יבוץ עמיר לא פונה, ההחלטה שלא לפנות את הקיבוץ השוכן קרוב לגבול, מעלה תהיות ושאלות לגבי השיקולים של מקבלי ההחלטות וצה”ל אך זה כבר סיפור אחר. אך למרות שחברי הקיבוץ נותרו, קיבוץ עמיר מתנהל כמעט במתכונת חירום ובקיבוץ מרגישים היטב את רוחות המלחמה כמו גם את רעמי התותחים. הגענו לרפת קיבוצית, בעלת מכסה של כ 3- מיליון ליטר, מנהל הרפת מקסים שטרק, חבר קיבוץ דפנה שפונה מחבריו “אנחנו פליטים, קיבוץ דפנה פונה מתחילת המלחמה והתושבים מפוזרים ברחבי הארץ, בעיקר סביב הכנרת. נשארו בקיבוץ כיתת הכוננות ומנהל הרפת”.
ואיך המצב, איך ממשיכים לתפקד?
“סה”כ המצב סביר בהתחשב במצב, הספקים מגיעים, החלב נלקח הרופא מגיע כרגיל. ההבדל הוא ברעש מסביב, תותחים, כיפת ברזל וכמובן ההרגשה של כולם, הרגשה פשוט זיפט. בהתחלה כל התאילנדים חזרו הביתה. ואז הסתדרנו עם חברי קיבוץ, לשמחתי נשארנו כל התקופה עם 3 חליבות והתאילנדים חזרו לפני כחודש. אך המצב מאוד נזיל אז עדיין לא שחררתי את העובדים הישראלים הזמניים והתאילנדים שלנו עובדים במטע. מצב מאוד מורכב המשפיע על הוצאות העבודה”.
והרפת, בפן המקצועי הכלכלי?
“בפן הכלכלי בסדר, בסה”כ רפת עמיר מנוהלת היום על ידי מילובר ובשנתיים האחרונות יש שיפור בתוצאות וכולם מרוצים. בסוף השנה אני פורש לפנסיה, אמור להגיע זמיר מאיילת השחר”.
איך אתה רואה את עתיד הרפתות כאן בגליל עליון?
“לרוב הרפתות כאן באזור אין לאן לגדול, בעמיר יש מקום לגדול ולהתרחב וכנראה שרפת עמיר תיכנס לשותפות עם מנרה שקבלה מכסה לאחרונה ויש כאן עדיין מקום לרפת שלישית”.
איך המצב הבטחוני אמור להסתיים?
“אהה, זה כבר גדול עלי, אני רוצה שלום, אני אופטימי, אנחנו כל כך עמוק בחרא שמכאן יש לנו רק לאן לגדול וללכת קדימה. בסופו של דבר אנשים יבינו שמלחמה זה לא הפתרון”.