המגזין שלנו מהשולחן של ליאור שמחה המחירים שלנו תבל תמיכת נעה כנסים, קורסים ופעילות (לוח שנה) זום ענפי מילקטק

רפתות הצפון. מעקב, יומן מלחמה – ראובן זלץ

למרות שהתקשורת מתעקשת לא לקרוא לנעשה בגבול הצפון מלחמה, הרי שבפועל מתרחשת שם מערכה קשה, מלחמה של ממש, עם עשרות טילי נ"ט, רקטות וחדירות של כטב"מים לשטח ישראל, מדי יום. 15 חיילי צה"ל נהרגו במהלך הקרבות, עוד עשרות פצועים, מאות בתים נפגעו קשה בקיבוצים וישובים צמודי גדר ועשרות אלפי ישראלים פונו מבתיהם מ- 14 קיבוצים וישובים רבים לאורך גבול הצפון, מראש הנקרא ועד כפר גלעדי וקריית שמונה.

 

רפתות בגליל המערבי – מעקב
ב- 2 הרפתות שתושביהם פונו, כפר גלעדי ודפנה ממשיכים לחלוב. בכפר גלעדי ירדו ל- 2 חליבות וברפת דפנה חזרו לקראת סוף דצמבר ל- 3 חליבות ביום. זיו בן ארי, מנהל התארגנות רפתות בצפון: "מדובר ב- 7 רפתות בטווח הקצר ועוד 2 רפתות בטווח הארוך, כפר בלום ועמיר שאינן מפונות אך המצב מורגש היטב". הרפתות פועלות כעת ללא מתנדבים וכוח האדם מורכב מעובדים זרים, חברי קיבוץ ותושבי האזור.

ומה מצב הרפתות?
ברפת דפנה חזרו ל- 3 חליבות כבר לפני כמה ימים, החלב קפץ באיזה 1000 ליטר ובאשר לרפתות בבית הלל, יש ויש, יש מי שקשה לו יותר ויש מי שקשה לו פחות ולא אכנס לשמות. בכל מקרה המצב מאוד מתוח, כי הם כמעט בקו הירי. חשוב לציין כי יש בסיס צבאי ליד בית הלל שחטף 2 פגיעות נ"ט".

כיצד נערכים לעתיד?
"אנחנו נערכים לתרחישים שבהם לא נוכל לספק שם אוכל, כי מדי פעם יש שעות שאין כניסת רכבים, חיים שם בשגרת מלחמה ביום יום, זה כנראה יקח כמה חודשים טובים עד שהתושבים יוכלו לחזור. בגדול, הכל עובד, רק קצת יותר לאט והכל מחייב תכנון, צריך לזכור כי אין שם אוכלוסיה ולפעמים חסר ציוד. כמו כן, מתחילה גם שחיקה בגלל הזמן שעובר והשאלה מה יהיה הלאה, בעתיד, אך אנחנו חייבים להיות אופטימיים". עומרי זלצר מנהל רפת כפר גלעדי, קיבוץ שפונה כבר לפני כחודשיים מתושביו "בגדול השגרה נשמרת, יש 2 תאילנדים שעובדים ועוד 3 חבר'ה צעירים מהקיבוץ שנרתמו למשימה, אנחנו חולבים 2 חליבות ביום, יש מדי פעם יש אזעקה, שומעים היטב את הבומים בלבנון, אבל נכון לעכשיו, אין אירועים דרמטיים וכולנו מחכים שזה ייגמר כבר".

חליבות ושגרה מתוחה. רפת כפר גלעדי. צילום- יגאל אשוח

דני בניק, רכז התארגנות הרפתות בגליל המערבי: "עובדים בשגרה מאוד מתוחה"
גם בגליל המערבי מרגישים היטב את המלחמה, יש אזעקות, טילים וצבע אדום. 11 רפתות פועלות בגליל המערבי, 4 רפתות משולשות, עין המפרץ, רגבה, סער ורפת בראשית, 4 רפתות כפולות, אילון, רמת יוחנן, לוחמי הגיטאות ורפת תפן, 3 רפתות בודדות, יסעור, כפר מסריק ואפק. כל הרפתות ביחד, מייצרות כ- 80 מיליון ליטר דני בניק, חבר קיבוץ כפר מסריק, רפתן בפנסיה, רכז ההתארגנות" "אנחנו עובדים וממתינים שכל ה"דבר" הזה יגמר כבר".

ומצב הרפתות והאווירה?
דני בניק "אני הייתי מנהל הרפת בקיבוץ ראש הנקרה בתקופת התקפות הטילים על הארץ, לפני כעשור, כרגע המצב די סטטי ונראה כאילו על פניו שהכל מתנהל כרגיל, אך בעצם שום דבר לא רגיל, בטח בצמודי גדר, באזור שלנו אנחנו די רגועים, עיקר הבעיה בגליל העליון. אנחנו מקווים מאוד שנגיע לסיום של ה"דבר" הזה. כרגע, (סוף דצמבר ר. זלץ) חוץ מרפת אילון שתושביו מפונים, חוץ מהרפתנים שנותרו שם, הרפת מתנהלת כרגיל, כמעט בשגרה. 3 חליבות, מייצרת אוכל במרכז מזון עצמאי, למרות הקושי האובייקטיבי של כינון ישיר מלבנון. זה לא רק הרפתנים המתנהלים כמעט בשגרת עבודה, אלא גם הרופאים, המזריעים וגם מובילי החלב".

ושאר הרפתות?
"כול הרפתות עובדות כרגיל, 3 חליבות, הכל בשגרה, אין שום דבר מיוחד. ניתן לומר שרוב העובדים התאילנדים נותרו, מעט מאוד עזבו. כך שהכל כרגיל. יש כמובן המון מתח, אנחנו נמצאים בעצם במלחמת התשה, אך למזלנו אנו עדיין לא נמצאים במקום של רפתות העוטף, רחוקים משם. יש לנו חמ"ל צפוני, חברים בו, ההתאחדות, משרד החקלאות, שהם בקשר עם הצבא, מתעדכנים על בסיס קבוע ומחכים שהכל ייגמר".

ראובן אשרניצקי מנהל רפת פ.ר.ח: "הכל התהפך עלינו"

התחושה קשה מאוד, פותח ואומר ראובן אשרניצקי, מנהל הרפת המשותפת של חולית ורעים. אנחנו בטלטלה נוראית, אומר ראובן, עדות נוספת ונדמה כי המילים כבר לא מספרות את הסיפור האמיתי. וכן, תושבי העוטף דורשים תשובות, להבין מה באמת קרה ואיך ולמה הם הופקרו

ראובן אשרניצקי, 68 מתגורר עם אשתו מרים כבר למעלה מ- 33 שנים בקיבוץ רעים, לזוג 4 ילדים ו- 5 נכדים. הבית שלהם הפך תוך יום, לשטח צבאי סגור ולזיכרון נורא וכואב של שעות בלתי נתפסות באותה שבת שחורה. ראובן, 36 שנים רפתן, החל את דרכו בקיבוץ משמר דוד, לאחר 3 שנים עבר הזוג לקיבוץ רעים שם ניהל את הרפת הקיבוצית, יציאה ללימודים בכפר רופין, ניהול רפת בקיבוץ חולית, בשנת 2000 התאחדו רפתות, חולית ורעים. בשנת 2004 ניהל את הרפת המשותפת עד 2013 , אז עבר לעבוד במרכז מזון בקבוצת יבנה ולפני כמה חודשים, חזר ראובן לנהל את הרפת המשותפת.

דורשים תשובות, רוצים להבין. ראובן אשרניצקי

ראובן: "משתדל לא לצפות בחדשות, אחרת אשתגע"
5 חברי קיבוץ רעים נרצחו במהלך השבת השחורה ועוד שני אורחים ששהו בקיבוץ, בן משק נהרג בקרבות היום הראשון. כמו כן נפגעו בתים רבים, נפגעה שכונת הצעירים. ראובן: "קמנו בשבת בבוקר והתחלנו להכין דברים כי היינו אמורים לטוס לאיטליה לחופשה ואז החל צבע אדום ושמעתי יריות במרחק של כ- 200 מטר מהקיבוץ. נכנסנו לממ"ד והסתגרנו שם, חשבנו שזה לזמן קצר וכל הסיפור יסתיים מהר, היינו תמימים, לא תיארנו לעצמנו את גודל הזוועות. אך מהר מאוד הבנו שזה סיפור אחר ונשארנו בממ"ד מ- 07:00 בבוקר עד בוקר ראשון. הצבא הגיע לקיבוץ בבוקר ובדקו את הבתים ואז קבלנו הנחיה לאסוף ציוד ופינו אותנו לאילת".

איך אתם היום?
"התחושה באופן כללי היא של טלטלה נוראית בחיים, הכל התהפך עלינו, הרצח, העזיבה את הבית, הבת שלי ומשפחתה שרדו את התופת בבארי וההורים של החתן שלנו נרצחו בבארי. הסיפור המפורסם על הבית של פסיה, אז המחותנים שלנו נרצחו שם. אנחנו בחוסר וודאות בכל הבחינות והאירועים של המלחמה מלווים אותנו כל הזמן. תוסיף לזה שאסור לנו לגור בביתנו שזה קשה מאוד ותקבל תמונת מצב קשה ובכלל לא פשוטה. אני עדיין לא מבין מה קרה ואך זה קרה, עם כל תחושת הביטחון, הגדר, התצפיתניות, יש לנו תחושה של אכזבה קשה. הייתי רוצה לדעת איך המחבלים הצליחו להערים עלינו. תחושות קשות ביותר. אני משתדל לא לשמוע יותר מדי חדשות, לא לראות סרטוני טיקטוק ולנסות ולהתמקד בעבודה שלי, אחרת אני אשתגע".

הקיבוץ עדיין שטח צבאי סגור, היכן אתם?
"כן, כל הקיבוץ פונה לאילת וממש בימים אלה יעברו כמעט כל חברי הקיבוץ לשני בניני דירות בדרום ת"א. אני באופן אישי לא אעבור לת"א ואנחנו נשכור בית במושב באזור אשקלון כדי שאהיה קרוב לרפת ואוכל לעבוד ולנהל אותה".

מה מצב הרפת?
"אני חייב לומר כי ביום שהמלחמה פרצה לא הייתי מעורב במה שקורה ברפת, רק חודש אחר כך הייתי אמור להתחיל לנהל את הרפת ולעשות חפיפה. בעצם ברפת היו עובדים שכירים, משפחת אל- זיאדנה, המחבלים נכנסו לרפת בשבת בבוקר ובדיעבד אנחנו יודעים כי חליבת בוקר הסתיימה אך הם תפסו את שני הבנים, הבת של יוסף ואת יוסף עצמו נחטפו לעזה. הבן והבת הצעירים שוחררו בפעימה האחרונה ויוסף והבן הגדול, חמזה נותרו בעזה".

ומצב הרפת מהפן המקצועי?
"הרפת עברה טלטלה מאוד קשה, הפרות לא אכלו ולא נחלבו 5 ימים ומנהל הרפת לפני, דרור ונציג מרעים, מצאו 15 פרות מתות ובהמשך מתו עוד 25 פרות, סה"כ מתו 40 פרות. כעת, בגלל שהפרות לא נחלבו, הרבה פרות התייבשו ופיתחו דלקות עטין קשות, נאלצנו למכור 100 פרות ועד היום גוררים בעיות קשות בתחום בריאות העטין. הצוות הקבוע לא קיים, לפחות נכון לעכשיו ואנחנו עובדים רק עם מתנדבים. זה נכון שאנחנו משפרים תוצאות מקצועיות אך זה הולך לאט. אנחנו עדיין חולבים 2 חליבות ביום, החליבות קשות מאוד, כי צריך לטפל בהמון פרות חולות. אני מאמין שנצטרך לחדש חלק מהעדר, עדיין לא ידוע כמה".

המתנדבים הצילו את הרפת?
"ממש ככה, הם נהדרים, אין לי מילים, אנשים נהדרים הבאים לעזור. יש כאלה עם ניסיון ויש ללא ניסיון אך כל אחד עושה את מה שהוא יכול ועל כך אנחנו מודים. אבל בסוף אנחנו זקוקים לעובדים מקצועיים קבועים, זו הבעיה כרגע, כוח אדם מקצועי ומיומן".

מתנדבים ברפת חולית

אתה יכול לצפות את העתיד?
"כרגע אני באופן אישי מתמודד עם המון קשיים, אך משתדלים מאוד לעשות את כל המשימות של הרפת, כולל כל הממשקים, אנחנו לא מוותרים על שום דבר. לשמחתי אנחנו מצליחים להכין את האוכל לבד, אך המפעילים של הסלפ בעיקר מתנדבים. מה אגיד לך, אני מקווה לטוב. באופן אישי כל התהליך קשה מאוד מבחינה פיזית וכמות השעות. כמעט כל יום 12 שעות עבודה ואני מקווה שנצא מזה".

שחר קופרמן מנהל רפת ארז: "האמון נפגע קשה"

בקיבוץ ארז המפונה, מתכננים לעבור ל- 3 חליבות מתי שהוא בחודש ינואר 2024 , יש לציין כי רפת ארז היא אולי הענף הכלכלי החשוב ביותר בקיבוץ הנמצא על גבול עזה. שחר קופרמן מנהל הרפת "למזלנו הרפת לא נפגעה פיזית, לא חדרו אלינו מחבלים, לא לקיבוץ ולא לרפת. הם הגיעו לקיבוץ ממחסום ארז באיחור כנראה ואז כיתת הכוננות שלנו היתה מוכנה אליהם". וכן, האמון בצה"ל ובמדינה נפגע, הסיוט מתמשך אך שחר יחזור לקיבוץ, כמו גם רבים מהקהילה. אנשים מיוחדים יש שם בעוטף, כבר אמרנו

שחר קופרמן, 55 מנהל את רפת ארז משנת 2019 , שחר אלמן ואב ל- 4 ילדים. הרפת בעלת מכסה של 4.2 מיליון ליטר לשנה, כ-400 חולבות. ענף מאוד חשוב בקיבוץ ארז, מענפי החקלאות המובילים. כיום הקיבוץ מפונה, הקהילה נמצאת ברובה במצפה רמון. שחר "בנו מערכות תמיכה לילדים והחליטו להישאר שם, נכון לעכשיו. הקיבוץ פיזית לא נפגע, למעט כמה בתים שניזוקו, אבל זה לא ברמות של בארי, כפר עזה, ניר עוז ואחרים".

חוזרים לשלוש חליבות. שחר

האירוע בשבת?
"אני רואה את זה כאירוע מחריד, הסיוט הכי גדול שניתן היה לדמיין. האמון במערכת של הצבא, מודיעין, נפגע קשות. השחצנות הישראלית, של אנחנו הכי טובים, הכי גיבורים ואיפה הם ואיפה אנחנו. ככול שנחשפים לפרטים אנחנו רק יותר מבינים איך הם התכוננו לזה שנים, במקצועיות מפחידה. זו טרגדיה שיהיה לנו מאוד קשה לצאת ממנה. התחושה הכללית היא מאוד קשה. למרות שאנחנו ממש קרובים למחסום ארז ולגבול, אנחנו משום מה, פחות מטווחים אך שומעים חזק את כל קולות המלחמה. למזלנו הרפת לא נפגעה פיזית, לא חדרו אלינו מחבלים, לא לקיבוץ ולא לרפת. הם הגיעו לקיבוץ ממחסום ארז באיחור כנראה ואז כיתת הכוננות שלנו היתה מוכנה אליהם. הצלחנו להדוף את החוליות שניסו להיכנס לקיבוץ, גם עם עזרה מכיתת הכוננות של אור הנר. לצערי נהרג אמיר נעים חבר כיתת הכוננות ונפצעו 3 חבר'ה,
אבל הם כבר משוקמים".

מדברים על לחזור?
"כן, מדברים, בעיקר עכשיו יש דיבור על העניין הזה. בסופו של דבר זו תהיה החלטה אישית של כל אדם או משפחה. אני מאמין שרבים מקהילת ארז יחזרו. אני אחזור, מאוד יפתיע אותי אם משפחות רבות יחליטו שלא לחזור, לפחות זה מה שאני שומע. אנחנו כנראה נחזור אבל זה מאוד תלוי איך תסתיים המלחמה ומה יקרה לאחר מכן".

ומה מצב הרפת?
"בשבת השחורה התחלנו לרדת בקצב החליבות, בזמן האירוע היו כאן תאילנדים, אוכל לא חילקנו כמעט שבוע פלוס, ככה התנהלנו לאורך השבוע הראשון. ואז פנינו למרכז מזון משואות יצחק, שישר נענו ובתיאום הצבא התחלנו להכניס אוכל במשאית אחת ליום. ככה פעלנו בהמשך כשבועיים עד שחזרנו לפקד יחסית רגיל. לאט לאט התחלנו להחזיר את כל הממשקים כולל מערך המזון. 2 תאילנדים עזבו ואחד נשאר ובזמן הקרוב אמורים לחזור, כולל תאילנדים למטעים אז זה יתן קצת יותר מרחב נשימה. כרגע אנחנו מתפקדים בעצימות נמוכה, לא חזרנו לפעילות מלאה. מתכננים לחזור לפעילות כמעט מלאה בתחילת ינואר, שזה אומר 3 חליבות. אנחנו ירדנו בכ- 15 אחוז לנחלבת מאז ה-7 לאוקטובר. בריאות העדר נפגעה אבל לא ברמות דרמטיות, יצאו כמה פרות שנפגעו, בעיקר בגלל מחסור בכוח אדם וחוסר יכולת לטפל גם במובן הרפואי".

רצית להגיד משהו על הרפתנים?
שחר צוחק "כן, למיטב התרשמותי, כקהילת רפתנים בעוטף ובכלל, מדובר באנשים מיוחדים, שורשיים, הנאחזים באדמה וברפת שלהם בכל הכוח. הרפתות בעוטף מניעות חלק גדול מהכלכלה בעוטף, ההיאחזות בקרקע, החקלאות, ההתנדבות. מוריד את הכובע בפני החברים שלי בענף. רפת חייבת להמשיך לייצר וזה דבר שראינו גם בשיא הקרבות כאן".

יאיר בלברמן מנהל רפת ניר יצחק: "לא תמצא אצלי אופטימיות ולא ניסיון לייפות את המצב"

יאיר בלבלרמן הוא סוג של מותג מבחינת ענף החלב, מנהל הרפת הצעיר ביותר, מצטלם נהדר לתשדירי פרסומת, ציוני, דור שלישי למתיישבי הנגב המערבי. אך מאז השבת השחורה, החיים התהפכו עליו, "עזוב, הוא אומר לי, "אתה לא תמצא אצלי ראיון אופטימי, אני בעיקר כעוס, עצוב ואגיד לך, שלא מגיע לאזרחים במדינה הזאת הנהגה כזו נוראית וחסרת אחריות". יאיר החליט לדבר, לא קל לו אך חשוב לו להשמיע את דבריו, קשים ככול שיהיו. מציאות מוטרפת, קהילה המומת כאב וכעס, חיים שהתרסקו. יאיר בלברמן יומן מלחמה והישרדות

אפשר להתחיל ישר מהסוף, כששואלים את בלברמן ג'וניור על העתיד, הוא עונה בזעם "מה העתיד, איזה עתיד, אז יופי, נציל את הענף אבל מה הלאה. המדינה הזאת שכחה את החקלאות כבר לפני 3 עשורים. במשך שנים ריסקו את הענף שלנו, בטענות שונות ופתאום כולם משתוממים שזה מה שקרה. על מה אני אלחם עכשיו תגיד לי". הוא כועס כמו שלא כעס בחייו "אני כאן רק בגלל מנהל הרפת הבא שיבוא במקומי. איזה בית זה, שפורצים לי ככה לבית, רוצחים, אונסים, חוטפים, בוזזים. לי אין בית כרגע, אני לא יכול לגור בניר יצחק כרגע ולא יודע מתי. כל יום זה מלחמות כאן, על היום יום. אני לא איש אופטימי ולא מנסה ליפות את המצב, הענף היה מחורבן לפני אז למה שיהיה יותר טוב אחרי". ואז הוא צועק, "מה יהיה כאן, הממשלה פתאום תבין את חשיבות החקלאות"???

צוות איכותי, חשוב יותר מעדר הפרות. בלברמן. צילום ראובן זלץ

בלברמן "ההסכם שלנו עם המדינה הופר"
יאיר בלברמן, 32 , נשוי לדפנה ואב לתמר ונועה, בן קיבוץ ניר יצחק, שושלת מכובדת, סוג של נסיך שחייו התנהלו במסלול די צופי וקבוע, עד להגעה לרפת הקיבוצית שלהם שהיא מרכז חברתי, כלכלי, כמעט קיומי בקיבוץ. על השבת השחורה הוא מספר "ב- 7 לאוקטובר הייתי בחיפה, אוהד מכבי חיפה שרוף, ככה ניצלו חיי, בגלל הכדורגל, היינו אצל ההורים של אשתי. ואז קבלתי טלפון ב 06:20 בבוקר מאבא שלי במילים האלה "יאיר המצב חריג, לא כמו כל פעם". גם מהרפת קבלתי טלפונים שהביעו חשש, שלחתי את כולם הביתה, אבא שלי החליט להמשיך לחלק אוכל וזאת בניגוד לבקשתי המפורשת, הוא עשה זאת עד לשעה 09:45 . מאז לא חלבנו 36 שעות ולאחר מכן מפנים אותנו מהקיבוץ. לקח לי כחודש להגיע שוב לרפת, הכל היה בשלט רחוק. בתחילה ירדנו לאילת והייתי על הקו, אך הבנתי שככה אי אפשר ובעזרת קיבוץ ניר יצחק עברנו לקיבוץ רביבים".

ואיך אתה?
"תשמע, זה חתיכת אירוע, סיוט מבחינתנו, אני כאן בשביל החבר'ה שנפלו בהגנה על הבית הזה. הפעם בשביל זה אני כאן ולא בשביל שום דבר אחר. הקיבוץ איבד 4 חברים מכיתת כוננות, בן קיבוץ שנפל בקרב במחסום סופה, בת קיבוץ שנהרגה במסיבה בנובה ושני חטופים שאחד מהם הוא בעלה של אחותי. אני לא ידעתי עד עכשיו מה זה אומר אובדן אישי וזו הפעם הראשונה בעצם שאני חווה כאב של אובדן, של מוות, הכאב הוא כאב גופני מעבר לכאב בלב, בנפש. ושוב, שיהיה ברור, אני כאן רק בגלל הנופלים. לי כבר לא היה אכפת לאבד את הרפת, אתה מבין מה זה אומר מבחינתי. הרפת, שהיתה מרכז חיי וחיי משפחתי. אני כאן בגלל בן כיתה שלי, אורן גולדין, חבר נפש שנפל בשבת השחורה, הוא היה המוסכניק שלנו ואני כאן רק בגללו ובגלל הנופלים. חוץ מזה, הרפת בניר יצחק היא הקהילה, השייכות הבלתי אמצעית של הקהילה כאן עם הרפת ואנחנו כאן ממשיכים, רק בגללם. אגיד לך משהו שלא אמרתי מעולם, החלב פחות מעניין אותי, גם הרפת. מרגיש בושה גדולה לייצר כאן חלב, ההסכם שלנו עם המדינה הופר, כמנהל רפת מהצעירים בארץ, חייב לומר לך שענף החלב לא מעניין אותי, מאז השבת השחורה. חוץ מזה לא אכפת לי, לא מהמדינה ולא מהענף".

מילים קשות?
"כן, בהחלט, מציאות קשה, חטפנו חזק, אין מה לעשות. לנהל רפת במדינת ישראל לא היה כייף גם לפני, אז עכשיו על מה להילחם, על מה לקום בשלוש בבוקר לחליבה .מעבר לחשיבות העצומה של הרפת לקהילת ניר יצחק. אמנם תושבי המדינה איתנו והמתנדבים הם מי שהצילו את הרפת שלנו ואת הרפתות בעוטף. אך הממשלה שהפקירה, ממשיכה לשים מקלות בגלגלים שלנו, במקום פשוט לעזור לנו להתרומם. אז יש אנשים שאנחנו חייבים להם תודה, ליאור שמחה, חברת תנובה, המתנדבים, אזרחי המדינה, האחים לנשק, אך בתוך כל הסיטואציה הזו, חייבים להמשיך הלאה ולהבין כי המדינה מפקירה אותנו שוב וזה עצוב וזה כואב וזה קשה מאוד".

ומה המצב עכשיו, כמעט 3 חודשים מאז השבת השחורה?
"אני עזבתי את המשפחה המורחבת שלי ועברתי עם המשפחה הגרעינית שלי לקיבוץ רביבים שאוכל להמשיך ולנהל את הרפת. אחותי אלה המדהימה נמצאת באילת, מחכה לבעלה טל חיימי, הוא נסיך עם ביגל'ה על הראש. הוא דור שלישי בניר יצחק, כל הדורות שלנו במשפחה, כאן, ניר יצחק זה בית של המשפחה שלנו כבר מעל 51 שנים וככה עם עוד מאות משפחות בקיבוץ. עדיין לא שמענו ממנו כלום, הוא אחד הבודדים שלא יודעים מה מצבו. אחותי מתנהלת בסיטואציה הזו באצילות נפש, היא מטפלת בשלושת ילדיה ובהריון מתקדם. בעצם כשאני חושב על זה, זו המציאות של רבים מתושבי עוטף עזה. זו מציאות בלתי נסבלת שנכפתה עלינו והכי עצוב שהממשלה עדיין לא קולטת את גודל האירוע. שיסתיים האירוע הזה, אני חושב שאני ומשפחתי נעזוב את ניר יצחק, אין לי יותר מה לחפש כאן. נתנו והקרבנו מספיק. אנחנו 20 שנה בתוך האירוע של מלחמה בעוטף עזה, האירוע בשבת השחורה טרפה את כל הקלפים. פשוט ככה. אני לא אותו אדם מאז ה- 7 לאוקטובר. כל מי שחווה את הדבר הזה וטוען כי נשאר אותו דבר, הוא שקרן".

ומצב הרפת?
"המצב מצוין, כרגע אנחנו עדיין בשתי חליבות, נשמח לעבור לשלוש חליבות, אך זה תלוי במתנדבים ובעובדים שיגיעו. וכאן אני חייב לומר על המתנדבים, תשמע, נעתקו מילותיי מפי, אנשים נהדרים, מלח הארץ שפשוט הצילו לנו את הרפת וממשיכים להגיע לכאן למקום לא פשוט, עם טילים, צבע אדום במהלך כל היום. אך צריך לזכור שיש כאן עשרות אלפי משפחות של פליטים מעוטף עזה, אתה בכלל מתחיל לקלוט את העניין, לאנשים אין בית, ברגע אחד איבדנו הכל".

המתנדבים הצילו לנו את הרפת .בתמונה, ארוחת בוקר ברפת ניר יצחק צילומים ר. זלץ

ושאתה מביט שנה קדימה?
"שאלה קשה, מי יכול להביט כעת שנה קדימה, להתאבל עוד לא מצאנו זמן. קודם נראה מה יהיה במדינה שלנו, הרבה תלוי בתוצאות המלחמה ואגיד את האמת, אם תתחלף ההנהגה במדינה, להנהגה שתבין את חשיבות החקלאות, עוטף עזה, תפיסת השטחים, ציונות של עבודה כחול לבן, אז נראה. אבל נכון לעכשיו, יש בנו כעס עצום, כאב נורא ולב שבור. אם הנהגת המדינה תשתנה ונחתום על חוזה חדש בינינו אז אולי יהיה על מה לדבר. אך אתה לא יכול לייבא ירקות ממקומות אחרים, לייבא חלב מתורכיה ולצפות שאנחנו נמשיך להיות כאן בשר תותחים. מה אגיד לך, מאז ה- 7 באוקטובר, כל יום קשה לנו".

אכזבה מהפוליטיקאים?
אגלה לך סוד, אף פעם לא היו לי ציפיות מהפוליטיקאים, בטח לא מאלה שבשלטון היום. אך עברו יותר מחודשיים מאז השואה שעברנו ולניר יצחק, עדיין, אף אחד לא הגיע. שר החקלאות, מנכ"ל משרד החקלאות, הם יודעים היכן זה ניר יצחק, חודשיים פלוס אנחנו כאן, מקיזים דם תרתי משמע ואף אחד לא הגיע מהממשלה, כלום. מי שרוצה שיגיע לכאן, מוזמן, רק בלי מצלמות ותקשורת".

טל חיימי ז"ל
יום לאחר הריאיון, התבשרה משפחת בלברמן על הירצחו של טל חיימי, על ידי מחבלי החמאס הארורים. טל, בן 41 במותו, הותיר אחריו את אלה אשתו הנמצאת בהריון מתקדם ושלושה ילדים, תאומים בני 9 וילד בן 6. טל, דור שלישי בקיבוץ ניר יצחק, היה מעמודי התווך של הקהילה, חבר בכיתת הכוננות ואיש אהוב ונאהב. יהי זכרו ברוך.

אמילי די קפואה מנהלת רפת כרמיה "המדינה חייבת להפסיק לירות לחקלאות ברגליים"

חברי קיבוץ כרמיה מודים למלאכים ששמרו עליהם באותה שבת השחורה, הקיבוץ עם המזל הכי גדול בעולם, אומרת אמילי די קפואה, מנהלת הרפת וממשיכה "המחבלים שהיו אמורים להגיע אלינו, נעצרו בזיקים וביד מרדכי". הרפת המשיכה לפעול, ירדו לשתי חליבות, אמנם היו פגיעות של טילים, אבל מה זה לעומת הקיבוצים האחרים, אומרת לנו אמילי. עוד סיפור מעוטף עזה, מלא הפתעות ורפת אחת המנוהלת על ידי נשים

אמילי משמאל ורחל, אם וביתה הבת מנהלת האם מס,
אמילי משמאל ורחל, אם וביתה הבת מנהלת האם מס,

את הרפת בקיבוץ כרמיה מנהלת אמילי די קפואה 38 כבר למעלה משנה וחצי. אמילי עובדת ברפת כ- 12 שנים ועבדה במגוון תפקידים במהלך השנים. אך הסיפור המעניין של אמילי מתחיל כשהיא בת 6 ועלתה לארץ מבלגיה ביחד עם אמא רחל. לאחר שנה במרכז קליטה בבאר שבע הגיעו השתיים לקיבוץ כרמיה ומאז הם שם, בקיבוץ בנגב המערבי, פעם קראו לזה ציונות אמיתית. כשהגיעו לקיבוץ, התבקשה האם לעבוד בחינוך אך היא התעקשה לעבוד רק ברפת. מאז עברו שנים, האם יצאה ללימודי הנדסת בניין ועבדה במקצועה. אך כשהבת אמילי מונתה למנהלת הרפת בקיבוץ, ביקשה האם לחזור ולעבוד ברפת, יחד עם ביתה וכיום הבת מנהלת והאמא מס' 2 ואם זה לא סיפור, תגידו לי מה כן. אך זה לא הסוף, ברפת מועסקת גם עינת וירסקי, חברת קיבוץ, העובדת שנים רבות ברפת ואחראית מרכז מזון וחלוקת מזון. יש עובדת נוספת, מלכה רואס, האחראית יונקיה במשך שנים רבות. אם תרצו, רפת של נשים המחוזקות ב -2 תאילנדים וסברי מהעיר רהט.

מזל של כרמיה
רפת כרמיה נחלבה במהלך כל המלחמה, למרות שמיום ראשון שלאחר השבת השחורה ירדה הרפת ל 2- חליבות ובתחילת דצמבר שבו ל- 3 חליבות ביום. הסיפור של כרמיה הוא סיפור על מזל גדול, אמילי: "הקיבוץ שלנו הוא עם המזל הכי גדול בעולם, המחבלים שהיו אמורים להגיע אלינו, עצרו בזיקים וביד מרדכי. הקיבוץ לא נפגע, ומחבלים לא הגיעו לכרמיה, אמנם היו פגיעות של טילים ברפת, נהרגו כמה עגלות וכמה נפצעו וחיכינו לווטרינר כשבוע שיבוא להרדים אותם. אך אני מרגישה בת מזל, לעומת הקיבוצים האחרים שחוו זוועות, הרג וחטופים".

אז איפה תפסה אותך המלחמה?
"בשישי בלילה ישנתי מחוץ לקיבוץ, התעוררתי לאזעקות ובעצם מהרגע הזה מנסה לתקשר עם העובדים ללא הצלחה. ומתחילה לקבל הודעות מהעובדים הקמבודים הכותבים לי שהם לא רוצים למות. בשלב הזה אני מבינה שאני צריכה להגיעה אל הרפת ולמזלי הרב נעצרתי במחסום משטרתי, כי אם הייתי ממשיכה הלאה בנסיעה, בטח הייתי נרצחת. בזמן הזה נופלים קסאמים בכל האזור ממש קרוב אלי. מאחר ולא יכולתי להגיעה אל הרפת, נתיב לדרר, היועץ המקצועי של הרפת, המתגורר בקיבוץ, לקח על עצמו לתפעל את השבת השחורה ולא עזב אותי במשך שבועיים גם תחת ירי. ביום ראשון הגעתי לרפת על הבוקר, ישר למגורי העובדים הזרים שהסתגרו בחדרם לאחר שצפו בסרטונים. ביום ראשון ירדנו ל- 2 חליבות, מפנים את הקיבוץ ואף אחד לא בא לרוקן חלב. ביום רביעי נגמר לנו המקום במיכלים ואז שפכנו את כל החלב. בעצם נשארנו בקיבוץ רק חברי כיתת כוננות, 3 הרפתניות ו- 2 תאילנדים וסטודנט מגאנה".

איך עברו הימים?
"עברו ימים לא פשוטים בכלל, ירי כמעט רצוף לאורך כל היום דבר שאינו מאפשר לסיים חליבה, אך עברנו גם את זה. מה שהיה באמת מפחיד בשבוע הראשון, זה הניסיונות חדירה מהים. לשמוע ירי של נשק קל קרוב אליך, היה לא פשוט, בסוף החלטנו לישון בחמ"ל עם חברי כיתת הכוננות. אני יכולה לומר שאני מאוד שמחה שיש כאן כיתת כוננות, בלעדיהם לא הייתי מוכנה להישאר כאן בקיבוץ ולהמשיך לעבוד וזאת למרות שיש כאן צבא, על חברי כיתת הכוננות אני הכי סומכת". צוחקת אמילי.

איך אך מסכמת את האירוע נכון לעכשיו?
"זה תסריט אימים, פשוט בלתי נתפס שנכנסו מחבלים למדינת ישראל ורצחו, אנסו, חטפו, בזזו. אני מאוד מאוכזבת, כי היו המון סימנים, שומעים את חברי נתיב העשרה הצועקים כבר שנה כי בונים להם עמדת חמאס. את חברי קיבוץ ארז, השומעים חפירות וקציני הצבא מנפנפים אותם. תשמע, הייתי תצפיתנית בנחל עוז בהתנתקות וממש הופתעתי שלא מקשיבים להם, לי היה קשר ישיר עם המפקדים, היית יכול לדבר עם המג"ד של הגדוד, אני כתצפיתנית הרגשתי שיש לי כוח ואני מבינה כי התצפיתניות שנטבחו, פשוט לא הקשיבו להן. אנחנו היינו עם נשק, איך השאירו אותן שם ככה ללא נשק, מופקרות, לא היה להן סיכוי, זה נורא, פשוט נורא, לא יכולה לדמיין את מה שעבר על החיילות שם. היינו תמיד כל כך בטוחים בצבא, סומכים עליו ופתאום זה קורה. ולכן, הכי חשוב, יש למדינה חובה מוסרית להחזיר מיד את כל החטופים, זה המעט שאנחנו יכולים לעשות".

חליבות תחת מטחי רקטות. רפת כרמיה
חליבות תחת מטחי רקטות. רפת כרמיה

קהילת כרמיה תחזור לקיבוץ?
אני באמת לא יודעת, זה לא תלוי בנו, אנחנו לא נחזור לקסאמים ולטפטופים של מטחי טילים, אין יותר הכלה של המצב שהיה. אני מוכנה לחיות באזור סכסוך בתנאי אחד, שאני מרגישה שמגינים עלי בכל תנאי כולל צעדים מניעתיים. לא יכול להיות שיקרה דבר כזה, פשוט לא הגיוני. כשאומרים לצבא שמתאמנים על הגדר והם אומרים שזה בסדר "הם רק מתאמנים". זה פשוט מוטרף".

הרפת בפן המקצועי?
"ירדנו מטבע הדברים בכמות החלב בגלל 2 חליבות, עלינו באחוזי השומן חלבון. ניסינו לשמור על העדר כמה שניתן. כרגע לא יודעים בדיוק מה תהיה המכסה בשנה הבאה, אך היא כנראה תהיה גדולה, כך שאני לא יכולה להרשות לעצמי למכור פרות. מבחינתנו חזרנו לשגרה מלאה בכל מה שקשור לרפת, לעבודה ולממשקים השונים".

לסיום?
"כן, יש לי שני דברים חשובים לומר בשעה הזו, המדינה חייבת להחזיר את כל החטופים, את כולם, מיד, כי זו האחריות שלהם והם האשמים בכל מה שקה. דבר נוסף, הגיע הזמן שהממשלה תבין את חשיבות החקלאות, ההיאחזות בקרקע, ביטחון המזון ותפסיק לירות לחקלאות ברגלים, כי מעבר לכך שזו הפרנסה שלנו, לדעתי כולם כבר הבינו, כי מדינה המסתמכת על יבוא מזון, בטח ירקות, פירות ומוצרי חלב, היא מדינה מקולקלת ואם מדברים על יוקר מחיה, לא ראיתי שהיבוא הוריד את המחירים, בשום תחום במזון".

אדי פולונסקי: "אנחנו לא מרגישים שיש כאן מדינה"

לא קל להקשיב לאדי פולונסקי, האיש החייכן, האופטימי, מנהל רפת אור הנר, הרפתן הצעיר לנצח, פטריוט ציוני אמיתי, חבר בעשרות וועדות, הנהלות ומועצות הקשורות לענף החלב. אך מאז ה 7- לאוקטובר, אדי פולונסקי אחר, זועם, כועס, כואב, עצוב. בדבריו הוא מצייר תמונת מצב קשה, בלתי אפשרית כמעט, על קונספירציה מטורפת. פולונסקי "אני מאלה החושבים כי מישהו תכנן את כל האירוע וניצל הזדמנות לקחת את הצבא מכאן. בגדו בנו". מאז השבת השחורה הוא שתק, עכשיו הוא מדבר ועוד איך מדבר. אם תרצו, כתב אישום קשה נגד ממשלת ישראל צה"ל

 

פשוט הפקירו ובגדו בנו. פולונסקי
פשוט הפקירו ובגדו בנו. פולונסקי

תראה, אומר אדי פולונסקי "כל הסמלים שלמענם אנחנו כאן, ציונות, חקלאות, נגב, פתאום הכל נפל לרצפה, התפוגג. לדברים האלה כבר אין ערך, אין מדינה, אנחנו לא מרגישים שיש מדינה". הקיבוץ שלו, אור הנר, פונה לירושלים, תל אביב ועוד מקומות, אך אדי פולונסקי לא עזב את אור הנר, אף לא לדקה למרות היותו שטח צבאי סגור. פעמים רבות ראיינתי את אדי, מעולם הוא לא נשמע כך "אתה יודע מה ההבדל ביני לבינך, 40 דקות מרחק נסיעה, התכנון של החמאס היה עד כדי כך מדויק, כולל פנקסים עם תמונות של אנשים רלוונטיים בכל יישוב. המחבלים הופתעו מהקלות שבה הם הגיעו עד צומת עד הלום, הם פשוט לא האמינו, לא היתה שום מניעה שיגיעו אליך או לבת שלי ברמת השרון".

לפני הכל, איך אתה?
"איך אני, לא יודע, עכשיו אולי קצת יותר טוב, היו ימים לא קלים, ימים עצובים, קשים, הרוגים, נחטפים, חברים טובים שהלכו. גם מבחינת הטיפול במשק, הכל ביחד. עכשיו טיפה אולי יותר טוב, בהתחשב בחודשיים האחרונים, למרות ששום דבר עוד לא נגמר, לי קשה מאוד לראות את הטוב. אבל אתה יודע, כל אחד והסיפור שלו ומתנהל אחרת לפי האופי שלו. אבל הימים ימים קשים ביותר".

יש אנשים העוטפים אתכם, מתנדבים, יש קצת אור בחושך?
"תראה נעשים כאן דברים מופלאים, ההתאחדות שלנו, ליאור, מועצת החלב, חברת תנובה, גם במשרד החקלאות, עם כל הביקורת שיש, נעשו ועושים דברים ראויים. ההתגייסות של יורם שפירר ששכל את בנו, פרץ שורק, הרצון לעזור. הענף שלנו דאג שלא נרגיש לבד. אבל זה לצערי טיפה בים. אגיד לך משהו, נגמרה לנו הסבלנות לאורחים הבאים להצטלם ולעשות וי על ביקור בעוטף ולעשות קמפיין על הגב שלנו. יש קבוצה חזקה מאוד של אזרחים אכפתיים, ללא שיוך כל שהוא, המתנדבים, באים לתת כתף ומתגייסים ומתנדבים למעננו. אנשים המראים לנו שדברים היו יכולים להיות אחרת וזה אפילו עוד יותר כואב שבעצם יכול היה להיות כאן אחרת. אבל זו לא המדינה, יש לנו חרא של מדינה עם אזרחים נפלאים, אנחנו עוד נצטרך להילחם המון על המקום שלנו כאן. בגלל הסיטואציה כרגע, מדברים יותר בלחש, אך שלא תטעה, הפילוג בינינו קיים, עכשיו בשקט, אבל הוא יתפרץ. אותו דבר בנושא החיילים, יש לנו צבא נהדר, חיילים מצוינים, המוכנים להקריב את עצמם למען התושבים, אבל יש לנו ממשלה חרא וזה שני דברים שונים לגמרי".

אז מה בעצם קרה, לשיטתך?
"תראה, לחשוב שעכשיו הדברים עובדים זו חוכמה קטנה, כרגע בכל ישוב יש חיילים השומרים על הקיבוצים והישובים, אבל הם לא בעצם שומרים. זאת אומרת, מה שהיה זה מה שיהיה, שום דבר לא חדש. הקודקודים עדיין לא הפנימו את המצב החדש, זה פשוט מדהים. אני מאלה שחושבים, כי מישהו החליט שם למעלה, לא להיות כאן. אני חושב שמישהו לקח יוזמה, שקל איפה אנחנו נמצאים, לפני ה 7- לאוקטובר שהיינו במצב של מלחמת אחים ואז התקבלה ההחלטה ומישהו ניצל את ההזדמנות לקחת את הצבא מכאן. אני רוצה להזכיר לך כי משנת 2016 ידענו שהחמאס מתכנן את האירוע הזה, אנחנו בכיתת כוננות מתרגלים 'צבא שמים', כבר כמעט עשור, זו פקודת חדירה של מחבלים לתוך הישוב ותפיסת בית עם בני ערובה. אז לדעתי מישהו למעלה החליט פשוט להקריב קיבוץ או שניים, שיהיה אירוע שכזה ואז ישראל תחזור להיות
מאוחדת. כי כולם ידעו על התוכניות של החמאס ואף אחד לא עשה כלום".

אתה אומר דברים קשים מאוד?
"זו המציאות, תראה, זוהי האופציה הראשונה, האופציה השניה שזה בעצם הצבא החלש שלנו, שתי האלטרנטיבות קשות. הרי היתה ישיבת חירום בשבת השחורה ב- 04:00 בבוקר, מה קרה מאז, כל ההתנהלות היא על גבול ההתנהלות הפושעת. הרי מישהו נתן את ההוראה לקחת מכאן קרוב ל- 700 חיילים ביום שישי בערב, מישהו החליט להעביר את מרבית הסד"כ מכאן ליהודה ושומרון. נשארו כאן בגזרה כ- 200 חיילות וחיילים כולל התצפיתניות שהיו בלי נשקים בכלל. אני מדבר על הפקרות מוחלטת, אבל יותר גרוע, בכוונה תחילה.
הרגיעו אותנו בחצי זלזול, "הכל טוב, תפסיקו לפחד". בגדו בנו, אין מילה אחרת".

אתה מדבר על קונספירציה, מי עשה את זה?
"לי אין ספק שיש אנשים המסוגלים לעשות את זה, במחשבה כמובן של להציל את המדינה ממלחמת אחים שתקרע אותנו לגזרים. הרי כל הזמן אמרו כולם "רק שביבי לא יעשה לנו מלחמה". לא יכול להיות שכל הפשלות כולם, אחרי כל ההתרעות וכל מה שידעו, לא יכול להיות שלא היינו מוכנים לזה, בטח לא בצורה ובאופן המופקר שחווינו כאן. בדיוק שלא יכול להיות שהיום מתעסקים עם גזרת הצפון בדיוק כמו שהתעסקו כאן, ביהירות, בזלזול, בחוסר טיפול בתושבים, כאילו אף אחד לא למד כלום. הושפלנו פעמיים, פעם בשבת השחורה ואלמלא ארה"ב השומרת עלינו, כבר לא היינו כאן ואנחנו ממשיכים לשחק ב'מדינה עצמאית ודמוקרטית', אנחנו לא עצמאים ולא דמוקרטים".

פולונסקי "ועדיין שום דבר לא השתנה"
צריך זמן לעכל את דבריו של אדי פולונסקי, אך דבריו הבאים ממקום עמוק של כאב ותחושת הפקרה מוחלטת והעצוב הוא שתחושה זו נמשכת גם עכשיו, כמעט 3 חודשים מאז אותה שבת השחורה, שבת שבה השתנו לעד, חייהם של עשרות אלפי תושבים, משפחות, קהילות, קיבוצים ויישובים בעוטף עזה. והגרוע מכל, עדיין לא רואים את הסוף, או בעצם את ההתחלה החדשה. אך מה שמכעיס את פולונסקי יותר מהכל, זו התחושה שבעצם כלום לא השתנה "אתן לך דוגמא מייצגת, חברת החשמל הודיעה שבשלושת החודשים אוקטובר, נובמבר דצמבר, לא יגבו חשבונות חשמל מהבתים שלנו. אבל רגע, הרי אנחנו בכלל לא בבתים אז מה עשיתם בכל זה. סתם פרסום חינם. וככה הכל עובד בממשלה, הנה עבר התקציב הנורא הזה ושום דבר לא השתנה, הוויכוחים עם מס רכוש, בירוקרטיה בלתי נסבלת אל מול ממסד אטום לגמרי, זה פשוט
איום ונורא. היינו תמימים וחשבנו שמעכשיו, הכל יתנהלו אחרת, יתנהגו אחרת, אבל כלום, היתה לנו ציפיה שהתייחסו אחרת, אבל שום דבר לא השתנה, שוב מפקירים אותנו ושוב התאכזבנו".

אור בקצה המנהרה?
"תראה, בן אדם צריך להאמין במשהו, יש כאלה המאמינים באלוהים, אני האמנתי במדינה שלנו, בצבא, מאז השבת השחורה, אני לא מאמין באף אחד. הצבא שלנו ימשיך להתנהל ביהירות גם אחרי המלחמה, כל פוליטיקאי שהיה בתפקיד בכיר, בטחוני בממשלה ב- 20 שנים האחרונות, הוא פושע וצריך ללכת הביתה, כולם שקרנים, כולם בגדו בנו, כולל הרמטכ"לים, גם הם בגדו בנו".

ובכלל לא שאלתי על הרפת?
"הרפת בסדר, המשכנו לחלוב 3 פעמים ביום, רק ביום אחד, לא היו הזרעות, אנחנו עובדים עם 4 אנשים בשכר, כמובן גם עם הבן שלי יניב שנמצא גם בכיתת הכוננות. אני צריך להמשיך לעבוד ולו רק בכדי לכבד את מי שנהרג, את יפתח וראובן. אם יכולתי לקחת את כל החבילה המשפחתית שלי, הילדים, הנכדים וללכת לכל מקום בעולם הייתי עושה את זה. המדינה הזאת בגדה בנו, לא רק בי, גם בך".

ליאור שמחה: "חשיבות החקלאות כמנוף כלכלי"

במציאות אחרת, שנת 2023 היתה יכולה להיזכר כשנה טובה בסה"כ ליצרני החלב וזאת למרות תנאי הפתיחה הכמעט בלתי אפשריים ואל מול ממשלה לא ממש ידידותית. אך אז הגיע ה 7- באוקטובר, טרפה את כל הקלפים ושינתה לחלוטין את המציאות וכן, גם אותנו, לנצח. ליאור שמחה, מנכ"ל התאחדות יצרני החלב שגרף מחמאות רבות על תפקודו מאז אותה שבת שחורה, חורש את הארץ והפך לאחד מהדוברים הקולניים של ענף החלב, כמו החקלאות כולה. זה לא הזמן לסיכומים, אומר לנו שמחה, כשהוא נמצא בשיאו של קמפיין לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית "אני מצפה מממשלת ישראל לעמוד בהתחייבויות שלה אל מול יישובי עוטף עזה וצפון הארץ"

גבים, כפר עזה, ניר עוז, ניר יצחק, יכיני, סופה, חולית, עלומים, זיקים, כיסופים, יד מרדכי, אור הנר, סעד, עין השלושה, כרמיה, ארז, זו רשימת הקיבוצים בהן פועלות רפתות עוטף עזה ושחלקן הגדול נפגע ברמה כזו או אחרת, אך כל רפתנית ורפתן, הכירו, איבדו, בן משפחה, חבר ואת זה מבקש שמחה שיזכרו כולם, בעיקר חברי הממשלה. התאחדות יצרני החלב היתה אולי הראשונה שהבינה את גודל האירוע וחומרתו. כבר ביום ראשון ה 8- לאוקטובר הוקם חמ"ל בהתאחדות ומטה לגיוס מתנדבים שהחל לפעול, 'אחים לרפת' הפך למילה נרדפת להתנדבות, עזרה הדדית, תרומה לקהילה. שמחה "השנה שחלפה היתה השנה הקשה בתולדות המפעל הציוני, אנחנו לא במקום של סיכומים, זה לא הזמן, אך כן אפשר לומר כי התאחדות יצרני החלב, פעלה ופועלת במתכונת מיוחדת מאז אותו יום ארור באוקטובר. גייסנו מאות מתנדבים ואנשי מקצוע שהחלו מיידית לעבוד מול הרפתות שנפגעו, תיאום מול צה"ל, המחלבות, משאיות חלב ומזון". פעולות אלה של ההתאחדות, מנעו ללא ספק, פגיעה קשה הרבה יותר ברפתות העוטף ועל כך מעידים כל רפתני העוטף ומנהלי הרפתות. שמחה: "מה שקרה ב 7- לאוקטובר ייזכר לעד כאירוע הדרמטי, טראגי והקשה ביותר מאז קום המדינה ובכלל. קשה לתאר את מה שראיתי שם ויקח עוד זמן רב לעכל את גודל הטרגדיה. אך אני מאמין בחוזקן של הקהילות בעוטף וכעת המדינה, הממשלה חייבת להירתם כולה, במלוא כוחה, בכדי לבנות מההריסות את כל קיבוצי העוטף שנפגעו".

שמחה "מאמין גדול בשותפות וביחד"
3 חודשים עברו מאז אותה שבת שחורה, הלחימה בעזה נמשכת, כמו גם בצפון וליאור שמחה, מגיע לכל הרפתות שבקו האש. שמחה "כגודל האובן והכאב, כך הנחישות שלנו והדבקות במטרה. כעת שיקום העוטף וקיבוציו, נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו ואני מאוד מקווה כי ממשלת ישראל תתעשת כמה שיותר מהר ותבין סוף סוף את גודל האירוע והשעה. לצד ענף החלב החזק, הנמצא בשלבי התאוששות הרי שאין לי ספק כי המלחמה שנכפתה עלינו הוכיחה שוב, למי שהיה זקוק להוכחה, על חשיבותה של החקלאות ותרומתה הרבה לביטחון ישראל, כמו גם לכלכלה המקומית. ושוב ראינו את רוח ההתנדבות של עם ישראל, את החוזק המנטלי וההתגייסות למען הקהילות שלנו בעוטף, בצפון ובכלל. יש לנו אתגרים גדולים לפנינו, אך אני בטוח כי נצליח לעבור אותם ביחד ובהצלחה. מאז תחילת המלחמה, זוכה החקלאות הישראלית לסוג של עדנה, הישראלים מאמינים ורוצים לקנות רק כחול לבן". באשר ליבוא אומר שמחה: "כל סיפור היבוא הוא עניין של יבואנים וטייקונים, אין לזה שום קשר ליוקר המחיה או לירידת מחירים לצרכן הישראלי. ראינו מה קרה בענפים שקרסו אל מול גלי היבוא, אנשים אבדו את פרנסתם, ענפי חקלאות נעלמו והמחירים לא ירדו, נהפוך הוא. זה הזמן של ממשלת ישראל להכין תוכנית אב לחקלאות הישראלית, להשקיע בטכנולוגיה ולהבין כי במציאות המזרח תיכונית, העולמית, אנחנו חייבים לשלוט, לגדל ולהיות עצמאיים, בכל הקשור למזון אותו אנו צורכים".

ליאור הנמצא בשיאו של קמפיין בחירות לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית אומר לנו "עוד יהיה לנו זמן לסיכומים, כעת אנחנו צריכים לזוז קדימה, בכל הכוח. שמחה, הזוכה לתמיכה רבה אומר לסיום "התנועה הקיבוצית חייבת דרך חדשה ואני בטוח כי ביחד נוביל את התנועה המפוארת הזו קדימה, לעתיד טוב יותר, אל מול מציאות מורכבת ולא פשוטה. ובהזדמנות זו אני מבקש לאחל שנה אזרחית הרבה יותר טובה מזו שהסתיימה, לכל הרפתנים שלנו, מהדרום ועד הצפון ולכל אנשי ענף החלב הממשיכים להוות דוגמא לענף חקלאי מצליח ומצוין. ביחד ננצח".

במקום בו אין בני אדם, היה אתה אדם – ארנון אושרי

המלחמה הזו שנכפתה על כולנו, האסון הנוראי שחווינו כולנו, ומעל לכל משפחות ויחידים ששילמו את המחיר האולטימטיבי, הולידו דבר שנרדם שנים ארוכות והעלה אבק במחסני ההיסטוריה. את הערבות ההדדית, את רוח הנתינה, את האכפתיות, את ההתגייסות למען הזולת.

 

מאחים לנשק לאחים למשק לאחים לרפת, מזק'א שכלל לא ברור כיצד יוצאים עם נפש שלמה ממלאכת הקודש האכזרית הזו ועד למטבחים שמכינים מנות לחיילים באשר הם. נדמה שמאז השבר הגדול (כך חשבנו אז) של מלחמת יום הכיפורים ועד לאסון הנורא של שמחת תורה, ה- 7.10.23 , מתגלה כאן עם מופלא. וכשאין ממלכה וממשלת ישראל נוכחת נעדרת, כולנו, כל אחד במקומו, כולנו הממשלה המעשית, מי ברפת מי במשק מי בהתנדבות בכל מקום נדרש. אבל אנחנו הרי ראשית לכל בתוך עמנו חיים, והאסון הנורא שחוו משקי העוטף, האבדות והשבר הנפשי, חייבו התגייסות ענפית, וכמו בעתות משבר, יודע ענף החלב להתגייס ולתת כתף לכל רפת בעוטף. זה לא מושלם, ובוודאי יש ויהיו נזקים פה ושם, אבל הענף יודע לתמוך ולהושיט יד, ההתעשתות של כל גורמי הענף מוכיחים פעם ושוב עד כמה החוזק והנחישות של כולנו, מבטיחים המשכיות.

מתגלה כאן עם מופלא. אושרי

החקלאות מוכיחה את כוחה, למרות הממשלה

החקלאות הישראלית שממשלות ישראל כה נהגו לחבוט בה ולדלדל את משאביה, מוכיחה את כוח החיות ששלה, את המשך הרציפות בהבטחת אספקה רציפה ומנגד, ממשיכים ברוח פורום קהלת לתמוך ביבוא ועוד מהיכן, ממדינה שבראשה חמאסניק שונא ישראל. אז הכול סובב הכסף? אין גבול? כנראה שלא. ומנגד, עם ישראל מתגלה כמי שמבין ויודע להעריך ומצטרף למסע החקלאי של שמירה על החקלאות המקומית. נדמה שמאז מלחמת יום הכיפורים, לא חווינו כולנו רוח ישראלית במיטבה. אלפי מתנדבים המגיעים למשקים בסיוע לקטיף, אסיף וכל עבודה נדרשת אחרת, אמנם כל זה לא מחפה על חוסר מקצוענות, אבל לפחות נותן אוויר לנשימה למשקים שכח אדם נחוץ נטש אותם. בעוטף, למרות המכה הקשה, ממשיכים משקי החלב לתפקד, מי יותר ומי פחות, אבל שוב ושוב יכול עם ישראל, יכולה הממשלה לראות בזמן אמת, מי עמוד השדרה הערכי, המתמיד והאיכותי של המדינה. ביוזמה שהחלה בה שרית מבית הספר החקלאי בנהלל, בהצטרפותם של בתי ספר אחרים וכמובן משקים ברחבי הארץ, החלה הכשרה של מתנדבים שרוצים לסייע ,ועם גל ינאי מחמ"ל ההתאחדות המנתבת מתנדבים לפי צרכי
המשקים השונים. כמובן שלא מצפים מהם להיות מספר אחת ברפתות הנזקקות, אבל מושג המתנדבים פורח ואנשים באים ותורמים את חלקם למאמץ. אשרינו שזה העם שבעת צרה יודע להתגייס ועצוב שכך נראית הממלכה, ממשלה, שהובילה לשבר הנוראי הזה. ללא ספק אחרי המלחמה, תידרש עבודת שיקום רבה, בכל תחום, וכמובן בחקלאות, אבל בהכירנו את החקלאים הישראלים, השיקום בוא יבוא וכל מי שנפגע, ישוקם ויחוזק. ואנחנו, בענף שלנו ובראיה לאומית, נדרשים גם לחשיבה מחודשת על התנהלות הענף. האם זו הדרך? האם בשם המרדף הפתולוגי לעוד ועוד, אנחנו לא כורתים את הענף עליו אנו יושבים? היתרון לגודל מתגלה כחיסרון לקיום שכן משק שנסגרת בו הרפת, משנה את פניו ללא הכר, מאידך, רפתות שגדלות ללא אופק, גם הן בסופו של דבר מתנתקות ממה שפעם נקרא התכלית הראויה, האם מגה רפתות זו
התכלית הראויה?

מגבלת גודל הרפתות, התכלית הראויה

האם יש הצדקה למשק מתוכנן עם רפתות ענק? כמה רפתות כאלה יכולות להתקיים בארץ, ואיזה גוף כלכלי מושבי או קיבוצי יכולים להן? הרי ברור שבשלב מסוים, יהיו גופים כלכליים חזקים יותר עם כיסים עמוקים יותר ואז מה? מבחינתי, חייבת להיות מגבלת גודל וזה כמובן צריך להיות כחלק מתפיסה לאומית. כחלק מהתכלית הראויה. רפתות ענק הן בעוכרו של הענף ולכן, כדי לשמור על המשך קיומה של התכלית הראויה, חייב להיות גודל מקסימלי לרפת בין שהיא משפחתית ובין שקיבוצית. כולנו הלכנו שולל אחר המולך הקפיטליסטי וסופו שיוביל לחיסולנו כיצרני חלב.

בתקווה לימים רגועים יותר, לחזרתם של כל השבויים ובמעט נחמה למשפחות הנרצחים.

ליעד שחר פרויקטור רפתות עוטף עזה בהתאחדות: "זה מטורף, המהירות שבה הרפתות בעוטף חזרו לחלוב"

כתב-ראובן זלץ

עוד בערב השבת השחורה, הבין ליאור שמחה כי יש להיערך לקראת מצב שטרם היה בהיסטוריה הישראלית, ציונית. החמ"ל של התאחדות יצרני החלב היה הראשון שקם ונכון לעכשיו, מתפעל מערך מתנדבות ומתנדבים המתחזקים את כל רפתות העוטף כמו גם חלק מרפתות הצפון. בתוך כך, פנה שמחה לליעד שחר שינהל את חמ"ל הרפתות. ליעד "הלוואי שהממשלה היתה מתנהלת באותה מהירות ומקצוענות כמו ההתאחדות, מצב הישובים היה יכול להיות הרבה יותר טוב"

 

ליעד שחר הוא לא רפתן ולמרות זאת, כשליאור שמחה פנה אליו, ליעד לא היסס "ליאור פנה אלי כבר ביום ראשון ה- 8.10 וביקש לעזור לו בניהול חמ"ל בנושא הרפתות בעוטף, אני בא בכלל מתחום אחר, של אנרגיה וניהול פרויקטים, אך מייד נעניתי לקריאה". ליעד מגבעת חיים איחוד, בן קיבוץ עין גב, לקח את המשימה המורכבת ומייד פתח קבוצות ווטסאפ לצוותי הרפתות, משאיות, בעלי מקצוע, מזון, פינוי פגרים, מחלבות.

ספר על הימים הראשונים?
ליעד "במשך ארבעה ימים לא חילקו אוכל ברפתות ולא יכלו להגיע אליהן, מדובר ברפתות חולית, ניר יצחק, רפת מעון, נירים, עין השלושה, עלומים, מפלסים ונחל עוז. אלו היו רפתות סגורות בשטח צבאי סגור. התחלתי לעשות תיאומים מול הצבא, לכל רכב שנכנס, או מתנדב לרפת, משאית של אמבר, משאיות ציוד, כל כניסה כזו הצריכה תיאום וליווי. יש לזכור כי חלק ממנהלי הרפתות לא היו במשקים אלא פונו יחד עם המשפחות שלהם".

המטרה, צוותים מקצועיים לרפתות העוטף. ליעד

בימים הראשונות היה בעצם תוהו ובוהו?
" בימים הראשונים העוטף היה ממש אזור מלחמה, לאחר כמה ימים ובמשך השבוע שבועיים הראשונים הכוונה היתה להביא את הרפתות למצב תקין של עבודה שהרי בחלק מהזמן חלבו ושפכו חלב. זה החל בחליבה אחת, עברנו ל 2- חליבות, צריך לזכור שכל הקיבוצים מפונים ויש רק כוח צבאי לשמירה. ולכן ברגע שהמכון הגיע למצב שמיש, אפשר היה להתחיל לחלוב. היה צריך להביא אנשי מקצוע וכל כניסה כרוכה בתיאומים. "

סדר הפעולות?
"ברגע שהחל האירוע, הגענו לרפתות והדבר הראשון היה זה להאכיל את הפרות, לפנות פגרים, לתקן נזקים ראשוניים, חלק מהפרות היו משוחררות. ברפתות נחל עוז, עלומים וניר יצחק היו נזקים משמעותיים, הן ברפת והן במבנה ובציוד כולל ארונות חשמל שלא לדבר על כמות ההרוגים מקרב העובדים התאילנדים".

הרפת זה סוג של שפיות ציונית מטורפת

איך מתנדבים מחליפים בעלי מקצוע?
"אנחנו משתדלים שרוב המתנדבים יהיו רפתנים או רפתנים בעבר, מה גם שמנהלי הרפתות התחילו להגיע לרפתות יותר ויותר, ההתגייסות היתה פשוט מדהימה של המתנדבים. מהיום הראשון החלה ההתאחדות לארגן מתנדבים ולטפל במערך המקצועי וחלקם הגדול עובר מעין קורס מקצועי ששרית יוקר עורכת ברפת של ביה"ס החקלאי בנהלל, לפני שהם מגיעים לרפתות העוטף".

מה המצב כיום, אמצע נובמבר?
"היום כל הרפתות למעט כיסופים חולבות פעמיים ביום, מערך מתנדבים המתחלפים פעם בשבוע, מפנים חלב לתנובה או לטרה. אנחנו דואגים למתנדבים לאוכל, ציוד להתנהלות ביום יום ועכשיו מתחילים לעבוד עם מנהלי רפתות על צוותים קבועים, אך הרוב כרגע מתנדבים בין 10 ל- 15 אנשים בכל רפת. מערך המתנדבים של ההתאחדות מדהים והמתנדבים מגיעים מכל רחבי הארץ.
מדובר בעיקר במושבניקים וקיבוצניקים, רפתניות ורפתנים לשעבר, פנסיונרים שלא מפחדים מעבודה בוגרי בתי ספר חקלאים משנים רחוקות וגם הדור הצעיר המגיע, פשוט להוריד את הכובע, ארץ ישראל היפה שלנו".

ומה חסר כרגע?
"בעיקר עובדים מקצועיים, זה גם מה שיהיה חסר, בכל החקלאות ובעוטף ובכלל, יצטרכו לייצר ולהביא עובדים, כי מתנדבים זה נהדר אבל אני לא יודע אם לאורך זמן אפשר יהיה לתחזק רפתות רק באמצעות מתנדבים".

היתה התלבטות לסכן מתנדבים?
"אני לא חושב שהיתה התלבטות, זה נכון שמדובר באזור מלחמה, בעיקר בימים הראשונים, אך החיים נמשכים והרפת זה סוג של שפיות ציונית מטורפת והיאחזות בקרקע למרות כל מה שקורה. המהירות שבה הרפתות חזרו לעבוד זו תעודת עניות לענף החלב זה לא פחות ממדהים. הרפתנים שעברו את הנורא מכל, שחבריהם נטבחו, נחטפו, למרות הכל, הם לא וויתרו, ממשלת ישראל יכולה וצריכה ללמוד מהם על היאחזות בקרקע ועל ציונות ללא מרכאות. למרות שיהיו רפתות שיצטרכו לחדש את העדר, כי הטראומה שהפרות חוו קשה ביותר. האנשים בקיבוצים מדהימים, לראות אותם חוזרים לקיבוץ למרות הכל, זה פשוט להוריד את הכובע, אנשים מיוחדים מאוד".