החדשים עושים חפיפה עם המתנדבים שסיימו סבב של שבוע התנדבות. איזה עם יש לנו, איזו רוח התנדבות, התאחדות יצרני החלב ומטה המתנדבים בניצוחה של גל ינאי ומאות ישראלים העומדים בתור בכדי להגיע לאזור מלחמה ולחלוב פרות, לעיתים תחת אש או אזעקות צבע אדום. הם באים מכל רחבי הארץ, קיבוצים, מושבים, ערים גדולות, עיירות קטנות. ברפת ניר מעון כמו בכל רפתות העוטף חולבים שתי חליבות ביום. לא אכנס לפן המקצועי (ראו כתבה של יניב לבון המסכם את הנושא המקצועי של כל רפתות העוטף) אך כבר ניתן לומר כי רפתות העוטף יצטרכו להחליף לפחות חלק מהפרות בעדר, לחדש את העדר לאחר הטראומה המלחמתית ולאחר הימים הראשונים ללא אוכל וללא חליבות. אך גם לזה יגיע הזמן והמעטפת המקצועית של ענף החלב, תדע לעשות את מה שנכון בעניין זה.

השקט בחולית
ואז הגענו לחולית, קיבוץ קטן שהוקם בשנת 1977 , הרפת אולי הענף החשוב בקיבוץ שכעת ריק מתושבים. שקט עכשיו בחולית, אבל זה לא השקט הרגוע, הנעים כל כך מימים רגילים. זה לא אותו הקיבוץ, זו לא אותו השקט. אנחנו עוברים בין הבתים השרופים, 13 חברי קיבוץ נרצחו בשבת השחורה ו- 2 עובדים זרים ו- 6 תושבים נחטפו לעזה. קהילה שחוותה זוועות שלעולם כבר לא תהיה כשהיתה. הציפורים מצייצות בחולית אך הריח חורך את האף, ריח כבד של שריפה, האלימות הנוראית שהיתה כאן רק לפני 6 שבועות, לא מותירה אף עין יבשה, בעוד אנחנו מביטים אל מול הזוועות, הבתים שקרסו. הנה עגלת תינוקת ומושב לתינוקות, בפתח בית שרוף עד היסוד. בפנים הבית ריח של מוות, כתמי דם, הקירות מנוקבי כדורים, מיטות הפוכות, ארונות שרופים, לא נותר דבר, הכל נשרף, מראות באמת קשים. השקט בחולית מלווה אותך לאן שלא תלך, הכתובות של כוח צה"ל על קירות הבתים כסימן שהבית טוהר, קרבות קשים ומרים היו כאן. ברפת ניר יצחק מצב הרוח טוב, המתנדבים יושבים לארוחת רפתנים לאחר חליבת בוקר. יאיר בלברמן, מנהל הרפת, מסתובב בחיוך רחב אך אל תטעו, בפנים הוא סוער, כאוב וכועס, ההפקרה שחוו עוד תצא, בזמנה. המלחמה עוד כאן, גם האזעקות, המון צבא, הקיבוץ ריק. עוד יגיע הזמן להתחשבנויות.

 

 

הרעש בנחל עוז

נחל עוז הפך לבסיס צבאי, אין אזרחים, או תושבים, רק המתנדבים ברפת הקיבוץ וכוח צבאי עצום. מחוץ לגדר הקיבוץ רועמים ללא הפסקה תותחי צה"ל, רעש מחריש אוזניים, מרפת הקיבוץ רואים את עזה
המופצצת ותימרות העשן העולים ממנה. מכון החליבה שרק נחנך לפני פחות משנה, שרוף, אך המכון עצמו עובד והמתנדבים חולבים פעמיים ביום, תחת שמירה הדוקה של חיילי צה"ל. סוג של שגרת חיים הזויה, קשה, בלתי נתפסת. המלחמה בשיאה ובנחל עוז הפרות נחלבות, סוג של מחזה סוריאליסטי. הפרות אוכלות אך רעש המלחמה והסטרס פוגע ולאחר המלחמה, תהיה כאן עבודה מורכבת לחידוש העדר. אבל עכשיו, מלחמה ולנו אין ברירה אלא לנצח, כי תוצאות הטבח בשבת השחורה, ילוו את כולנו לנצח, כעדות למה שיכול לקרות בכל ישראל, אם חלילה נפסיד. השעה היתה כבר מאוחרת כשיצאנו מהעוטף, לא ממש קלטנו את מה שראינו, עצב גדול, אך לצידו תחושת ביטחון כי ננצח והחיטה, כן, החיטה בעוטף עזה, היא תצמח שוב כי גרים שם אנשים מופלאים.

העותק המפוחם של 'משק הבקר והחלב'
ובעוד אנחנו מסתובבים במשרדי רפת נחל עוז השרופים, נזכרתי בגידי, מנהל הרפת כשדיבר איתי בהתרגשות על חנוכת המכון החדש. תכנון הרפת החדשה לקח זמן רב, מכון חליבה לתפארת, המילה
האחרונה בתחום, משרדים, שירותים, מקלחות, מטבח. והיום, כמה חודשים לאחר הפתיחה החגיגית, ריח העשן, הנזקים הכבדים, זיכרון עצוב לאותה שבת השחורה. ובאחד החדרים בסמוך למכון החליבה, על שולחן שרוף, היה מונח העותק האחרון של 'משק הבקר והחלב' שלנו. בשער, ברכה לראש השנה ולחודש החגים, 'ארץ זבת חלב ודבש' כך כתבנו בשער, כחודש לפני השבת השחורה. ולרגע אחד, כשברקע רעש ההפצצות והמראות הקשים, עותק אחד של מגזין ענף החלב, ריגש אותנו, מאוד. בתחתי שער העיתון כתבנו 'כי בשבילי רק חלב ישראלי'. אנחנו ב'משק הבקר והחלב' מצדיעים לרפתני העוטף ולמתנדבים הרבים ונמשיך ללוות אותם, אתכם, באהבה, בהתמדה, במקצועיות ובצניעות. וכן, החיטה שם, תצמח שוב ומהר.
ראובן זלץ

רק לבקש סליחה
כל שר בממשלת המחדל, היה חייב להגיע, לראות בעיניו, להריח את הריח ולבקש סליחה. כל שר, כל חבר כנסת, לעבור כל קיבוץ, כל ישוב, לנסוע לכל בית מלון, בכל מקום בהם מתאכסנים פליטי
העוטף, לעבור, להקשיב לביקורת ולבקש סליחה. כך זה אמור היה להיות במדינה נורמלית. כמה טינופת נשפכה על הקיבוצים, כמה הסתה, שטנה, איך לא כינו אותם, באיזה מילים קשות. והם, גיבורי העוטף יבנו מחדש את בתיהם, למרות הממשלה הזו. כי הם הציונות האמיתית, הם שומרי הגחלת החקלאית, הם מי שהופקרו בשבת השחורה, הם מי שסופרים את מתיהם. תבואו לבקש סליחה ואז, בבקשה, לכו הביתה.

שלום לכולם,

צילומי השער לגיליון זה, צולמו כולם בעוטף עזה. בחרנו 4 תמונות המסמלות בעינינו את התקווה, הציונות, החקלאות והעתיד.
יישובי עוטף עזה, הקהילות שספגו מכה קשה, של תחושת הפקרה נוראית, קהילות שעברו מסע של טבח, רצח, קהילות הממתינות לבני משפחה, ילדים, נשים, גברים וקשישים, שנחטפו לעזה על ידי רוצחים. הסיפור שלהם ילווה אותנו לנצח, כפרק שחור, כואב וקורע לב, מהמסע שלנו, כיהודים, כאן בארצנו.

ועדיין אנחנו ננצח ולאחר שנבטיח את קיומם של הישובים בביטחון ובשלום, נחל עוז, בארי, כפר עזה, ניר עוז, חולית, ניר יצחק וכל יישובי העוטף על הקהילות המופלאות, ישובו לביתם, יבנו מחדש את חלומם ויעבדו ויזרעו בשדותיהם ויחלבו ברפתותיהם. ואת הגיליון הזה, הקדשנו לתושבי העוטף, לרפתנים שלנו שם, למשפחותיהם, למתנדבים הנהדרים. 'משק הבקר והחלב' מצדיע למתיישבי העוטף שבזכותם, החלום הציוני ימשיך להתקיים, כי פשוט אין לנו אופציה אחרת.

בתמונה הגדולה, הסילו המפורסם של קיבוץ נחל עוז, מבנה היסטורי שבתאריך ה- 16.11 נתלה עליו דגל ישראל.

בתמונה הקטנה משמאל, הסיפור המדהים על המתנדבים שהגיעו בהמוניהם לרפתות העוטף. (מתנדבים ברפת חולית)

בתמונה המרכזית למטה, הפוסטר הענק שנתלה בכניסה לקיבוץ נחל עוז ומספר את הסיפור כולו במשפט אחד. יש לציין כי קיבוץ נחל עוז חגג 70 שנה ב- 5.10.23 שלושה ימים לפני המתקפה הרצחנית על יישובי העוטף.

בתמונה מימין, העגלה הראשונה שנולדה ברפת נחל עוז, מאז השבת השחורה, היא נולדה כשבועיים לאחר תחילת המלחמה.

הגיליון הזה הוא בעיקר אמוציונלי, כאוב, עצוב ומביא גם את הפן המקצועי של כל רפתות העוטף, מאז תחילת המלחמה. זהו גיליון שבו אנו זוכרים, כואבים וכותבים על מתינו. אך זהו גיליון עם מבט לעתיד וידיעה אבסולוטית כי ענף החלב, כמו גם יישובי העוטף ומדינת ישראל, ימשיכו קדימה, כי יש לנו מה שאין לאויבנו, המשאב האנושי הנדיר והמיוחד.

'משק הבקר והחלב' העיתון של הרפתנים, המודפס כבר למעלה מ- 70 שנים והוא ימשיך עוד שנים רבות קדימה.

וכרגיל, בנוהל, בשבילי
רק חלב ישראלי!!!

שלכם ובשבילכם
ראובן זלץ עורך
נירית הקר מוציאה לאור
_ב_ש_ם _צ_וו_ת_ _הע_י_ת_ון_
050-5518827