לצד כאב עמוק, בלתי נגמר. הכיסופים לחיים נורמליים, שפויים, חיים ללא רעשי תותחים רועמים, חיים רגילים של שגרה משפחתית וילדים משחקים וצוחקים בקול גדול. הכיסופים לימים שקטים, לבית חם ועוטף. לא הרבה הם רוצים, רק חיים רגילים. כמעט שנתיים לאחר ה- 7 באוקטובר ויש בעוטף עזה קהילה עצומה של אנשים, משפחות, שעדיין לא חזרו לביתם, מפונים מקיבוציהם ומחפשים מנוח לנפשם הכואבת, השבורה. אנשים שעברו טרגדיה בלתי נתפסת, הפקרה מתמשכת, משפחות נרצחו, נחטפו. הטקס לפתיחת רפת כיסופים, היה בעיקר תזכורת עצובה, למי ששכח, כי הדרך לתקומה עדיין ארוכה, מאוד ארוכה. וטוב תעשה ממשלת ישראל אם תפסיק את הדשדוש והבירוקרטיה ותגלה יותר חמלה לאנשים חסרי בית ותתקצב ותעשה ככול שביכולתה, לתקן את מה שנעשה בכהונתה, במשמרת שלה. ויפה שעה אחת קודם!
הכיסופים לבית שנהרס
אנחנו ב'משק הבקר והחלב' מלווים את הסיפור הטרגי והעצוב של עוטף עזה, מהשבוע הראשון למלחמה. עשרות פעמים ביקרנו ביישובי העוטף, שמענו את העדויות, ראינו את החורבן, נפגשנו עם הניצולים. ליווינו מקרוב את השיקום המופלא של הרפתות, את הרוח הציונית שלא פסקה מלנשוב גם ברגעים קשים וכואבים. קשה להבין, גם ממרחק של זמן, את גודל הטרגדיה וההפקרה. כי מה שקרה בעוטף עזה ב- 7 לאוקטובר, זה לא אסון, כי אסון אי אפשר למנוע. יישובי עוטף עזה, הופקרו במשך שנים, להתקפות טילים, שריפות בלתי פוסקות ולמרות דרישתם, מדינת ישראל, ממשלת ישראל לא הקשיבה והחמור מכל, צה"ל, לא היה שם כשהם נזקקו לו ביותר. 'משק הבקר והחלב' איננו עיתון פוליטי, אך מה שקרה בעוטף עזה ראוי להיחקר, להיבדק עד תום, עד כלות, שלא יקרה שוב. תושבי העוטף לפחות חלקם מנסים לחזור לסוג של שגרה. הם עדיין קוברים את חבריהם, הם עדיין ממתינים לחטופים, הם עדיין, לפחות חלקם, לא יכולים לחזור הביתה, עוברים בתים זמניים, מנסים לטפל בנפש הפצועה, הדרך עדיין ארוכה. ואי אפשר שלא להשתומם לנוכח גדלות הרוח של החקלאים הללו, ששבו כמעט מייד לעבד את
אדמתם, להשקות את המטעים, לחלוב ולייצר חלב איכותי. רפתות העוטף שבו לעבודה מלאה, הם מייצרים כיום כ- 30 אחוז יותר מלפני ה- 7 באוקטובר. ובכל פעם שאנחנו מגיעים לעוטף, אנחנו מתמלאים בתקווה וגם בצניעות ואהבה אל מול האנשים שנלקח מהם הכל והם עדיין שם, לא מוותרים על החלום. ובמקום שממשלת ישראל תתכנס על בסיס קבוע ותקיים את ישיבותיה ביישובי העוטף, הרי שהבירוקרטיה, הניכור, חוסר הסימפטיה והמלחמה שלא נגמרת, מונעת מאנשי העוטף המופלאים, לחשוב על סוג של שגרה הולמת.
הכיסופים לשפיות
ושם, בטקס העצוב כל כך אך עם תקווה לא מעטה, שם בקיבוץ כיסופים, נחנכה הרפת החדשה. ניגשתי לחברת קיבוץ, שניגבה את דמעותיה, אישה לא צעירה, שנדמה כי כבר ראתה הכל. שאלתי אותה לתחושתה אל מול הטקס. היא הביטה בי ואמרה "אתה יודע, אנחנו בלי בית כבר כמעט שנתיים, הילדים לא במסגרות שלהם כבר שנתיים, איבדנו חברים טובים, הקיבוץ שלנו, הבית, נפגע קשה, אנחנו ממתינים לממשלה שאולי תבין סוף סוף, את גודל השעה ותתחיל לשקם לנו את הבתים. כי את הנפש היא כבר לא תוכל, את זה נצטרך לעשות לאט, כל אחד עם עצמו, עם ילדיו. שיקום ארוך, שיקום בלתי נגמר של החיים שהיו ולא יהיו לנו עוד".
'משק הבקר והחלב', בדרכו הצנועה, מצדיע לאנשי עוטף עזה, אתם הציונים האמיתיים, התקומה האמיתית שלכם, היא התקומה של כולנו. של ישראל. תבורכו!
שלכם ובשבילכם,
עורך המגזין, ראובן זלץ
050-5518827
meshekhabakar@gmail.com